ספרי חיים וספרי מתים

אחד מרגעי השיא שבכל תפילת חג יהודית הינו שירת ההלל לכבוד בורא עולם. בשל כך שואלים חז"ל (ראש השנה ל"ב:) מדוע אין אומרים הלל בראש השנה, ומשיבים –

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה - רבש''ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם - אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?"

בתשובה זו טמונה התהום הפעורה שבין היהדות בצורתה המקורית, הדתית, לבין אותה רדידות ריקה, חלולה ומלאכותית שמרכיבה את הזיוף המתקרא "יהדות" רפורמית-קונסרבטיבית-רקונסטרוקציוניסטית ", ובדרגה פחותה אמנם, אף גורמים קיצוניים בזרם ה"אורתודוקסי-מודרני".

אמונה דתית, יהדות, אין משמעה דבר יבש, קר, הניתן למדידה, אשר מנתחים את רעיונותיו ואז מסכימים או דוחים אותם על-סמך כח שיפוטו של בן-אנוש. אין זה האדם אשר "מסכים" עם עקרונות דתיים מתוך רצונו האישי ואשר מְמַנֶּה את עצמו לתפקיד השופט והמתווך אשר מחליט מהי אמת ומה לא, ובכך הוא עצמו נעשה לאל האמיתי. אין היהדות בגדר מערכת רדודה של פולחן, אותה מקיימים בשל צרכים חברתיים ושמירת מנהגים עתיקים, מין מערכת כזו הערבה לחיך ולאגו, שאינה שנויה במחלוקת ומקובלת על הכל, מערכת המותאמת לערכי החברה ותבניותיה. אכן, אין הדת היהודית ככל הדתות, מה שקרוי בלעז "רליגיה". היהדות הינה יעוד לאומי, עול של מלכות שמים המחייב את האומה, אשר הוטל על היהודי שכורע את ראשו ומכופף את צווארו מתוך יראה, יהודי הרועד בפני ה' הפותח ספרי חיים וספרי מתים – את ספרו שלו, של כל יהודי, לחיים או למוות – וגוזר מי יחיה ומי ימות, מי יסבול ומי לא, מי יבכה ומי יצחק, מי יתאנח ומי יחייך, מי ימשיך לשהות מחר בקרב אהוביו, ומי יפרד מהם, לנצח.

ראש השנה ויום הכיפורים, עשרת ימי תשובה, הם ימים של יראה, של פחד בפני הכל-יכול, ימים של רעדה ותחינה, של אמונה אמיתית בא-ל אמיתי. כל הדברים הללו הינם דברים שהרפורמים והקונסרבטיבים, המונהגים בידי אנשים אשר בצורה כזו או אחרת הינם כופרים, אינם יודעים מהם מאומה, אינם מרגישים אותם, ועל כן עבורם - אין הדברים הללו בגדר כלום. כנגד אותו מיצג פולחני מצועצע, מלאכותי וריק מתוכן, המעורר גועל נפש, ואשר אף לא אחד מהם מאמין בו, החל ברבאיי וכלה באחרון ה"מתפללים", עומדת היהדות האמיתית בעלת הרגש העמוק, המושרשת ביראה ופחד אמיתיים וכנים בפני בורא עולם, בו היהודי מאמין באמת.

יראת שמים; פחד מפני ה'; יראת חטא; אלו התנאים ההכרחיים, היסודיים לקיומה של יהדות אמיתית. וכך מכריז דוד המלך בתהילים (קי"א, י') – "ראשית חכמה - יראת ה'", ואלו דברי חז"ל באבות פרק ג' משנה ט' – "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת". והתורה עצמה מצווה בכובד ראש – "ויראת מאלקיך, אני ה'" (ויקרא י"ט, י"ד), ושוב – "את ה' אלקיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע" (דברים ו', י"ג). ושוב דוד (תהילים ב', י"א) – "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה".

וכן מלמדים רבותינו – "יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהילים י"ט, י'), מהו כך, אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום"... "אם יש לך יראת חטא הכל שלך, שנאמר "והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו ל"ג, ו')" (שמות רבה ל', י"ד).

ועוד – "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא" וגו' (קהלת י"ב, י"ג) מאי "כי זה כל האדם" (שם) א''ר אלעזר אמר הקב''ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות ו:).

ועוד - "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים" (יומא עב:).

וכאשר שכב רבן יוחנן בן זכאי על ערש דווי ובאו תלמידיו לבקרו, אמר להם – "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו - עד כאן? אמר להם – ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (ברכות כח:).

עבור היהודי שמאמין ביהדות האמיתית, יראה ופחד מפני ה' מהווים תנאים מוקדמים והכרחיים להיותו יהודי דתי, שומר מצוות. פחד ויראה מפני הא-ל שבשמים, שמעניש את החוטאים ומשלם להם כגמולם – הרי אלו מרכיבים חיוניים ביהדות, והם מאוסים בעיני היהודי המודרני, אשר יוצר הן את האל והן את המושגים ה"יהודיים" בצלמו כדמותו, על-פי שאיפותיו ותאוותיו, "יהדות" הגזורה על-פי גזרת האופנה העדכנית. עונש וגמול על חטאים? יותר מכך, עצם המושג של חטא? דברים אלו מדיפים ריח של ימי הביניים והם זרים ומנוכרים בעיני היהודים המתיוונים והרבאייס הנואמים מבימות הטמפלים החלולים.

בחוסר תום לב, הם ממציאים כל מיני טענות כנגד המושג של פחד ויראה מפני ה', ונואמיהם המקצועיים מדקלמים בציניות שיותר טוב לאהוב את ה' מאשר לירא ממנו, ביודעם בה בשעה שהם מבטאים את אותה צביעות, כי אינם לא יראים ולא אוהבים, שכן הם בקושי מאמינים בו.

קשה להרגיש פחד ויראה מפני א-ל שאדם לא מאמין בו. בוודאי שאי אפשר לרעוד בפני "אל" שהאדם יצר עם כל המגבלות הנצרכות, מין דמות של סנטה קלאוס שתמיד מחייך ושמח. אי אפשר להיות ירא חטא, כאשר אינך מאמין במושג "חטא". וזו הסיבה שבגינה אותם אתאיסטים ואגנוסטים השולטים בסניפי הטמפלים כיום לעולם לא יצליחו להחדיר יראת חטא בקרב צאן מרעיתם, אשר בין כה וכה נגועים עד לשד עצמותיהם ברעל החומרנות, אותו הם סופגים מדי יום, מדי שעה.

היהודי המקורי, היהודי האורתודוקסי השלם בן הדת האמיתית, מתעורר מדי בוקר בחודש אלול, החודש שלפני הימים הנוראים, ורועד בשומעו את תקיעת השופר. הוא יודע שהימים בהם נפתחים הספרים ממשמשים ובאים. הוא קם מוקדם כדי לומר סליחות, שכן מי שבאמת מאמין בה', באמת מאמין גם במושג של חטא ובאמת מאמין בעונש – והוא רועד מפחד. ובראש השנה, כשהוא כורע בתפילת העמידה, הוא בוכה פשוטו כמשמעו בהתוודו על חטאיו. ובימים הנוראים, בעשרת ימי תשובה, הוא יושב ומתחנן בפני ה' שיסלח לו ולאהוביו ולעם ישראל בכלל, כי הוא באמת מאמין שחטא ועונש קיימים במציאות והספרים פתוחים ושמו נכתב ונקרא וגורלו מוכרע.

ראיתם פעם מישהו בוכה בטמפל רפורמי או קונסרבטיבי או רקונסטרוקציוניסטי? ואם כבר שואלים, אמרו לי באמת – כמה יהודים מודרדוקסים רועדים ומזילים דמעה באותם ריכוזים עליזים ואופנתיים, בהם מילת הקסם היא "להתפשר"? מי מביניהם יוכל אי פעם לכתוב או אפילו לקרוא את מילותיו של הפייטן מתוך אותה יראה ורעדה שאוחזות ביהודי בעל האמונה האמיתית –

"אתה השלהבת ואני הקש – ומי ירחם על הקש, אם לא השלהבת?

אתה טהור ואני חוטא – ומי ירחם על החוטא, אם לא הטהור?

אתה הסומך ואני הנופל – ומי ירחם על הנופל, אם לא הסומך?

אתה הרועה ואני הצאן..."

(מתוך פיוט תימני לראש השנה).

אלו מילותיו של היהודי הפונה לא-ל חי וקיים בערגה ובזעקה – אני מאמין, אני מאמין... אני יודע!

כך נראה יהודי ירא שמים; יהודי אמיתי. וזהו היהודי שאוהב את ה'. כי אהבה כנה ואמיתית לה' יכולה לבוא רק מתוך יראה כנה ואמיתית מפניו.

האם קיים מנהיג רפורמי או קונסרבטיבי ולו אחד שיכול לעמוד בפני האלוקים ולומר שזכה לכך?