טוהר הנשק

טוהר הנשק

 בשעה שאני כותב את המילים הללו, דנה ממשלת ישראל באפשרות לשחרר 400 מחבלים תמורת ארבעה שבויים אמריקאים, אולי עוד מספר זרים – צרפתים, גרמנים ועוד ראויים למיניהם – ועלה תאנה בדמות חייל ישראלי (אולי כמה) המוחזק בידי מחבלים ושאר פושעים ערבים. בין אם יכנעו ללחץ האמריקאי ויחזרו על הביזיון מ-1985 בו שחררו 1,150 מחבלים רוצחים ממינים שונים ובין אם לאו, העובדה המוצקה הינה שלא היו עומדים בפני בעיה שכזו כיום אילו נהגה ישראל על-פי הציווי היהודי והוציאה להורג כל מחבל שהיא תופסת. 

 מדוע אינה עושה כן? התשובה טמונה בבעיה רחבה יותר, בצורת חשיבה מערבית הנגועה בחולי, אשר אחזה בישראל ואשר כוללת במסגרתה אף את סירובן של ממשלות ישראל לנקוט בצעד המתבקש מאליו – סילוקו מהמדינה של האויב הערבי, הגיס החמישי, הבוגדים מבפנים. זוהי מחלה אשר גורמת לעברים המתגויים, המפוחדים, חסרי האונים, המוכים בקללה ההתאבדותית של דמוקרטיה מזויפת ומעוותת, להרוס את שרותי הביטחון שלנו ואת יעילותם ולגרום להם לדדות כנכים, אחר שאלו היוו את קו ההגנה היחידי כנגד המבול הערבי, המאיים לשטוף ולהטביע את כולנו.

 העיתון "ידיעות אחרונות" הביא מונולוג של מי שתואר כ"קצין בכיר בצה"ל" בעקבות דו"ח כהאן הידוע לשמצה, אשר קרע לגזרים את צה"ל בעקבות טבח ה"פלשתינאים" בידי ערבים נוצרים בביירות. כותרתו של המאמר הייתה –

 "הם הפכו את הצבא לשק אגרוף".

 לב העניין הינו התלונה המרירה של הקצין הצבאי לגבי הניסיונות להחיל "מוסריות" מעוותת על כוחות הביטחון. שכל יהודי – ליברלי או נורמלי – יקרא, יבכה ויחשוב –

 "אני יודע כמה מאמץ השקענו [בלבנון] בכדי למנוע פגיעה באזרחים. אני יכול לקבוע ללא פקפוק כי הצבא ספג עשרות אבדות, אם לא למעלה מכך, רק בשל ההוראה לא לפגוע באזרחים. באופן כללי, הנוהל המקובל במלחמה הוא שתחילה מרככים מטרה באמצעות הפגזת ארטילריה, וזאת בכדי למנוע אבדות בקרב החיילים שלך. היינו מפזרים כרוזים, היינו מזהירים אותם באמצעות רמקולים. אילולא זאת, יכולנו להתקדם במהירות רבה יותר ולרסק את מעוזי המחבלים, וחשוב מכך, יכולנו לחסוך עשרות אבדות.

 המחבלים ידעו זאת, ועל כן הם התמקמו במרכזי אוכלוסייה אזרחית. לא יכולנו לעשות דבר, וזאת בשל ההוראה החד-משמעית של רפול [הרמטכ"ל רב-אלוף רפאל איתן] והאלוף עמוס ירון לא לירות אף כשאנו יודעים בוודאות שהמחבלים חדרו לאזור מסוים. היכן עובר הקו האדום אשר קובע עבור מפקד מה חשוב יותר – שמירת חיי חייליו או שמירת חייהם של אזרחים, אשר חלקם מסייע למחבלים? אצלי נוצר הרושם, ולפיו מפקדי הצבא הישראלים כבר מזמן חצו את אותו קו אדום לטובת שמירת חייהם של האזרחים הזרים, אף במחיר של אבדות בקרב חיילינו".

 מדובר בכתב האשמה עוצמתי וחריף מפי מפקד בצבא, אשר כבול בידי פוליטיקאים אזרחיים, אשר הם בתורם משמשים מטרה לחיציה של תעמולה שמאלנית בתקשורת הישראלית החולנית, אשר ליום אחד לא תיתן מנוח למסע השנאה העצמית שלה, מסע אשר תכליתו לגרום לישראל לאכול מאותו קיא של רגשות אשם אותו התקשורת מייצרת מדי יום ביומו. הם שותפים לרצח; הם הגורם הישיר למדיניות הכמעט בלתי-ניתנת להבנה, למדיניות הבלתי-שפויה של מהלכים צבאיים מטורפים אשר הובילו למותם – לרציחתם – של עשרות חיילים יהודיים.

 האירוניה כאן טמונה בעובדה שהרמטכ"ל איתן, אשר סופג גינויים דרך קבע מידי השמאלנים בשל היותו "נץ" טורף , נפל אף הוא שדוד בפני מתקפת המתיוונים ונתן "הוראה חד-משמעית" לא להפציץ בסיסי מחבלים באזורים אזרחיים שמא, חס וחלילה, נגרום לאבדות בקרב אזרחים ערבים. הרבה יותר טוב שימותו הבנים שלנו...

 מעטים מדי זוכרים את הצהרתו של איתן (25/9/82) בעקבות הטבח בסברה ושתילה –

  "אנו חשים את הכאב בקרב אויבינו. ערכינו המוסריים מעלים בקרבנו תחושת אחריות ונחישות שלא להתעלם מהטבח אשר התרחש במחיצתנו. אין כל ספק, כי האסון מטיל ענן מעל ההישגים שלנו, וזאת בשל המחויבות המושרשת בקרב עמנו לערכים של חיי אדם".

איזו עמדה מוסרית מדהימה! אילו הרמטכ"ל של צבא ארה"ב היה מצהיר הצהרה דומה לגבי הפצצתם של אזרחים גרמנים בזמן מלחמת העולם השניה, אין ספק שכל היהודים הערכיים היו מריעים...

 לחוש את הכאב בקרב אויבינו, "הפלשתינאים", אשר חייהם, מאווייהם וחלומותיהם כולם מכוונים לאותו היום בו ישמידו את ישראל? שמשורותיהם מגיעים מחבלי אש"ף? אשר תומכים, מגדלים את ילדיהם ומוסרים אותם לידי ארגוני המחבלים אשר רוצחים אותנו? אנו חשים את כאבם? אם כן, אזי אנחנו משוגעים.

 ואותו "פושע ראשי" של ועדת כהאן, אריאל שרון, כתב בעצמו את הקשקוש הבא במאמר ב"ניו יורק טיימס" (14/8/82) –

 "לא היה בהיסטוריה של הלחימה בעת החדשה צבא אשר טרח כה רבות למנוע פגיעות בקרב האוכלוסייה האזרחית כפי שטורח צה"ל. אכן, רוב הפגיעות שספגנו – כ-350 הרוגים וכ-2,000 פצועים [בזמן כתיבת המאמר – מ.כ.] – נבעו מהכלל שקבענו לעצמנו בכדי למנוע פגיעה באוכלוסייה שאינה משתתפת בלחימה. בעברית קוראים לכלל הזה "טוהר הנשק". אנו גאים בכך שחיילינו נהגו על-פי אותו עיקרון יהודי [כך כתב] בדקדקנות, על-אף המחיר הכבד שספגנו עקב העובדה שהזהרנו את האוכלוסייה האזרחית מפני בואנו, עקב כך שתקפנו אך ורק עמדות מובהקות של אש"ף, ועקב כך שהפצצנו אך ורק בנינים אשר שמשו כמעוזי אש"ף".

 איזה זיוף צדקני והקרבה מעוררת חלחלה של קרבנות אדם מקרב חיילינו. רציחתם של חיילים ישראלים זועקת לשמים ומצדיקה כל חייל אשר יסרב לשרת בצבא, אשר מפקדיו ומנהיגיו אינם מעניקים לחייו שלו עדיפות מעל פניהם של חיי אזרחי האויב. חייו של חייל יהודי אחד שווים יותר מאלו של כל הערבים בלבנון יחדיו – חיילים, מחבלים ואזרחים, וניתן רק להתגעגע לימים השפויים בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר גויים נורמליים מקרב חילות האוויר של בריטניה ושל ארה"ב, ביודעם כי בני עמם ימותו אם לא ירסקו את העורף ואת המורל הגרמני, הפציצו ללא רחם את ערי גרמניה. הם ידעו כי הם נמצאים בעיצומה של מלחמה. מלחמה כנגד כוחות אשר אם ינצחו, יטביעו אותם ואת העולם כולו אל תוך סיוט מתמשך. הגויים מעולם לא המציאו את המושג המטורף של "טוהר הנשק". נשק אינו טהור. נשק נועד להרוג את האויב –ומי שסבור לא כן, שלא יצא למלחמה מלכתחילה.

 ואיזו הפגנת בורות יהירה יש כאן מצדו של שרון! היושר האינטלקטואלי לו אנו עדים כאשר הגנרל שרון מרצה על "עיקרון יהודי" שווה בערכו לזה אשר נחזה בו כאשר אדמו"ר חסידי ינאם בנושא של אסטרטגיה צבאית. "טוהר הנשק" הינו "עיקרון יהודי"? עוד משפט מבית היוצר המזויף של אותם יהודים מתגויים אשר מסלפים, מעוותים ומעקמים את היהדות המקורית. אם מישהו מעוניין לדעת מהו "העיקרון היהודי" לגבי מלחמה, כדאי שהאמת תישמע ברמה –

 ""כי תצא למלחמה על אויביך" (דברים כ', א'), מהו "על אויביך"? [הרי סוף סוף, אדם אינו יוצא למלחמה על אוהביו, ואם כן מה בא הפסוק לומר?] אמר הקדוש ברוך הוא - צאו עליהם כאויבים כשם שאינם מרחמים עליכם כך אתם לא תרחמו עליהם" (מדרש תנחומא שופטים ט"ו).

 מקור נוסף –

 "אם אתם חומלין עליהם, הם יוצאין למלחמה עליכם. משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער. מצא גור אחד של זאב וחמל עליו, והיה מיניקו מן העזים. בא בעל מלאכתו וראה אותו, אמר ליה: הרוג אותו, לא תחוס עליו שלא יהא תקלה לצאן. ולא שמע אליו. כיון שגדל, היה רואה כבש והורגו, גדי ואוכלו. אמר לו: לא אמרתי לך לא תחוס! כך אמר להם משה: אם אתם חסין עליהם "והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על־ הארץ אשר אתם ישבים בה" (במדבר ל"ג, נ"ה)" (מובא בשם מדרש אלה הדברים זוטא) .

       עוד מקור –

 ""צרור את המדינים" (במדבר כ"ה, י"ז), למה? "כי צוררים הם לכם" (שם י"ח)- מיכן אמרו חכמים - בא להרגך השכם להרגו" (במדבר רבה פינחס כ"א, ד').

 איזה הבדל תהומי בין מוסר היהדות האמיתית לבין הערכים המעוותים של אותם יהודים חולי פיצול אישיות, שהורתם בהתעסקויות גוייות ולידתם בתערובת של התיוונות, עליה הם מכריזים בתור "יהדות". לא היהדות ואף לא השכל הישר של אנשים נורמליים – אף אחד מהם אינו סובל את הקרבת חיי חייליך בכדי להציל את אותו אויב שאינו לבוש מדים.

 אך כמובן, ישראל אינה מייצגת את היהדות. יסודותיה של המדינה והמעיין ממנו היא שואבת את ערכיה הינם באופן מובהק בלתי-יהודיים. ובכן, בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון ביולי 1986, נהרג החייל אריה טובול. המחבלים התחבאו מאחורי שלושה צעירים. הקצין האחראי מנע מהחיילים לפתוח באש. טובול נהרג. נרצח. על-ידי המחבלים. ועל-ידי...

 ומי עוד זוכר את האלוף יקותיאל אדם, אשר נרצח בידי ילד בן 12 בלבנון? והריגתו של החייל חנן סמפסון בשנת 1969 בבקעת הירדן, אחר שהתקרב, ביחד עם חיילים נוספים, למערה, אשר בפתחה ישבה אשה המניקה את בנה, אשר אמרה להם כי אין מחבלים במערה. כשפנו ללכת, המחבלים פרצו קדימה, ירו והרגו את החייל הישראלי.

 "טוהר הנשק". "אנחנו טובים מהם". ובכן, אנו אכן נותרנו "טובים מהם". "מתים מהם" – אך "טובים מהם". מעוותים את צורתה המקורית של היהדות, מעקמים את ההיגיון הבריא, את השכל הישר ואת יצר הקיום הטבעי בשל מורשת חולנית השאובה מהגטו והגלות, בשל צורך מעציב להיות נאהבים, אשר מוביל אותנו למות ובכך להוכיח לגוי עד כמה אנחנו באמת מוסריים. כדי שיוכל לאהוב אותנו. לכל הפחות אהבה שאחר המוות.

 ובכן, אנו תופסים מחבלים. אנו גוזרים עליהם מאסר עולם. אנו מאכילים אותם ומאפשרים להם ליהנות מכל הזכויות המוזכרות באמנת ג'נבה. ואז, אנו משחררים אותם בתמורה לכמה ישראלים, ולפעמים אף עבור שבויים ממדינות זרות. אין דבר בעולם אשר יבטיח בצורה טובה יותר את המשך רציחתם של יהודים בעתיד.

 אין לשחרר מחבלים. אף לא צריך לכלוא אותם. תופסים אותם, מתחקרים אותם, ואז הורגים אותם. זו היהדות. וזו הרחמנות. אינכם מאמינים? שאלו את הוריו של כל יהודי אשר נרצח על-ידי מחבלי אש"ף.