לישב בשלווה – לא בעולם הזה

לישב בשלווה – לא בעולם הזה

 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית ל"ז,א).

 "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישֵב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג, אמר, לא דיין שהוא מתקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה" (בראשית רבה פ"ד, ג').

 רוחות הרנסנס נשבו עד שנהפכו לסערת הרפורמציה, ועידן של התפתחות תעשייתית ומדעית השתלב עם מהפכות פוליטיות וכלכליות בכדי ליצור סופה אשר שטפה את אירופה לאורכה ולרוחבה, כשהיא רומסת בדרכה מלכויות ומוסדות, רעיונות ואלילים. מושגים עתיקים ואמונות בנות מאות שנים לפתע עמדו בפני קריאת תיגר עד שהועברו מן העולם, רעיונות דתיים והשקפות המעוגנות בהבדלי מעמדות חברתיים, מכלול רעיונות ביחס לחברה - כולם נזרקו לאשפה, ותחת הריסותיהם קמו רעיונות חדשים. סערת המהפכה מוטטה כליל את סדרי העולם הישן, והאדם החדש, המודרני, השכלי, בעל הביטחון המוחלט בעצמו, התכונן לברוא עולם חדש ורעיונות חדשים, אלילים חדשים – בצלמו כדמותו.

 אחת החומות אשר הופלה בסערה ארצה הייתה אותה חומה אשר הבדילה בין היהודי לבין העולם הנכרי שמסביבו. כשהבדלי המעמדות וההבדלים הפוליטיים הקמאיים נקברו, כאשר רעיונות השוויון והדמוקרטיה הונפו אל-על כדגלן של המדינות המתקדמות והנאורות, היהודי, לגודל תדהמתו, עמד לפתע כשהוא מסונוור אל מול עוצמת הבהירות שהביאה עימה השמש החדשה, היום החדש, העולם חדש. היה זה עולם אשר הציע לו חרות ואחווה אשר במשך מאות שנים לא יכול היה אפילו להעלות על דמיונו, הוא העניק לו את הזכות הדמוקרטית לעמוד שווה אל שווה לצד הגוי. היהודי הנדהם, כשבאמתחת זכרונו הטרי מאות שנים של רדיפות והשפלות, זינק לעבר היד המושטת, נישק אותה בכל כוחו ונשבע אמונים לה ולכל הערכים אותם היא יצגה.

 בצרפת, פרץ ליפמן סרף-בר בדמעות גיל כששמע את בשורת האמנציפציה, וקרא – "האומה הזאת [צרפת] אינה מצפה מאיתנו להודיה, כי אם רק שנוכיח שאנו ראויים להיות אזרחיה". יותר מכל, היהודי, אשר יצא כעת במסע שיעדו להיות יותר גרמני מהגרמני, יותר גוי מהגוי ויותר אנושי מבני האנוש, חפן אל תוך חיקו האינטלקטואלי והרגשי כל ערך אוניברסלי, ליברלי והומניסטי שנקרה בדרכו. טמיעה והתבוללות ושילוב ואוניברסליות ואחדות המין האנושי ושבירת כל המחיצות בין העמים – כל אלו הפכו ללחם חוקו של היהודי אשר תמך באמנציפציה. שכן בליבו תמיד קינן חשש, אפשר לקרוא לכך פרנויה, מפני הגוי, חשש פן ימלך בדעתו ועידן השוויון והדמוקרטיה יהפוך לאפיזודה חולפת, לסטייה זמנית מהמהלך הטבעי של ההיסטוריה. אותו יהודי היה נחוש בדעתו לעשות הכל בכדי להישאר בגן העדן של האמנציפציה. היהודי של תקופת הנאורות היה נכון להשתמש בכל הכלים של האוניברסליות והליברליזם והאחווה העולמית בכדי להבטיח אחת ולתמיד שלעולם לא ידחק בחזרה לעבר הסיוט של הגטו והגלות. הדרך לשים קץ לאנטישמיות, כך הבין, הינה לשים קץ להבדל שבין השמי לזה שאינו. וכך טיפס היהודי על הבריקדות והכריז את עיקרי אמונתו – "אני מאמין באמונה שלמה בדמוקרטיה, בליברליזם, בשילוב, בשוויון ובדמיון המוחלט של כל בני האדם".

 והוא האמין, היהודי הזה, בן העידן החדש. כי הוא רצה להאמין. כי הוא מוכרח היה להאמין. הוא הכריח את עצמו להאמין כי זו היהדות ושה' הוא שמסר לנו תורה זו של ליברליזם בהר סיני, ושהתנ"ך הינו ביטוי של אוניברסליות, בעוד התלמוד וההלכה היהודית מגלמים את רעיון השוויון בין בני האדם והם שבישרו על שבירת המחיצות המבדילות בין אדם לאדם, בהכריזם על חופש וליברליות כתכלית אשר לשמה ברא הקב"ה את עולמו.

 ההיסטוריון והסופר המדיני וולטר ז. לאקוור בחיבורו "ההיסטוריה של הציונות" (הוצאת וידנפלד וניקולסון, לונדון, 1972), מציג באורח חד את תחילת ההתעוררות של היהודי מאשליותיו –

 "חלק גדול מהספרות האפולוגטית עסק במגננה מפני מתקפות אנטישמיות על הדת היהודית, אולם בתחום הזה עמדו היהודים הליברלים על קרקע רעועה בהרבה ממה שהעלו על דעתם. האנטישמים גילו מחדש את התלמוד ואת השולחן ערוך, בה בשעה שהיהודים הצליחו לשכוח מהם. יהודים מלומדים באותו הדור האמינו באמת ובתמים כי "הדת שלהם מאז ומתמיד הטיפה לערכים אוניברסליים" (י. כץ), והציבור היהודי הכללי עמד בתדהמה ובזעם שאינם מעושים כאשר קלטו שאין הדברים כן ושהתלמוד מכיל אמרות וחוקים הנראים כמוזרים ומנוכרים בהקשר של מחשבת העת החדשה".

 הייתה זו תחילתה של האימה והבהלה היהודית בת-זמננו, והפחד מקפיא הדם מעולם לא הורגש במלוא עוזו כפי שהוא מורגש כיום.

 ישנו איום המטיל את צלו על העולם היהודי כיום. זהו איום נורא והוא אשר הביא את היהודים לידי חרדה. זוהי החרדה היהודית מפני צלו המאיים של מה שנקרא כיום "כהניזם", אך כמובן, מדובר בדבר הרבה יותר קדום ויסודי והוא מאיים על עצם היציבות הנפשית של היהודי הנינוח, היהודי שמחפש שלווה, אשר בנבכי נפשו טמונים זכרונות ממאות שנות אימה, מאות שנות שנאת-יהודים ותחושה מתמדת של חוסר נוחות מוחלטת. היה זה היהודי הנינוח, אשר מתוך צורך גמור להאמין כי התרבות המערבית הליברלית היא היא היהדות, שכנע את עצמו להאמין בכך בכל ישותו. וכיום, היהודי הבור בן-זמננו באמת מאמין באותה התאמה הבלתי ניתנת להתאמה. בזיעת אפו ובכפות ידיו עמל היהודי הנינוח בן-זמננו לבנות את ביתו הדו-משפחתי – בית היהדות המערבית, הליברלית, האוניברסלית – מתואמת, מאוחדת, בלתי נפרדת מהשאיפה לחרות ולצדק לכל – ובמיוחד, תודה לא-ל, ליהודי. זהו היהודי הנינוח, אשר שמורתו זועזעה עד יסודותיה על-ידי אותו כהניזם המכריז למולו בשוויון נפש – הבל.

 הבל! מה לעשות, זה פשוט אינו נכון שהתרבות המערבית הליברלית הינה יהדות. היא אינה תואמת אליה, ובעשרות מושגי יסוד הן חלוקות זו על זו.

 המערב הליברלי מדבר על שלטון הרוב – ללא קשר לאמת ושקר, כיוון שאין אמת ושקר מוחלטים – בעוד היהדות מדברת על אמת אלוקית שאינה ניתנת לערעור ואינה תלויה באישורו של העם בקלפי אחת לארבע שנים.

 המערב הליברלי מדבר על שוויון מוחלט בין כל העמים, בעוד היהדות מדברת על מעמד רוחני שונה, על בחירתו המיוחדת של היהודי מבין כל העמים, על יחסים מיוחדים ויחודיים שבין ה' לישראל.

 המערב הליברלי מדבר על מטרה של שילוב ושבירת המחיצות שבין העמים, ללא קשר להשקפותיהם ולדרך התנהגותם, בעוד היהדות מדברת על "עם לבדד ישכון" (במדבר כ"ג, ט'), על הפרדה ובידוד מהעמים עד שיקבלו על עצמם את א-לוהותו של ה' אלקי ישראל.

 המערב הליברלי מדבר על אמת סובייקטיבית – שכן אף אחד אינו יכול לטעון שהוא יודע מהי האמת המוחלטת – בעוד היהדות מדברת על אמת מוחלטת, נצחית שאנו יודעים, שכן היא ניתנה לנו מאת האלוקים בסיני.

 המערב הליברלי מדבר על חופש ועל זכותם של כל בני האדם לחיות את חייהם כפי רצונם, כל עוד אינם "מזיקים לזולת", בעוד היהדות מצהירה כי אין מושג של "חטא בלא קורבן", שכן החוטא עצמו הוא קורבן ועצם הפעולה של אי-ציות לדבר ה' תביא עונש ונזק לכולם.

 המערב הליברלי מדבר על "סבלנות" ועל החיוב לכבד את כל הדעות בלא קשר לנכונותן או לאי-נכונותן, אף אם הן מסוכנות לקדושה ולמוסר החברתי, בעוד היהדות דורשת מהיהודי לבחור באמת וללכת בדרכה, ואינה סובלת את הרוע בקרבה. ועל-כן, כאשר ההומוסקסואל, האישה המבצעת הפלה, הזונה והמסומם – כאשר כל אלו עומדים על זכותם לעשות עם גופם ועם חייהם כרצונם, אומרת היהדות – לא! החיים אינם תרגיל בהתעמלות והם לא ניתנו לאדם כתעודת רישיון, שיוכל לעשות איתם ככל שיעלה על רוחו. יותר נכון יהיה להגדיר אותם כמהלך של מחויבות.

 המערב הליברלי מדבר על מטרת החיים כהשגת אושר, שמחה וסיפוק צרכים – כפי רצון האדם – בעוד היהדות מכתיבה לאדם בדיוק מה יהיו רצונותיו ומאווייו ומהי מטרתו בחיים.

 המערב הליברלי מדבר על כך שהדבר החשוב ביותר הינו החיים עצמם, ומכאן הוא מגיע בקלות למסקנה שכל דבר עדיף ממוות, בעוד היהדות מדגישה את איכות החיים, כאשר המדד הוא עשיית רצון ה', והיא מצווה על האדם במקרים מסוימים להקריב את חייו בשביל לא לעבור על מצוות ה'.

 המערב הליברלי מדבר על גמישות ומעשיות, כאשר דבר מציאותי הינו דבר שאדם יכול לנגוע בו ולהרגיש, בעוד היהדות מבוססת על אמונה וביטחון בה' שהוא כל-יכול והוא שולט על ההיסטוריה.

 המערב הליברלי לעולם לא ישלים עם מדינת ישראל שבה יהודים וגויים אינם שווים בפני החוק בשל עצם הגדרת המדינה כמדינה יהודית. אבל היהדות דורשת מדינה כזו בדיוק.

 היהודי הנינוח נעשה נפחד ונרעד עד לשד עצמותיו. שכן אחר שהכריז את הכרזתו מעוררת האימה והשערורייתית בדבר הסתירה שבין יהדות לבין ליברליזם מערבי, הכרזה שניתן לכנותה "הכרזת העצמאות המחשבתית", מגביר הכהניזם הילוך ומונה אחת לאחת את כל הסתירות. לאחר מכן הוא משרטט מהלך מחודש שהוא יהודי ולא ליברלי-מערבי, משם הוא ממשיך בכדי להעביר את המסר ליהודים ברחבי המערב, וחמור מכל, הוא מתכוון ליישם אותו באופן מעשי בתוך מדינת ישראל. כל זה מהווה יותר מדי עבור היהודי הנינוח, ששורשיו נטועים כסלע איתן על יסודות האשליה. רק הביטו לעבר האימה המוחלטת אשר אוחזת אותו בשומעו את אותן שאלות בלתי נעימות, בה בשעה שהגוי הנצחי רואה ושומע (ריבונו של עולם, מה "הם" יחשבו"? ומה הם יאמרו? ומה יעשו...").

 אך העולם לא נברא עבור היהודי שישב בשלווה. לא עבור הצדיקים, ובוודאי שלא עבור יתר האנשים. ובכן, למען הצלתם – חייב להיעשות מאמץ המכוון לעבר אותם יהודים נינוחים אשר ימנע מהם לברוח מתפקידם בחיים וממטרתם בתור יהודים. זאת, מתוך תקווה שההתמודדות עם אותן שאלות בלתי נעימות המוטחות בפניהם תהפוך אותם ליהודים יותר טובים, בעלי נכונות לטפס אל עבר פסגת ההר היהודי, לפני שהוא יהפך עליהם ויקבור אותם תחתיו ביחד עם אשליותיהם הנינוחות.