סיפורם של שני מכתבים

סיפורם של שני מכתבים

 שני מכתבים הגיעו אלי בהפרש של מספר ימים האחד מהשני. יחדיו, הם מספרים לנו סיפור שחשוב שנהיה מודעים אליו. מדובר על סיפור עקימתו והריסת צורתו המקורית של הרעיון היהודי השורשי, וזהו סיפור שכל יהודי חייב לשמוע ולהבין. 

 המכתב הראשון הגיע מיהודי, יהודי דתי, אשר ביתו שוכן במדינת אילינוי . להלן קטעים מן המכתב הנוגעים לענייננו –

 "לפעמים כאשר אנו משוכנעים בתוקף בדבר מסוים, נוצרת אצלנו נטייה להכריז עליו בפני אחרים בדרגה מסוימת של פנטיות. כמובן, הנך צודק שיהודי העולם כולו צריכים לעלות לישראל. אולם הבה נתבונן בכמה היבטים מעשיים... האם כולנו נצליח להתקיים כלכלית, ביחד עם משפחותינו, בישראל? האם אכן אנו צועדים לעבר "אושוויץ" באמריקה? אני מקווה ומתפלל שזה לא יקרה, ואינני מעריך שכך יקרה. אולם גם אם כן, פרוש הדבר יהיה שאמריקה ערכה תפנית של מאה ושמונים מעלות ביחסה כנגד ישראל, והיהודים בישראל לא יהיו בטוחים שם יותר מאשר באמריקה... בעזרת ה', בבוא היום, אני ומשפחתי נאזור אומץ וביטחון ונעשה עליה, אולם עד שנעשה כן, אם נעשה כן, איננו זקוקים לנדנוד מתמיד בנושא. מה שאנו זקוקים לו כעת הינו הנהגתך הרוחנית בכדי שנהיה יהודים יותר טובים היכן שאנחנו נמצאים... הַטֵּּף לאחינו שבישראל. החזר אותם לדרך התורה. הכן את הארץ ואת העם עבורנו".

 המכתב השני מגיע מישראלי. מדובר בסטודנט אשר גר בירושלים ולומד באוניברסיטה העברית. הוא אינו דתי, אולם הוא בעל תודעה לאומית איתנה. הנה החלקים הנוגעים לעניננו במכתבו –

 "אני כותב את המכתב הזה לא רק בשם עצמי, כי אם בשם עשרות רבות של סטודנטים, אשר מסכימים עם כל הנקודות המרכזיות שאתה מעלה... מה שמוביל להיפרדות בדרכינו הינה "הקיצוניות הדתית שלך", כפי שמכנים אותה הסטודנטים. רוב הסטודנטים אינם דתיים... דע, כי רבים רבים היו רוצים להשתייך למחנה שלך, אולם הם דוחים לחלוטין את הרב כהנא בשל חששם מ"קיצוניות דתית". עם כל הכבוד הראוי, אני מציע שתדגיש רק את אותה סוגיה מרכזית אשר משותפת לכולם, כולל אלו שאינם דתיים".

 שני מכתבים. כל אחד בדרכו שלו מעיד על פיצול האישיות אשר אחז בעולם היהודי ואשר שינה ועיוות את צורתו המקורית של הרעיון היהודי השורשי. שני מכתבים משני יהודים, אשר כל אחד מהם שכח פן אחר של היהדות. האחד, יהודי "דתי" אשר שוכח כי בלא האומה אין בידינו כלום. השני, יהודי "לאומי" אשר אינו מבין, כי ללא שמירת המצוות, היהודי הינו חסר ערך. וכמה חשוב הוא עבורנו להבין את השלמות ואת האמיתיות שזוכה להן היהודי בתור חבר באומה דתית. שכן אם נצליח להבין, אזי נבין לפתע גם את משמעו של הרעיון היהודי; אזי נתחיל לתפוס את אותה אמת אשר תוביל אותנו לעבר הגאולה השלמה. ואם לא נבין, אנחנו נמשיך במסלול ההתדרדרות לעבר האסון.

 אינני מוצא שום טעם או הגיון בלאומיות לכשעצמה. אינני רואה כל הגיון בליצור גבולות ומחסומים, ממשלות נפרדות, צבאות, פרלמנטים, כלכלות, שערי חליפין ושפות שונות. אם כבר, אזי הלאומיות הינה מחסום בפני אחווה כלל-עולמית והיא מהווה את אחד הזרזים העיקריים למחלוקות ולמלחמות. אילו הייתי בעל השקפה לאומית חילונית, הייתי מתקשה מאד להסביר מדוע מוטל על היהודים להישאר כעם נבדל במקום להתבולל, והייתי צריך להתפתל ממש בכדי למצוא הסבר הגיוני לדרך ההתנהגות היהודית – כה עיקשת וחסרת פשרות – במשך אלפיים שנות גלות, כשהם סובלים מרדיפות מכל הסוגים שניתן להעלות על הדעת, ואף-על-פי-כן הם סרבו להיעלם ולהיטמע.

 ישנה סיבה אחת בלבד אשר בגינה מוטל על היהודים להיות שונים והוא ההבדל המאד מיוחד, אותה יחודיות ההופכת אותם לנבדלים ולשונים מכל שאר בני האנושות. רק בחירת ישראל, רק המושג של עם נבחר, של ממלכת כהנים וגוי קדוש; רק "אתה בחרתנו מכל העמים"; רק "המבדיל בין קודש לחול... בין ישראל לעמים"; רק הצורך להיות שונים, מופרדים ומובדלים לא בשל איזה הבדל דל-ערך של לשון או היסטוריה כי אם בשל יחודיות מובהקת של תורה ומצוות אשר ניתנו כגזירה שמימית – רק צורך זה הוא המעניק ערך, הוא המעניק זכות מוסרית להמשך קיומו של היהודי בתור ישות נפרדת.

 אינני מוצא שום ערך מיוחד בטנק או במטוס יהודי, אף לא במדינה עצמאית משלנו עם כנסת, ראש ממשלה, חברת תעופה לאומית ובעיות חברתיות וכלכליות משלנו; דברים אלו מצויים בקרב כל העמים. אין שום דבר מיוחד במכון מחקר מדעי, באוניברסיטאות ובעורכי-דין, ברופאים ובעובדים סניטריים – אף הם מצויים בקרב כל העמים. אולם לאף אומה מלבד עם ישראל אין תורה מאת ה', וזה ההבדל. ההבדל היחיד.

 ועל-כן, כאשר עזרתי להקים את הליגה להגנה יהודית והטפתי לאנשים לאהוב יהודים ברמה כזו עד שיהיו מוכנים לעלות על הבריקדות עבורם, להילחם פיזית עבורם, להסתכן בישיבה בכלא עבורם, מדוע לדעתכם – מכל הסיבות שבעולם - היה אכפת לי מאיזה יהודי בלנינגרד או בדמשק יותר מאשר מאיזה בן שבט הזולו בדרום אפריקה? אך ורק משום שמצוות אהבת ישראל נובעת ישירות מאיכותו המיוחדת של עם ישראל – העם האלוקי – אשר כל אחד מחבריו נוטל חלק באותה איכות אלוקית ועל-כן הוא אחי יותר מבני עמים אחרים. לולא האמנתי בכך שהיהודים הם עם נבחר מאת ה', לא הייתי מתעניין בהם כהוא זה מעבר למה שאני מתעניין בכל עם אחר.

 ואם אנחנו תוהים מדוע הלאומיות היהודית החילונית, אותה אנו מכנים הציונות הפוליטית, הוכחה ככישלון מהדהד בקרב הנוער בישראל; אם אנחנו מוטרדים מכך שהנוער מפקפק בהנחות היסוד המוחלטות אשר עבורנו הינן אמת בלתי-מעורערת; ואם היהודי בישראל נראה יותר ויותר כמו כל בן עם אחר ואינו מרגיש שום יחודיות ביחס לעצמו או למדינתו – עלינו להסיק מכך לקח חשוב.

 לאומיות יהודית חילונית – כמו כל לאומיות חילונית - אינה יכולה להעניק סיבה הגיונית עבור אדם צעיר ואינטליגנטי שיחוש רגש מיוחד לגבי עמו או מדינתו – במיוחד כשמדובר במדינה המתמודדת אל מול משברים תמידיים וקשיים שונים, ומצריכה הקרבה כל העת. ישנם אותם יהודים חילונים לאומיים אשר זוכרים עדיין את האנטישמיות שבגלות או לחילופין את הנוסטלגיה שביהדות . אולם רוב הישראלים אינם מכירים אף אחד מהגורמים הללו, והם שואלים שאלות הגיוניות ודורשים לקבל תשובות, אשר כותב המכתב, אדם לאומי חילוני, אינו יכול באמת לספק עבורם.

 מבחינתי, לעומת זאת, ללא מצוות התורה, לא קיים עם יהודי אשר שווה להילחם ולמות למענו. לא קיימת מדינה יהודית ששווה הקרבה כה גדולה, ואשר עבורה אנו מכריזים "אף שעל". כל מה שהכותב הלאומי רואה בי כ"לאומי" הינו באמת לאומי-דתי , או אם תרצו – הרעיון היהודי המקורי. בחוסר הבחנתו בדת ובאלוקים כליבה של הזהות היהודית; בחוסר הבחנתו באלוקים כמרכז היעוד היהודי, כאלוקי ההיסטוריה; בחוסר ההבנה שללא שיבה אל תורת ה', דבר לא יעזרנו – החילוני הלאומי אינו מבין דבר.

 ואליו מצטרף היהודי ה"דתי" מאילינוי. אותו יהודי אשר מביע אמירות "מציאותיות" כגון – "האם כולנו נצליח להתקיים כלכלית בישראל?"; "אינני מעריך" שאושוויץ יכולה להתרחש באמריקה; אם אמריקה "תערוך תפנית של מאה ושמונים מעלות ביחסה כנגד ישראל", אזי גורלה של ישראל נחרץ גם הוא; ואשר ממליץ לי להפסיק לנדנד בנושא של עליה לארץ, ותחת זאת לנסות להפוך את יהודי ארה"ב ל"יהודים יותר טובים היכן שהם נמצאים".

 האחד מניח את התורה והמצוות הפרטיות בצד וחושב שהוא יהודי שלם, בעוד השני מתעלם מהפן הלאומי ומתפאר בהיותו יהודי אמיתי. שניהם טועים. שניהם נכים, האחד מדדה על רגלו הימנית, ואילו השני – על השמאלית.

 היהודי הדתי מבקש ממני שאהפוך את היהודים ליהודים טובים יותר "היכן שהם נמצאים". זה בדיוק מה שאני עושה כאשר אני "מנדנד" בעניין המצווה היסודית של עליה לארץ-ישראל. אני מנסה בכל כוחי להגיע לאותו יהודי "היכן שהוא נמצא" בגלות ולהפוך אותו ליהודי יותר טוב, על-ידי שאני אומר לו לקיים את מצוות ישוב הארץ. אני מנסה לקרב אותו ולהפוך אותו ליהודי טוב יותר, אשר יחדל מלהתיחס בכזו אדישות למצווה עליה אמרו רבותינו כי היא שקולה כנגד כל שאר המצוות שבתורה (ספרי ראה פ'); אשר יקלוט כי חז"ל מכנים אותו, את השוכן בגלות, כאדם שהוא ללא א-לוה (כתובות ק"י:(; אשר יבין כי הוא נקרא "עובד עבודה זרה בטהרה" (עבודה זרה ח.); ואשר ידע כי הובטח לו כי "בגוים ההם לא תרגיע ולא־יהיה מנוח לכף־רגלך" (דברים כ"ח, ס"ה).

 הוא רוצה שאהפוך יהודים ליותר טובים היכן שהם נמצאים? כל מאמר שאני כותב בענין החיוניות של העם והמדינה ביהדות משיג בדיוק את המטרה הזו. כל תוכחה שלי כלפי יהודים דתיים בשל חדלונם מלהבין שיהדות שלמה ואמיתית אינה יכולה להתקיים בלא ארץ ישראל – תכליתה הינה אותה מטרה. בכל פעם שאני מנסה ללמד את הכלל לפיו מדינת ישראל מהווה את התחלת הגאולה ואת תחילת עידן קידוש ה' - מטרה זו היא שעומדת לנגד עיני. אותו יהודי דתי אשר אינו תופס בשכלו כי הגלות מהווה חילול ה', הינו אדם שאינו מבין היסטוריה יהודית ואינו מבין מהו היעוד היהודי. אם הוא אינו מבין שהישארותו בגלות מחללת את שמו של האלוקים, גורמת בהכרח לשואה איומה ומחבלת בביאתה המהירה של הגאולה הסופית – אזי מישהו צריך לצעוק לעברו את האמת שוב ושוב, ולא משנה כמה זה ירגיז אותו, או יותר נכון לומר – דווקא משום שזה מרגיז אותו. אותו יהודי אשר נשאר בגלות ומסרב לחיות בישראל איננו יהודי טוב כפי שהוא צריך להיות. היהודי אשר מסוגל לעצום את עיניו מלהבין כי הגלות הינה קללה אשר סופה המובטח הוא אושוויץ, ואשר מסוגל להתעלם ממצווה בגלל ש"איך נצליח להתקיים כלכלית?" (דהיינו, ברמת החיים אליה הורגלנו), ואשר מסוגל לחשוב כי גורלה של ישראל מונח בידיה של אמריקה – אותו יהודי זקוק לעזרה באופן נואש. הוא "לא-דתי" בדרכו, כפי שהחילוני הלאומי הוא לא-דתי בדרכו.

 שאלת העליה לארץ אינה צדדית או שולית. היא מונחת בלב ליבו של העתיד והיעוד של עם ישראל. ויש להכריז בקול גדול, כפי שכתוב ביחזקאל (ב', ה') – "והמה אם-ישמעו ואם-יחדלו כי בית מרי המה, וידעו כי נביא היה בתוכם...".

 אי שם במהלך שנות הגלות, עוותה ושונתה צורתו של הרעיון היהודי המקורי. מצד אחד ישנם אלו אשר שכחו כי היהדות משמעה מערכת של תורה ומצוות. מן הצד השני, ישנם כאלו אשר שכחו, כי אנחנו אומה, ולא יחידים בודדים. שניהם כאחד תורמים את חלקם לְקֵרוּבוֹ של האסון המתרחש ובא עלינו. עד שנשוב למושג היהודי השורשי של אומה-שהיא-דת, אני אמשיך לקבל מכתבים מאנשים שאינם מבינים. באיזה שהוא אופן חייבים להסביר להם, ולכן אני כותב.