ירושלים – לא שלום, אף לא רצון טוב

ירושלים – לא שלום, אף לא רצון טוב

 יהודי נוסף נדקר בעיר העתיקה בירושלים ואין זו העת לחגיגיות . זה נעשה יותר ויותר קשה למכור לאנשים את המיתוס החגיגי של ירושלים מאוחדת, בה יהודים וערבים חיים יחדיו בדו-קיום. הדקירה האחרונה באה פחות מחודש אחר רצח תלמיד ישיבה בתחום שלטונו של טדי קולק, ואותו רצח בא חודש אחרי רצח של יהודי נוסף ופציעתם של עוד כשבעים נוספים כאשר ערבים תקפו באמצעות רימונים קבוצת חיילים סמוך לכותל המערבי. כבר אין מי שטורח למנות את כל אותן תקריות "קטנות", בהן יהודים מותקפים באבנים ובאגרופים. די לומר שמעטה של שנאה ופחד נפרס על העיר ירושלים בעונת החגים הנוכחית.

 לא, זה קרוב לבלתי אפשרי לשכנע מישהו שקיים יחס של רצון טוב כלשהו בין יהודים לערבים בירושלים, כמו גם בכל מקום אחר בארץ-ישראל, וזאת מהסיבה הפשוטה שכזה רצון אכן אינו קיים. יתכן והטלוויזיה ושאר אמצעי התקשורת מביאים דיווחים נוטפי דבש מבית לחם ומה"ויה דלרוזה" , וקולק הירושלמי אולי מכריז כלפי העולם כולו שישראל הצליחה לחבוש את הפצעים ולאחד את העיר, אך כל מי שחי כאן וכל מי שיש לו עיניים לראות, מבין בברור שאלו דברי הבל.

 המתקפות על היהודים מצד הערבים זוכות יותר ויותר לתגובה בדמות יהודים שתוקפים ערבים, וכעת אנו משלמים את מחיר האשליה בת 19 השנים . אכן, עבורנו היהודים, מילותיו של הרבי מקוצק מהדהדות באזניים – " חטא הוא לרמות את הבריות; אולם פשע הוא לרמות את עצמך". ובמובן הזה היהודים בישראל ותומכיהם ברחבי העולם הפכו לגדולי העבריינים.

 מדי שנה, נוהג ראש העיר קולק להביא לירושלים קבוצה של ראשי ערים, בעיקר מארה"ב. אלו ראשי ערים שבהן התושבים שייכים למרקם מגוון של מוצאים אתניים. מטרתו של קולק? "להוכיח" כי כשם שראשי הערים הללו הצליחו בעריהם למזג יחדיו אנשים ממוצא אתני שונה ובעלי דת שונה מתוך הרמוניה, כך יכולה גם ירושלים להיות לעיר אחת מאוחדת של יהודים וערבים. ללא ספק, מר קולק מבין הרבה יותר טוב. יש לקוות – למען ירושלים וישראל בכלל – שהוא מודע להבדל הברור, הנראה לעין כל, אשר קיים בין כל הערים המיוצגות על-ידי האורחים שהוא הביא, לבין העיר ירושלים.

 אמת, נכון הוא שבשיקגו ובלוס אנג'לס ובקליבלנד ובעוד שורה של ערים באמריקה ישנה אוכלוסייה מעורבת של לבנים ושחורים; יהודים וקתולים ופרוטסטנטים ומוסלמים ועוד דתות רבות אחרות; לטינים וסלבים וגרמנים ואיטלקים ואירים ובני המזרח הרחוק. ונכון גם שהם חיים יחדיו בדו-קיום, אולי נכון יותר לומר ברב-קיום, ושלמרות ההבדלים שביניהם במספר תחומים מגוונים והמתח העשוי להיוולד מכך – למרות כל זאת, הם חיים בשלום האחד עם השני.

 אולם הסיבה לכך הינה העובדה היסודית, שלמרות ההבדלים הגזעיים, האתניים והדתיים שביניהם, כל הקבוצות וכל המגזרים השונים שהזכרנו רואים את עצמם כאמריקאים. כולם מכירים בכך, ואף עומדים על כך, שהם אזרחים אמריקאים, שזו מדינתם, שהם אוהבים אותה ומרגישים שייכות בכל הזכויות והחובות הנלווים לכך. אותן בעיות שצצות ואותם מתחים שעולים על פני השטח מדי פעם אינם נובעים מערעור כלשהו על הריבונות האמריקאית ותוקפו של השלטון, כי אם דווקא משום שבתור אמריקאים, כל קבוצה מעוניינת בנתח יותר גדול במסגרת החלום האמריקאי החברתי והכלכלי, נתח יותר גדול בעוגה ששמה אמריקה. אין ולו שמץ של סתירה בין האמריקאיות שלהם לבין המוצא האתני המסוים, הגזע או הזהות הדתית.

 האם קיים אדם כנה אשר יטען שזו הבעיה של ירושלים? בוודאי שלא. ירושלים, וישראל בכלל, מייצגים מהות שונה לחלוטין מהחוויה האמריקאית. בניגוד לאמריקה, מדינת ישראל הוקמה בתור מדינת לאום של עם מסוים בעל דת מסוימת. ישראל הוקמה כ"מדינה יהודית", ואכן, כך מתחילה הפיסקה הראשונה של מגילת העצמאות. עשרות פעמים שוב ושוב, מופיעים באותו מסמך המונחים "יהודי" ו"עם ישראל", בעוד חוק השבות של מדינת ישראל מתיחס אך ורק ליהודים. כל זאת, מהסיבה ההיסטורית המובנת ביותר, ולפיה הארץ – ארץ-ישראל, ניתנה כהבטחה מאת ה' לעם ישראל, ומשום שבמשך אלפיים שנה היהודים אשר גורשו מארצם "נהנו" מיתרונותיה המפוקפקים של הגלות בדמות מסעי צלב, אינקוויזיציות, פוגרומים ושואות. הדרך היחידה להבטיח "לעולם לא עוד" הן ביחס לשואות מידי גויים והן ביחס להיטמעות הרוחנית של היהודים הינה ארץ הקודש וציונות. וציונות פרושה מדינה יהודית; רוב יהודי קבוע; מדינה המקושרת לכל היהודים ושייכת להם, אף לאלו שעדיין אינם נמצאים בה.

 לאור כל זאת, רק טיפש או נוכל יכול להשוות בין שיקגו לירושלים. הערבי הירושלמי אינו מעוניין רק בנתח גדול יותר של העוגה החברתית והכלכלית הישראלית. הוא אינו מעוניין בקיומה של ישראל כלל וכלל! הוא אינו מעוניין להיות יהודי ולא ישראלי ולא ליטול כל חלק במדינה היהודית. הוא אינו מכיר בחוקיות השלטון היהודי-ישראלי בירושלים. הוא אינו מעוניין בתנאים חברתיים וכלכליים משופרים אשר יוענקו לו על-ידי טיפוס יהודי מזן רודיארד קיפלינג בדמותו של טדי קולק. הוא מעוניין לחיות בירושלים ערבית, בה יאפשר ליהודים לחיות כמיעוט.

 הדברים כה ברורים והעובדות מזדקרות לנגד עינינו, עד כדי כך שישנו מקום לתהות האם ממשלת ישראל מורכבת מטיפשים או מנוכלים, או שמא מאלו ואלו יחדיו. שכן מה שנכון ביחס לירושלים נכון לא פחות עבור השטחים המשוחררים של יהודה, שומרון ועזה, וחשוב מכך - זה נכון ביחס לערבים החיים בתוך מדינת ישראל, שהינם אזרחים האמורים להיות שווי-זכויות. ערביי ישראל – ביפו, בנצרת בחיפה ובשאר המקומות – אינם חפצים לחיות במדינה יהודית. הם רואים בה מדינת שודדים. הם מתנגדים לכל המושג ששמו "ציונות". כמובן שהם מקבלים לעת עתה, בתור נתון בשטח, את העובדה שהם ישראלים. כי הרי אין בידיהם כל בררה אחרת. אולם הם חולמים על היום שבו – באמצעות כדורים או באמצעות תינוקות, דרך מלחמה או דרך דמוגרפיה – המדינה היהודית ששמה ישראל תהפוך למדינה ערבית ששמה פלשתין.

 זוהי עדות לחוסר היושר האינטלקטואלי של אנשים כמו אבא אבן, יוסי שריד וטדי קולק, שתמונה כה ברורה, הנהירה לעיני כל נהג מונית יהודי בירושלים, נדחית על-ידם בשצף קצף. וללא ספק, זו הסיבה שבגינה נהגי מוניות מצביעים לכהנא ולעולם לא יצביעו לאנשים כמו אבן, שריד וקולק.

 עונת החגים מגיעה לירושלים ויותר מתמיד, ניכר כי הדיבורים על עיר מאוחדת ואחווה ורצון טוב הינם בגדר בדיחה חלולה. זאת, במדינה שבה עצם המושג של "מדינה יהודית" בהכרח מרתיח את הערבים אשר לעולם לא יהיו ציונים ולעולם לא ישלימו עם קיומה של "ישראל" בכל גודל או צורה שתהיה.