מזוזה

בשער שכם, משערי העיר העתיקה, אין מזוזה. וחשוב שכל יהודי יבין מדוע בשערים מרכזיים אחרים של העיר העתיקה, כמו שער יפו, יש מזוזות, בשעה שבשער זה אין; מדוע פעם היתה מזוזה בשער שכם (היא הורדה על ידי ערבים, ומעולם לא הוחזרה על ידי ראש העיר טדי קולק); ומדוע "הליגה" ("הליגה להגנה יהודית בארץ ישראל" לפני שהפך שמה ל"תנועת כך"), שדרשה שיתיר לה לקבוע מחדש את המזוזה, נתקלה בסירוב וכמה מאנשיה אף נעצרו.

העיר העתיקה של ירושלים מוקפת באותה חומה מפורסמת, שהיא כל כך אטרקטיבית לכל התיירים. הכניסה לעיר העתיקה אפשרית ממספר שערים, שמביניהם שער יפו ושער שכם הם השנים המפורסמים ביותר וההומים ביותר. אחרי מלחמת ששת הימים נקבעו מזוזות בכל השערים, כולל בשער שכם, וערבים עקרו את זה האחרון. ממשלת ישראל העדיפה לא לשים לב לזה, ונתנה לחילול להישאר בלי תגובה. למה? התשובה לזה היא גם התשובה לשאלה למה ה"ליגה" החליטה לעשות עניין כזה משער שיתכן מאוד -בגלל הרוב הערבי שגר בתוך העיר העתיקה -שלמעשה הוא פטור לפי ההלכה מחובת מזוזה.

ממשלת ישראל נוקטת מדיניות של זהירות במשך למעלה מחמש שנים(מאז מלחמת ששת הימים ועד זמן כתיבת המאמר י"א כסלו תשל"ג), במטרה שלא להרגיז את הערבים. הדבר כרוך בסירוב ובאי נכונות של ישראל לעמוד על זכויות יהודיות, כמו גם בנכונות דה-פקטו לקבל תביעות ערביות שעומדות בניגוד לאותן זכויות. חלק מהמדיניות הזאת כוללת את הסירוב להרשות ליהודים התנחלות בלתי מוגבלת בכל מקום מחלקי ארץ ישראל ששוחרו במלחמת ששת הימים; סירוב להרשות ליהודים לגור בכל מקום, חוץ מחלקים מוגבלים של העיר העתיקה בירושלים; וכמובן, סירוב להצהיר באופן רשמי שהאזורים ששוחררו הם חלק מהמדינה היהודית.

המדיניות מצאה את ביטוייה גם בדברים כמו מדיניות יד-רכה ושיתוף פעולה עם שונאי ישראל ידועים לשמצה כמו ראש עירית חברון, ג'עברי (שחלקו בטבח בגוש עציון ובחברון נע בין מכוער לאפל), וכמו במימון ממשלתי ותמיכה באוניברסיטה ערבית ביו"ש, שתצמיח את הטרוריסט הערבי והמנהיג הלאומי בעשור הבא.
המדיניות נחשבה כהצלחה, כאשר דיין הכריז שהשקט בשטחים המשוחררים בחמש השנים האחרונות וההעדר היחסי של טרור, הוכיחו את התבונה שבמדיניות זו. במונחים של הטווח הקצר הוא צודק; לטווח הארוך מדיניות זו היא אסון.
לא רק שזה עושק את הזכויות היהודיות הבסיסיות; אבל זה גם מעביר מסר לעולם, וגרוע יותר -לנוער הישראלי, שבאמת אין זכויות כאלה. במקרה שנחליט, בעתיד, לדרוש את הזכויות הללו, האמינות שלנו תימצא מעורערת, ונמצא את עצמנו בפני אופוזיציה חזקה מצד אנשים מתוכנו שישאלו בצדק: "אבל אם הדבר באמת מגיע לנו -למה לא דרשנו את הזכויות קודם לכן? ולמה עצרתם בעד אלו שכן דרשו אותם?"

במשך חמש שנים הרשינו זכויות-יתר לערבים במערת המכפלה -איזה מסר זה מעביר לנוער הישראלי? שזה באמת מקום מוסלמי, ושרק היהודים ה"פנאטים" רוצים לקבל יותר מהחלק שהוקצב להם במערה. במשך חמש שנים מנענו התישבות יהודית בערי יו"ש, כמו חברון, שכם, בית לחם, רמאללה, ג'נין וכו'. איזה מסר זה מעביר לנוער הישראלי? שהערים הללו הן ערים ערביות ולא יהודיות. במשך חמש שנים היו לנו חוקים וכללים שונים, ביחס לישראל הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים וביחס לשטחים המשוחררים. מה זה אומר לכל אדם הגיוני? שהשטחים הללו אינם באמת יהודיים, אלא ישראל רואה את השטחים הללו רק כקלף מיקוח במשא ומתן.
מה יקרה כשישראל תחליט לדרוש חלק מהזכויות האלו, או תעלה תוכנית של "פשרה" לפיה היא תסכים להחזיר חלק גדול מהשטחים ומצד שני להשאיר בידיה חלק אחר מסיבות בטחוניות? התשובה פשוטה. כל הנוער הישראלי הנאור והליברלי, כל האינטלקטואלים הישראליים, הכתבים, הפרופסורים, יקומו ויגידו: אבל אין לנו שום זכות להחזיק את האדמה הזאת, שהרי היא לא שלנו, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא הסירוב שלכם, למן היום הראשון, להכריז עליהם שהם שלנו. זה מראה שאתה עצמך, דיין, אינך מאמין שהשטחים האלו הם יהודיים, ואם כן, הרצון שלך להחזיק אפילו בחלק קטן מהשטח הזה, גם הוא עדיין נחשב כגזל.
אך יש יותר מזה. הסירוב להדביק תווית של יהדות על התחומים הציבוריים בישראל, הוא נסיון שלא לקומם את הערבים יותר מדי, ולתת להם את התחושה שהם אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל. גם זו הצלחה קצרת-טווח אבל אסון בטווח הארוך -שלא לדבר על חוסר ההגינות הבולט שבעמדה זו.

לא חשוב מה יאמרו התועמלנים המתוחכמים -לערבי אין שוויון זכויות בישראל. כל עוד ישראל נשארת נאמנה לחלום הציוני שעל בסיסו היא הוקמה כמדינה יהודית; כל עוד ההגיון המקורי של שיבת ציון נשאר ללא שינוי (ואם הוא משתנה -אין לנו כל זכות לארץ ישראל); כל עוד ישראל שייכת לנו משום שהיא הבית של העם היהודי, שבו הוא יכול לחיות בחופש, מוגן מפני שואה פיזית ומפני התבוללות רוחנית-תרבותית; כל עוד יש בישראל חוק השבות שמתייחס רק ליהודים ולא לערבים -ישראל היא מדינה יהודית (ואין היא מדינה שמתעלמת מלאומיות ודת), וממילא הערבי איננו בעל זכויות שוות.

הערבי מודע לזה, והעובדה שהוא מקבל עכשיו את השלטון היהודי איננו אינדיקציה לכך שהוא שמח ושהוא השלים עם המצב. כל מה שזה אומר הוא, שחמש שנים מהוות תקופה קצרה מאוד במזרח התיכון; שהערבים מרוויחים עכשיו קצת כסף; שדור של אינטלקטואלים ערבים צעירים שמחשיבים לאומיות ואידיאלים יותר מאשר את הכסף הזה, עדיין לא הבשיל מספיק; וכי אנחנו עומדים בשנים הבאות בפני עימות נורא מסוג זה של צפון אירלנד. ובמסגרת העימות הזה, נמצא בצד הערבי אלפי יהודים שיתמכו בהם, בגלל משה דיין שבתחכומו קצר-הרואי בחר לסרב לעמוד בתוקף על הזכויות היהודיות באופן מיידי.
איזה הבדל היה אילו -מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר כל העולם עדיין עמד מאחוריה מתוך ידיעה שישראל כמעט הושמדה, ורק בנס היא ניצלה -היתה ישראל מכריזה: כל ארץ ישראל היא שלנו, היסטורית; הארץ היא יהודית עוד מזמן התנ"ך; אנחנו מודיעים באופן רשמי שהארץ היא שלנו ולעולם לא תוחזר. כמה יכולה היתה הטענה שלנו להיות בעלת עוצמה גדולה יותר, מבחינה מוסרית וחוקית -מאשר המשחק הערמומי והדיפלומטי הנוכחי. אבל לא כך עשינו! לא כך עשינו ולא אמרנו לעולם: ישראל היא מדינה יהודית, הבית של העם היהודי, מקום שבו הריבונות היהודית היא השלטת, ואשר בו ערבים יכולים לחיות כיחידים -ורק כמיעוט דמוגרפי ותרבותי.

וזו הסיבה ש"הליגה" רוצה מזוזה בשער שכם. לא שאין דברים אחרים חשובים לא פחות, ואף יותר - אלא מפני שהסיבה לכך שאין שם מזוזה, היא הטעות היסודית שעומדת מאחורי המדיניות הישראלית: אי הרצון שלנו לגרום לתחושת ניכור בקרב הערבים, אי הרצון שלנו להכריז על ריבונות יהודית ברורה על שער שנמצא בחלק מירושלים שמאוכלס בערבים בלבד. מה שאיננו רוצים לקבוע, הוא גם מזוזה וגם ריבונות יהודית!

וזה עומד ביסוד הכוונה של ה"ליגה" במעשה זה. לא רק קביעת מזוזה -אלא קביעת השם "יהודי" על העיר ירושלים. ירושלים איננה עיר ערבית-יהודית. זו עיר שגרים בה יהודים וערבים, אבל העיר היא יהודית, הריבונות היא יהודית, וערבים גרים בה עם זכויות הפרט, בניגוד לזכויות הלאומיות שיש ליהודים בעיר. בשביל זה, וכדי להציל את ישראל מקוצר-הרואי של מנהיגיו, שווה להילחם בשביל המזוזה בשער שכם ואפילו ללכת לכלא. לפחות, כאשר יקום הנוער הישראלי בשנים יבואו, ויפגין למען זכויות ערביות ויאמר לדיין: אבל אתה עצמך מעולם לא החלת זכויות יהודיות ובכך הכרת בזכויות הערביות -אנחנו נוכל לומר: נכון, אבל אנחנו נלחמנו על כך מההתחלה; אנחנו רצינו לומר לכם כבר אז, שהעיר הזאת והמדינה הזאת הן יהודיות ולא משותפות, והיינו אפילו מוכנים ללכת לכלא כדי שתהיה מזוזה בשער שכם, ובשביל התנחלות בעיר שכם.