מדינה יהודית מול דמוקרטיה מערבית

מדינה יהודית מול דמוקרטיה מערבית

 לא הרחק מהעיירה מעלות שבגליל העליון, שוכן כפר ערבי בשם מיעיליה. העיירה מעלות היהודית, כזכור, נודעה בעולם כולו לפני מספר שנים עקב נסיבות טרגיות, כאשר מחבלים ערבים השתלטו על בית-הספר שבעיירה ומעל 20 ילדים נרצחו, שעה שכוחות צה"ל פרצו לבנין. מיעיליה הערבית, לעומת זאת, אינה כה ידועה. זאת, עקב העובדה שיהודים מעולם לא השתלטו שם על בית-הספר ורצחו את ילדיו. ועם זאת, ישנה חשיבות עליונה שאותם יהודים אשר מבקרים בכותל ובמצדה ובקיבוץ ובים המלח יעיפו מבט גם לעבר אותו כפר ערבי – ולעבר כמה מתושביו. מעטים ספורים מקרב אותם תיירים אשר רואים את ירושלים של זהב יראו אי-פעם את ישראל האמיתית. חמור מכך - נדיר למצוא אף ישראלים המודעים למציאות. 

 מיעיליה הינו כפר משגשג. הבניה נמצאת שם בעיצומה, שעה שהערבים בונים את בתיהם החדשים ומוסיפים חדרים לאלו שכבר ישנם. כמעט כל משפחה מחזיקה ברכב, ובמקרים רבים מדובר ברכב חדיש. מדובר בכפר ערבי נוצרי ברובו, ועל-כן, בהתאם לאגדת העם המטופחת בקרב היהודים, מדובר בתושבים מתונים . רבים מתושבי הכפר רכשו השכלה גבוהה. בקיצור, מדובר בדגם קלאסי של הכפר הערבי המודרני, המתקדם, אשר הודות ליהודים ליברליים, מתקדמים, אוהבי אדם, אמור לייצר ערבים "טובים".

 ובכן, ברצוננו להציג בפניכם את סלים. סלים גר במיעיליה ומסתדר לא רע, תודה רבה. הוא עוסק בעריכת דין לפרנסתו, כמו גם אשתו ואחיו, ושלושתם הינם שותפים במשרד השוכן בעיר היהודית, נהריה. הוא מדבר עברית שוטפת (בהיותו בוגר האוניברסיטה העברית) ובהיותו לבוש בג'ינס, לא ניתן להעלות על הדעת כי אין מדובר ביהודי ישראלי. אולם כאשר נתבקש בידי השבועון הישראלי "ניוזויו" )16/10/84) להגדיר את עצמו, הרי לפניכם תשובתו של אותו עורך-דין משגשג, משכיל, נוצרי, מוטבהּ העיקרי של הליברליות ושל הדו-קיום היהודיים –

 "לפני הכל אני פלשתינאי. אחר-כן אני ערבי. אחר-כן, בסדר חשיבות יורד, אני נוצרי. פרט לכך, נפל בגורלי גם לחיות במדינת ישראל, אולם אינני חש עצמי כאזרח ישראלי. אינני יכול להיות באמת אזרח של ישראל כל עוד מדובר במדינה יהודית, אשר מפלה לרעה לא-יהודים. חוק השבות קובע כי לכל יהודי בעולם ישנה זכות לבוא ולגור בארץ. אולם עמי שלי, אלו שחיו כאן פעם, הינם כיום פליטים בלבנון ובמפרץ, ומהם נשללת אותה זכות".

 כמה מילים של הסבר הינם יותר מנצרכות. חוק השבות. כל יהודי ליברלי ומתקדם יודע כי המאבק כנגד הכהניזם, כנגד הגזענות, הינו מאבק לחיים ולמוות. כהניזם, כך למדנו מפי כל המנהיגים היהודיים החל בחיים הרצוג נשיא מדינת ישראל וכלה בועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים - כהניזם הינו ההפך הגמור מהציונות, אשר כל תפיסתה והשקפתה מכף רגל ועוד ראש מבשרת על דמוקרטיה וליברליזם ואהבת האדם באשר הוא. וחוק השבות מצוי בלב ליבה של המדינה הציונית, הדמוקרטית, הליברלית, ההומניסטית, אשר מהווה את ההפך הגמור מהכהניזם הגזעני. ומה בדיוק כתוב באותו חוק השבות, באותו חוק אשר מניח את הבסיס לחוקי ההגירה ולזכות לחיות בישראל? מה בדיוק כתוב באותו חוק ציוני מובהק, אשר הועבר בידי דוד בן-גוריון הזכור לטוב?

חוק השבות (1950)-

1. כל יהודי רשאי להגר לארץ.

2. רשיון הגירה ינתן לכל יהודי אשר יבטא את רצונו להתישב בישראל.

כל יהודי. חוק השבות של מדינת ישראל אשר הועבר בידי הממשלה הציונית בראשות מפלגת העבודה של דוד בן-גוריון.

כל יהודי.

שאלה – אילו לא העביר דוד בן-גוריון את החוק הנ"ל; אילו לא היה קיים כזה חוק במדינת ישראל, ומאיר כהנא היה מציע בדיוק את אותו חוק – מילה במילה – מה הייתה תגובת מפלגת העבודה הציונית של דוד בן-גוריון? כיצד היו מגיבים נשיא מדינת ישראל, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת , התקשורת, האינטלקטואלים, ארגון "בני ברית", הועד היהודי האמריקאי והעיתון "ניו יורק טיימס"? אין צורך אפילו לתאר בפניכם.

אולם הבה נשוב אל סלים שלנו ואל תלונתו, ולפיה במדינה יהודית, ערבים אינם יכולים להיות אזרחים שווי-זכויות, ושמדינה יהודית אינה יכולה להוות דמוקרטיה מלאה עבור כל אזרחיה. לא נכון, אתם אומרים? אולם זה נכון בהחלט. ולא פחות חשובה מכך הינה העובדה, ולפיה בניגוד ליהודים אשר בורחים כמו מאש מלהתמודד עם המציאות האמיתית, הנוראית, הכואבת הטמונה בסתירה הזו, הרי שסלים עומד למולה ובידו נמצא גם פתרון. בחירתו של סלים הינה זו –

"אנו מתנגדים להשתתפותם של ערבים בבחירות בישראל מכיוון שהדבר מעניק גושפנקא למדינה היהודית". ועוד – "נסכים למדינה בגדה המערבית אך ורק כצעד ראשון לקראת שחרורו המלא של הגליל".

"שחרור הגליל"? ללא ספק, הערבי המשכיל, הנאור, הנוצרי שלנו, הנהנה העיקרי מהנדיבות היהודית ואהוב-ליבם של אנשי המגבית היהודית המאוחדת ושל נשות ארגון "הדסה" – ללא ספק הוא מתבדח! הגליל? כמובן, כל היהודים המתקדמים מצטרפים לסלים בגינוי הכיבוש הישראלי של שטחים אשר אינם שייכים אליה, כגון יהודה, שומרון ועזה. אדמות התנ"ך בהם חיו אבותיהם והקימו את מדינותיהם היהודיות בזמנם – זה כן. אולם לדבר על הגליל? שטח אשר מהווה חלק ממדינת ישראל, שטח יהודי? כיצד יכול סלים לומר דבר שכזה?

כיצד? בקלות. שכן סלים אינו מאמין כי הגליל הינו "יהודי". שכן סלים, כמו עוד אינספור ערבים ישראלים החיים במדינה, אינו מאמין כי "ישראל" צריכה להיות מדינה יהודית. הוא אינו מאמין כי ישראל צריכה להיות. ואלו דבריו באותו ראיון –

"אנו מתנגדים להשתתפותם של ערבים בבחירות בישראל משום שהדבר מעניק גושפנקה למדינה היהודית".

שחרור הגליל הינו דבר מובן מאליו עבור סלים, אשר זוכר כי עד שנת 1948 היה הגליל אזור ערבי מובהק, ושחלקו המערבי בשלמותו במקור יועד בידי תכנית החלוקה של האו"ם להיות חלק מהמדינה הערבית אשר אמורה הייתה לקום. במלחמה שפרצה כעבור שנה, היהודים דרסו את כל אזור הגליל ועשרות אלפי ערבים נמלטו מהארץ. כמובן, שסלים אף מעוניין ב"שחרור" שטחי יהודה, שומרון, עזה והגולן אשר אותם למינגים בני האמונה השמאלנית מכנים "שטחים כבושים".

אולם סלים, החי בגליל, אינו מעוניין לעקור ממקומו למדינה פלשתינאית כלשהי אשר אולי תקום באותן "אדמות כבושות". הוא מתכנן להישאר ב"גליל הכבוש" ולהילחם למען שחרורו, על-מנת שאף הוא יוכל להצטרף ל"פלשתין", אשר תלך ותגדל ולא תדע השקט ומנוח עד שתשחרר את ישראל כולה.

וסלים רחוק מלהיות בודד בתקוותו לשחרור הגליל. יום ה-2 ביוני, 1979, היה יום טיפוסי ביופיו בירושלים. שמים בהירים, רוח חמימה הנושבת באוויר עד שעות אחר-הצהריים המאוחרות, ו-6,000 אזרחים ישראלים מגיעים במאה אוטובוסים מהגליל למרכז השלטון של מדינתם. ששת אלפים אזרחים, תושבי הגליל; ערבים. הם הגיעו לאחת ההפגנות הגדולות שהיו אי-פעם מול הכנסת, בכדי למחות על "ייהוד" הגליל, והשלטים שבידיהם, בבוטות ובלא משוא פנים, אמרו את הכל – "בדם ואש נפדה את הגליל". "הגליל ערבי, יהודים החוצה".

לא, סלים אינו לבד. רובם המוחץ של ערביי ישראל מסכים איתו. כולם יעדיפו להתגורר בפלשתין הערבית שלהם מאשר בישראל היהודית. רבים מדי משוכנעים כי זה רק עניין של זמן עד שיזכו לחיות בפלשתין מבלי שיצטרכו לעקור מהגליל.

ובכן, סלים, הדגם החדש של הערבי הישראלי, כבר אינו חושש לומר בפני כתב ישראלי את אותם דברים אשר רובם המוחלט של הערבים החיים במדינה היהודית חושבים בערגה בליבם (האותיות הנטויות נוספו על המקור) –

"אנחנו, הפלשתינאים בגליל - כולנו בסירה אחת. חשנו אותן תחושות בזמן התקפות הקטיושות [מלבנון על הגליל]. היהודים במעלות ירדו למקלטים ואנו עלינו לגגות בכדי לראות. שום טיל לא נפל על מיעיליה או על תרשיחא [העיירה הערבית שחוברה כתאומה למעלות היהודית] . הקטיושות העלו לנו את המורל. הרגשתי כי האיש היורה אותן מצדו השני של הגבול הינו אחי, הנלחם על ארצו. כשישראל פלשה ללבנון ואש"ף איבד שם את עמדתו, כולנו הוכינו בהלם ודיכאון".

אני יכול לתאר כיצד היהודי הרגיל, הפשוט והתמים, השבוי בידי התעמולה המגוחכת והשקרית של הממסד היהודי ביחס לדו-קיום יהודי–ערבי – אני יכול לתאר כי בקוראו את דבריו של סלים, אף הוא מוכה הלם ודיכאון. כך גם אני. אני מוכה הלם ודיכאון על כך שישנם יהודים שמוכים הלם ודיכאון. אני מוכה הלם ודיכאון על כך שיהודי כלשהו הינו כה עיוור וטיפש וכה חסר הבנה והכרה ביחס לכבוד הלאומי הערבי, עד שהוא נעשה מוכה הלם ודיכאון לנוכח דבריו של סלים. מדובר בדברים כל-כך הגיוניים, כל-כך ברורים, כל-כך מובנים מאליהם.

אלו מילותיו של ערבי, אשר אינו זקוק לתוספת "הבנה". הוא מבין היטב, כי הציונות דוגלת במדינה יהודית, בה היהודי שולט, ואילו הוא מעוניין במדינה פלשתינאית, שם ישלוט הערבי. אפילו אילולא היה עורך-דין עם תואר מהאוניברסיטה העברית, הוא יכול היה להבין זאת. אלו רק אותם למינגים דו-רגליים בני דת משה אשר מתעקשים לנוס באימה מהמציאות האיומה (מבחינתם).

ליהודי הממוצע אין ולו שמץ של מושג מהמתרחש כיום בקרב ערביי ישראל. התייר היהודי הממוצע מבקר אולי בכותל, במצדה, בקיבוץ, במלון "המלך דוד", במסלול התיירות של ירושלים ותל-אביב, בים המלח – אולם ללא ספק, אין בידיו ולו שמץ של הבנה ביחס למציאות האמיתית בישראל, ביחס להרי הגעש העומדים להתפרץ, אשר רועשים וגועשים מתחת לפני השטח, אין לו ולו שמץ של הבנה ביחס לעימותים הנוראיים ולניגודים העצומים, אשר חוצצים בין היהודי לערבי. אולם אם נגדיר את בורותו של היהודי החי בגלות כאסון, אזי היהודי בישראל אשר מסרב להבין הינו יותר מאשר בוּר. הוא פושע, אשר במו ידיו ינחית אסון על ילדיו שלו, וכמובן, על ילדיהם של אחרים.

סלים, בשורה התחתונה, איננו אדם, כי אם מושג. הוא מייצג את הלך החשיבה של הערבי בישראל. אותו ערבי, אשר לעולם לא יחפוץ במדינה יהודית אשר הופכת אותו למעשה לאזרח בלתי-שווה לאזרח היהודי.