נשים מוכות, קדושה מוכה

נשים מוכות, קדושה מוכה

 המגפה של תופעת הנשים המוכות בישראל, המוכות על דרך הרוב בידי גברים יהודים (המכה הנוספת – גברים ערבים ונשים יהודיות – אינה חלק מהדיון הנוכחי), הינה עוד פרק זוועתי באותו סיפור מזוויע של התדרדרותו של היהודי מקדושתו היחודית למעמקי הבהמיות הגויית. מדובר למעשה בביטויה המובהק ביותר של אותה חילוניות אשר הועמסה על-גביו של ישראל עם קדוש בידי אלו אשר השליכו מעל גוום את עול מלכות שמים. 

 עצם המושג של אישה מוכה, של אישה המוכה בידי בעלה, של אישה הנאנסת על-ידי בעלה, הינו מושג מגונה. שאדם כלשהו מאמונה כלשהי יעשה כן לאישה כלשהי – הרי זה פשע מהסוג הנחות ביותר. שיהודי יכה את אשתו זה איום ונורא כפליים בשל המחויבות המיוחדת והיחודית שהיא מנת חלקם של בני ישראל.

 התופעה של הכאת נשים בידי בעליהן מצטרפת לתופעה המפחידה באמת של אונס בארץ הקודש. לא עובר יום מבלי שנודע על מקרה (מקרים!) של נשים נאנסות. במידה רבה עד כאב, ישנו קשר ישיר בין ביזוין האלים של נשים לבין היחס היסודי כלפיהן מצד הגבר המכה. עבור אדם כזה, אישה מהווה אובייקט, מושא. מושא לבוז. היא מהווה עבורו מושא אשר ממנו הוא שואב לא רק את הנאת תאוותו, כי אם יותר מכך – את ההזדמנות שלו להפעיל כח. כח אשר נועד להכאיב ולהשפיל ולגרום לקרבן להתחנן אליך. עבור היצור הקטנטן, אשר גודל בעולם החילוני החומרני אשר הפך את ההנאה להשקפת עולם ואשר דורש חופש בכדי ליהנות מהחיים, הרי שהקו המבדיל בין מה שחוקי למה שאינו הינו מטושטש בלשון המעטה. כך, על-פי דעתו, הרי זה "חוקי" להכות ולאנוס את אשתו – שכן היא אשתו. הוא חש בעלות עליה באופן החייתי ביותר של המילה. וכאשר הוא מבזה את כבודה של אישה שאינה אשתו, הוא "מבין" מתוך דבריה ומעשיה "נכונות", מה שהופך אף את מעשיו כלפיה ל"חוקיים".

 אנחנו משלמים על השלכתנו את עול המשמעת והתורה עבור עולם של הנאות ותשוקות וחופש, אשר באופן כה צבוע מקבל גושפנקא השקפתית על-ידי רעיונות שקריים של זכויות אדם וחופש וחרויות. כל זה הינו בלוף, אשר נועד לכסות על הכמיהה הבהמית לחופש מאיפוק וממשמעת, הפקרות העטופה בחלוק של התנשאות פילוסופית. האישה היא אשר משלמת את המחיר הכבד ביותר. ניתנים לה ה"חופש" וה"שוויון" אותם היא דורשת (שלא תהיינה טעויות, נשים אינן יותר כנות או מוסריות מגברים) והיא מצפה לאכול את העוגה ולהותיר עדיין מקום מיוחד בו יתיחס אליה האיש עם שמץ של כבוד.

 אולם חברה של קדושה יכולה לשים קץ לחרפה של נשים מוכות, לשערורייה של אותו יחס מבזה כלפי נשים. רק מדינה יהודית באמת יכולה לדרוש מתושביה להעפיל לגבהים שמעבר לאותה "אהבה" אשר פעמים כה רבות אינה אלא מילה נרדפת לקיום אנוכי וגופני של יחסים ללא כל תוכן נלווה. רק מדינה יהודית באמת יכולה לתבוע מאזרחיה כבוד כלפי האישה, אשר בלעדיו לא תיתכן לעולם אהבה אמיתית. אולם עד אז, עד שתוקם אותה מדינה של תורה, לכל הפחות יש לדאוג שהחוק יתיחס למַכֵּה, לאנס, באמצעות הכח המצוי בידיו (של החוק) באופן של מידה כנגד מידה. הוא, הזכר הראוי לבוז, היכה וביזה את האישה בכדי להפגין את כחו ביחס אליה? שהמדינה תתיחס אליו בכל כוחה, באמצעות עונשי מאסר כבדים, כבדים ביותר, עונשים שירוצו תחת תנאים קשים.

 הצרה הינה שבמקרים מדי רבים, בתי המשפט עצמם מתיחסים למקרים של הכאת נשים ושל אונס בקלות שערורייתית, כמעט אפשר לומר כלאחר יד. גזרי-דין המדהימים בקלותם ניתנים עבור סיבות מדהימות לא פחות. לא תתכן "הבנה" כלפי מניעיהם של גברים אשר מכים נשים ואונסים אותן. ובוודאי שאסור לאפשר את הישנותו של אותו גזר-דין שערורייתי אשר נגזר בידי שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יצחק שבתאי. אני מצטט במדויק את התיאור מסוכנות הידיעות עתי"ם –

"השופט המחוזי יצחק שבתאי נמנע ביום ראשון מהטלת עונש מאסר חמור על צעיר בדואי אשר הורשע על-ידו בניסיון אונס ותקיפה בנסיבות מחמירות. הוא נימק את החלטתו בכך שהוא חשש שמא עונש מאסר יתפרש על-ידי הבדואי תושב הנגב כרצון לנקמה, והדבר עלול לערער את האיזון העדין במערכת היחסים שבין הבדואים לבין שכניהם היהודים בישוב הוילות עומר.

לפיכך, גזר השופט על נאסר אבו-סירחאן, בן 21, בנו של השייח' עודה אבו-סירחאן מהשבט הנושא את אותו השם, עשרה וחצי חודשי מאסר – בדיוק התקופה בה שהה כבר בכלא בהמתינו לתום הליכי המשפט.

נאסר אבו-סירחאן הורשע בתקיפה ובניסיון אונס של נערה בת 16 מהמושב עומר לפני כשנה".

 אין צורך להוסיף מילים, אף אין דרך למצוא מילים הולמות על-מנת לתאר את השערורייה הזועקת לשמים מהתיאור הזה. ניתן למצוא כאן את כל החולי שישנו במדינת ישראל החילונית. כאן רואים את האישה המוכה והמבוזה. כאן רואים את המדינה המוכה והמבוזה. כאן רואים את בזיון והכאת קדושתו של עם ישראל.