הקדמה לחטיבה שישית

הקדמה לחטיבה שישית

הבעיה הערבית – לשיכים בעיניכם

 אולי יותר מכל נושא אחר, ובוודאי כאן בארץ, מזוהה שמו של הרב עם הבעיה הערבית והפתרון אותו הציע ביחס אליה. במידה מסוימת, אף נעשה לו עוול בכך שהתקשורת כמעט והזניחה לחלוטין את שאר אפיקי פעולותיו הרבות הו בעולם והן בארץ, ובכך יצרה רושם כאילו נושא זה היה מוקד פעילותו היחיד. אף בהקשר לנושא זה טבעה התקשורת את המונח "כהניזם", מונח המשמש עד היום בלקסיקון הפוליטי בישראל. (אגב, ראשי ממשלות ושאר בעלי תפקידים מכריעים לא זכו ששמם יונצח במונח אידיאולוגי כפי שהרב זכה לו, ובכך בעצם מודה התקשורת בעל כרחה שרק הרב הוא אשר הנחיל מורשת לדורות). זאת, בשעה שכל מי שמעט מתעניין בכתביו ובמעשיו נוכח לראות את הקשת האדירה של נושאים, בהם עסק.

 ובכל זאת, ברמה מסוימת אכן ראוי ששמו של הרב יזוהה עם פתרונו לבעיה הערבית. פתרון זה, אף כי הרב לא המציא אותו מדעתו, אלא לקחו מתורת משה – פתרון זה, מלבד מה שהוא היחידי העשוי להציל אותנו משואה כאן בארץ הקודש, טמונה בו חשיבות אף מעבר לכך. בכך שהרב לקח את הפתרון התורני והציב אותו על הבמה האקטואלית, הוא המחיש בצורה הברורה והבהירה ביותר את מהות המאבק שבין ערכי התורה לבין ערכי המערב – הדמוקרטיה, השוויון, זכויות האדם, הליברליזם וכל שאר עגלי הזהב של העידן המודרני. הממסד החילוני אכן אינו אוהב, בלשון המעטה, את שומרי המצוות, אולם הוא יכול לחיות איתם בדו-קיום כל עוד אלו יעסקו ב"עניניהם" – כשרות, מקוואות וכדומה, ויניחו לחילונים לנהל את הענינים ה"חשובים באמת" – מדיניות חוץ, צבא וביטחון. מדי פעם יכול לעלות עימות מסוים, אולם באופן כללי כל צד מכיר בתחום עליו יש לו הגמוניה ואינו פורץ אותו. והנה מגיע הרב, והופך את הקערה על פיה! כל התחומים, כל הנושאים, כן, אפילו חוץ וביטחון ודיפלומטיה ואסטרטגיה מדינית – הכל נתון תחת שליטת התורה ! לרעיון שכזה הממסד לא יכל לאפשר להתקיים, ומכאן עוצמת השנאה לה זכה הרב, מעל ומעבר לכל אישיות אחרת במרחב הציבורי. המאמרים הבאים מתיחסים לבעיה הערבית הן ברמת הפתרון הכולל והן ברמת ההתמודדות היומיומית עם הטרור והיחס הנפשי הנכון שעלינו לטפח כלפי האויב בכדי לנצחו.

    המאמר הראשון קרוי, עד כמה שזה נשמע אירוני - "אני אוהב ערבים". במאמר קצר וקולע מעמיד הרב לנגד עינינו את הסתירה המהותית שבין מדינה יהודית לבין דמוקרטיה מערבית – סתירה אשר יהודים מתיוונים מימין ומשמאל בורחים ממנה כמו מאש, שעה שערבים גאים מציגים אותה כפי שהיא. הרב מכבד את כנותם של הערבים, וגוזר את המסקנה היחידה שניתן להסיק – קיומה של המדינה היהודית תלוי בגרוש האויב הערבי, אלא אם רצוננו להקריב אותה על מזבח הדמוקרטיה.

 במאמר "רחמנות של טיפשים" לוקח הרב מאורע אקטואלי מאותה תקופה – פרשת קו 300 – ובאמצעותו הוא מנתח תופעה פסיכולוגית חמורה בה לוקה השמאל. מדובר בחוסר ההבחנה בין טוב לרע, בין אויב לאוהב, חוסר הבחנה המקעקע את יסודות המוסר והאמת. כנגד זה מעמיד הרב את האמת היהודית הפשוטה, אשר תחסוך לנו חיי רבים אם רק נדבק בה.

 במאמר "מדינה יהודית מול דמוקרטיה מערבית" מומחשת הסתירה הבלתי נמנעת בין שני ההפכים, סתירה הידועה היטב לערבים, וביחוד למשכילים שבהם, ואשר היהודים מתעקשים לטמון את ראשם בחול ולהתעלם ממנה. באמצעות הצגת דמותו של עורך דין ערבי ישראלי "מוצלח" ודעותיו על הסכסוך, מעמיד אותנו הרב על המציאות.

 במאמר "וענונו" מציע הרב גישה מקורית למעשיו של בוגד האטום, באומרו שלאמיתו של דבר הוא לא גרם, למרות רצונו, שום נזק, אלא אדרבה – ראוי שהעולם יראה עד כמה קטלני הנשק שברשותנו.

 במאמר "טוהר הנשק" מעמיד הרב שוב זה לעומת זה את היהדות והשכל הישר מצד אחד לעומת ערכי השמאל מהצד השני. הרב מאשים את מדיניות ממשלת ישראל, המונעת מחיילינו לפגוע באזרחים אף כאשר הדבר גורם סיכון לחיילינו, ברציחתם של יהודים אינספור. הדבר בלט במיוחד בהקשר של מלחמת לבנון הראשונה, והרב מראה כיצד תופעה חולנית זו לא הייתה כלל וכלל נחלת השמאל, אלא הייתה זו מדיניות אשר ננקטה על-ידי ממשלת הליכוד, עם כל ה"גיבורים הגדולים" דאז – בגין, שרון ורפול.

 במאמר ""שמע ישראל" מול "אללה הוא אכבר"" מלמד אותנו הרב כיצד באמת אמורה להישמע הקריאה "שמע ישראל". זאת, תוך הסבר ברור כי מלחמתנו היא מלחמת ה', ואל לנו להירתע ממלחמת דת על-מנת להכניע את אלוהי האויב ולהוכיח לעולם כולו כי ה' אחד, וכי אללה אינו כל-כך אכבר.

  "אינני מזיל דמעה" נכתב בעקבות מעשהו של עמי פופר, אשר ירה למוות בשבעה ערבים בראשון לציון ופצע עוד כמה. אל מול הגינויים שנשמעו מקיר לקיר, מעמיד רבנו את השקפת התורה האמיתית לגבי היחס לאויב, לגבי עונש קולקטיבי ולגבי מחלת השנאה העצמית המקננת בקרב היהודים.

 "מעמדם ההלכתי המיוחד של ה"פלשתינאים" היה המאמר האחרון אותו כתב הרב, כאשר את חלקו השני מסר לדפוס שעות ספורות לפני הירצחו. מאמר זה הינו יותר הלכתי ולמדני באופיו משאר המאמרים כאן, אולם כתמיד – הרב מחיל את ההלכה על המציאות המאד אקטואלית בימינו וגוזר מסקנות מעשיות. הוא מראה כיצד מקביל מעמדם של אלו המכונים "פלשתינאים" לזה של שבעת עממי כנען, ובכך הוא שולל מהם את האפשרות להישאר בארץ כגרי-תושב, זכות אשר שאר הגויים זכאים לה במגבלות ההלכתיות. ל"פלשתינאים" נותר פתרון אחד – החוצה!