מורה נבוכים למיואשים

מורה נבוכים למיואשים

 אני זוכר אותו היטב. היה זה אדם בגיל העמידה, שמנמן ונינוח. את שאלתו שאל כשעווית של בוז מרוחה על פניו. אני בדיוק סיימתי לדבר בפני המתפללים באחד מבתי הכנסת בארה"ב, ואז הוא שאל את שאלתו, אותה שאלה שכה רבים רואים בה שאלת מחץ – "וכמה תומכים יש לך כאן? וכמה יש לך בישראל?". שמעתי את השאלה הזו פעמים רבות מספור, ולעולם היא נשאלת תוך אותה הבעת פנים מזלזלת ובתרועת ניצחון. אולם יודע אני, כי בד בבד עם אותו ביטחון מופגן כלפי חוץ, טמון כאן ניסיון קרוב לנואש להעלות את אותה שאלה מתוך שארית נשימתם האינטלקטואלית על-ידי אנשים, אשר לא נותרה כל תחמושת אחרת באמתחתם והם אינם יכולים עוד להתדיין ברמה המהותית. "כמה אנשים תומכים בך?". הנחת היסוד העומדת מאחורי המילים הינה ברורה. אם יש לאדם תמיכה, אזי הוא צודק, אם אין לו – הוא טועה. זהו המדד של האיש הקטן, של זה שאין לו שום מידה של ביטחון עצמי בדעותיו שלו וביכולותיו, שאינו מאמין בעצמו. זוהי הנחת היסוד שמוכרחים להניח כל אותם אנשים חלשים ומפוחדים, אלו אשר זקוקים לאישור ההמון ואשר שואבים את נחמתם ממספר האנשים שמסכימים לדעתם, שכן אין בכוחם לעמוד בפני עצמם. זוהי ההנחה המבוססת על הנוסחה לפיה רוב דמוקרטי שווה אמת, וממנה בהכרח נסיק כי ריצ'רד ניקסון המנצח בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1972 או אדולף היטלר עטור הניצחון ב-1932, אשר נתמכו על-ידי מספר עצום של אנשים – הינם בהכרח שווי-ערך למושג "אמת". פרושו של דבר הינו שהעם היהודי – טיפה מן הים בקרב המון גויים אשר דוחים את היהדות – צריך לשאול את עצמו לגבי צדקת דרכו, שכן כה מעטים הם "תומכיו"...

 ישנם אנשים הנכנסים עקב כך למצב של יאוש, וישנם שמאבדים תקווה. המילים הבאות מיועדות עבורם.

 האמת מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה נחלת הרוב, אף לא נחלת רבים, כל עוד היא נותרת בעינה קשה, מרה ותובענית. מעולם בתולדות עם ישראל – או בתולדות האנושות בכלל – לא נוצרו דברים גדולים עקב תמיכת ההמון או ביוזמת רבים. אדם קרוב אצל עצמו, שדה ראייתו מוגבל, וכן גם שאיפותיו – שאיפות המוגבלות לצרכיו ורצונותיו האישיים. האדם הממוצע אינו מנהיג, כי אם מונהג, הוא זקוק לאישורם של ידידיו ונחרד מעצם המחשבה על סטייה מהקו המקובל והמכובד. לסטות, לקרוא תיגר על המצב העכשווי, לבקר את ההנהגה, לדרוש ולפעול למען שינוי רדיקלי – כל אלו אינם בשבילו. לא שהוא מרוצה מהמנהיגים; לא שעמוק בלב הוא אינו יודע כי המצב הוא בכי רע. נכון יהיה לומר, כי הוא פשוט אינו מעוניין להיות מעורב בדברים הנחשבים למסוכנים – לא מסוכנים בעצם, ואף לא כאלו אשר עצם היותו מעורב בהם ידביקו עליו תווית של "מהפכן" ובכך הוא יאבד את תמיכת ידידיו והמעגל החברתי הקרוב בו הוא נמצא. נכון יהיה לומר, כי כפי שקורה בהרבה מקרים, הוא מעדיף שלא להביט לעבר המציאות הבלתי נעימה, לעבר האמת המרה. כמו ילדים, מעדיפים היהודים שוקולד על-פני תרופה כאשר הם חולים. הם מעדיפים להסתכל לכיוון השני מתוך תקווה שאיכשהו הבעיה תיעלם. יש להם רתיעה טבעית מ"לעשות גלים", מ"להרים ראש", מ"ליצור בעיות". או שלפעמים הם פשוט עצלים ובלתי אכפתיים בכדי לעשות את מה שצריך.

 בסיכומו של דבר, אותו "רוב" התומך בקו הממסדי אינו בנוי על הסכמה רעיונית עם אותו קו השקפתי, כי אם על חוסר אכפתיות, פחדנות, עצלות, נטייה להשתייך לעדר ושאיפה למעמד חברתי. וכן, ישנו גורם נוסף – קנאה באותו אחד שמעז לעשות את מה שהם יודעים שנכון, אולם מתוך פחד הם נמנעים מלעשותו.

 מעולם לא יצאה לדרך מהפכה גדולה, אלא על-ידי מעטים. שום שינוי רדיקלי לא נתקבל מעולם על-ידי הממסד ומעולם הוא לא נתמך בהתלהבות גלויה על-ידי הרוב. כל חוזה וכל יהודי רדיקלי מאז ומעולם זכה שירגמוהו באבנים, לא בדולרים. כל מי שאמר אמת היה מבודד ומנודה עם קומץ תומכים שעה שהרוב אחז בבטחה במוסכם ובמקובל וישב לו בשקט – ולעיתים אף יצא בגינוי חריף כנגד אותו קיצוני מרגיז.

 אברהם אבינו נקרא "אברהם העברי", וחז"ל לימדונו כי נקרא כך משום שכל העולם עמד מעבר אחד, ואילו הוא – מהעבר השני - מהפכן, בודד, צודק. מובן מאליו, כי הוא ידע שבדידות וחוסר תמיכה אין להם דבר ולא חצי דבר עם צדקת דרכו. מובן מאליו, כי אברהם ידע, שרוב, עצום ככל שיהיה, יכול לטעות, ובדרך-כלל הוא טועה. מובן מאליו, כי הוא הבין, שכוחות הממסד, מתוך חשש שמתקפותיו עליהם יחשפו את ערוותם ברבים ויערערו את אחיזתם בשלטון, יעשו כל שביכולתם על-מנת לחסלו. מובן מאליו, כי ידע אברהם, שאחרי שיאמר את דבריו ברבים, כה רבים יהיו אלו אשר לא יבינו אותו, וכה רבים יהיו אלו אשר לא ירצו להבין אותו, וכה רבים יהיו אלו אשר יפחדו להבין אותו, ומתוך אלו שכן יבינו וילכו אחריו, כה רבים ינטשו אותו במרוצת הזמן. (ומה באמת קרה לאותן נפשות, "הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב, ה'), אשר חז"ל מלמדים אותנו כי מדובר בכאלו שנתגיירו והצטרפו לדת האמת (בראשית רבה ל"ט, י"ד)? ללא ספק, אחר שנתגיירו הם נטשו במשך הזמן, וזאת בשל חוסר יכולת וחוסר רצון להקדיש את חייהם לאותה מטלה קשה אשר אין בצידה הכרת הטוב - מהפכה רעיונית).

 אברהם העברי ובניו, בני ישראל – "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז', ז') – מהווים עדות ניצחת ומובהקת לכך שהאמת אינה נמדדת על-פי מספרי תמיכה. היא עומדת בפני עצמה, בזכות עצמה, והיא ניצבת על פסגות ההרים הבודדים עבור אותם מעטים אשר יעזו לטפס עליהם ויזכו לאחוז בה.

 כמה שהם פוחדים, האנשים הקטנים, מפני אותם מעטים שהם מכירים ויודעים שהם מרוממים יותר מהם! כמה שהם משמיצים אותם ומצליפים בהם מכות פראיות מתוך היסטריה! כמה שהם קטנים, וכמה שהם נעשים קטנים עוד יותר, שעה שמתוך חוסר יכולת להתדיין ולהתעמת בנוגע לאמת ושקר, הם נסוגים לעבר מנהגם המושרש, אותה התפלשות ברפש, כאותו תינוק המתבוסס בבוץ ומתיז אותו לכל עבר. זאת, מתוך תקווה שבאמצעות לכלוך והשמצות יעלה בידם לעשות את מה שאינם מסוגלים בשל מוגבלותם המובנית – הן רגשית והן שכלית - על-ידי דיבור ומעשה.

 יֵדַע היהודי, אותו יהודי הרואה את האמת, מפנים אותה ומבקש להפיצה הלאה, כי הוא יצטרך לעמוד בפני שני אויבים קטלניים של כל מהפכן – בדידות והשמצות. מצד אחד, הם יתקפו אותו מתוך מרירות, מתוך נקמנות, על רקע אישי, בתקווה להרוס אותו ואת שמו – ואין שקר שלא יעשו בו שימוש לשם כך. מאידך, הם ינסו לבודד אותו ולמנוע ממנו לדבר בפני יהודים, אף כי בכך יחשף לעיני כל כי "סובלנותם הליברלית" ומחויבותם לחופש הביטוי אינם אלא שקר וזיוף, מה שבאמת נכון. אך כל זאת אינו משנה מאומה. היהודי שיודע את האמת וחי אותה; זה אשר האמת בוערת בתוך ליבו; זה אשר רואה את כל הסילוף שמסביבו חייב לדבר, ואסור שתיפול רוחו. אותו יהודי מהווה חולייה נוספת בשרשרת של מהפכנים, אשר כל אחד בזמנו הושמץ ונודה ובסופו של דבר נחרט בלוח הזיכרון ההיסטורי, בעוד רודפיו הקטנטנים קצרי-הראות שקעו אל תוך תהום הנשייה אליו הם כה ראויים. אותו יהודי הינו ממשיך דרכו של אברהם המושלך על-ידי נמרוד אל תוך כבשן האש; של משה, אשר בתסכולו קרא אל ה' – "עוד מעט וסקלוני" (שמות י"ז, ד'); של אליהו, אשר נמלט לבדו למדבר, והתאונן כלפי ה' – "ויאמר קנא קנאתי לה' א-להי צב-אות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" (מלכים א' י"ט, י'). הוא ממשיך דרכו של ירמיהו, אשר הוזהר על-ידי ה' עוד כשהוקדש להיות נביא – "ונלחמו אליך" (ירמיה א', י"ט), ואשר אכן הושלך לבור, כאשר "הכהנים והנביאים" אמרו בנוגע אליו – "משפט מות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזֹאת כאשר שמעתם באזניכם" (שם כ"ו, י"א); של ישעיהו ושל זכריה אשר נרצחו על-ידי אותם מנהיגים יהודים שכנגדם דיברו, בה בשעה שהיהודים אשר למענם הם דיברו לא נקפו אצבע...

 היום אין נביאים, ואין מי שיוכל לטעון כי הוא נביא, אולם ישנם אנשי חזון אשר לומדים תורה ובידם הראייה הפנימית הנדרשת בכדי לקלוט את האמיתות והאבחנות השונות שהיא מכילה. ישנם אנשים אשר רואים בשעה שאחרים נותרים עיוורים, אנשים שעבורם המחר כבר נמצא כיום. ואותם אנשים הם יורשיהם של אותם ענקי האתמול, אותם מנהיגים נרדפים ומבודדים שהזכרנו. ורובצת עליהם אותה אחריות לומר את האמת ברבים והם חשופים לאותן מתקפות. אל להם להתבייש בחזונם, אל להם להתנצל ולהתגונן, אל להם להתקטן בשל הלעג וההאשמות של מתנגדיהם. האנשים הללו אינם נביאים, אולם הם בעלי חזון הרואים את מה שנבצר מאחרים לראות, ובידיהם הזכות והחובה להתעלם מהמתקפות ולומר את האמת באזני כל.

 היהודי אשר יודע את האמת ורואה את הזיוף ומרגיש את הסכנה העצומה הנשקפת לעם שהוא אוהב – אין לו בררה. לא עומדת בפניו כל אפשרות אחרת והוא אינו יכול להפסיק את המאבק, זאת על אף שהוא מוכה ביאוש ובתחושת חוסר תקווה, אליה נלווים דכדוך ואין אונים. אין בידו ברירה, שכן בקרבו בוערת הלהבה, אותה האש עליה דיבר ירמיהו כאשר הוכה על-ידי פשחור, הפקיד הראשי בבית המקדש, ביושבו בבית הסוהר – "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל" (ירמיה כ', ט'). שום ירמיהו אינו מסוגל לעצור את האש, שום יהודי בעל חזון אינו יכול לחסום את לשונו, וכבר אמרו רבותינו, כי "נביא הכובש את נבואתו חייב מיתה...".

 מעל הכל, חובתו של אותו בעל חזון הינה לזעוק כנגד אותם גמדים ואותם ננסים אשר ניצבים בצומת העצבים של החיים היהודיים והופכים אותם לביזיון אחד גדול. חזרה ליהדות, ליהדות האמיתית והרצינית והקשה והיפהפייה. זו חייבת להיות הקריאה מפי אלו אשר רואים ואשר אין בידיהם ברירה מלבד לעמוד איתנים ולספוג התקפות, רגימות, נידוי והשמצות.

 וזה לא ממש משנה אם אותם בעלי חזון מצליחים בסופו של דבר. אין מצווה להצליח, אולם חטא הוא שלא לנסות. התסכול יתלווה ליאוש ולזעם, אולם היהודי שהינו בעל חזון יתעלם מהמתקפות ומהלעג ומאותן יללות מחרישות אוזניים מפי אותם קטנטנים היושבים על נהרות בבל ועל שפת נהר הבֵּיי . "שׁולח אני אותך אל בני ישראל... והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה וידעו כי נביא היה בתוכם". מילותיו של ה' אל יחזקאל (ב', ג'; ה'). המסר לכל מהפכן יהודי.

 כאשר אברהם לקח את בנו יצחק להיעקד ולעלות כקרבן לה', אומרת התורה – "וירא את המקום מרחק" (בראשית כ"ב, ד'). ומלמדים אותנו חז"ל – "מה ראה, ראה ענן קשור בהר, אמר דומה שאותו המקום שאמר לי הקדוש ברוך הוא להקריב את בני שם, אמר לו, יצחק בני רואה את מה שאני רואה, אמר לו הין, אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה, אמרו לו לאו, אמר הואיל ואינכם רואים שבו לכם פה עם החמור שאתם דומים לחמור (בראשית רבה נ"ו; קהלת רבה ט').

 לא כל אחד מצליח לראות. אולם אלו שזכו לכך חייבים לעלות בהר ולומר את דברם. הם אינם יכולים להישאר למטה עם אותם אנשים, המייצגים את החמור בנעירתו.