כתב הגנה על האלוקים – התמודדות עם השואה

כתב הגנה על האלוקים – התמודדות עם השואה

 שוב אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם הנושא האיום של השואה, וזו כבר השנה הארבעים והפעם האינספור בה אנו עוסקים בסוגיה נוספת תוך התחמקות מהסוגיה החשובה ביותר. 

 החלטתו המגונה של הנשיא רייגן הינה כה מרוחקת ובלתי קשורה לסוגיה האמיתית, לסוגיה היהודית שקשורה לשואה, עד שנותר רק להניד את ראשנו בצער על עם, אשר ירוץ למרחקים על-מנת לתור אחר חטאי הגויים, ובלבד שלא לעשות חשבון נפש פנימי. לו יהי, והיינו מקדישים אותו זמן ומקום לסוגיה היסודית כפי שהקדשנו לגוי בשם רייגן, אשר לא הפתיע אף אחד מאלו אשר מכירים את מהותו הפנימית של עשיו !

מהי אותה סוגיה יסודית ביחס לשואה, עליה אנו נמנעים כל-כך מלדבר, ואשר כשהיא מוזכרת, מבטלים אותה מיד בהינף-יד? כמובן, מדובר בשאלה, אשר אם לא נעלה אותה לדיון ונשיב עליה, תבטיח לנו עוד ועוד אסונות לאומיים. כמובן, מדובר בשאלה הנוגעת בעצם מהותו של העם היהודי, משמעותו ותפקידו בעולם, דרכו וגורלו. מהי אותה סוגיה יסודית בה עלינו להכיר ואיתה עלינו להתמודד? כמובן, זו הסוגיה המציגה את השאלה – מדוע? היכן היה האלוקים? כיצד אִפְשֵׁר לדבר כזה לקרות?

חדלוננו מלהתמודד עם השאלה (תחת זאת, אנו משחיתים את נשמותינו באמצעות התשובה הנוראית – "זו שאלה שאף אחד אינו יכול להשיב עליה") – חדלון זה גרם לנו להיות שותפים שקטים בחטא החמור ביותר מבין כל החטאים והפשעים שביהדות – חרוף וגידוף כלפי שמים; בזיון נוראי ומתקפה גלויה כנגד שמו, חילול ה'. אנו יושבים בשקט, שעה שיהודים עמי-ארצות ומחרפים ומגדפים למיניהם מדברים על "מותו של האלוקים", ושמו מתבוסס בבוצה של תפיסה "דתית" ופילוסופית של כפירה. אנו מאפשרים לו להיות מגודף וילדינו מובלים כצאן לטבח לעבר שבילי האתיאיזם והחילוניות – וזאת כיון שתגובתנו היחידה כלפי התקפותיהם של המגדפים הינה שלאף אחד אין תשובה על השאלה.

כמובן שיש תשובה! זו תשובה יהודית. אך כמובן שזו תשובה, אשר לא תערב לאוזנו של היהודי הלא-דתי, החילוני, הרפורמי והקונסרבטיבי – הוא פשוט אינו מסוגל לשמוע אותה. זו תשובה אשר יכולה לחדור אך ורק לתוך מוחו וליבו של יהודי המאמין באמת ובשלמות. וכיון שהיהודי הלא-דתי הוא ביסודו של דבר אתאיסט (אמנם ללא האומץ להודות בכך), אזי התשובה היהודית לשאלת השואה נעשית עבורו בלתי קבילה.

ואילו היהודי הדתי – הוא במידה גדולה מאד אחראי ליצירת הקרקע עליה צומחת חוסר היכולת של היהודים להבין את התשובה האמיתית לשאלת השואה. תנו לי להסביר, ואתם, הקוראים, למדו את הדברים היטב. המילים תכאבנה לכם, אבל בסופו של דבר הן עשויות גם להציל אתכם.

הסיבה בגינה התרחשה השואה, התשובה היהודית לשאלה, עולה מתוך יסודות התורה. מה שקורה לעם-ישראל תלוי במעשיהם ובדרך בה הם חיים את חייהם. העם היהודי הוא עם נבחר, והוא נבחר עבור יעוד ממנו אינו יכול להמלט. בהר סיני כרתנו ברית המטילה עלינו חיים של אמת או שקר, חיים או מוות:

"אשר אנכי מצוך היום לאהבה את-ה' א-להיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו, ו[רק אז]חיית ורבית וברכך ה' א-להיך בארץ אשר-אתה בא-שמה לרשתה. ואם-יפנה לבבך ולא תשמע, ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון, לא-תאריכן ימים... העדתי בכם היום את-השמים ואת-הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך." (דברים ל',ט"ז-י"ט).

הנה כאן לפנינו יעוד ברור עם הבטחה ואזהרה ישירות מאת ה' לעם-ישראל. מסר גלוי לעין של שכר ועונש: אם היהודי יקיים את דברי התורה בכל דרכיה, אז יזכה לחיים, חיים נפלאים ומהוללים. אם לא, יקבל מוות, מוות מקולל ונוראי. מדוע מופתעים? מהיכן מגיע המשפט האבסורדי "אין הסבר לשואה..."? השואה, בדיוק כמו האסונות והזוועות מזמנים קדומים יותר – טביחתם של אנשים, נשים וטף בחורבן בית ראשון ובית שני; המחזות הנוראיים מימי מסעות הצלב והאינקוויזיציות והפרעות של חמילניצקי בשנות 1648-1649; הנהר האדום מדם של ההיסטוריה היהודית – לכל זה יש הסבר. הסבר זה ניתן בתור אזהרה לעם היהודי לדורותיו עוד כשעמדו אבותינו במדבר. אנו חוזרים על הסבר זה פעמיים בכל שנה בקוראנו את פרשיות התוכחה שבתורה. "והיה אם-לא תשמע בקול ה' א-להיך לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום, ובאו עליך כל-הקללות האלה והשיגוך" (שם, כ"ח,ט"ו).

מה ההפתעה? מה מקורו של אותו תמהון וחוסר יכולת להבין? מהיכן באה לפתע אותה שתיקה רועמת – "זו שאלה שלאף אחד אין עליה תשובה..."?

כמובן שבידנו תשובה, אלא שהיהודי הלא-דתי, זה אשר אינו מקבל את התורה כדבר ה', מסרב לקבל תשובה המטילה את האשמה עליו, על היהודי אשר ידע מהאזהרה, אך התעלם ממנה ודחאה. אכן, מכיון שבלתי-אפשרי עבורו להסכים לכך שקיים קשר בין סבלו של עם-ישראל לבין התרשלותו בקיום המצוות, מה שנותר זה להאשים את אלקים. חייבים לשאול כיצד קרה הדבר, שהאלהים המודרני, מעין סנטה קלאוס חייכן אשר לעולם לא יקח ברצינות את העובדה שעוברים על מצוותיו - כיצד אותו אלהים יכל להרשות לדבר כזה לקרות. וכמובן, אחר הנחת יסוד כזו, המסקנה היא ש"אין תשובה". או, אם נהיה יותר כנים, "אין אלקים...".

כמו עם שלם של איובים בני-זמננו, אנו מטילים את האשמה עבור חטאינו שלנו על הכל-יכול, וזאת בעוד שה' ענה לו מן הסערה – "האף תפר משפטי, תרשיעני למען תצדק?" (איוב מ',ח'). וכפי שאמר שלמה המלך, החכם מכל אדם – "אולת אדם תסלף דרכו, ועל-ה' יזעף לבו" (משלי י"ט,ג').

ולכל זה מצטרף היהודי הדתי. הוא יוצר תמונה תמימה של יהדות אירופה מלפני השואה, אשר בהכרח מובילה לכאב ומבוכה, העומדים ביסודן של שאלות קשות כלפי האלקים. הוא יוצר תמונה של יהודים קדושים, המובילה בהכרח לחזיון של אל אכזר, המעניש אנשים, אשר רובם היו יראים ושומרי מצוות. ואם כך, עולה מאליה השאלה כיצד יכל לעשות דבר שכזה, אלא אם כן הוא לא קיים, או ש"אין תשובה...".

התמונה אותה מתארים בציבור הדתי בפני הנוער הדתי בארה"ב , של יהדות מזרח-אירופית שהיתה דתית, יראה ושומרת מצוות – תמונה זו חייבים לנפץ, מפני שהיא שקרית. תמונה זו ניתנה לנו על-ידי עולם הישיבות מתוך רצון לנגד אותה לתמונה העכשיוית של העולם המערבי החומרני. אולם אותו שקר, המרומם בני תמותה ומיחס להם שלמות שאין בהם – אותו שקר הניח את היסודות לחילול שמו של האלקים. על-ידי ציור היהודי המזרח-אירופי כקדוש, הם עצבו במו ידיהם את אלהי האכזריות וחוסר ההגיון. החטא הנוראי הזה חייב להגיע לקיצו. עלינו לגונן על האלקים ולקדש את שמו על-ידי סיפור האמת על יהדות אירופה בשנים שקדמו לשואה.

אז, כאשר ננפץ את אותה תמונה, ורק אז, נוכל לומר לילדינו ולכל היהודים את האמת על השואה. האידיאליזציה השקרית של יהדות מזרח אירופה הינה גרועה מסתם טפשות. וכך אמר שלמה המלך – "אל-תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על-זה" (קהלת ז',י'). אז, ורק אז, נוכל להציל את האלקים מפני גידוף שמו ואת עצמנו מפני הנוראות הבאות. אז, ורק אז, נוכל לומר באמת וביושר – "כל-ארחות ה' חסד ואמת, לנצרי בריתו ועדתיו" (תהלים כ"ה,י').

כמובן, אנו יודעים את האמת ביחס ליהדות אירופה לפני השואה, ואם נרצה להיות כנים, מתוך ידיעה זו גם תגיע התשובה. אז ורק אז נוכל להשיב הן לרשעים והן לנבוכים באמת תשובה אמיתית. וכפי שכתוב בתהלים (כ"ה,י"ד) – "סוד ה' ליראיו, ובריתו להודיעם". וכן במשלי (כ"ח,ה') – "אנשי-רע לא-יבינו משפט, ומבקשי ה' יבינו כל".

אכן, נכון הדבר, שבזמן שהמאה ה-19 לספה"נ נכנסה לשלישה האחרון, יהודי רוסיה ופולין היו, אכן, דתיים. אבל איזו ברירה היתה להם? רוב ככל היהודים חיו בתחום מושב שהגביל אותם לעיירה, שם הורחקו מהעולם הנוכרי ולא הורשו להשתתף בדבר מלבד חיי החברה של העיירה. וחברה זו היתה דתית לחלוטין. איזה יהודי, אפילו לו רצה בכך, היה מוכן למרוד בחברה אשר קבעה את הכללים הדתיים של החיים? מי היה מוכן לספוג את הנידוי, אשר היה מנת חלקו ההכרחית אם היה משיל מעליו את עולה של ההלכה, אשר היתה בעיירה יותר מקובץ חוקים דתי, אלא הותה את כל המרקם החברתי של חיי היהודי? אז כמובן, היהודי היה "דתי". לא היתה בידו אפשרות אחרת.

אבל ברגע שהגיעה ההזדמנות, ראו מה קרה! ובתוך פרק זמן כה קצר! תנועת ההשכלה, אשר החלה להופיע במזרח אירופה בשליש האחרון של המאה ה-19 הצליחה להרוס, תוך שנים מועטות יחסית, חברה ומבנה אשר נבנו במשך מאות שנים. מרכזי התורה האדירים הולידו מקרבם, בין לילה, מרד ומהפכה אשר חשפו את האמת מאחורי "דתיותם" של יהודי אירופה. אותה וילנה אשר היתה בעבר שם נרדף לדיקדוק במצוות וללימוד תורה, עירו של הגר"א, "ירושלים של ליטא", עתה הולידה את תנועת העבודה היהודית, ה"בונד", אשר היה במובהק ארגון אנטי-דתי ואנטי-לאומי אליו נהרו יהודים אשר עד לא מזמן היו "דתיים", ובארגון זה יכלו לבטא את הסוציאליזם הכפרני בו האמינו. פולין ורוסיה וליטא וגליציה, האזורים של "ועד ארבע הארצות", המקומות מהם יצאו הרמ"א והש"ך והחסידים והישיבות האדירות בין לילה הולידו מקרבם קומוניזם יהודי וסוציאליזם יהודי וציונות חילונית והתבוללות. אך בקושי נפתחה הדלת להשכלה ולאמנציפציה, והיהודי דהר בדרכו להיות אוניברסליסט ולזרוק לפח את יהדותו.

זו היתה ה"דת". זו היתה "חברה יהודית צדיקה, קדושה ומסורה" אשר באכזריות ובחוסר צדק אפשר האלקים את שחיטתה. הבל! היהודי אשר הגיע לאמריקה אחר מאות שנים של חיים "דתיים", ואשר בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו זרק את התפילין ואת השבת – יהודי זה ייצג לאמיתו של דבר רבים רבים שנשארו באירופה. לא ה"דת" החזיקה אותם, כי אם מערכת חברתית של פולחן אשר הקפידו עליו בעיקר משום שהעולם הנכרי לא אפשר להם להבלע בקרבו, על-מנת ששם ישילו מעליהם עול מלכות שמים. ברגע שנפלו המחיצות, היהודי התמרד. זו היתה המציאות, והאשמה, יהודים יקרים, אינה רובצת על כתפיו של הקדוש ברוך הוא, אלא על כתפינו שלנו".

 והיה, כמובן, מעבר לכך. היה מאבק המעמדות הנורא בקרב יהדות מזרח אירופה. היה דיכוי נוראי של פועלים יהודים ושל בני מעמד הפועלים בידי יהודים אמידים, הפרנסים, מנהיגי הקהילות. לא בכדי הצילחו הבונד והקומוניסטים כה בקלות למשוך לשורותיהם פועלים יהודים עניים. השכר הנמוך ותנאי העבודה הנוראיים במפעלים שבבעלות יהודית הומחשו בסיפור הקלסי שמסופר בשמו של הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אשר פעם ביקר במאפיית מצות ערב הפסח. שם, ראה נשים וילדים קטנים עובדים בתנאים נוראיים מעלות השחר ועד החשכה. "אנא ה'", אמר, והרים את עיניו לשמים, "ראה אילו שקרנים הם הגויים! הם מאשימים אותנו בשימוש בדם של גויים כדי לאפות מצות. זה לא נכון. אנחנו משתמשים בדם של יהודים...".

 ומעטים מדי יודעים על הפרקים האפלים ה"חטופים", אותם ילדים יהודים שנחטפו ברוסיה הצארית. כאשר הצאר גזר שילדים יהודים יגויסו לצבא כ"קנטוניסטים" למשך 25 שנה, קבעו הרבנים שהמכסה המוטלת על כל קהילה תמולא על-ידי הטלת גורל שיקבע איזה ילד יגויס. לאסוננו, היו אלו מנהיגי קהילה אמידים אשר שכרו גויים לחטוף ילדים יהודים עניים, לנעול אותם בבתי-הכנסת ולשמור עליהם שם בכדי להעבירם לשלוחי הצאר.

 החיסרון באהבת ישראל זעק לשמים! זו הייתה ה"דת"? האם זו הייתה קהילה יהודית קדושה וצדיקה שבאכזריות וחוסר צדק נשחטה על-ידי ה'? רחוק מכך. האשמה אינה רובצת על האלוקים, כי אם עלינו.

 ואותו חוסר אחדות ואותה חוסר אהבה באו לידי ביטוי גם במספר העצום של מחלוקות, של ויכוחים מרים ושל פילוגים בקרב הקהילה היהודית, שנאת חינם אשר פלגה קהילות ומשפחות והפכה אותם למחנות מלחמה של אויבים.

 מה שאנו חוזים בו כיום במתקפות השנאה המגעילות שבין סאטמר לבעלז או סאטמר לליובאוויטש אינו אלא קמצוץ מהשנאה המרה שהייתה בין מתנגדים לחסידים ובין חסידים לבין עצמם באירופה. שמעתי כילד על אותם פילוגים מרים בין יהודים באירופה מפי אבי זכרונו לברכה, אשר תאר בפני את הפילוג המר שבין חסידי צאנז וריז'ין, שנאה אשר הגיעה לשיאה כאשר חסידים מסוימים הלכו לכותל המערבי על-מנת להטיל חרם על האדמו"ר מצאנז, הלא הוא ענק התורה בעל ה"דברי חיים"! ובעת סעודה שלישית בשבת, ניסה חסיד אחד לדקור את הדברי חיים.... משפחות התפרקו בשל מחלוקות. שנאת חינם הקיפה את יהדות מזרח אירופה כפתיל, והדוגמא המובהקת לכך הייתה האדמו"ר ממונקטש, אשר הכריז ביחס לישיבת פרשבורג מיסודו של החתם סופר – "והבדילנו מן התועים", בה בשעה שישיבת פרשבורג סרבה לקבל לשורותיה שום תלמיד שהיה חבר בתנועת המזרחי...

 ושנאה נוראית זו כבר מזמן הוגדרה על-ידי חז"ל כחטא שאין עליו מחילה, ולצדו אזהרה ברורה בנוראותה – "כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה ובית דין של מטה מבן שלוש עשרה, ובמחלוקתו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית" (מדרש תנחומא פרשת קרח סימן ג'). וכן קבעו רבותינו במסכת שבת ל"ג: – "בזמן שהצדיקים בדור - צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור - תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור". ראוי לכל אחד מאיתנו לחשוב היטב ובשימת לב על הדברים הללו. הבה נערוך חשבון נפש.

 ועלינו נזכור, כי בראש כל החטאים והפשעים שהיהודים היו בפועל אשמים בהם, עומד הסרוב לחבוק בחיקנו את ארץ-ישראל. "וימאסו בארץ חמדה" (תהילים ק"ו, כ"ד) הינו הגינוי המקראי כלפי דור המדבר ותלמידי החכמים הגדולים שבו ומנהיגיו הדגולים אשר העדיפו לשוב למצרים מאשר ללכת לארץ ישראל. מעשיהם גרמו ללילה בו בכו "בכיה של דורות" , הלא הוא תשעה באב. ומה נאמר על דחייתה של ארץ-ישראל בעשורים שקדמו לשואה בידי כה רבים מקרב המנהיגים הדתיים באירופה! אף זה חייב להילקח בחשבון כשבאים לתאר את המציאות של יהדות מזרח אירופה.

הגיע הזמן לשים קץ לאותו קשקוש לפיו "איננו יודעים את הסיבות". תשובה כזו תגרום בהכרח לכך שהנוער היהודי יפנה לנו את גבו. הגיע הזמן לקבור את המיתוס של יהדות מזרח אירופה שהיתה צדיקה וקדושה. מיתוס זה גורם בהכרח ליצירתו של אל אכזר וחסר הגיון. הגיע הזמן לשים קץ להרשעתו של האלקים, לחירוף ולגידוף שם שמים. כאשר עם-ישראל ידבק בחוקי התורה, באמת ובשלמות, אז הוא ינצל משואות. ואם הוא ידחה אותם או שיהפוך אותם לפולחן חברתי של זיוף, הוא יסבול בשל מעשיו. ועד שנקלוט ונבין עובדה בסיסית זו, מה שקרה, ה' ישמרנו, יקרה שוב. אבל אל תאשימו את ה'. הוא לעולם יהיה היחיד אשר מוטלת עלינו חובה "להגיד כי-ישר ה', צורי ולא-עלתה (קרי עולתה) בו" (תהלים צ"ב,ט"ז).

וכן כתוב - "כל-ארחות ה' חסד ואמת, לנצרי בריתו ועדתיו" (שם כ"ה,י'). הבה נדאג לכך שבאמת ננצור את בריתו ועדותיו. בואו נדאג לכך שלא נסתפק בפולחן גרידא אלא נדבק במושגים וברעיונות ובדעות ובמחשבות של התורה, אף שהם מנוגדים לאלו הנכריים שלמדנו בגלות. קבלת עול מלכות שמים, בשלמות; אהבת ישראל אמיתית לאותם יהודים הראויים לכך; ושיבה הביתה לארץ-ישראל. זה, ורק זה, יבטיח שלעולם לא יקרה מה שקרה באירופה, ושלעולם לא נצטרך שוב לעמוד בפני ילדינו ולגמגם בפניהם את אותה תשובה טפשית ונוראית – "אין על כך תשובה". ישנה תשובה עבור כל מי שישר וירא אלקים. "כל-ארחות ה' חסד ואמת, לנצרי בריתו ועדתיו".