הקדמה לחטיבה רביעית

הקדמה לחטיבה רביעית

חובת העליה לארץ – הגיע הזמן ללכת הביתה

 במסגרת ההבנה כי לעם ישראל ישנו יעוד מיוחד, ומתוך שכנוע עמוק, כי תקופתנו מבשרת את הגאולה השלמה, בו יבוא העולם לידי תיקונו, ראה הרב את מצוות ישיבת ארץ-ישראל כאבן-יסוד בתהליך הגאולה ובתהליך שיבתו של עם ה' לאלוקיו. הרב, אשר כל מעשיו ופעולותיו היו מעוגנים בהלכה, חזר והדגיש מעל כל במה, כי מצות ישיבת הארץ הינה חיוב החל על כל יהודי ויהודי לא פחות מהנחת תפילין ונטילת לולב. הוא הכיר את התירוצים השונים שנאמרו על-מנת להתחמק מקיום מצוה נשגבה זו, ותשובתו בצידו על כל טענה שניסו להעלות. אולם הוא ידע, וטרח גם להדגיש, כי אין כאן עוד ויכוח הלכתי, בו אחד מחמיר והשני מקל – יש כאן שאלה יסודית בנוגע ליעודו של היהודי – האם הוא נוטל חלק במהלך האלוקי האדיר המתרחש לנגד עינינו, או שמא אינו אלא חבר ב"דת" חסרת מעוף, מין קובץ של חוקים יבשים, אשר ניתן להלבישם על סיר הבשר של הגלות ולקבל בכך חותם של "כשר למהדרין" בניו יורק. על-אף שהרב ידע להתיחס לכל הטענות של שוללי העליה לארץ, הוא הבין היטב, כי באמת רק דבר אחד מניע אותם – הנוחות החומרית שישנה בארה"ב ובשאר מדינות המערב, לצד שאר הקשיים הנובעים משינוי מקום, שפה וכו'. ועד כמה שהדבר עצוב, הוא ידע כי כפי שהטענות ה"הלכתיות" אינן עומדות באמת מאחורי ההחלטה להישאר בגלות, כך גם טענות ההלכה האמיתיות לא ישכנעו אלא יחידים לקום ולעלות לארץ. דבר אחד יכול לשכנע את ההמונים, והוא איום האנטישמיות. על-כן טרח כה רבות להזהיר את יהודי ארה"ב והעולם כולו מפני התהליכים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים, אשר עלולים בבוא היום להנחית על היהודים שואה נוספת בקנה-מידה שטרם נראה כמותו. הדברים מעוגנים בהבטחות הנביאים על חיסול הגלות, והם משתלבים היטב באותם תהליכים, אותם היטיב הרב לראות. המסר עומד בעינו אף בימינו אנו, ושעון החול של הגלות הנידונה לכיליון הולך ומתקתק!

 המאמר הראשון, "תשעה באב התשל"ד", מתאר את מצבו של היהודי האמריקאי, אשר גם במידה ויש לו זיקה ליהדות, ואפילו אם הוא מבין את החשיבות של קיום התורה והמצוות, הרי שבעצם ישיבתו בגלות הוא מוכיח כי אינו מבין כלל מה יעודו, וכן אינו מבין שהגלות נועדה לכליה.

 "פורים תורה" הינו מאמר הומוריסטי, אשר מעביר רעיונות רציניים ביותר – הוא מראה את הגיחוך שבאותן טענות אוויליות לפיהן יש ברכה כלשהי בגלות. פרט לכך, הוא גם מעמיד באור נלעג את רעיון ה"פשרה הטריטוריאלית" הבא תחת "הכשר הלכתי" של פסק הלכה, ולפיו "פיקוח נפש דוחה שטחים".

 המאמר "סיפורם של שני מכתבים" מעמיד את הרעיון היהודי בשלמותו על שני יסודות – שמירת המצוות והכרת היעוד התורני הלאומי של עם בארצו. הרב בא בחשבון עם כל אלו הסבורים, כי ניתן להתקיים על יסוד אחד בלא השני.

 "הלילה בו כבו האורות" הינו דוגמא מאלפת ליכולתו של הרב לקחת מאורע אקטואלי ולנתח את משמעותו הרחבה ביחס ליעם היהודי. מדובר בהפסקת החשמל הגדולה שהייתה בניו יורק, כאשר במשך לילה שלם התפרעו המונים ברחובות. על רקע זה עורך הרב ניתוח סוציו-פוליטי חודר של החברה האמריקאית ומגיע למסקנה ברורה – ליהודי אין מה לחפש שם, וכדאי שיברח כמה שיותר מהר.

 במאמר "מבזים את הארץ" לוקח הרב נושא הלכתי לכאורה טכני ומעניק לו משמעות רעיונית עמוקה. ישנה כאן תוכחה גלויה כלפי אלו המפגינים בפומבי את היותם חוגגים שני ימים טובים של גלויות בארץ-ישראל, והרב תובע את עלבונה של הארץ.

 במאמר "מה כבר אפשר לומר" מציג הרב מצב אירוני, בו רבנים יהודים מתעקשים בכל כוחם להיאחז בגלות ולטעון כי ישנו עתיד ליהודי ה"תפוצות" על-פני הגלובוס, בעוד שדווקא כומר נוצרי, ואפילו אנטישמי, מבין נכונה את דברי הנביאים, אשר קבעו כי הגלות עתידה להימחק וכי מי שישאר בה ויסרב לבוא להר ה' – יושמד.

 ב"מכתב גלוי ליהודי בריטניה" מנצל הרב את המהומות שאירעו שם באותה תקופה בכדי להזהיר את היהודים מפני העתיד הצפוי להם, ופונה אליהם בפניה נרגשת לעזוב את הגלות – גם בכדי להציל את עורם וגם בכדי ליטול חלק בתהליך הגאולה שה' הועיד לעמו.

 "המעטת ערך השואה" נכתב בעקבות קיומה של "ועידת השואה" בוושינגטון, והרב מתריע בו על הזנחת המסרים האמיתיים אשר צריכים היו לצאת מהוועידה, כשבראשם המציאות המטורפת, בה ניצולי השואה האירופית מקימים להם גלות חדשה בארה"ב ומשלים את עצמם ש"כאן זה לא יכול לקרות".

 ב"הצדעה לגלות" שם הרב ללעג ולקלס את טיעוניהם של אותם רבנים, המוצאים ערך חיובי בגלות אמריקה ומתעלמים מיעודי התורה והנביאים האומרים בברור כי אין ליהודי מה לחפש מחוץ לארץ-ישראל. במאמר זה מופגן ההבדל שבין חשיבה יהודית בריאה לבין אותו שעטנז הנוצר מהניסיון הנואל להתאים את ערכי היהדות לערכי המערב.

 במאמר "והגדת לבנך" מעלה הרב על נס את כל אותם לקחים הנובעים מיציאת מצרים – ביטחון בה', קידוש שמו בפרהסיה, וכמובן – עזיבת הגלות כתנאי להינצל.

 "ויבכו העם בלילה ההוא" הינו מאמר מופת, בו פורס הרב את השקפת התורה בנוגע למצוות ישוב הארץ, תוך הבאת מקורות הלכתיים מחז"ל ועוד, כאשר לעומת זאת עומדת אותה "יהדות" מתה של שומרי פולחן יושבי סיר הבשר שבאמריקה, הסבורים כי ניתן לשמור מצוות ולמאוס בארץ חמדה בו-זמנית.

      "הסמכות ההלכתית העליונה" הינו מאמר, שלו נאה לחתום את חטיבת המאמרים בנושאי העליה. אחר שנים רבות, בהן ניסה לשכנע את היהודי בדבר הסיבה החיובית לעליה לארץ – ההלכה המחייבת זאת, הוא מכריז כעת בנימה של השלמה כי לא זה מה שישכנע את היהודי, אף לא את הדתי מקיים המצוות, שכן הוא אלוף בתירוצים ופלפולים אשר נועדו למנוע עימות חזיתי בין חיוב ההלכה לבין מאווייו הגשמיים, כשבראשם עומדת השאיפה להישאר על סיר הבשר של ארה"ב. ועל-כן, אומר הרב, נותר דבר אחד לומר ליהודי ארה"ב – חוסו על עצמכם! השואה בפתח, ואם רק תפקחו את העיניים, אזי תבינו מה באמת חושבים עליכם שכניכם הגויים, ושתוך תוך זמן קצר יכול לבוא תוהו ובוהו כלכלי אשר יכניס אל תוך מערבולת את כל מציאות החיים באמריקה, כשהשעיר לעזאזל לכל הבעיות יהיה, כמובן, היהודי. אם לא מחמת המצווה, אם לא מחמת הבנת היעוד של עם ישראל, אז לפחות מתוך אהבת החיים עצמם – חסלו את הגלות בטרם תחסל אתכם!