חכמים וטיפשים

חכמים וטיפשים

 "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד', ו').

 "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם" (שם ל"ב, ו').

 כיצד יתכן, שעם כל-כך חכם יהיה כה טיפש? ניתנה לנו בחירה חופשית ללכת באיזו מהדרכים הנ"ל שנרצה, ובאופן מדהים אנחנו בחרנו להיות עם נבל ולא חכם... ממשלת ישראל, ובעקבותיה בכעין רפלקס מותנה הממסד היהודי חסר האונים בארצות הברית, נמצאים במצב רוח קרבי. מבוכה, כעס, זעם. על מה? מחלקת המדינה של ארה"ב פרסמה מחקר, המסיק כי הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) הינו הנציג הבלעדי של "הפלשתינאים". וממשלת רבין זועמת. האנשים הטיפשים בירושלים אשר נשאו עיניהם אל וושינגטון וקיוו לעזרה מעם קיסינג'ר ופורד והפנטגון; המתגויים דוברי העברית אשר השליכו את יהבם וביטחונם על משענת הקנה הרצוץ של אמריקה. מבוכה רבתי ואכזבה גדולה שוררות כעת. כיצד יכולה ארה"ב, אשר רק בשבוע שעבר סרבה לארח את אש"ף בתור צד בשיחות; אשר הגנה בעוז על הציונות בעצרת האו"ם; אשר נציגה ד"ר קיסינג'ר אמר כי ביטחון ישראל הינו אבן היסוד של מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון; כעת עומדת קרוב מאד להכרה באש"ף כנציג "הפלשתינאים"?

 הוי עם נבל ולא חכם. נבל כפליים, לא חכם עשרת מונים! עם נבל בכך שמלכתחילה סמך על ארה"ב ולא חכם בכך שהאמין אי פעם שוושינגטון לא תכיר בסופו של דבר באש"ף. גרוע מכך! עם נבל בכך שאי פעם טען, כי אש"ף אינו מייצג את עמדות "הפלשתינאים", ולא חכם, משוגע, בלתי שפוי ומופרע נפשית בכך שסבר כי ניתן להודות בקיומו של עם "פלשתינאי" ואז לעמוד על כך שאנחנו נבחר בשבילם את מנהיגיהם.

 בואו נשים דברים על השולחן. ארה"ב כבר נלאית מישראל ומכאב הראש המדיני שהיא גורמת לה. ג'רלד פורד והנרי קיסינג'ר יודעים היטב כי כל הנסיונות המגוחכים להגיע לשלום עם מצרים ואפילו עם סוריה לא יועילו במאומה כל עוד הסוגיה ה"פלשתינית" לא באה על פתרונה. ובכוונתם לפתור אותה, וזה לא משנה מבחינתם איזה הרס יביא אותו פתרון על ישראל. הם מתכוונים לפתור אותה בהתאם למתווה רוג'רס , אשר משמעותו נסיגה מוחלטת של ישראל מכל האדמות ששחררו ב-1967 והקמתה של "פלשתין" בשטחי הגדה המערבית ועזה. ומשמעו של דבר הינו שה"פלשתינאים" יוזמנו לשיחות השלום ושארה"ב תחפש נציגים לאותם "פלשתינאים", וככל שהבלתי-חכמים יחרקו את שיניהם, מחלקת המדינה של ארה"ב מבינה עניין היטב, בעוד שהישראלים שוגים באשליות עד כדי חוסר שפיות.

 די לדברי ההבל מפיהם של רבין ופרס ואבן ותומכיהם האמריקאים המטופשים מילר וג'קובסן ובלומברג ופישר . די לדברי ההבל ולפיהם אש"ף אינו מייצג את הלך רוחם של תושביה הערביים של השטחים המשוחררים, הלא הם ה"פלשתינאים". העובדה הנותרת בעינה היא, שבמידה וממשלת ישראל תתיר עריכת בחירות ואש"ף יורשה להתמודד, אזי המחבלים יזכו ברוב עצום, כאשר בקרב הצעירים והאינטלקטואלים הם יזכו לתמיכה גורפת כמעט של פה אחד. ההכחשה המגוחכת של עובדה זו כמעט ומשתווה בגיחוכה להצהרות הישראליות, לפיהן ישראל לא תכיר באש"ף משום שמדובר בגוף "טרוריסטי". (מעניין כיצד ישמע הטיעון הזה בעיני ארה"ב, אשר ישבה בפריז לשיחות עם המורדים הוייטנאמים, בעיני הבריטים אשר נשאו ונתנו עם ארגון מאו מאו ובעיני הצרפתים אשר הגיעו להסכם עם המחתרת האלג'ירית).

 העובדה הנהירה הינה שאש"ף אכן מייצג את רובם הגדול של הערבים בשטחים המשוחררים והניסיונות המטופשים והנואשים של פרס, אלון ורבין להקריץ מאי שם טיפוסים של יחידים כנועים מסוגם של מוכתרי הכפר הישנים כמו השייח' ג'עברי נידונו לכישלון מביש. הבה נבין דבר אחד -

 כל עוד ממשלת ישראל מתעקשת להכיר בקיומו של "עם פלשתינאי", הם יאלצו במוקדם או במאוחר להכיר בנציגי אותו "עם" – אש"ף. רק עם נבל ולא חכם סבור כי ניתן לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה – להכיר ב"פלשתינאים" ואז לומר להם מי הם מנהיגיהם ומה יהיו הגבולות של מדינתם~ הוי עם נבל, ולא חכם... .

 אלו שהולכים באותו מסלול לא יצליחו לשכנע את העולם, אלא רק יצליחו לבלבל את עמם שלהם, היהודים בארץ ובתפוצות. כל שעל אש"ף לעשות כעת הוא לומר מילה אחת קטנה (שקרית) של הכרה בישראל, ולו בתנאים המגוחכים ביותר, בכדי שליברלים יהודים ושאר טיפוסים מבולבלים יתבעו בקולניות שישראל תכיר באש"ף. הנתון הקר, ההגיוני, הנוקשה והבלתי מעורער נותר בעינו – מי שמכיר בעם ה"פלשתינאי", עליו להכיר במי שאותו עם עומד על כך שהוא מייצג אותו. ואם ישראל ממשיכה לספר ליהודי העולם שישנו עם "פלשתינאי", אזי אותם יהודים יאמינו לכך ויעמדו על כך שאותו עם זכאי להגדרה עצמית, ויחד עמה - הזכות לבחור באש"ף.

 הפתרון? להיות עם חכם ונבון. לדעת כי אין "פלשתין" ולא "עם פלשתינאי", ולא אש"ף ולא כל גוף אחר יכולים לייצג דבר שאינו קיים. יש ערבים ביהודה ושומרון ועזה והגולן? אכן, אך אין שם "פלשתינאים" מושג שאינו יכול להתקיים אלא אם כן מתה הציונות. אולם אם הציונות אכן חיה במשך כל שנות הגלות ואם היהודים אכן לא ותרו על זכותם לשוב לארצם, אזי כל לא-יהודי שאי-פעם דרכה כף רגלו באדמה יהודית אינו אלא משיג גבול. הוא נותר כשהיה לפני שהגיע. בדואי או ערבי או טורקי או מה שלא תרצה. אבל "פלשתינאי"? זה יכול להיות רק אם ישנה "פלשתין", וזה לא יהיה לעולם כל עוד התקווה של היהודי לשוב לציון – הציונות – חיתה וממשיכות לחיות.

ובנוסף...

 בשובי לישראל, אחר שסיימתי את עימותי האחרון עם הממשל האמריקאי, אועמד לדין על-ידי ממשלת ישראל. האשמה – תמיכתי בתכנית, בשנת 1972, במסגרתה ערבים יוזמנו לקבל עזרה יהודית ותרומות על-מנת שיהגרו מישראל לארצות אחרות. אני עומד בפני אפשרות של גזר-דין של חמש שנות מאסר (האישום הרשמי הינו "הסתה למרד"), ובכל פעם שמחבלים ערבים מתוך ישראל מפוצצים ורוצחים יהודים, אני מצפה בכיליון עיניים הולך וגובר למשפט, אשר יהווה דוגמא נוספת לטיפשותו של העם הנבל והלא חכם.

 כשמתבוננים ולו בחלק מדברי ההבל הרשמיים המפורסמים על-ידי משרד החוץ הישראלי או בברבורים של מדריכי תיירים מטעם הקונגרס היהודי האמריקאי – דברי הבל ביחס לערביי ישראל וה"קשרים הנרקמים" בין ערבים ליהודים - אפשר לפהק. כששומעים את שמואל טולדאנו, יועץ ראש הממשלה לענינים ערביים, מתחשק לבכות מתוך המחשבה – או שמדובר בשקרן הגדול בעולם, או בטיפש הגדול בעולם. תורף דברי הקו הרשמי הינו כדלקמן – רמת חייהם של הערבים עלתה בישראל, כך שהערבי הישראלי אוכל ושותה יותר טוב מכל ערבי אחר בעולם; אנחנו הענקנו לערבים חשמל ובתי-שימוש פרטיים בכל בית, כך שהם שמחים; שלחנו יותר ויותר ערבים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות, אז הם שמחים; נתנו לערבים שוויון זכויות כפי שיש ליהודים במדינה היהודית, כך שהם שמחים; אי לכך ובהתאם לזאת, הערבי בישראלי חש נאמנות למדינתו והוא ישראלי יותר משהינו ערבי. אולם אף אחד לא יצליח לקנות את נאמנותו של הערבי באמצעות בתי שימוש פרטיים, והעליה המתמדת ברמת החיים רק תיצור אצלם ציפיות גבוהות יותר. ככל שהערבי יזכה להשכלה, כך יהיה פחות מסופק ויותר מתוסכל במעמדו כמיעוט בקרב מדינה יהודית.

 מספיק עם השטויות. לערבי הישראלי ישנם רגשות שליליים כלפי המדינה. הצעירים שונאים אותה, והמשכילים חולמים על ביאתם של אחיהם הערבים לעזרתם בכדי להקים את פלשתין.

 הגירה. כל מאמץ צריך להיעשות בכדי לשכנע את הערבי להגר למערב, כל מאמץ בכדי לעזור לו למצוא בית, תעסוקה ואמצעים בכדי לעזוב. זה מה שאמרתי ב-1972, אני צדקתי אז ואני חוזר על הדברים היום ב-1975, ואני צודק גם כיום. אז זה היה לאין ערוך יותר קל, לפני מלחמת יום הכיפורים, כשהערבי היה מוכה ומושפל. היום זה הרבה יותר קשה, אולם עדיין אפשרי. אולם האפשרות קיימת רק בתנאי שהנבלים הבלתי-חכמים מהסוג של טולדאנו ואבן יודחו ויהודים אמיצים ונבונים יתפסו את מקומם.