מבזים את הארץ

מבזים את הארץ

"בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור..." (שו"ע או"ח תצ"ו, ג'). הטעם להלכה הזאת מובא על-ידי הט"ז – "נראה הטעם מפני המחלוקת [דהיינו בינו לבין תושבי המקום בו הוא נמצא, אשר עבורם מלאכה אסורה ביום טוב שני]".  

ההלכה הינה ברורה. מתוך כבוד לרגשותיהם של בני הגולה השומרים שני ימים טובים, היהודי שבא מישראל, אף שעבורו זהו יום חול המותר במלאכה – צריך להימנע מעשיית דברים אשר עבור יהודים אחרים מהווים חילול של החג.

ועולה השאלה – לאור הלכה כזאת, מה נאמר על התייר היהודי מהגולה אשר בא לישראל ומוצא את עצמו ביום השני של החג כאשר הישראלים מותרים בעשיית מלאכה מכיוון שעבורם אין זה יום טוב? אתם מבולבלים. אינכם מבינים. הרי כמובן, עליו לשמר את היום השני כיום טוב! נכון, אך הדברים אינם כה פשוטים. שאלתי היא כזו – מתוך הנחה כי אכן עליו לשמר את היום השני מכיון שבכוונתו לשוב לגלות, מה לגבי התחושות והרגישויות של ארץ ישראל? עדיין אינכם מבינים; רצונכם לדעת מדוע זה אמור להפריע למישהו אם יהודי אחד משמר יום טוב, בעוד השני אינו. שימו לב, כי הצגתי את השאלה לא כל-כך במונח של רגישותם של האנשים החיים בישראל, כי אם ברגישותה של הארץ עצמה. אנסה להסביר.

צפיתי מהצד אחרי שהסתיים מנין השחרית בו אני מתפלל ביום השני של חג הסוכות. עבור אלו מאיתנו שמתפללים שם בקביעות, תושבי ארץ-ישראל, היה זה היום השני של חג הסוכות, אולם לא היה זה יום טוב. רק היום הראשון והאחרון נחשבים לימים טובים, בעוד השאר הינם חול המועד, אשר בו מותר לעשות מלאכות נצרכות, ואשר בהם יהודים דתיים נוסעים באוטובוסים, לוקחים איתם כסף, כותבים כתיבה המותרת ועושים דברים נוספים, האסורים ביום טוב.

צפיתי שעה שהמנין הסתיים, ובחוץ, המנין השני הלך וגדל – למימדים עצומים. בני המנין ה"אחר" חיכו שיתפנה החדר על-מנת שיוכלו להתחיל את תפילתם. תפילותיהם היו שונות מכיון ש"הם" היו שונים. המנין ה"אחר" הורכב מיהודי הגלות – תיירים ובחורי ישיבות אשר באו לארץ לשנה פחות או יותר. עבורם, היה זה יום טוב, ולא רק שהיו אסורים בעשיית מלאכה, אלא שבנוסף לכך היו תפילותיהם תפילות חג, בניגוד לשלנו, והם נאלצו לחפש מנין משותף המיוחד להם, בו יוכלו לחגוג את יומו השני של חגם הגלותי בארץ-ישראל.

צפיתי והבחנתי בכמות ובאיכות. הכמות הייתה גדולה, דהיינו מספר גדול של יהודים דתיים העוברים בארץ הקודש ומתכננים את שובם לגלות על-מנת לבנות שם את יהדותם. האיכות הייתה גבוהה. יהודים דתיים, "בני תורה", רבנים ותלמידי חכמים. אולם מה שבלט לעין יותר מכל היה העדרה המוחלט של בושה כלשהי או צניעות ביחס לתפילתם ולסיבה שבגינה נאלצו לארגן לעצמם מנין מיוחד. אני נזכר שקראתי בעבר על ניסיונותיהם של הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה הראשי של ירושלים, ושל הרב שמואל סלנט זצ"ל שקדם לו, לגרום לכך שאורחים מהגולה ישמרו את יום טוב שני שלהם בצנעה. כמה שזה חשוב! איזו סכנה טמונה במפגן פומבי בוטה של הגלות בידי אלו אשר בקלות דעת מתעלמים מהמצווה לחיות בארץ, ובלא בושה הם ממשיכים לשכון בטומאה ובחטא שבגלות! איזה ביזיון גלוי יש כאן כלפי ארץ-ישראל כשמביאים לתוכה את דרכה של הגלות!

ראוי לציין כי ה"משנה ברורה" (או"ח תצ"ו, ס"ק י"ג) כותב – "ובן חוצה לארץ שבא לארץ-ישראל, אם דעתו לחזור למקומו צריך לעשות שני ימים יום-טוב, ומכל מקום תפלת יום-טוב צריך להתפלל בביתו בצנעא". ה"משנה ברורה" אינו מציין את נימוקו, אך יש לנו לפחות נקודת התחלה על-מנת להבין. שאלו המחללים את קדושת הארץ על-ידי סרובם לדור בה לפחות לא יוסיפו פשע על חטא באמצעות הפגנה פומבית של תפילות הגלות שלהם. תפילות אלו אינן מתקבלות לפני בורא עולם מכיון שאותם פיות הממלמלים אותן וקוראים בקול – "ומפני חטאינו גלינו מארצנו..." מסוגלים כעת לשוב מאותה גלות, ואין להם כל כוונה לעשות כן. אלו תפילותיהם של עושי מעשה זמרי המבקשים שכר כפנחס. רבותינו מלמדים אותנו כי במידה ואדם מרגיש כי אין באפשרותו להימנע מלחטוא ויצרו הרע מתגבר עליו, עליו ללבוש שחורים וללכת למקום בו אף אחד אינו מכיר אותו (חגיגה ט"ז.). אני מציע בנידון שלפנינו הצעה דומה. אם יצרו הרע של מישהו מכריח אותו להישאר בגלות, אזי בבואו לארץ-ישראל ביום טוב שני – ילבש בגדי חג שחורים, ילך לחדר צדדי – לבדו – היכן שאף אחד אינו מכירו, ויתפלל לה', בשקט ובענווה, ויבקש את מחילתו על חטא הגלותו את עצמו מהארץ. אולי, אולי הבושה והצער יכפרו על חטאו. הכל אפשרי, רק לא אותו מראה מכוער של עשרות יהודים שמחים, הדבקים בקול רעש גדול ובהתלהבות בתפילות הגלות בתוך ארץ, אשר בראותה אותם מתכווצת מכאב.