ימית – הרהורים על טרגדיה

ימית – הרהורים על טרגדיה

ימית – הרהורים על טרגדיה 1

חלק א

 (ידיעה זו נשלחה ע"י הרב מאיר כהנא מימית, ביום שני, 8 במרץ, תענית אסתר).

הספירה לאחור היא כבר בעיצומה כאן, והמחשבה שעוברת בראשם של כל הנאספים בעיר היפהפיה הזאת על חופי הים התיכון היא: מתי הם יבואו? המחשבה היא גרוטסקית. "הם" – הם אלו שהילדים למדו לפחד מהם. "הם" – הם אלו שמאות יהודים התרגלו לראות כאיום. "הם" – הם החיילים היהודים של צבא ההגנה לישראל. זוהי הטרגדיה הקפקאית.

סיימנו לבצר את המקלט שתפסנו במוצאי שבת, אחד מכמה שפרצנו לתוכם. אני יושב במבנה החזק, שעכשו הוא נוח, ובפעם המאה מנסה להבין. בפעם המאה אני מנדנד בראשי. איני מסוגל. זכרונות מהשבוע האחרון ממשיכים להתרוצץ במוחי. הרהורים. הרהורים על הטרגדיה של ימית. לא – הטרגדיה של העם היהודי.

אני חושב על הַגָעָתי בשבוע שעבר עם מספרי חברי "כך". זה היה ביום ראשון, 28 בפברואר. ביום ששי, מיד לפני שהלכתי לבית הכנסת, עשרים דקות לפני כניסת השבת, הודיעו ברדיו שממשלת בגין-שרון חסמה את אזור ימית בפני כל מי שאינו תושב האזור. מכונת ההרס  התחילה במלאכתה לקראת סילוק הנוכחות היהודית מסיני, ולקראת הנסיגה הסופית. אנשים המומים. אני מרחם עליהם, על כל המרוּמים (אמנם מרומים מרצונם) שחזרו שוב ושוב על המנטרה: בגין לעולם לא יפנה את היישובים. הוא מחביא משהו בשרוול... אני נזכר בפירוש הנפלא של האבן עזרא. עבדי פרעה באים אליו ומתלוננים, אחרי המכה השביעית, "הטרם תדע כי אבדה מצרים?" הפירוש הפשוט הוא: האם עוד לא שמת לב שמצרים אבודה? אבל האבן עזרא, בראייה פסיכולוגית מבריקה, מפרש אחרת: "הטרם תרצה שיתברר לך כי אבדה מצרים?"... וזה, כמובן, הסוד של הטירוף שלנו היום. אף אחד לא רוצה להבין. אף אחד אינו רוצה להאמין לאמת, לאמת המרה. בגין, אדם חולה פיזית ונפשית, גמר בדעתו להשלים את הטירוף. באותו שבוע שהדיקטטור המצרי, מובארכ, סוטר על פניה של מדינת ישראל בסרבו לבוא לירושלים – בגין נותן פקודה לחיילים לצאת ולחסום את סיני. לחסום אותה בפני יהודים...

ביום ראשון יצאתי לכיוון ימית עם ארבעה אנשי "כך". האזור חסום אבל תמיד אפשר לחדור פנימה.  טיפה אמונה, דמיון ותחבולנות – זהו המתכון הבדוק והמנוסה.

אנחנו נוסעים דרך השטחים המשוחררים, עוברים את חברון, לתוך באר שבע. שם שכרנו מכונית של אייוויס, כדי להיראות יותר כתיירים. אני חמוש בכובע טמבל, שמכסה את החלק העליון של פניי; משקפי שמש כהים; דרכון אמריקאי, ואנגלית עם מבטא אמריקאי חזק. למשך ארבעים קילומטר אחרי באר שבע, הכביש פנוי. אנחנו נוסעים מהר, עוברים את נתיבות ואת אופקים, עד לצומת מגן, ושם אנו פונים – והנה הוא, ארבעים קילומטר מימית, המחסום הראשון. עשרות חיילים מסתובבים אנה ואנה. אני מתקרב, נראה תייר אמריקאי לכל דבר. החייל שואל לאן אני מגיע. אני מחייך בטיפשות (מקווה להיראות כתייר), ואומר שאנחנו קבוצת אמריקאים ופנינו לחופשה בסיני. הוא אינו מבין אנגלית. הוא קורא לחייל אחר. הוא אמריקאי. הוא מבהיר שאין מתירים לשום מכונית לעבור. אני מחייך; מתחנן; מאיים; מנופף בתיאור ידידותי עם השגריר האמריקאי – שום דבר לא עובד.

אנחנו פונים אחורה, וחונים על שולי הכביש. המפה מראה שלשמאלנו יש כביש שמגיע לקיבוץ נחל עוז. משם המפה מראה דרך מעורפלת, שמזהירה בבירור את הנוסע שהנהיגה תהיה פחות מסוג א. לא נורא – אין לנו ברירה. אנחנו מוצאים את הדרך, פונים לשדות נחל עוז. אנחנו מופתעים לטובה. הכביש הוא בעל נתיב אחד סלול, שעד מהרה הופך לדרך עפר. אבל העפר הוא דחוס, וה' מיטיב עם מי שמתאמץ.

אנחנו נוסעים בעקבות השמש, פונים לעיתים מערבה, ולעתים דרום מערבה, תלוי בגחמותיהם של הכבישים, הדרכים, הוואדיות, ומה לא. נסענו דרך שדות, פרדסי תפוזים, אבל אנחנו מתקדמים. תוך חצי שעה, התקדמנו כ-15 קילומטר לכיוון ימית. לא רע. אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בכביש הראשי, הרבה אחרי המחסום. ה' מיטיב עמנו.

משם זה קל יחסית. אנחנו מתגברים על המחסום השני בטענה שבמחסום הראשון נתנו לנו לעבור. כך גם בשלישי. ברביעי נמצא קצין שדורש לראות את הדרכון שלי. הייתי מעדיף שלא יראה את "מאיר כהנא", אפילו באנגלית, ולכן אני אומר לו שהדרכון באילת, לשם נשלח ע"י סוכן הנסיעות. בתחילה, הוא אינו מוכן לתת לנו לעבור, אבל שטף של אנגלית מהירה וכעוסה משכנעת אותו. אנחנו עוברים. אנחנו בחבל ימית.

אנחנו מחליטים לפנות תחילה לחצר אדר, היישוב החדש ממערב לעיר ימית, שהוקם בנובמבר בעיקר ע"י אנשי "כך". היישוב מרוחק כחצי שעה נסיעה מימית, וכשאנחנו מגיעים אנחנו מוצאים שהיישוב חסום ע"י קבוצה קטנה של חיילים. אנחנו מתעלמים מהם, ונוסעים. היישוב הוא אות להקרבה העצמית של יהודים צעירים ולאמונתם. כעשרים משפחות דחוסות בתוך קראוואנים, בתנאי מחייה פרימיטיביים. אחד הקראוואנים משמש כחדר אוכל, ושם מקבלים את פנינו בקריאות שמחה (כבר הסרתי את הכובע המגוחך ואת המשקפיים). אשתו של מיכאל בן חורין, מנהיג היישוב ובונהו שאין דומה לו, יושבת לידי, מחזיקה את בנה התינוק. היא נראית עצובה, אבל כמו תמיד – מלאה אמונה.

בינתיים, מחליטים לנסות להכריח את הצבא להסיר את המחסום, ע"י חסימת הכביש לכל סוגי הרכב. זהו הכביש הראשי לאל-עריש ולמצרים. הכל נקראים לעבודה. הטרקטור, עם עגלה, מובא לאמצע הכביש. מזרונים, חוטי תיל, כסאות, המוני חומרים. כעת הכביש חסום לגמרי. מכוניות מגיעות משני הכיוונים. הן עוצרות. טורים מתחילים להיווצר. החיילים ושוטר אחד מסתכלים. הם אינם עושים שום נסיון להתערב. דיווח מועבר בקשר למפקד. הנשים והילדים מתיישבים במרכז הערימה של ברזל ומתכת. הם יושבים, בשקט, בהכנעה. נהג ישראלי עוצר את מכוניתו ממש ליד המחסום, יוצא ומתחיל להתווכח. הכל כשורה. עוד חיילים מגיעים. הם אינם עושים דבר.

פתאום, מהמערב, מגיעים שני אוטובוסים של אגד. הם מלאים בישראלים, שחוזרים מטיול למצרים (זה לא הרבה – בפסח, ארץ הפרעונים תהיה מלאה ביהודים שחוזרים לעבדות ברבבותיהם).

הישראלים יוצאים. חלק מהם מתחילים לצעוק: "היינו במצרים למשך שבועיים. אנחנו עייפים. תפנו את הבלאגן מהכביש". מנסים להסביר להם. הם לא מתעניינים. "לא איכפת לי מזה. זו בעיה שלכם. אני רוצה להגיע הביתה". פירותיו של החינוך הישראלי, של ה"ציונות". ואז זה קורה.

כחמישה עשר מהישראלים מתקרבים ומתחילים לפנות את המחסומים. המתיישבים, רובם ילדים ונשים, מנסים לעצור אותם. מתחילות קטטות. אחד מהתיירים הישראלים תופס מוט ברזל ומנופף בו בפראות. מתיישב צעיר, תלמיד בישיבת מרכז הרב, חוטף אגרוף בפנים. יהודים מתקוטטים, והערבים יושבים במוניות בשקט ומשקיפים... תלמיד הישיבה יושב לצד הדרך, בוכה בשקט. הכאב אינו רק בפרצוף שלו.

אנחנו נוסעים לכיוון ימית, מדוכאים. בצומת שבו פונים לעיר מהכביש הראשי, יש התקהלות גדולה, כשלוש מאות איש מתרוצצים הנה והנה. אני רואה את ברוך מרזל, פעיל "כך" שנמצא כאן יותר משנה. הוא אחד מן האגדות החיות של האזור, נותן מעצמו יומם ולילה, לעזור לעצור את הנסיגה. נמאס לו. הוא מצביע על קבוצה של אנשים שנאספו, ואומר: "הם מקשיבים לגאולה כהן. היא חיסלה אותנו היום".

מספר מתיישבים העומדים לידינו מהנהנים בעצבות. הטענה שלהם פשוטה. ב"תנועה לעצירת הנסיגה", שהיא בעיקרה ארגון-חזית של "התחיה", איימו במוצאי שבת שאם עד השעה 8:00 בבוקר ביום ראשון, לא יוסרו המחסומים, הם יסירו אותם בעצמם. השעה עכשו חמש אחר הצהרים, והמחסומים עדיין שם. אומר מרזל:

"היה לנו כאן ציבור של אלפיים איש. הם היו נזעמים. הם היו מוכנים, מבחינה נפשית, לפרק את המחסומים, ואף אחד לא היה יכול לעצור בעדם. ואז גאולה הופיעה עם חנן פורת  (עוד ח"כ של התחיה וראש "התנועה" כאן). הם שכנעו את הקהל להביא את רפול (הרמטכ"ל, רפאל איתן) לכאן. הוא בא ואמר להם שלא יוכל להבטיח דבר, אבל ידבר עם שרון. הכל יודעים שאין לו השפעה. זוהי החלטה פוליטית של בגין ושרון. אבל גאולה וחנן ניצלו את ההזדמנות להתחמק מהצורך לומר לקהל להתפרץ לעבר המחסומים. נמאס לי".

לי יותר מנמאס. אני יודע שעכשו ימית אבודה, חס ושלום. אני יודע שהמומנט הפסיכולוגי – שהוא כל כך יקר – של קהל זועם שמוכן לפרוץ את המחסומים, אבד לנצח. הזעם המוחלט שלהם התאדה, ולעולם לא ישיגו את השיא הזה שוב. אני חושב לעצמי, כמה חשובה היתה אותה פריצת מחסומים, אילו התממשה. בגין ושרון נטלו סיכון מחושב. הם מפחדים משפיכות דמים ומעימות המוני. אילו "התנועה לעצירת הנסיגה" היתה מכה ביום הראשון, בגין היה יודע שיש לו עסק עם קבוצה מסוכנת. הוא היה נסוג; אולי, כך יש לקוות, היה מתפטר. חוסר האומץ מצד הנהגת התחיה חרץ את דינה של ימית. היום כל מדינת ישראל יודעת שההתנגדות לנסיגה היא נמר של נייר. מי שמאיים, קובע אולטימטום, ואז נסוג ממנו – אין סיבה לפחד ממנו.

אני פונה לימית. אברהם הרשקוביץ, פעיל ותיק של הליגה להגנה יהודית, שעלה לארץ כבר לפני עשר שנים, מקבל את פנַי. הוא, אשתו ננסי ושבעת ילדיהם הבלונדיניים, תכולי העיניים, עזבו את ביתם ברחובות בחנוכה שעבר ועברו לכאן. הם גרים באזור של העיר הקרוי "המוטל". הוא תוכנן לאורחים שבאים לבקר, אבל עכשו, כמובן, הוא נתפס ע"י אנשים כמו אברהם שירדו דרומה כדי לעצור את הנסיגה. אני משיג לעצמי חדר ב"מוטל", מזרון דק, שתי שמיכות, ואני מסודר.

ביום שני אנחנו מתעוררים לשמע הידיעה ש-23 מתיישבים מקרית ארבע פרצו מחסום צבאי בלילה, וחיילים רדפו אחריהם אל תוך הישוב הסמוך, פרי-אל. הצבא גורר אותם החוצה. אנחנו ממהרים למקום, אך מוצאים שהמבצע כבר הושלם. הצבא הישראלי השלים את משימתו בהצלחה: ציד – ע"י חיפוש מבית לבית – של יהודים "לא חוקיים". הם נעצרו ונלקחו לאשקלון, שם יישפטו על כניסה אסורה לחלקה הדרומי של ארץ ישראל. מרגישים את צילו של ארנסט בווין 2 .

התקשורת מזהה אותי. האם זה נכון שהייתי בחצר אדר אתמול? מה אני מתכנן לעשות? מה אני חושב על העמדה של המתיישבים, שלא להילחם נגד הצבא? אני משיב על השאלות. חוץ מאלו של הטלוויזיה הישראלית. יש כאלו שחושבים שערפאת הוא האיום החמור ביותר על מדינת ישראל. אני הייתי מציע שישקלו אם הטלוויזיה הישראלית היא הנושא בתואר הזה. היא נשלטת ע"י שמאלנים המתנגדים ללאומיות ולדת, כל לילה הם מרעילים את גלי האתר ואת מוחותיהם של ישראלים. כבר חמש שנים שהם לא הגיעו למסיבות עיתונאים של "כך", ומסרבים לארח אותי בתכניות אירוח. הכתב פונה אלי ושואל אם יוכל לראיין אותי. אני מסרב. הוא מביט בי, מבולבל. הרי אף אחד אינו מסרב להתראיין בטלוויזיה הישראלית! הוא הולך בעקבותיי כשאני ממשיך ללכת, מדבר עם מישהו. הוא שואל אותי שאלה, כאשר הרשמקול שלו מוכן להקליט. אני מתעלם ממנו. באותו ערב, מיליון ישראלים רואים את הגב שלי.

למחרת, יש ויכוח אדיר בכנסת: "התחיה" החליטה להציע אי-אימון בממשלה. ההצעה נועדה לכישלון, אבל מקווים לניצחון תעמולתי. נוחלים כשלון חרוץ. חנן פורת נבחר לדבר בשם "התחיה". הוא נואם מבריק, אבל היום, בהכרח, הוא נכשל בצורה עלובה. התקפותיו על הממשלה נענות ע"י אריאל שרון (שנבחר להשיב בשם הממשלה) וע"י דוברי כל המפלגות האחרות: מדינת ישראל היא דמוקרטיה, והכנסת, שמייצגת את העם, הצביעה בעד הנסיגה. מי ומה נותנים לך את הזכות לכפור ברצון הזה?

כמובן, התשובה היא שהתורה, חוקיו של ה', נותנת לנו זכות זו. שהתורה היא החוק העליון של העם, ושמעשיה של הממשלה החילונית של מדינת ישראל בויתור על חלק מארץ ישראל הם עצמם הפרת חוק. כמובן, התשובה היא לזרוק את השאלה חזרה אל פתחן של כל המפלגות: מי נתן לכם את הזכות להפר את החוק?

אבל, כמובן, חנן פורת אינו יכול לומר זאת, בתור דוברה של "התחיה" שהיא מפלגה "נייטרלית" (עפ"ל) בכל הנוגע לדת. וכך, "התחיה" מותקפת ללא רחמים ע"י כל המפלגות. והמפד"ל האומללה וחסרת הבושה משתתפת בגינוי. ואגודת ישראל, שהפילה את ממשלת רבין  בשל העובדה שטקס צבאי נמשך חמש עשרה דקות אל תוך השבת, מתעלמת באושר מחילול השבת העצום שאירע בליל השבת שעבר כשיצא הצבא להקים מחסומים. מדהים מה כסף לישיבות מסוגל לעשות.

הדבר המעניין בעיניי הוא העובדה שכל הדוברים הזהירו מפני הימצאותם של כהנא ו"כך" באזור. הלקח ברור:  אילו ידע בגין שיש לו עסק עם אלפי "משוגעים" של "כך", הוא היה חושב מאה פעמים לפני נתינת הפקודה לצבא. אבל הוא יודע שיש לו עסק עם "מתונים". לכן אין לו סיבה לפחד, וזה מה שמבטיח את הנסיגה המלאה מסיני בסופו של דבר, חס ושלום.

האמת היא שאני נדהם מחוסר הארגון ומהעדר המדיניות כאן. המתיישבים פשוט אינם יודעים מה לעשות. אין עמדה ברורה. איך צריך להגיב כשיבואו החיילים? האם צריך פשוט לעזוב? האם צריך לשבת ולהיגרר? הם צריך להילחם? המנהיגים אינם נותנים הדרכה בשאלות אלה, מפני שהם עצמם אינם בטוחים איך יש לנהוג.

המקלטים, שהיו יכולים להיות מבצרים מצוינים – אם יאוחסנו בהם אוכל, מים, ואספקה נוספת, ויוארו – שהיה לוקח לצבא ימים שלמים לפרוץ לתוכם ולגרור מתוכם את  המתיישבים, נעולים כולם. המתיישבים מבלים את זמנם בכנס אחר כנס, שכולם מסתיימים בהצהרות מצלצלות  חסרות משמעות, ובהחלטה להתכנס שוב.

שלום אורן פוגש אותי. הוא כתב של "קול ישראל". מה דעתי על המצב? אני מספר לו. מה בדעתי לעשות בעניין? אני מקים עמדת פיקוד שניה שתתמוך בשימוש בתגובה כוחנית על כל נסיון לגרור יהודים בכוח. אני מבהיר שאני מתנגד לכל שימוש בכוח, אם הצבא אינו משתמש בכוח, אבל ההלכה ברורה:

"שאם בא המלך לבטל דברי תורה, אין שומעים לו" (רש"י, סנהדרין מט ע"א).

באותו ערב, הראיון משודר ברדיו הממלכתי. מתפתח בימית ויכוח. שלטים מוצבים ברחבי העיר, ובהם קריאה לאנשים לבוא לעמדת הפיקוד, בבית של הרשקוביץ. מגיע זרם קבוע של אנשים. לכל אחד אני מסביר מהי ההלכה, ומוסיף: "אני מכבד כל אדם שמסרב להרים יד על חייל. אבל על האדם הזה לדעת שהוא לא יעצור את הנסיגה. הצבא משתמש בכוח, ויהודי אינו סומך על הנס. אמונה, כן, אבל יחד עמה גם ההקרבה העצמית הדרושה, והאמצעים הטבעיים שהיהודי מצוּוה להשתמש בהם".

כמה רבנים, במיוחד אלו ממרכז הרב, כמו גם חנן פורת, מזדעקים. הם חשים שרבים מהמתיישבים מתוסכלים, ורוצים תשובות קונקרטיות. חלק מהרבנים, ובכללם הרבנים נריה ואבינר, אוסרים כל אלימות. הרב נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, מצוטט בעיתונות כמי שאמר לשנים מתלמידיו, שהם עכשו חיילים, שאם הצבא פוקד עליהם לגרור מתיישבים, עליהם לציית. אני נחרד. ברור שההלכה היא להיפך.

בליל חמישי, מגיע האלוף חיים ארז, מפקד פיקוד הדרום. הוא מבקש מהרבנים "להרגיע את הציבור". הוא מציע להם שיבקשו מהתושבים לארוז את מזוודותיהם כשיקבלו את ההודעה, שיכבו את הגז ואת האור, וישאירו את הדלתות פתוחות. הוא גם אומר שהוא מחפש את מאיר כהנא.

חלק ב

ימית – כ באדר, 15 במרץ – ימי הפורים הגיעו וחלפו, חג סכיזופרני, מר-מתוק עבור ימית. כעת הגיעה אמצע מרץ, ועמו – התחושה שהגעת הצבא, שנדחתה, מתקרבת. אני יושב בבונקר שכינינו "מבצר קידוש השם". באופן רשמי, הוא רשום כמקלט מס' 41, אחד מתוך כחמישים מקלטים כאלו שנבנו בימית. תפסנו אותו והפכנו אותו למקום היחיד בעיר שתהיה בו התנגדות רצינית.

אין ספק שהצבא – והממשלה – מודאגים. הבוקר, בשעה 8:30, מסוק שנשא את אלוף פיקוד הדרום, חיים ארז, ירד כמעט לגובה הגגות, וצילם את המקלט. קירותיו החיצוניים של המבצר מכוסים בפסוקים מהתנ"ך, במאמרי חז"ל ובקריאות לחיילים לא לציית לפקודות בלתי חוקיות הכרוכות בפינוי יהודים מחלק מארץ ישראל.

בשעה 9:30 הופיע ארז שוב, הפעם עם שיירה של קצינים גבוהים ושוטרים. הם עמדו מחוץ לאזור הבונקר, באזור שנקרא "המוטל", שנבנה במקורו עבור אורחים ותיירים. כעת, הוא מאוכלס ב"בלתי חוקיים", היהודים שהבריחו את עצמם לחבל ימית כדי לעצור את הנסיגה מסיני.

ברור שהצבא מודאג מאוד בגלל הבונקר. כל השבוע, המשטרה ניסתה למצוא אותי. פעם אחת הצליחו לפגוש אותי, ואחד הבלשים שאל אם אהיה מוכן לבוא עמו לתחנת המשטרה ל"שיחה". לאחר שאמרתי לו שאני מודה על ההזמנה אבל מעדיף שלא לבוא, נעשו נסיונות להיפגש עמי יום יום. מה שמפריע להם הוא השאלה: מה יש לנו בתוך הבונקר? שינחשו.

אכן, זה מה שמעורר את סקרנותם של אנשים רבים במדינה. וזה, כמובן, היה יכול להיות הקלף הרציני היחיד במאמץ לעצור את הנסיגה. אבל נדבר יותר על זה אחר כך.

הבוקר שמענו על עוד כמה מקלטים שנתפסו ע"י מתיישבים. ברור שעובר שינוי על ימית, שינוי לטובה. השאלה היא האם זה לא מאוחר מדי. אכן, כשאני יושב כאן, מהרהר באירועי השבועיים האחרונים והעדר האירועים בחודשים האחרונים; כאשר כשלושים מתיישבים מחצר אדר יושבים בכלא של בגין באשקלון; כאשר הרב ישראל אריאל, רבה של ימית, יושב עם פושעים פשוטים בעזה – אתה מהרהר.

המאבק לעצור את הנסיגה נכנס להילוך גבוה בסוכות שעבר, הסלים בחנוכה, והצליח לשכנע עשרות משפחות לעזוב את בתיהם בצפון ולעבור לעיירה, על תנאיה הקשים יחסית. הרבה אנשים לקחו חופשה מעבודתם, ועזבו את נשיהם ואת ילדיהם. אחרים באו רק לשבתות. היה זה גילוי מרגש של הקרבה עצמית מצד יהודים פשוטים, שהונעו ע"י הנדר: לא תהיה נסיגה.

לרוע המזל, למנהיגי "התנועה לעצירת הנסיגה"  לא היתה תכנית ברורה איך לטפל ברצינות במציאות העירומה של כוחו של צה"ל. הם פשוט התעלמו מן השאלה היסודית: איך לטפל בהגעת הצבא? האם מתנגדים, או פשוט נכנעים לחיילים שבידם הרובים, הגז והעוצמה? ואם מתנגדים, נשארת השאלה – איך? האם נלחמים פיזית עם החיילים? לא ניתנו תשובות, מפני שהסגל שמנהל את אירועים כאן, פשוט לא הצליח להגיע להכרה בעובדה הפשוטה:

אם אין תכניות להילחם פיזית עם החיילים – הנסיגה מובטחת, מפני שלבגין ושרון לא יהיו חששות והיסוסים מהתעמתות עם אנשים שהם יודעים שאינם "מסוכנים". מצד שני, הקביעה שיש להתעמת עם החיילים, היא מעשה הדורש אומץ, והמנהיגות, ברובה מ"התחיה", פשוט לא היתה מסוגלת להכריז על כך.

וכך, היושר והאמת הפשוטה מחייבת להכיר בעובדה שלא רק שהמתיישבים שהובאו דרומה בהבטחה שהנסיגה תיעצר, הושארו לגמרי על כנפיה של אשליה, אלא שלא הוכנו שום תכניות ממשיות לבצר את המתיישבים במקומות שפינויָם יהיה קשה מאוד.

כך, כשהגעתי, שמתי לב למקלטים הרבים, מבנים מוצקים שהיו המקומות האידיאליים לשמש כבתים מבוצרים. אף אחד מהם לא היה בשימוש; כמעט לאף אחד מהם לא היו תאורה, אוכל, מים, כלי שינה והדברים הבסיסיים הנחוצים לעמידה במצור. וכמובן, הסיבה לכך היתה שההנהגה הרשמית לא התכוונה בכלל להתעמת ברצינות עם הצבא.

בשיחתי עם אחד מהמנהיגים, נאמר לי: "איננו מוכנים להילחם עם הצבא". אמרתי לו שאני מוכן לכבד עמדה זו, אבל נשארה השאלה: האין הוא מרגיש חוסר יושר בעידוד אנשים לעזוב את בתיהם ולהקריב כל כך הרבה, בלי לומר להם שלא יתעמתו עם הצבא? האם לא היו רבים מהאנשים מסיקים באופן הגיוני שדורשים מהם קרבן מיותר? בנוסף, התלוננתי על הרושם המוטעה שניתן ליהודי אמריקה ש"אלפי" משפחות "זורמות" לימית, כאשר האמת היתה שלא יותר ממאתים משפחות חדשות – וגם זה לא בטוח – הגיעו, יחד עם עוד כמה מאות בודדים.

מאות אלפי דולרים נאספו בארה"ב על סמך הסיסמה הזוהרת "לעצור את הנסיגה בסיני", בעוד שהמציאות היתה שלא הוכנה תכנית רצינית. הבנתי, כמובן, שהמנהיגים כאן בנו על הגעתם של אלפי יהודים בחודש האחרון שלפני יום הנסיגה הרשמי, 26 באפריל. אבל האם היה מישהו טיפש עד כדי כך שהאמין שמנחם בגין ואריאל שרון לא היו מודעים לאותם קווי מחשבה? כמובן, הממשלה ידעה שאנשים לא יכלו לעזוב את עבודתם ואת בתי הספר חדשים לפני תאריך הנסיגה. בוודאי גם הם ידעו שהישיבות נסגרות בראש חודש ניסן (25 במרץ), ושחג הפסח יביא אלפי מבוגרים וזרים שיזרמו לתוך ימית. האם היה מישהו בהנהגה הרשמית שהיה מסוגל לחשוב שבגין ושרון יעכבו עד אז את חסימת הכבישים, ואז לפנות את המתיישבים?

הרגשתי תחושה עמוקה של עצבות על המתיישבים הרבים שהלכו לימית תוך הקרבה עצומה, ושבאמת היו קרבנות לאשליה.

כשהגעתי ואמרתי לתקשורת שהתשובה היא או התנגדות נחושה או נסיגה מובטחת, הרבה יהודים התרגזו, אבל הרבה אחרים – מתוסכלים ואומללים – הסכימו. מעל לכל, בפעם הראשונה, הודלקה נורה אדומה בעיני רוחה של הממשלה.

משך חדשים, בגין – נחוש בדעתו להידרדר לנסיגה אסונית – חי תוך פחד מעימות רציני בין יהודים בימית. האדם הזה, שחי כששתי עיניו מביטות תדיר על מקומו בהיסטוריה, נבהל מהמחשבה על עימות רציני בימית. בגין הוא אדם פיקח, ומכיר את מתנגדיו. אין לו פחד מ"התחיה", מגאולה כהן או מחנן פורת. הם "מתונים" שיפונו בכוח בקושי מועט יחסית. רק הגעתה הפתאומית של "כך" עם תדמית ה"קיצוניות" שלה גרמה לדופק של משרד ראש הממשלה לפעום במהירות. הנקודה כל כך ברורה והגיונית, שאתה כמעט מבקש לבכות מתוך תיסכול.

הדרך – הדרך היחידה – לעצור את מכבש בגין-שרון היא לתת להם לחשוב שיש להם עסק עם "פאנאטים" ו"קיצונים" שמסוגלים לעשות הכל.

בשבוע שעבר תפסנו את המקלט הראשון. לא היתה תאורה; הבאנו תאורה. לא היו מתקנים – מצאנו מתקנים והכנסנו אותם. מזרונים, שמיכות, אוכל, מיכלי מים גדולים, תנור גז, מקרר. הובאה מכונת ריתוך, ודלתות הברזל רותכו למקומן. מספר אנשים סוננו והותר להם להישאר, בתנאי שיקבלו על עצמם התחייבויות נוקשות ומשמעת. שיעורי תורה קבועים נקבעו, כיון שכשלונה של "התחיה" בא מהעדר האידיאולוגיה שעליה ניתן לבסס תוכניות. שום אידיאולוגיה לא-תורנית אינה יכולה להיות כוח מניע קבוע ביהדות. האנשים בבונקר, המכונה "מבצר קידוש השם", הם אנשים בעלי רקע אידיאולוגי עמוק.

כפי שאמרתי, על הקירות החיצוניים של הבונקר נכתבו פסוקים מהתנ"ך, מאמרי חז"ל וסיסמאות. המרשים ביותר כולל ציטוט מהרמב"ם (הלכות מלכים, ג, ט), שמלך שציווה על יהודי לבטל מצוה – אין שומעים לו.

זוהי  נקודה שחזרתי עליה פעם אחר פעם בשיעורים שאני נותן למתיישבים, בנאומים ובחוברת המיוחדת שהוצאתי, בשם "חוק וסדר בישראל".

אכן, בשבת זכור, השבת שלפני פורים, ציינתי שבעוד ההפטרה שנקראת בשבת זו עוסקת בחולשתו של שאול המלך בסרבו לקיים את צו ה' נגד העמלקים האכזרים, היא אינה מטפלת בצד השני של המטבע – אכזריותו בפקודה שנתן להרוג את כהני נוב בשל עזרתם לדוד. "מי שמעיין בפרק הזה (שמואל א כב)", אמרתי, "רואה ששאול ציווה על חייליו לקחת את חרבותיהם ולהרוג את הכהנים. והפסוק אומר, בשקט של עמידה על האמת: 'וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם, לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה''".

הלקח היה ברור, וגם הצורך בו היה ברור. מפני ששנים מן הרבנים החשובים ב"תנועה לעצירת הנסיגה", הניצים כביכול, הרב משה צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, והרב חיים דרוקמן, פסקו שחייל דתי שקיבל פקודה לפנות מתיישבים, חייב לציית, על אף העובדה שהפינוי הוא נגד ההלכה. הפסיקה הזאת, שנגדה כל כך בבירור את הפסיקה הברורה בתלמוד (סנהדרין מט) וברמב"ם (שם), הביאה את הרב ישראל אריאל, רבה של ימית, לרוץ לרב נריה, שהיה רבו בכפר הרואה, לשאול אותו מה מקורו ההלכתי. לפני שבועיים, התחנן הרב אריאל מחיילים העומדים במחסומים, לסרב לפקודה לפנות מתיישבים.  דבריו, שהתבססו על ההלכה הנ"ל, הביאו לדרישה מצד שמאלנים שייעצר. נחמתו היתה שהוא עמד בהתאם לקביעת התורה. עכשו, לאור העמדה המפליאה שנקטו הרבנים נריה ודרוקמן, הוא נראה עייף וחיוור כשישב בביתו וסיפר לי על איום מצד רב מפורסם שידרוש שהרב אריאל ייעצר!

חשתי חמלה אמיתית על הרב אריאל, שלמדתי להכיר כל כך טוב במשך מערכת הבחירות (הוא היה מספר שתיים ברשימת "כך"). הוא צדיק אמיתי, איש של כנות ונאמנות טהורה. כרבה של ימית, הוא היה זה זמן רב סמל להתנגדות לנסיגה, הרבה לפני ש"התחיה" וניצים רבניים הגיעו לזירה. להיות נבגד ע"י רבנים מחבריו, שלא היה להם אומץ לומר את האמת ההלכתית, היה מכה קשה בשבילו. אני כותב את זאת, כמובן, ארבעה ימים לאחר שנעצר הרב אריאל כשהשתתף בנסיון נפל לחזור ליישב את חצר אדר, שנמחקה מעל פני האדמה, כפשוטו, לפני שבועיים. הוא הועבד מבית סוהר לבית סוהר, וכרגע נמצא בעזה, והושם – איזו חוצפה – באותו תא עם אסירים ערבים, עד שמחאות נרגזות כפו את העברתו. היום הוא קיבל הארכה שנייה של ארבעה ימים, ואנחנו חוששים שהוא לא ישוחרר בעתיד הנראה לעין. זה הוא שכרה של העמידה על היושר...

 1 Yamit – Reflections on a Tragedy, March 26, 1982; April 16, 1982.

  [2] השר הבריטי שניסה לדכא את המחתרות בסוף ימי המנדט.