והגדת לבנך

"והגדת לבנך" 

 מהותו של חג הפסח הינו מצוות ההגדה, העברת המסר לילדינו, הסיפור והחזרה מחדש על אותו סיפור של פסח, החדרת מושגיו, לקחיו ומצוותיו. פסח הינו נקודת ההתחלה של היהדות, לידתה ממש, ובשל כך ההדגשה המכוונת של התורה להעביר את יסודותיו ועקרונותיו לבנינו ולבנותינו. אולם הבעיה הטמונה בציווי להורים להעביר את הלקחים הנלמדים לילדיהם הינה שכה מעטים מהם יודעים מה להעביר. אכן, עקב בורות אמיתית והבנה לקויה ומבולבלת שקיבלו מאלו שמסרו להם, נותרו היהודים המבולבלים שרויים בערפל, אשר גורם להם לפסוח על האמיתות היסודיות. זאת הם עושים, תחת להעביר הלאה את לקחי הפסח, כך שהאירוניה הגלומה בשמו של החג ניכרת לעיני כל. 

  החשיבות שישנה בכך שיהודים יפנימו את הלקחים האמיתיים והכל-כך ברורים של חג החרות נובעת ממציאות טרגית, בה גלות בת אלפיים שנה לא רק שינתה באכזריות את צורתו של עם ישראל, כי אם גרוע מכך בהרבה - היא עוותה את מושגי היהדות הבסיסיים ביותר, אשר נוגעים לעצם קיומנו – לדעת לא רק מי אנחנו באמת ומאין באנו, כי אם גם מה עלינו לעשות ומה עלינו לספר לילדינו. זאת, על-מנת שנזכה לדעת כיצד להגיע לגאולה האחרונה, אשר הדרך אליה מבוססת – כך לימדונו חז"ל – על הראשונה, על יציאת מצרים והפסח הראשון מלפני שנים כה רבות.

 אנו קורבנות של גלות מייסרת באריכותה, אשר הפכה אותנו מאומה-דתית אמיתית לדת בלבד; אשר לימדה אותנו להשלים עם נכותינו המובנית, שעה שאומה-דתית עם מדינה משלה הפכה לדת ללא שורשים לאומים או ארציים. זוהי הגלות אשר בפועל עיוותה, עיקמה וסילפה את האמת התורנית, ואנחנו הקרבנות. על-כן החשיבות העליונה שישנה לקומם מחדש את חג הפסח ואת לקחיו, ללמוד ולהבין אותם כפי שהם באמת. שהרי פסח הינו חג של אמונה וביטחון לאומיים, של עם בן-חורין, אשר עזב גלות בכדי לשוב לביתו. יהודים השרויים בגטו ובגלות אינם מסוגלים לתפוס מהו פסח באמת. הם יכולים רק לפסוח עליו, אך לעולם לא להעבירו הלאה . ובכן, הבה נתבונן בלקחי חג הפסח, נלמד אותם, נבער את החמץ של הגלות מקרבנו, ונעמוד בענווה לפני ה' באמצעות הקדושה של מצת החרות.

1) פסח הינו החג בו זונחים את הגלות, משתחררים מהעבדות שבגולה ועולים במעלה החרות והרוחניות לארץ-ישראל.

החרות אשר ניתנה ליהודים מאת הבורא הייתה יותר מאשר סתם בריחה מעבדות, משעבוד מצרים. הרמב"ן בשמות ג', י"ב, מנסח זאת בצורה הטובה ביותר – "כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני".

וכך כותב האבן-עזרא (דברים ד', י') – "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי, והם בארצות המושלים בהם". והספורנו (דברים ו', כ"א) – "ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות".

הכלל האלוקי היסודי והכל-כך ברור – שום עם אינו יכול להתקיים בתור מיעוט, כגרים בארץ של מישהו אחר, בלא שיושפע בידי תרבות הרוב הזרה, אשר חודרת לתוך מוחו, דעותיו והלך מחשבותיו, עד שהוא נעשה לאישיות שונה ממה שהיה אילו היה מבוצר מפני אותה חדירה זרה לסביבתו הטבעית. אנחנו, לרבות החכמים הגדולים ביותר שבקרבנו – כל אחד מאיתנו הינו תוצר של הסביבה בה הוא גדל, והתרבות הזרה אשר מהתלת בנו בערמומיות – העיתונות, הרדיו, הרחוב – בהכרח משפיעה עלינו, משנה אותנו ומעצבת אותנו באופן שונה ממה שהיינו אילו חיינו במדינה יהודית מבודדת ומנותקת מהעולם.

ועל-כן עשה ה' שני דברים. הוא שחרר אותנו מעבדות, אולם רק מתוך מטרה ליצור עם קדוש, מיוחד ונבדל, אשר יקים חברה תורנית שלמה בדרך היחידה האפשרית – על-ידי עזיבת ההשפעות של הגלות בין העמים הנכריים וכינונה של חברה החיה בבדידות תרבותית בארצה שלה. "הן-עם לבדד ישכן" (במדבר כ"ג, ט').

2) פסח מלמד אותנו כי היהודי אשר יכול לעלות לארץ ואינו עושה כן – הקדוש ברוך הוא לא יאפשר לו לשרוד בגן העדן של גלותו.

ואלו דברי חז"ל (שמות רבה י"ד, ג'; תנחומא וארא י"ד) – "חשך למה הביא עליהן יתברך שמו של הקדוש ברוך... לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת אמר הקדוש ברוך הוא אם אביא עליהן מכה בפרהסיה וימותו יאמרו המצריים כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן לפיכך הביא על המצריים את החשך ג' ימים כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם".

 ואכן, זו הסיבה שמלמדים אותנו רבותינו שרק חמישית מהיהודים יצאו ממצרים, כשכל היתר מתו במכת חושך, וזאת משום סירובם לעזוב את מצרים ולעלות לארץ כנען (תנחומא בשלח א').

 והמסר מהדהד לאורך כל הדורות לכל אחד ואחד אשר נותר בגלות שם הוא נהנה מכבוד ועשירות. זה לא יכול להיות ולא יהיה לזה קיום. מכת חושך מגיעה, ולא יהיו ממנה ניצולים בין אלו אשר מאסו בארץ הקודש ובכרו על-פניה את פטרוניהם הגויים.

3) אמונה, אמונה וביטחון מוחלט באלוקים שהינו חזק יותר מפרעה ואפילו יותר מנשיא ארה"ב.

הקדוש ברוך הוא נגלה לבני-ישראל ומצווה עליהם לא פחות מאשר לקחת את אלוהי אדוניהם המצריים, הטלה, לקשור אותו למשך ארבעה ימים, להודיע לכל המתעניינים, כי ביום הרביעי מתכננים לשחוט את האליל-הבהמה, ובסוף - לבצע זאת.

מבהיל את הדעת! תארו לעצמכם מה הייתה התגובה היום בקרב היהודים אילו היה ניתן ציווי להשפיל ולהתרברב בהכנעת סמל דתי המקודש לנצרות או לאיסלאם. למשל, להסיר את המסגדים מהר-הבית... לא צריך מדי הרבה דמיון על-מנת לתאר את התגובה בקרב אותם יהודים משמאל ומימין, מהרפורמים ועד המודרדוקסים . אימה, זעם, תדהמה. אולם פסח מלמד אותנו אחרת.

בכדי לקדש שם שמים, לקדש את שמו של ה' אלוקי ישראל כנגד אותם גויים אשר לעגו לו ולא ידעו אותו, היהודי מצווה לא רק לקחת את סמל הדת המצרית, להשפיל אותו ולהפגין את עליונותו ביחס אליו – הוא מצווה לעשות כן באופן הפומבי ביותר האפשרי!

"ואכלו את־הבשר בלילה הזה צלי־אש... אל־תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם־צלי־אש ראשו על־כרעיו ועל־קרבו [דהיינו בשלמותו]" (שמות י"ב, ח' - ט').

מדוע? מכיוון שכאשר מקריבים את אלוהי מצרים, יכלה לעלות מחשבה, ולפיה אולי לא נצלה אותו לגמרי, פן יראו אותנו המצרים; על כן אומר הפסוק – "אל תאכלו ממנו נא". ואם תאמר (מאותה סיבה) – בואו נבשל אותו בקדרה, על כך אומר הפסוק – "ובשל מבשל במים". ואם תאמר, לפחות נחתוך אותו באופן שלא יכירוהו, מכריז הפסוק כנגדך – "ראשו על-כרעיו ועל-קרבו...".

בלי בלבולי מח על חשש מפני התגרות בגויים, מושג גלותי, שם היה לו מקום, אולם משפיל בתכלית ההשפלה ואשר מהווה חילול ה' במדינה, במסגרתה דורש ה' מהיהודי הכרזה והפגנה פומבית של ביטחון בדרגה הגבוהה ביותר, ביטחון לאורה של סכנה מוחשית, ביטחון אשר מבטא את המהות של קידוש ה', שהינו מוחלט וטהור מכל מיני סיגים.

4) במסגרת השלמות של הביטחון וקידוש ה' המתלווה אליו, אין מקום לשום פשרה – הוא חייב להיות שלם ומוחלט.

פרעה סרב עד כה לאפשר לבני-ישראל לצאת עם ילדיהם. כעת, עם בואה של מכת חושך, הוא נשבר ומסכים. כניעתו כמעט מוחלטת. "לכו עבדו את־ה' רק צאנכם ובקרכם יצג גם־טפכם ילך עמכם" (שמות י', כ"ד).

חשוב לרגע, יהודי יקר. בני-ישראל היו עד כה עבדים במשך עשרות רבות של שנים. הם סבלו וקראו אל ה' שישחררם. וכעת, סוף כל סוף, פרעה מרשה להם לעזוב. חרות עכשיו! הוא רק מעלה תנאי אחד שולי – תשאירו את הצאן והבקר. שוו את התמונה הבאה לנגד עיניכם – היהודים המאושרים חוגגים את שחרורם ההולך וקרב, מחבקים את משה ומודים לו. ואז, לתדהמתם, לזוועתם, משה מניד בראשו ואומר לפרעה – לא! גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות, ומקננו ילך עמנו. לא תשאר פרסה .

יהודי יקר, יהודי מתון, נורמלי, בלתי-קיצוני יקר. האם היה אי-פעם אדם יותר פנאט, קיצוני ומסוכן מאותו משה, אשר מסרב להתפשר ומתמיד במדיניות עיקשת של אף שעל! תן להם את הכבשים, משה, תן להם את הבקר! עבור חרות ושלום צריך להתפשר. חרות עכשיו, צועקים היהודים, תן להם את הכבשים! אך לא. משה יודע מה משמעותה הפנימית של היהדות, מה משמעו של קידוש ה' – כניעה מוחלטת והתבטלות לפני ה' – כי רק כך מודה הגוי בכך שהוא מקבל עליו את ה' בתור הא-ל האחד והיחיד.

5) קידוש ה' חייב להיעשות באופן גלוי, ללא מורא, בגאווה ובזקיפות קומה.

המכה העשירית נוחתת על מצרים. אימה וחרדה. בכל בית ובית מכה המוות. פרעה נכנע ללא תנאים. אין אפילו מחשבה על דבר מלבד כניעה מוחלטת. לכו, לכו, אבל חשוב מכל – לכו עכשיו, מיד. בחצות הלילה הוא רץ למשה וזועק – קומו, צאו מתוך עמי! אתה ובני-ישראל.. קחו גם את הצאן ואת הבקר. סוף סוף. עכשיו, ללא ספק, הדברים יספקו עבור משה. אפילו הקיצוני והפנאט הגדול ביותר יקבל ללא ספק את אותו כתב כניעה. באמת נראה לכם? כך עונה משה – "וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים" (תנחומא בא, ז'). ועוד – "אמר לו האלקים [לפרעה ולמצרים] - בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא לבני בלילה אלא יצאו בראש גלוי!" (שמות רבה י"ח, י'). ועוד – "אמר לו משה [לפרעה] - מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא" (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה י"ג).

הלקח הינו כה ברור, אפילו לכל המתיוונים והמודרדוקסים. קידוש ה' מעצם טבעו הינו הכרזה כי ה' הוא עליון, ששום כח בעולם אינו יכול לגעת בו או באלו אשר בוטחים בו. שכל מחשבה, ולו הקלושה ביותר, על קידוש ה' בסתר ובשקט, ללא פרובוקציה, מהווה סתירה פנימית לעצם המושג. שהגישה לפיה יש לפעול בצנעה טומנת בחובה את זרע הפחד מפני תגובת הגוי, וזה לכשעצמו מהווה באופן מהותי את ההפך הגמור מקידוש ה'.

 כמה לקחים רבים עלינו ללמוד מחג הפסח! כמה לקחים הם, שאנו פוסחים עליהם בלא לשים לב. הבה נלמד אותם תחת זאת ונמסור אותם לדורות הבאים .