מדינה יהודית

מדינה יהודית

 שני המושגים - מדינה יהודית מחד ומדינת היהודים הקיימת כיום בישראל מאידך – עומדים בניגוד מזהיר זה לעומת זה מבחינת עצם אופייה של המדינה, ערכיה, חוקיה ומוסדותיה. היהדות, בהנחה שהיא אכן נתונה משמים ומהווה את דבר ה', פשוט אינה מסוגלת להכיל את המדינה החילונית, הדמוקרטית, הליברלית בה דוגל המערב, ואשר אליה נשבעים אמונים המנהיגים היהודים המתגויים בארץ ובגולה. 

 האם ניתן להעלות על הדעת שהיהדות, או כל אמונה בעלת הגיון לצורך העניין, מסוגלת לקבל בשוויון נפש ובהסכמה את סוג המדינה החילונית אשר מיוצרת כיום ברחבי העולם המערבי? האם מישהו מסוגל להעלות על דעתו שה' או היהדות מסוגלים להביט בהסכמה על מדינה כמו ישראל של ימינו? איזו בשורה של גאולה עבור החברה יכולה להיות קיימת במדינה ובחברה ובעם, אשר עבורם הנאה, חופש מוחלט, חומרנות ומרוץ של נהנתנות מצויים במרכז חייהם? איזו גדולה ניתן להשיג במדינה הנגועה עד לשד עצמותיה בסמים, שתיה, הפקרות מינית, אלימות, שנאה, שעמום, בריחה מאחריות ובריחה מהמדינה עצמה? איזו מין מדינה היא זו אשר עיקרון היסוד שלה הוא דמוקרטיה וחרות המוענקת לאדם בכדי להרע ולהרוס את עצמו? הזהו ערך חיובי? עבור זה חלמנו וקיווינו? זה היעוד של עם נבחר? בשל זה אנו גאים בישראל, המדינה היהודית בארץ הקודש? זה מה שהופך את הזהות היהודית לכה חשובה וחיונית, עד שאנו מוכנים למות עבורה, אם ניתבע לכך?

 זה חשוב לאין ערוך יותר משאלת הערבים ושאר הגויים בישראל. השאלה הנשאלת בשורה התחתונה הינה איזו מין מדינה זו תהיה עבור היהודים הגרים בה. והתשובה לכך טמונה בידיעה היסודית לשם מה ברא ה' את העולם, מה תפקידו של האדם באופן כללי באותו עולם, ומה תפקידו של היהודי בפרט.

 העם היהודי והכלי שבידם, המדינה היהודית, במסגרתה מוטל עליהם ליצור את החברה התורנית של ה', נוצרו על-ידו בכדי להוציא לפועל את התכלית אותה ייעד עבור העולם לכשעצמו. עולם אשר יקבל אותו בתור א-לוה בורא ומלך יודע-כל, אשר יקבל את ריבונותו ויכרע תחת עולו השמימי, אשר יעשה רצונו וישיר תהילתו. וללא ספק, זה מה שאכן יהיה באחרית הימים. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל־הר־ה' אל־בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר־ה' מירושלם" (ישעיהו ב', ג').

 ה' ברא את העולם עבור "טוב", "טוב מוחלט" אשר הוא ברא ויודע ומגדיר, "טוב" מוחלט אשר הוא עומד על כך שהעולם ילך לאורו. היהדות דוחה מכל וכל עולם של חופש המהווה רישיון ופתיחת דלת לעולם העומד על זכותו לעשות כרצונו, עולם הקובע עבור עצמו את דרכו. האדם אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, החופש שלו מוגבל לעשיית מה שמוטל עליו מאת ה'. "טוב". הוא חופשי רק במובן שניתנה לו יכולת לסרב לעשות כן, אולם עליו לדעת כי הוא עתיד לשאת בעונש שמימי עבור אותו סרוב. אדם אינו יצור של מקריות. הוא לא הופיע לפתע משום מקום. הוא נוצר בידי ה', עם מטרה ולמען אותה מטרה. חובתו הינה לדבוק באותה מטרה. והמטרה הזו הינה ה"טוב" שה' יצר ונתן לאדם כאתגר לקיום בחיי חדלונו עלי אדמות.

 שכן ה' ברא את האדם כיצור יחודי, יחידני, מסוים ומיוחד מבין כל היצורים. מתוך כלל הבריות בעולם, האדם לבדו ניחן בבחירה, בחופש הרצון. היכולת לעשות טוב ורע. שום מלאך, שום יצור רוחני אינו יכול לזכות לתהילה ולשכר עבור מעשיו הטובים, מכיוון שאינו יכול לעשות דבר פרט לטוב. והבהמה וחית השדה לעולם לא תיענש בשל מעשיה ה"רעים", שכן לעולם היא אינה יכולה לעשות "טוב". שניהם כאחד – היצור הרוחני וחית הארץ – כלואים בתוך מציאות השוללת את הבחירה. רק לאדם ניתן הכח, הכח האלוקי, לבחור, להשיג גדלות, אילו רק יבחר בדרך זו. או לחילופין, הוא יכול להיות קטן, מצומק, חסר משמעות, אם יבחר באותו השביל. ובנקודה זו טמונה הגדלות האמיתית. היכולת לבחור בטוב, אף כאשר זה קשה ביותר. היכולת לדחות מעל פנינו את הרוע, אף בהיותו מתוק לחיך ומפליא בפיתויו. זוהי גדלותו של האדם, זהו יחודו, זו הסיבה למענה נברא. לבחור בטוב, לעשות אך טוב, להכיר ביופיו האדיר של הטוב, להלל ולשבח לאחד אשר מגלם את שלמות הטוב. אלוקים.

 לאדם לבדו ניתנה ההזדמנות להעפיל אל פסגת ההר הגבוה שבבריאה. האתגר העומד בפניו הינו לקחת את אותו אגו, המהווה בדווקא חלק כה בלתי נפרד מאישיותו, לקחת את ה"אני" שהוא מקור כל האנוכיות והאגויזם והתאווה וההתרכזות של האדם בעצמו, לקחת את אותו "אני" ולקדשו על-ידי הגבלתו באמצעות משמעת עצמית ומסירות נפש, תוך דחיית מה שיכול היה ליטול בחופשיות אילו לא הוגבל.

 זו מהותו של ה"טוב" אותו העניק ה' לאדם וציווה שיקבל. והוא הגדיר אותו באופן מסוים ומוברר בדמותן של שבע המצוות היסודיות, המחייבות את כל בני האנושות –

1) איסור עבודת אלילים.

2) איסור ברכת ה' .

3) איסור רציחה.

4) איסור גילוי עריות .

5) איסור גזילה.

6) המצווה לייסד מערכת חוקים ובתי-דינים אשר יאפשרו קיום חברה צודקת ומתפקדת כראוי על-פי אותם חוקים שהוזכרו.

7) איסור אכילת אבר מן החי .

שבע מצוות יסודיות אלו לוקחות את האדם הפרא, הפרימיטיבי, את זה שהינו חופשי לחלוטין, את זה אשר אילו יכל לנהות אחר נטיות טבעו היה גרוע בהרבה מחית השדה, כיוון שלפעולותיו המרושעות מצטרפת אכזריות לשמה – מצוות אלו מעלות אותו באמצעות הגדלות הטמונה בבחירה החופשית לדרגה בה הוא מכופף את ברכיו וכורע את ראשו ומקבל על עצמו את העול השמימי, שעה שהוא עושה "טוב" לאנושות בדרך בה ציווה האלוקים. או אז הוא מעריך את גדולתו וירא ממנו ואוהב אותו בכל איברי גופו ובכללות נפשו. זו תכלית האדם.

האנושות הכללית קרויה ביהדות "בני נח", משום שהמבול שבימיו הוא אשר השמיד את כל שאר צאצאיו של אדם הראשון. ואותו מבול הגיע כעונש עצום מימדים בכדי ללמד את האדם את אחד הלקחים החשובים של כל הזמנים –

אין כל תכלית בקיום העולם פרט לעשיית "טוב", פרט לכך שילך במסלול של רצון ה'. זאת, בניגוד גמור לאלו אשר רואים בסוף החיים כסיוט הנוראי ביותר שיכול להיות. שכן ביהדות אין ולו שמץ של משמעות לקיום העולם מלבד שילך בדרך ה"טוב". הסיוט הנוראי ביותר עבור היהודי הינו עולם הדוחה את ה' ואת רצונו, שכן עשיית הטוב חשובה היא לאין ערוך יותר מהחיים עצמם. לחיים, לעולם, אין כל תכלית, כל ערך, אם מנסים להסיט אותו מהמסלול, מהמטרה שעבורה נברא, וזו הסיבה אשר בגינה ה' השמיד את העולם באמצעות המבול ומחה את מעשי ידיו שלו מעל פני האדמה. הוא עשה זאת בכדי לחרוט על ליבנו את הלקח, לפיו יותר חשוב מאשר החיים עצמם זה לחיות אותם בצורה הנאותה. עשיית הטוב, הימנעות מהרע, זהו אתגר תמידי בעולמנו. ישנו מאבק נצחי בין הטוב לרע, ומאותה נקודת הסתכלות, אף בין ה' לבין העם אשר ממרה את פיו ועושה רע. וכך נסחו זאת רבותינו –

"כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול אין הקדוש ברוך הוא יושב על כסאו, וכן הכתוב אומר – "והפכתי כסא ממלכות" (חגי ב', כ"ב), וכתיב "חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב [רואה הייתי שכיסאות הושלכו ועתיק יומין – הקב"ה – ישב -לעשות משפט]" (דניאל ז', ט'), ואימתי יושב – "ועלו מושיעים בהר ציון וגו' [לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה"] (עובדיה א', כ"א)" (ילקוט שמעוני תהילים רמז תשנ"ד ).

איזה שוני אדיר בין תפיסה זו של העולם לבין זו של היהודי החילוני, המתדמה לגוי, המושרש באותה חומרנות ואנוכיות אשר מהווים את ההפך הגמור של רצון ה' וחוקיו!

וזו הסיבה אשר בגללה היהדות, בניגוד כה משווע למערב הליברלי והמתירני, דבקה במושגים של עונש על עשיית רע, כשהתנ"ך זועק שוב ושוב – "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ג, ו'), ורבותינו מבארים – " בער עושה הרעות מישראל" (ספרי דברים פרשת ראה פיסקא פ"ו).

"וכל־ישראל ישמעו ויראון ולא־יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים י"ג, י"ב).

העולם אינו משחק, אינו צעצוע. ה' ברא את העולם עבור טוב, וכאשר הרע מצוי בתוכו, הוא הורס ומזהם וממרה את תכלית הבריאה של ה'. אין בעולמנו זה מקום עבור הרע. אין איתו דו-קיום. הטוב והרע מוכרחים להיות נבדלים, ואכן, הפעולה הראשונה שפעל ה' בעולם הייתה פעולת ההבדלה – הבדלת האור מהחושך, שכן כפי שאומר רש"י (בראשית א', ד') – "אין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא". בניגוד לאדם הליברלי אשר כה חפץ וזקוק לבלבול, לענן וערפל של טשטוש ערכים בכדי שיהיה זכאי למרחב החופש הגדול ביותר האפשרי, שיהיה זכאי לאנרכיה אשר תאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו, באה היהדות ומגדירה בברור טוב ורע, ואז צועדת הלאה באותו מסלול לעבר מסקנה מרחיקת לכת הרבה יותר – היא אוסרת את עשיית הרע ומענישה את עושיו.

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'" (ישעיהו נ"ה, ח').

ועל-כן, בחר ה' מבין כל העמים שעל-פני האדמה, עם אחד יחידי שיהיה עמו הנבחר. עם אשר יהווה דוגמא לכל היפה והנפלא שבחיים אלוקיים המיושמים במלואם על-ידי האדם. חיים שהינם טהורים וקדושים, הנטולים כל אותן תועבות של אגו וחומרנות ו"אני". העם היהודי נבחר על-מנת שיקבל ויקיים ויוציא לפועל את חוקי האלוקים, בכדי להראות כמה נפלאים ומרוממים יכולים החיים להיות כאשר האדם בכל מהלך אותם חיים, בכל רגע מחייו, מכופף את ברכו ודבק בה' ובעול מלכותו. עם ישראל נבחר בכדי שיהיה אור לגויים על-ידי כך שיקיים במלואם את חוקי האלוקים, הן בתור יחידים והן כאומה ולה מדינה מסוימת, מבודדת משלה – בארץ-ישראל.

איזה יעוד מהולל ומפואר יש כאן, אך איזו מחויבות עצומה מגיעה איתו בד בבד. שכן לצד אותה גדלות ואותה זכות ישנם חיים קשים ובעלי דרישה מחייבת הרבה יותר ממה שנדרש משאר בני נח. להיות טהור וקדוש זה נפלא, אולם זה גם קשה ומחייב. היהדות אינה משחק, אינה צעצוע, אינה אותו זיוף של התנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית. היא איננה "דת" אשר נוצרת בידי החייט כדי להתאים ללקוח. ה' לא נברא בצלם האדם. ה' קיים בתור בורא, בתור האחד אשר שולט בהיסטוריה ואשר איננו מתגלם בדמותו של סנטה קלאוס, המחייך לכל אורך הדרך ומחלק רק מתנות לילדים קטנים. איננו ילדים קטנים, כי אם אנשים בוגרים אשר מצופה מאיתנו שנחיה בדרך מסוימת – בדרך הטוב – ואם לא נעשה כן, אזי ניענש בעבור סרובנו. ישנו מושג של חטא ועונשו, כפי שישנה עשיית הטוב ושכרה. יתכן וזה מטריד ואינו מלבב עבור רובם של היהודים, יתכן וזה גורם לאי-נוחות ולעצבנות. אכן, יתכן וזה אף מפחיד ובלתי קביל. זה לא משנה. זו האמת, והיעוד היהודי, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, תלוי ועומד על אותם מאזניים של שכר ועונש.

"אם־בחקתי תלכו ואת־מצותי תשמרו ועשיתם אתם... וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ" (ויקרא כ"ו, ג'; ה' – ו').

אלוקי ישראל, באהבתו העצומה לעמו ולעולם כולו, מעניק להם הזדמנות לחיים מופלאים, לחיים אשר הופכים אותם לבעלי גדולה, לאנשים מרוממים וקדושים, חיים שהם טובים עבורם. "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך..." (דברים ו', י"ח).

אולם יש כאן הרבה מעבר להזדמנות לזכות לגדולה. יש כאן דרישה, ציווי. יש כאן אולטימטום, ואין ממנו דרך מילוט. "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (מכות כ"ג:). אכן, איזו מתנה נפלאה! מצד אחד, אותם חיים שפלים, בהמיים, חייתיים של התפלשות ברפש של חומרנות זולה ואגו ואנוכיות ואלימות ודברי הבל, בזבוז משווע של חיים, אשר חולפים מאליהם מדי מהר, אותה חברה שאנו חוזים בה יום יום בעולם המערבי, ומצד שני, חיים של גדלות וקדושה, של התעלות רוחנית, של אמת ונצחיות, חיים של תורה. מתנה נפלאה שהיהודי חייב לקבל, שאינו רשאי לדחות מעל פניו.

"ואם־בחקתי תמאסו ואם את־משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את־כל־מצותי להפרכם את־בריתי... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם" (ויקרא כ"ו, ט"ו; י"ז).

"והיה אם־לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות את־כל־מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל־הקללות האלה והשיגוך" (דברים כ"ח, ט"ו).

עם ישראל, אחר שניתנה לו התורה, אחר שניתנה לו הארץ בה צווה להקים את החברה התורנית, ניתנה לו גם בחירה האם לקיים את אותה תורה אם לאו, בחירה בין חיים למוות –

"ראה נתתי לפניך היום את־החיים ואת־הטוב ואת־המות ואת־הרע... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (שם ל', ט"ו; י"ט).

אין כל דרך מילוט מכך. אין זה משנה אם מאן דהוא מסכים לכך או לא, אם הדברים "מתקבלים על ליבו" או לאו. ה' בחר בנו, ויעודנו הינו ברור ובלתי ניתן לשינוי. זו הסיבה אשר בגינה ממשלה יהודית במדינה יהודית מוקמת וצורת פעולתה נקבעת באופן מדוקדק על-ידי ההלכה, והיא מצווה לפקח על כך שהעם היהודי והמדינה היהודית אכן יצייתו לרצון ה'. למעננו!

"שפטים ושטרים תתן־לך בכל־שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את־העם משפט־צדק" (דברים ט"ז, י"ח).

ומבאר בעל ספר ה"חינוך" – "למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים".

המושג היהודי של ממשל שונה לחלוטין מזה של המערב הליברלי. החברה הליברלית, הגויית, אשר חסרה כל מושג של אמת מוחלטת, ואשר אכן גם אינה מעוניינת שיהיה לה מושג כזה, בהיותה מתאווה לאותה אנרכיה וחופש מוחלט לצלול אל מעמקי הרפש כרצון כל איש ואיש – חברה זו מתנגדת הן ברמה החוקתית והן ברמה האידיאולוגית לכפיה ממשלתית בכל שטח החיים האישיים. אולם היהדות יודעת כי בדיוק אותו שטח של חייו האישיים של היחיד הוא אשר מעצב את אופיו ואת נשמתו, והוא אשר יוביל לרע ולטוב. וה' רואה בהתנהגות בלתי-מוסרית, בנהנתנות, בחומרנות, באנרכיה, את כל מה שרע ומגונה והרסני כלפי האדם ועולמו. לשם כך קיימת ממשלה יהודית – ללמד את האדם את דרך ה"טוב", ולדאוג לכך שהיחיד והחברה אכן ילכו באותה דרך.

כמובן שאנחנו חפצים ב"חופש". איזה ילד אינו רוצה חופש מוחלט לעשות כאוות נפשו מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ללא כל חוש של אחריות או נשיאה בתוצאות? ומתי אי פעם בהיסטוריה של האנושות היה מקום או זמן כה רחב, בו ילדים מגודלים מתענגים להם בהנאותיהם ובחופשיותם תחת מסגרת של חברה שהם עצמם יצרו בכדי להצדיק ולהעניק רשיון לאותו "חופש"?

אולם החופש של המערב עומד בניגוד קוטבי למושג היהודי הבסיסי לגבי חופש, כפי שנוסח בדברי רבותינו על הפסוק – "והלחת מעשה אלקים המה... חרות על־הלחת" (שמות ל"ב, ט"ז). חז"ל לוקחים את המילה חָרות ואת המילה "חֵרות" ובאמצעות הדמיון שביניהן הם מכריזים על חוק היסוד החברתי, חוק מופלא ומרהיב ביופיו, החוק המבדיל בין האדם לחיה, ובסופו של דבר, בין ישראל לעמים ולהשקפת עולמם החומרנית. "אל תקרא חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פרק ו' משנה ב').

כמובן, ואיזה מחסור בחופש קיים בקרב אותו אדם ובקרב אותה מדינה שהינם מכורים לחומרנות, אשר כבר מזמן איבדו כל יכולת לברוח מהסמים המשכרים של התענגות ונהנתנות! הן היחיד והן המדינה במערב החומרני כבר מזמן איבדו את הכח ואת החרות בכדי לשבר את שלשלאות הצרכים, התאוות, השעבוד להנאות, לסמים, להפקרות מינית, ל"אני"!

האדם המערבי והמדינה המערבית הינם אסירים של האגו שלהם ושל עצמיותם החומרנית. ה"אני" הגדול, ההתמקדות המוחלטת של האדם בעצמו – כל אלו הופכים אותם לשבויים בידי התאווה החייתית והכח החייתי שבקרבם. אלו הינם אסירים של מה שהם קוראים לו "חופש", נידונים למאסר עולם בבתי הכלא של האנרכיה וההפקרות.

מבחינתה של היהדות, חופש אמיתי, החופש המקורי, יכול להתקיים רק כאשר האדם הינו בן חורין לשבור את כח ה"אני", את כח האגו החומרני השולט ברצונו החופשי. רק באמצעות חוקים אשר מעמידים את הרוח מעל הבשר, את המחויבות של הרצון לקדושה ולהשגת פסגות רוחניות מעל התשוקה להיות חיה – רק באמצעות אותם חוקים מסוגל האדם להיות חופשי באמת. היהדות והמדינה היהודית יוצרות את החופש האמיתי עבור אותה בריה יחודית, הקרויה "אדם", זאת באמצעות חברה ובה חוקים אלוקיים של קדושה, המרוממים את היהודי לשמיה של אותה קדושה ומעניקים לו את החופש מהבהמיות.

המדינה אותה יצר המערב תחת מושג ה"חופש" המעוות שלה הינה מדינה וחברה אשר הצליחו למסד את שעבוד הנשמה בקרב נתיניהם. המדינה המערבית הכשירה בחוק את כליאת הרוח ואת רציחת הקדושה. האם סבורים אתם כי מדינה מן הסוג הזה הינה מה שה' חפץ ומתאווה שתהיה עבור היהודי? מדינה אשר במסגרתה כל הכיעור והגנאי שבנהנתנות החייתית והאנוכיות הבהמית זוכים לשלטון וליד חופשית על-מנת שיוכלו לשעבד ובעקבות זאת להרוס את צלם האלוקים המיוחד אשר ניתן לאדם? מדינה אשר בה סמים ופורנוגרפיה והפלות וסטייה מינית וחוסר מוסריות מקבלים אישור ומועלים לדרגת מלכים ומלכות היושבים על אותו כסא מלכות דו-רגלי הקרוי "דמוקרטיה"? מדינה אשר בה הרע שבאדם יכול לפתות ולהתעלל בילד שבתוכו? מדינה בה הילד חשוף לכל הכיעור והסכנה, הכל בשם אותו "חופש" מעוות ועקום אשר באמת מהווה את ההפך הגמור מהמונח? מדינה בה כל הקיא והמיאוס של התאוותנות והתשוקה להנאה חומרית מקבלים גושפנקא חוקית מידי חברה שוקעת, הטובעת בים האדיר של השעמום וחוסר הכיוון?

האם מישהו סבור כי מדינה שכזו היא מה שהבורא ייעד עבור עם ישראל? האם מישהו סבור, כי מדינה שכזו אנחנו יכולים להציג בפניו, מבלי שיבחן אותה אם טובה היא אם לאו, הסרטן הזר והמיובא הזה, אשר מכרסם בגופם ובנשמתם של ילדינו? אילו ערכים חיוביים ובעלי חשיבות ניתן להעלות על הדעת שחברה ומדינה מן הסוג הזה מציעה, שיש בהם יתרון על-פני אותם ערכים מרעננים ומעניקי-חיים של החופש האמיתי אותו מציעה היהדות לאדם בכדי שיהיה יחודי וקדוש, ובכדי שיוכל להעפיל אל פסגת ההר הרוחני של גדלות וקדושה?

לעולם לא אקבל את "זכותו" של האדם ואת "זכותה" של המדינה להיות מכוערים ואנוכיים ומכורים לרוע ולחייתיות. לעולם לא אקבל מדינה אשר בחוסר שפיותה מקדשת את מושג ה"חופש" של פורנוגרפיה, של גילוי עריות חסר רסן, של הפלות רצחניות, של התאבדות לאומית אומנותית , של סמים אשר הורסים את הנשמה ורוצחים את רוח האלוקים אשר ניתנה באותו ילד יחודי הקרוי אדם. לעולם לא אקבל זאת. זו אינה חרות. זהו שעבוד. זהו דיכוי. זוהי עריצות בצורתה הנבזית ביותר. והאלוקים אשר לקח את היהודי והוציא אותו מהשעבוד הגשמי שבמצרים, מעולם לא התכוון להעלותו לארצו שלו בכדי שיבנה שם מדינה אשר תשעבד את הרוח ואת הנשמה. אותה מדינה אשר מאפשרת בחופשיות ליצור ערכים אשר מהם נולד ילד יהודי השרוע על המדרכה ללא רוח חיים אחר מנת יתר של סמים "מהנים" בסמטה שטופת שתן ליד התחנה המרכזית בתל-אביב – מדינה היוצרת ערכים אלו אינה המדינה היהודית שחפץ בה הבורא – ואינה המדינה היהודית שחפץ בה כהנא.

ה' מעולם לא התכוון שתקום מדינה כזו עבור עמו והוא לא יאפשר את קיומה. הוא איננו סוג של אל פלסטי אשר הומצא בידי יזמים יהודים מתוחכמים בכדי למלא צורך של אנשים להרגיש משהו "רוחני" כל עוד שזה לא מפריע מדי להנאותיהן החומריות. הוא אינו בובה העשויה סמרטוטים בכדי ליהנות אותנו ולמלא את תשוקותינו, מין סנטה קלאוס הצוחק כל העת, אשר נחת מהקוטב הצפוני בכדי לחלק באורח קבע מתנות ואת אותה "אהבה" מזויפת אשר תיאולוגים בני-זמננו, מתוך התרפסות פחדנית בפני האספסוף, יצרו בכדי לכסות על כל חטא ובזיון. אלוקי ישראל מניף את דגל האמת והגדלות והחרות האמיתית. הוא אינו מבקש, הוא דורש מהיהודי שיבחר באותה אמת, באותה גדלות ובאותו חרות. והוא מתריע ומבטיח עונש עצום עבור היהודי, אשר אחר שניתן לו חופש הבחירה, הוא דוחה מעל פניו את הטוב ומאמץ אל ליבו את הרע.

זו המהות. ה' הוא אמת, ה' נתן לנו אמת והוא דורש מאיתנו שנלך בדרכה ונקיים את דברה ונחיה לפי אותה אמת ולפי הטוב המוחלט הטמון בה. אין כאן עניין של "בחירה" . אין ביהדות מושג של "חיה ותן לחיות". זהו המושג הבלתי-יהודי ביותר מכולם! השכר והעונש האלוקיים אשר יבואו בהכרח אינם ניתנים ליהודי כיחיד בעולם הזה. הברכות אשר יזכה להן תינתנה לו בעולם הבא. כאן, כל היהודים חשובים יחדיו. כל היהודים – בתור עמו הנבחר, היחיד של ה' – עומדים יחדיו לדין. הם עומדים יחדיו; הם נופלים יחדיו. חטאיו של היחיד מוטלים על חובת הכלל. כולנו אחים ואחיות. כולנו ערבים עבור כל יהודי ויהודי. כפי שאמרו רבותינו – "משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו - למה את עושה כן, אמר להן - מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו - מפני שאתה מציף עלינו את הספינה" (ויקרא רבה ד', ו').

בספינה היהודית אין מושבים אישיים. החוטאים, הבוחרים ברע, קודחים חורים בספינה, וכולנו נטבע יחדיו. לאינדיבידואל היהודי אין בחירה לעשות ככל העולה על רוחו. אין בידו הלוקסוס לדרוש מאיתנו - "חיה ותן לחיות"! כולנו חיים יחדיו וכולנו נופלים יחדיו.

תולדות עם ישראל מלאים בדוגמאות של אותו עונש בדיוק, העונש הלאומי שניתך על היהודים, אשר על-ידי סירובם להיות עם נבחר ומיוחד, זרקו לאשפתות את כל סיבת קיום העולם, את כל תכלית הבריאה, ועל-ידי כך הביאו את העולם עצמו לסף הרס. לעולם לא אתן את ידי ל"חופש" ולדמוקרטיה אשר משמעותם חופש וזכות דמוקרטית להרס היהודי כיחיד, להרס מדינתו ולהרס העולם. אף על כך, אין לי רגשות אשם. ולו במקצת .

עלינו להיות כנים; מעל הכל, עלינו להיות כנים. עלינו להיות כנים, בלא להתחשב בשאלה עד כמה זה מכאיב ועד כמה זה מערער את אשליותינו האישיות ואת חיינו. אם איננו מעונינים ביהדות, אם היהדות אינה הסמכות הקובעת בחיינו, זה דבר אחד; אולם במקרה הזה, שאף אחד לא יהין להשתמש בה כתחמושת במלחמה נגד כהנא. ואף אחד גם לא יוכל להשתמש ביהדות מזויפת ככלי נשק אינטלקטואלי אלא אם כן יושרו האינטלקטואלי לוקה בחסר. היהדות הינה מה שהיא, ניתן לקבלה או לדחותה, אולם מי שיבחר בתנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית או בכל אחד משאר ה"זרמים" אשר זורמים על-פי דבריהם של בני-תמותה, יהיו "נבונים" כאשר יהיו, אזי יהא עליו לדעת כי אין מדובר ביהדות, כי אם בדעותיהם האישיות של אלו אשר מגדירים את אמונותיהם ואת דעותיהם הפרטיות כ"אלוהים" וכ"יהדות" – עליו לדעת כי זהו זיוף. היהדות ניתנה משמים והיא דבר ה' פשוטו כמשמעו, ולא – היא חסרת כל ערך. אכן, היא שמימית! אכן, היא דבר ה'! והוא נתן לנו חוקים המתיחסים לא רק לחיינו האישיים, כי אם גם כאלו אשר מבססים ומנהלים ומכוונים את הדרך בה מדינה יהודית וממשלה יהודית צריכות ללכת.

והאמת היסודית, תהא מרה כאשר תהא עבור אותם יהודים אשר גודלו והושפעו בידי התרבויות הלא-יהודיות של המערב – האמת היסודית הינה שהיהדות אינה דוגלת במדינה, אשר עומדת על יסוד הדמוקרטיה בצורתה המערבית. שוו לנגד עיניכם –

אם אכן נכון הוא שהיהדות הינה החוק האלוקי אשר ניתן ליהודי בסיני מידי ה', האם יהיה זה הגיוני לסבור, כי המדינה אשר מוסמכת חוקית על-ידי התורה, תסמיך גם-כן שיטת ממשל אשר במסגרתה יחליט העם כל ארבע שנים פחות או יותר האם הוא מעוניין לציית לדבר ה'? האם מערכת חוקים דתית כלשהי תאשר כזו שיטת ממשל? כמובן שלא, וברור הדבר, כי היהדות איננה דמוקרטיה מערבית כפי שאנחנו מכירים אותה. הגמרא קובעת בברור את המושג היהודי של ממשלה.

בימי בית ראשון, כשמלך חזקיהו מלך יהודה, שלטה האימפריה האשורית העצומה במזרח התיכון. צבאותיה שעטו על-פני המרחב, כבשו עמים ומדינות והיו בלתי-מנוצחים. ממלכת ישראל הצפונית כבר נפלה בידי האשורים האימתניים, והם שעטו אל תוך הממלכה הדרומית, ממלכת יהודה, תוך שהם כובשים כל עיר ועיירה למעט הבירה, ירושלים. הצבא העוצמתי, המונהג בידי סנחריב, הטיל מצור על העיר ושלח אולטימטום ליהודים העומדים מאחורי חומת העיר – להיכנע ולחיות, ואז להילקח לארץ אחרת, שם יחיו חיים שקטים ונעימים, או להילחם – ולהתכונן להשמדה.

בתוך העיר פרץ ויכוח סוער, כשהמלך חזקיה, בבוטחו בה', קורא להתנגד ולסרב להיכנע. מחנה שני, לעומת זאת, המונהג בידי שבנא הסופר, קרא לכניעה ולשלום. וכך מתארת הגמרא את השתלשלות הענינים (סנהדרין כ"ו.) –

" שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא [שבנא היה דורש בפני 130,000 איש, חזקיה היה דורש בפני 110,000 איש]... הוה קא מסתפי חזקיה [חשש חזקיה (בראותו כי הרוב תומך בשבנא)], אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי - אינהו נמי מימסרי [שמא דעת הקב"ה היא אחר הרוב, ואם הרוב רוצה להיכנע, אף אנו נסכים להיכנע]. בא נביא ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" (ישעיה ח', י"ב). כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין".

קולותיהם והרוב המושג על-ידי אלו אשר אינם מצייתים לחוקי ה' ולרצונו אינם "נספרים", לא מתחשבים בהם כשמקבלים הכרעה יהודית לאומית. כמובן, יש מושג של דמוקרטיה במסגרת היהדות. אולם הוא קיים רק כאשר הוא מעוגן בחוק היהודי, כאשר הרוב אינו מכריע נגד היהדות. כמובן שהסנהדרין חוקק חוקים על-סמך הכרעת רוב חבריו וכמובן שההצבעה עבור אנשים המחויבים ליהדות ולמדיניות יהודית מבוססת על עיקרון הרוב הדמוקרטי. אולם בשום פנים אין להשתמש בדמוקרטיה בכדי להצביע נגד התורה ומושגי היהדות, ערכיה וחוקיה. דבר זה מובן והגיוני כאשר אנו מדברים על ערכי היהדות המבוססים על החוק האלוקי. וזה מובן והגיוני לכל יהודי החפץ לדון בכנות ובשקיפות.

הדמוקרטיה אכן מהווה את שיטת הממשל היחידה עבור עמים וחברות אשר אין להם שייכות לאמת מוחלטת. אז, כאשר אין כל ברירה אחרת, חייבים לקבל את השיטה הדמוקרטית, וזאת מחשש פן תיפול המדינה לתוך מצב של אנרכיה או של דיקטטורה חילונית. אולם אם היהדות אכן הינה אמת אלוקית, ואם על המדינה היהודית להיות מבוססת על האמת האלוקית, הרי שתהא זו פסגת הגיחוך והשיגעון לדבר על הצבעה דמוקרטית של העם, אשר יכריע האם לציית לאותו חוק, אם לאו.

הדמוקרטיה איננה יהדות – אין לאף אחד זכות להמרות את חוקי ה'. אבל לדאבוננו, יש כאן "אבל" אחד טרגי.

הצרה הינה, האסון הינו, שרוב היהודים אינם מאמינים כי היהדות היא מאת ה', ועל-כן הם אינם מקבלים אותה בתור אבן היסוד אשר עליה מושתתת המדינה. ולכן, בעקבות כך – ורק משום שכל ניסיון להקים מדינה תורנית אמיתית יגרור עימו מלחמת אזרחים עקובה מדם בקרב היהודים – רק משום כך לא אהיה מוכן לפעול להקמת מדינה אשר תאסור על קיום בחירות, בהן משתתפות מפלגות שאינן מקבלות את חוקי התורה כסמכות מחייבת. אולם יש לדעת כי העונש בוא יבוא על עם אשר מסרב ליצור את החברה אשר ה' חפץ בה. אסון מאיים עלינו. אולם לא נוכל לעולם ליצור תנאים אשר יובילו בהכרח למלחמת אזרחים בין יהודים.

ויחד עם זאת, שני דברים חייבים להיות מובהרים. האחד הינו שהדמוקרטיה המערבית איננה יהדות ואינה צורת השלטון אשר היהדות דוגלת בה. מנהיגים יהודים, ובעיקר אותם רבנים רשמיים אשר יאמרו אחרת, הינם זייפנים אשר מעוותים את היהדות ומעקמים ומשחיתים את חוקי התורה.

שנית, במידה ואזכה בשלטון דרך השיטה הדמוקרטית, יהיה זה מתקבל על הדעת ביותר, שאני אוכל, במסגרת אותה שיטה דמוקרטית, להעביר חוקים אשר יחייבו אנשים לציית לחוקי היהדות. אם בחירות דמוקרטיות מעניקות זכות להיבחר לאדם מסוים ולמפלגה מסוימת אשר מצהירה על מחויבותה לאותו הליך דמוקרטי ועל נכונותה לאפשר לעם לבחור בשינוי בבחירות הבאות, אזי שאף דמגוג לא יעז לזעוק כי חוקי התורה אשר יועברו באמצעות אותה דמוקרטיה יהיו "בלתי-דמוקרטיים".

כל חוק אשר מועבר בכל מדינה ותחת כל צורת שלטון, ותהא זו הטהורה שבדמוקרטיות – כל חוק מגביל את החרות, הוא מהווה מעצם טבעו סתירה ל"חרות". שכן המדינה במקור נוצרה על חורבותיה של אומה, של קבוצת אנשים, אשר היו חופשיים לחלוטין. המדינה קמה ונוצרה עם סמכות להגביל את אותו חופש בתמורה למה שנחשב בעיני כמעט כולם כטוב ההכרחי בעל החשיבות הגבוהה יותר. כל סמכות, כל מדינה באשר היא, מגבילה את החופש המוחלט של בני-האדם החופשיים לעשות כאוות נפשם, אולם זהו עצם טבעה של מדינה וממשלה. אנו מקריבים את החופש המוחלט עבור יתרונות שהינם חשובים יותר עבורנו, דהיינו ביטחון והגנה מפני בריונים או אויבים, כמו גם יתרונות חברתיים וכלכליים למיניהם.

רבים מספור הם אותם חוקים המועברים בידי ממשלות דמוקרטיות, חוקים אליהם אנחנו מתנגדים, ואשר אנו רואים בהם כחוקים מגוחכים, בלתי-נסבלים וגרוע מכך. כל זה אינו רלוונטי לעיקרון הדמוקרטי. חוקים אינם אמורים בהכרח להיות אהודים ולהתקבל בשמחה על-ידי כל אזרחי הדמוקרטיה. אכן, רבים החוקים אשר עלולים לעורר התנגדות מרה. כל זמן שהם נחקקו על-ידי הרוב וכל זמן שההליך הפוליטי מאפשר שינוי עתידי לגביהם במידה והרוב ירצה בכך, אזי מוטל על המיעוט לכבד את החוק ואת ההליך הדמוקרטי. ואין כל הבדל בין חוק אשר מגביל את זכויות האזרח בחייו הכלכליים לבין זה אשר מגביל את קיומו החברתי וה"אישי".

כל החוקים מגבילים את הקיום ה"אישי", אולם במידה ונחקקו עבור מה שהרוב סובר שהיא טובת החברה, אזי ניתנת למדינה הזכות לדרוש ציות כלפי אותם חוקים.

 היהדות אינה מקבלת את עקרונות הדמוקרטיה המערבית, אולם במידה ויהודים דתיים מסכימים לחיות איתה, וזאת אך ורק בכדי למנוע מלחמת אזרחים, הם לא יהיו בשל כך אזרחים פחותי-דרגה. חוקים "דתיים" אינם גרועים בעיני ההליך הדמוקרטי מחוקים כלכליים או פוליטיים. כל חוק מגביל את חרות האדם, אלא שההבדל הינו שאותם חוקים הקרויים "דתיים" יסייעו בעדנו להינצל מהאסונות הכרוכים בזעם ה' ובעונשים הנלווים אליו.

 המדינה היהודית אשר אנו ננסה להקים בתוך המסגרת הדמוקרטית ההכרחית אשר נכפתה עלינו תהיה מדינה אשר תנסה להציל את העם היהודי מגזרת העונש הבלתי-נמנע, הכרוך בהנהגת ה' של שכר ועונש. היא תנסה לשכנע את עם ישראל להקים מדינה יהודית באמת אשר תסלק מעל פנינו את המדינה הנוכחית בעלת המבנה המכוער, את אותו חיקוי זול של המדינה הגויית המערבית, העתק הרה אסון של התרבות הזרה במירעה. תהיה זו מדינה יהודית שורשית, המבוססת על עקרונות יהודיים שורשיים, ובעלת מוסר וערכים יהודיים שורשיים.

 מדינה יהודית. חזקה בגוף ועצומה ברוח. עם זרוע ימין אימתנית ואמונה עוצמתית בה'. מדינה זו, בעזרת ה', קום תקום.