ליבה של הסוגיה

ליבה של הסוגיה

 הכותרת של עיתון "הארץ" בישרה – 

"ועדת הפנים של הכנסת –

חוקי המדינה עומדים מעל להלכה".

 ברצוני לציין, כי ביום בו יעלו את דברי ימי זמננו על הכתב באופן סופי, באופן המשקף את המציאות, הכותרת הזאת היא שתעמוד בליבו של החורבן המתואר. כאשר פמליה של מעלה תביט באימה בזעם האלוקי הניתך על-פנינו, הרי שזה מה שיעמוד בשורשו של אותו זעם. כאשר יקראו בראש חוצות – "על מה הומטר הרס כה נוראי על הארץ ועל העם היושב בתוכה"?, אזי תצביע האצבע האלוקית לליבה של הסוגיה – להכרזת המלחמה של היהודי, בן התמותה, כנגד אלוקיו, האינסופי.

 חוקי המדינה עומדים מעל ההלכה? החלטותיהם של בני-אדם קטנים, פיצפונים, בני תמותה, אנוכיים ורשעים ישלטו כנגד החלטתו החובקת-כל של האלוקים הכל-יכול? האם הייתה אי פעם עזות פנים גדולה מזו? האם אי פעם הייתה קריאת תיגר בוטה מזו כלפי אלוקי ישראל מפי בניו המושחתים? האם אי פעם היה חילול ה' גדול מזה? והאם הייתה אי פעם שתיקה מבישה יותר מאשר חדלונם של כל הרבנים בישראל, לרבות שני הרבנים הראשיים, לקום בזעם ובקנאות בכדי לרומם את כבודו המושפל?

 קנאות. בעבר, למילה הזו נתלווה צליל של כבוד. פעם היה קנאי, אשר שמו נחרט לדורות – פינחס, האיש אשר הציל את בני-ישראל מכליה באמצעות קנאותו לה'; האיש אשר חזה בחילול ה' וציפה לראות את הכעס ואת הנקמה של המנהיגים, של הרבנים, של הגדולים, ואשר – בראותו כי דבר לא נעשה - זעק – "היכן האריות?" .

 לא היו אריות – כולם הפכו לטלאים, ובשתיקתם, הם נעשו שותפים לחילול ה'. והם היו האשמים ביותר. פינחס, הקנאי, קם והרג יהודי, ביחד עם אהובתו הנוכריה. התמורה שקיבל על כך, לאור הגינויים החריפים מפי האספסוף וגדולי הדור כאחד, הייתה נצחית. "פינחס בן־אלעזר... השיב את־חמתי מעל בני־ישראל בקנאו את־קנאתי בתוכם. לכן אמר הנני נתן לו את־בריתי שלום" (במדבר כ"ה, י"א – י"ב). פעם היו קנאים וה' אהב אותם.

 "היכן האריות!". כאשר שמעון בן-שטח ציווה על ינאי המלך אשר בא לדין לעמוד בפני בית הדין, שכן שכינת האל שורה על המקום ועל המעמד, הגיב ינאי בעזות פנים – "לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך". שמעון בן-שטח פנה לימינו כדי לראות האם גדולי הסנהדרין יעמדו לצדו. אלו כבשו את פניהם בקרקע. הוא פנה לשמאלו. אף אלו כבשו פניהם בקרקע. מה שנותר לו לזעוק היה – "בעלי מחשבות אתם [כלומר מחשבות כיצד להימלט מלומר למלך שעליו לעמוד]? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם" (סנהדרין י"ט.-:).

 אנו חושבים מחשבות כיצד להימלט מעימות עם המדינה, עימות המהווה חלק מעמידתנו על משמר ההלכה? אנו חושבים מחשבות כיצד להימלט מלהיות מושמצים ומותקפים בידי חילונים נזעמים אשר יכתבו מילים נוטפות ארס כנגדנו ואשר ירקו בפנינו? אנו חושבים מחשבות כיצד פשוט להתעלם ולהימנע מלדבר על הנושאים הללו, בתקווה שהסערה תחלוף? אנו חושבים מחשבות כיצד לעוות ולעקם את ההלכה בכדי שתוכל להשתלב ולהתמזג עם החוק החילוני המודרני של המדינה? אנו חושבים מחשבות על פתגמים הערבים לאוזן כגון "עלינו להימנע מעימות", "עלינו לאהוב יהודים ולעצור גילויים של שנאת חינם", "דרכיה [של התורה] דרכי נועם", ואנו שואפים להתחבא מאחורי הפתגמים הללו בכדי להתחמק מקידוש שם שמים? כל המחשבות לא תועלנה לנו. עוצו עצה, ותופר. בעל העצות, בעל המחשבות, הקדוש ברוך הוא, יעניש אותנו בזעם מר בשל חדלוננו מלזעוק בקול גדול את אי-ציותנו לחוקי בני-אדם קטנים ופיצפונים ולהניף אל-על את דגלו של ה'.

 יש להשמיע באוזני כל, באוזני החילונים ובאוזני המנהיגים הדתיים המפוחדים. אין כנסת ואין מלך ואין בן אנוש בעולם אשר דברו אי פעם יעמוד מעל חוקי ההלכה. שום מדינה אינה עומדת מעל לתורה ושום אדם אינו יכול לקרוא תיגר על בורא עולם. "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות... הרי זה פטור, דברי הרב [ה'] ודברי העבד [המלך] דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ג' הלכה ט').

 ועל-כן, אף כאשר ישנם מושגי יסוד ורעיונות עיקריים העומדים בניגוד קוטבי בין חוקי המדינה להלכה, ואף כאשר אין כל אפשרות ל"דו-קיום" ול"גישור על הפערים", ואף כאשר אין כל אפשרות להגיע ל"הבנה", ואף כי הסתירה בין חוקו של ה' לבין חוק המדינה בת התמותה הינה מזהירה ונוקבת בניגודה, ואף כי החילונים מאיימים הן על היהודי הדתי היחיד והן על הקהילה הדתית ככלל בשנאה ובהענשה, על-אף כל אלו – מוטב לנו שנשב בכלא, מוטב שנקריב את הקרבנות הנצרכים, אך לעולם, לעולם לא נעז להתפשר על חוקי ה'. בלי אשמה, בלי הססנות, בלי פחד. רק יראה בפני ה'. לעולם לא נשב בשקט ונהפוך בכך לשותפים, שעה שמבוטאות אותן מילים של ביזוי, של השפלה ושל חילול ה' – "חוקי המדינה עומדים ממעל להלכה". יש לכרות לעולם את הלשון שמבטאת את המשפט הזה, יש לגדוע את היד המורמת להצביע בזכותה של אותה הצהרה. וראוי לאותם מנהיגים של הציבור הדתי להכות על חזה ולהתחנן למחילה בשל שתיקתם אל מול פני אותו חרוף וגידוף הנשמע בימינו. היכן האריות? ראוי לקבוע יום אבל ומחאה לאומי, במהלכו כל יהודי המקנא לאלוקיו ישבות מעבודתו וכולם יתאספו כאחד לצום, לתפילה, ללימוד ולהבעת מחאה והתנגדות. יש לעצור כליל את מהלך החיים במדינה, שעה שהיהודים הנאמנים לתורה הופכים מטלאים לאריות.