עול מלכות שמים

לא עובר יום מבלי שנאספות עדויות נוספות על אותה סכנה, הגדולה מכל סכנה אחרת לאמת התורנית, הלא היא שבירת הערך של עול מלכות שמים, אשר הוא לבדו הופך את היהדות מפילוסופיה, פילוסופיה דתית אם תרצו, למערכת הלכתית מסועפת אשר יש לקיימה מבלי להזדקק לאמות מידה אנושיות ו"ערכיות".

במשך תקופה קצרה ביותר, נתקלתי בכמה וכמה מקרים של "שעטנזציה" של היהדות המקורית, לעיתים על-ידי כאלו המודים שאינם מאמינים, ולעיתים, גרוע מכך, על-ידי כאלו המכנים את עצמם "אורתודוקסים".

1. בגיליון חודש מרץ 1989 של המגזין "מומנט" (אולי נקרא כך משום דברי הגמרא, המבדילה בין דברים חשובים וקבועים, אותם היא מכנה "חיי עולם" לבין "חיי שעה" ברי חלוף וחסרי משמעות) הופיע מאמר של אדם בשם מיכאל גולד, שכותרתו – "טהרת המשפחה – מבט רענן על המקווה". המאמר מתאר את גילויו מחדש של המקווה בידי האדון והגברת גולד, ומסימני התקופה של דורנו הרדוד היא שיהודים אורתודוקסים רבים יצהלו לשמע המסר העולה מהכתבה, אשר בקוצר ראותם נתפס בתור "חזרה ליהדות". לעומתם, אנשים בעלי ראיה בהירה יותר יקראו את המאמר מתוך תחושה עמוקה של צער, ומתוך הבנה, כי למען הצלת היהדות, היה זה יותר טוב אילו בני הזוג גולד היו ממשיכים לחיות בטומאה, ולא "בוחרים" לעצמם מצווה והופכים אותה למה שהפכו.

קראו את דבריו של גולד – "אשתי ואני - איננו יהודים אורתודוקסים. לאמיתו של דבר, אנו יהודים קונסרבטיביים בעלי נטייה ליברלית... אף-על-פי-כן, בחיי האישות בחרנו לשמור את חוקי הטהרה העתיקים". והוא ממשיך – "אשתי ואני מצאנו כמה וכמה סיבות שבגללן אנו מקפידים על דיני טהרה – סיבות פילוסופיות, סמליות, פמיניסטיות ומסורתיות...". נשוב בהמשך, אי"ה, לבני הזוג גולד, אך לעת עתה נעבור לדוגמא נוספת של "שעטנזציה", או אם תרצו של סירוס היהדות.

2. במאמר בג'רוזלם פוסט (2/5/89), אחד בשם ק. ק. ארונספלד מתאנח על כך שלא רק הנאצים בצעו רצח-עם, כי אם גם יהושע (כך!). הוא מצטט היסטוריון אנגלי, הנרי מילמן, באומרו – "ביחס לאופייה ההומני למדי של חוקת התורה, נראה כי ישנו יוצא מן הכלל אחד, והוא מלחמתה העקובה מדם שאינה יודעת מנוח כנגד שבעת עממי כנען. כלפיהם הייתה הרחמנות בגדר פשע – השמדתם בגדר מצווה".

ארונספלד מביא בהמשך את דבריו של הרב הראשי (האורתודוקסי) לשעבר של בריטניה, הרב ג'. ה. הרץ, אשר כתב על "הקושי המוסרי" הטמון במה שהוא מכנה "מצוות החרם". גם אליו אנו נחזור בהמשך. הלאה לדוגמא הבאה.

3. שוב ב"ג'רוזלם פוסט" (13/6/89), אחד בשם דייויד בריקסטון כותב מאמר אשר כותרתו – "מדוע חיללתי את השבת". הוא מספר שם כי ביום השבת (27/5) הוא נהג במכוניתו לפגישה עם ערבים פלשתינאים שאורגנה על-ידי תנועת "שלום עכשיו". ואז הוא כותב –

"בתור יהודי דתי הייתה ההחלטה קשה ביותר עבורי; אולם אנו חיים בזמנים קשים ביותר... הנימוק ההלכתי שהכריע בעד הנסיעה בשבת היה "פיקוח נפש"". נשוב בהמשך אי"ה גם לתופעה הפלאית הזו, אך בינתיים נמשיך לדוגמא הבאה.

4. אחד ממנהיגי היהדות הרפורמית, ג'ייקוב פ. פטוכובסקי, בחיבורו "קווי יסוד לשמירת מצוות ברוח מודרנית" כותב כי "אין זה נכון שהיהודי הרפורמי דוחה לחלוטין את תרי"ג המצוות כמקשה אחת. כאשר יהודי רפורמי אוהב את רעו, הרי הוא מקיים בכך את אחת המצוות שיהודים רפורמים מקיימים".

בכל הדוגמאות שהבאנו עובר אותו חוט שני, המאגד אותן יחדיו. הסירוב לקבל את החוק האלוקי בתור מצווה מחייבת מאתו, ובמילים מפורשות יותר, הסירוב לכופף את הצוואר ואת הרצון תחת עול מלכות שמים, הסירוב לעשות את רצונו לרצוננו. על-כן אנחנו לעיתים דוחים את אותם חלקים בתורה אותה אנו רואים כ"בלתי-מוסריים", לעיתים אנחנו מסכימים עם מצווה כזו או אחרת אשר פלוני או אלמוני מחליט שהיא "מוצאת חן" בעיניו, או שהיא "מוסרית", ולעיתים אנחנו מעוותים את ההלכה ומעגלים פינות עד שהיא מקבלת צורה המנוגדת לחלוטין לכוונתה ולמשמעותה הראשונית.

ועל-כן, כאשר המנהיג הרפורמי פטוכובסקי מדבר על מצוות שהיהודי הרפורמי מקיים, הוא מעמיד בפנינו שתי אפשרויות בהתיחסותנו אליו – או שהוא "למדן" הרבה פחות מרשים מכפי שהוא מיוחצן, או שהוא מסלף במזיד הן את היהדות והן את השכל הישר. שהרי הדבר ברור, כי יהודים רפורמים אינם מקיימים ולו מצווה אחת, משום שאינם מאמינים שהמצוות הן אלוקיות, נתונות מאת ה' מסיני. היהדות דורשת מאיתנו קיום מצוות, דהיינו מעשים שנצטווינו לעשות בין אם אנחנו אוהבים אותם, בין אם לאו.

הסיבה שבגינה יהודי רפורמי (מושג תלוש לכשעצמו, שכן אין חיה כזאת בשם "יהודים רפורמים", יש רק כאלו שמתפללים בטמפלים רפורמיים ומאזינים לרבאיי'ס רפורמיים), הסיבה שבגינה אותו יהודי עושה את אותו מעשה שפטוכובסקי מכנה "מצווה" בוודאי אינה משום שהיא אכן מצווה. הוא אינו מאמין שהמעשה הזה צווה בידי הבורא. הוא "אוהב את רעו" משום שהוא, האדם, סובר שכן ראוי לעשות. הוא מכבד את הוריו משום שהוא, האדם, סובר שזה נכון. הוא עושה בדיוק את אותם דברים שעושה כל גוי הגון אשר אוהב את רעו ומכבד את הוריו, ויהיה זה עלבון לאינטליגנציה אם פטוכובסקי יטען שאף אותו גוי מקיים מצוות... .

מהצד השני של אותו מטבע אנו למדים, כי "היהודי הרפורמי" מחליט, שוב ביוזמתו האישית, לא לקיים מצוות מסוימות, אותן הוא אינו מחבב. במשפט אחד – הוא אינו מציית לאלוקים, הוא אינו מקיים מצווה; הוא מחליט בשביל עצמו, הוא בוחר במה שהוא מחליט שנכון עבורו. הוא האלוה של עצמו. הוא דוחה את המושג של עול מלכות שמים, ועל-כן הוא אינו מקיים ולו מצווה אחת.

וזה מה שמוביל יהודים מסוימים, כולל הרב הראשי האורתודוקסי-מודרני המנוח של בריטניה, ל"קשיים מוסריים" עם חלק ממצוות התורה. במקרה של הרב הרץ, היה עליו לבנות מערכת טיעונים מתוסבכת וצדקנית, מה שאומר בברור שאילו חי בזמננו, היה חווה את אותם "קשיים מוסריים" ביחס לערבים, אולם זאת ללא אפשרות להסתתר מאחורי ה"עבר"; אז היה עליו להתמודד עם הלכה מעשית שאינה ערבה לחיכו.

אכן, נוכחותם של יהודים כה רבים המכנים את עצמם "אורתודוקסים" (קרי מודרדוקסים ) במאבק למען זכויות הפלשתינאים מורה על התפשטות עוצמתית במערב של מחלת ה"שעטנזציה", שעה שהיהדות מזדהמת מנגיף התרבות המערבית, הגויית. מחלה ממארת זו של עיוות היהדות המקורית בשל הסירוב לכרוע לפני רצון ה' ולקבל עול מלכות שמים – היא אשר מובילה "יהודי דתי" מטעם עצמו כמו בריקסטון להחליט על דעת עצמו לחלל את השבת במזיד בשל מצפונו המיוסר שאינו יכול להשלים עם ההלכה היהודית המקורית.

וכמובן, בל נשכח את גילויים ואימוצם של חוקי הטהרה בידי אותו זוג המתהדר בהיותם "יהודים קונסרבטיביים בעלי נטייה ליברלית". שימו לב למילים, על-מנת לעכל את סילוף היהדות ולעמוד על הסכנה לקיומה כתורת אמת. הם מצאו סיבות שונות ומשונות כדי לשמור על חוקי הטהרה, "פילוסופיות, סמליות, פמיניסטיות, מסורתיות", כל הסיבות למעט האחת שהיא העיקרית ובסופו של דבר רק היא הרלוונטית- כי כך ציווה ה'.

שבירתו והשלכתו של עול מלכות שמים הינה הסכנה הגדולה ביותר שהייתה ליהדות מיום היות ישראל לעם. ה"שעטנזציה" של היהדות, החדירה המזהמת של התרבות המערבית הגויית לתוכה – הרי זו העבודה זרה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת. שכן לפתע, האדם הפך לקובע, לשליט, לגוזר. הוא מקיים או מפר או מתעלם או מעוות את המושגים היהודיים על-פי האופן בו הוא מסתכל עליהם. אכן, זוהי העבודה זרה העצומה ביותר, שכן בעוד האדם של העת העתיקה השתחווה לפסלים מעץ ואבן או לשמש ולירח, הרי שהיהודי המודרני משתחווה לעצמו ולשכלו האנושי.

ומכיוון שהמושג של עול מלכות שמים הינו המושג היסודי ביותר ביהדות, ומכיוון שהוא עומד תחת מתקפה הן מחילונים והן ממודרדוקסים, אנו בעז"ה נקדיש זמן מה בשבועות הבאים על-מנת ללבן את המושג.

חלק שני

כאשר נכנס משה בפעם הראשונה לארמון פרעה ואמר לו – "כה אמר ה' אלקי ישראל, שלח את עמי", ענה לו המלך המצרי, השליט המוחלט בארצו ובאימפריה הגדולה של אותו הזמן –

"מי ה' כי אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה'... (שמות ה', א' - ב').

המטרה והשאיפה של היהדות הינה שהאדם "ידע את ה'". מהלך ההיסטוריה האנושית סובב סביב שאיפתו של ה' שהיהודי והעולם כולו "ידעו את ה'". אותה "ידיעה" משמעה הכרה מוחלטת שאכן ישנו אלוקים, יוצר אשר ברא אותנו, המוליך ומכוון את ההיסטוריה, ישות עליונה, בלתי מוגבלת ויודעת-כל, אשר יצרה אותנו, ולא אנחנו אלו אשר בדינו אותו מלבנו. זהו וידוי, הודאה, הכלה. זוהי התרוממות למדרגה של קדושה תוך הכפפת והכנעת הרצון האישי, האגו, ה"אני" בפני הא-ל היוצר והכל-יכול.

"לדעת" את ה' פרושו להכיר במוגבלותו ובאפסותו של האדם; במגרעותיו ובאשליותיו; בחולשותיו ובחוסר תבונתו; במידותיו הלקויות ובשגיאותיו. פרושו של דבר לדעת כי אין בידנו תשובה לכל שאלה; שישנם שטחים נרחבים במרחבי המציאות, אשר נמצאים מעבר לתפיסתנו; פרושו לדעת שקביעת האמת נתונה בידיו של בורא האמת, מהות האמת – הקב"ה – שילמד אותנו. "לדעת" את ה' פרושו להבין כי "טוב" ו"רע", אמת" ו"שקר", "מוסרי" ו"בלתי-מוסרי" – כל המונחים הללו הינם מונחים אובייקטיביים ומציאויות שאותן מבין רק האחד שבראם, ושאנו יושבים בשקט ובענווה בניסיון ללמוד מהם אותם ערכים ואותן אמיתות, על-מנת לקבלם ולחיות על-פיהם.

על-ידי שאנו "יודעים" ומקבלים על עצמנו ללא סייג את ה' ואת רצונו, על-ידי שאנו "עושים את רצונו רצוננו" (פרקי אבות ב', ד'), אנו צועדים את הצעד הראשון וההכרחי לעבר מעלת הקדושה. שכן האדם החייתי יכול להיהפך לאדם ה"חסר מעט מאלקים" (ראה תהילים ח', ה' - ו') רק על-ידי כך שהוא מניח בצד את רצונו ואת האגו שלו, המלא בכל האנוכיות המכוערת והמבחילה של יצור המרוכז בעצמו (וזה לא משנה עד כמה אותה אנוכיות מוסווית באמצעות מילים גבוהות וביטויים נדושים). אותה קדושה מושגת רק כאשר האדם מוותר על עמידתו על כך ששאיפותיו ואמיתותיו ועקרונותיו האישיים יונפו ברמה, רק כשהוא מצליח לדכא את אותה אובססיה שיש לו עם עצמו ועם סיפוק צרכיו (בין החומריים, בין האינטלקטואליים).

להיות "חופשי" ולעשות "מה שמתחשק", בין אם זה בא מתוך נהנתנות ורוע, בין אם זה בא בשם השכל והרוח – תוך שהאדם משיל מעצמו את המגבלות והאיפוק והכוונה וההוראות והמצוות של ה', אשר אותו אדם "אינו יודע" – פרושו של דבר האלהה עצמית, פרושו של דבר שהאדם הקים לעצמו במה, טיפס על-גבה והתחיל לעבוד עליה את עצמו. אין אדם בעולם שיכול לשבור את האגו ואת האהבה העצמית העומדים ביסודו של כל מה שמוביל לרוע ולאסונות; אין אדם בעולם שיוכל להשיג את מהות הקדושה בלא "לדעת" את ה'. רק כריעת הראש מתוך ענווה ומתוך הכרה במגבלותיו המצומצמות של האדם, טעויותיו, חולשותיו ואי-ידיעתו, היא הכריעה אשר תקים גזע חדש של אנשים השואפים לקדושה. שפלות רוח וקבלת המגבלות – אלו השבילים המובילים לקדושה ולכל מעלה טובה. רק כאשר האדם מקבל זאת והוא יודע שישנו א-ל שהוא אמת, ורק כאשר האדם מוכן לכרוע את ראשו ולהעלות על כתפיו ועל צווארו את עול מלכותו, רק אז יוכל לעשות את הצעד הראשון לעבר הקדושה והחופש האמיתי.

ועוד – "לדעת" את ה' משמעו לדעת שהוא, האדון, אלוקי ישראל, הינו הא-ל האמיתי והיחיד. "לדעת את ה'" משמעו לדעת שאותן אמיתות שעלינו ללמוד ולהפנים ולחיות על-פיהן הינן האמיתות אשר נובעות מההנחיות שהוא הנחה אותנו. משמעו של דבר לדחות את כל אלילי השקר, המתחזים והמהתלים, את כל העבודה הזרה, פשוטה כמשמעה – זרה ומוזרה – שהינה העברה החמורה מכל העברות שבתורה, וכה רבים שוגים בכך שהם סוברים כי המונח "עבודה זרה" טומן בחובו דווקא סגידה לפסלים של עץ ואבן כמנהג העולם הפרימיטיבי העתיק ואי-אלו שבטים ברבריים בזמננו.

אולם לאמיתו של דבר, עבודה זרה מכילה יותר – הרבה יותר – מאשר עזיבת ה' והחלפתו באליל זה או אחר. היא כוללת גם את המנהג הידוע של "שיתוף" ו"הרכבה" של ה' עם אל אחר. פרושו של דבר יצירת מעין "שותפות" שבו אנו מכליאים את ה' עם אל אחר. אך לא תתכן כזו "שותפות"! לא יתכן "דו-קיום"! לדעת את ה' פרושו לדעת שהוא אחד ואין שני לו, כל שכן שאין לו "שותף".

סיכום

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני... לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה' אלקיך אל קנא" (שמות כ', ג'-ה').

והרמב"ן בפסוק ה' מעיר – "כי אנכי ה' אלקיך. לבדי, ואין ראוי שתשתף עמי אחרים... ואמר הרב [הרמב"ם] במורה הנבוכים (א', ל"ו) שלא תמצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה [ביחס לה'] אלא בענין ע''ז בלבד... והנה התורה אסרה בדבור הזה השני [מבין עשרת הדברות] כל עבודה בלתי לה' לבדו".

וכשעשרת השבטים שהרכיבו את ממלכת ישראל הוגלו בידי אשור, הביאו האשורים תחתם עמים מוזרים מארצות אחרות, ועל-כך כתוב – "ויבא אחד מהכהנים [היהודים]... ויהי מורה אתם איך ייראו את ה'. ויהיו עשים גוי גוי אלהיו" (מלכים ב' י"ז, כ"ח-כ"ט).

ומבארים הפרשנים – "כי הא-ל צווה אותם "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ', כ'), רוצה לומר, שתחשבו שיהיו אמצעיים ביני וביניכם" (רד"ק שם).

כל סוג של "שותפות" בין ה' לבין כח חיצוני הינו בגדר עבודה זרה. וזה כולל את היהודי אשר מאמין בה' ויחד עם זאת מאמין גם במערכת ערכים חיצונית. שכן מי שטוען כי הינו מאמין בה', ואז הוא הולך ויוצר שילוב של ערכים ואמונות בהם הוא מאמין יחד עם אלו של ה', הרי הוא יוצר כאן שותפות. בכך הוא מטשטש את תוקפה המוחלט של ריבונות הא-ל, ובעקבות זאת הוא הופך את עצמו ואת האלוקים יחדיו לאמת האלוקית! "ולזה הם משוללים מיראת ה' יתברך" (רלב"ג שם מ"א).

אדם "יודע" את ה' רק כאשר הוא מקבל אותו עליו בשלמות וללא תנאי. רק כאשר הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. כל דבר הפחות מכך, כל תערובת של מצוותיו עם מושגים זרים ומוזרים, הינו בגדר עבודה זרה. אכן, אלו אשר בזמננו משלמים מס שפתיים למושגים שונים של האלוקים, מדגישים אותם וממעיטים בערכם של אחרים, לאמיתו של דבר אינם מאמינים שהוא מסר לידינו מצוות ומושגים כלל ועיקר. במובן מסוים, הרי שאלו גרועים מעובדי האלילים הקדמונים, שכן אלו עוד האמינו בה', אלא שהם עבדו כל מיני אלים מוזרים בתור "מתווכים" או בתור דבר שהם יכולים למשש ולראות ולהתייחס אליו ישירות. ואלו דברי הנביא ביחס לאותם אנשים –

"ואמרת אליהם על אשר עזבו אבותיכם אותי נאם ה' וילכו אחרי אלהים אחרים ויעבדום... ואתם הרעתם לעשות מאבותיכם, והנכם הלכים איש אחרי שררות לבו הרע לבלתי שמע אלי" (ירמיה ט"ז, י"א - י"ב).

מי שמקים לעצמו מערכת ערכים משלו, תורת מוסר משלו – בין אם הוא כופר בגלוי ובין אם הוא משלם מס שפתיים לאלוקים – הריהו מכחיש את האמת המוחלטת והבלעדית של ה', הריהו עובד עבודה זרה, שכן כל רעיון זר ומוזר שהוא חיצוני לה' הינו עבודה זרה, והאדם הדוגל בו מכריז – "לא ידעתי את ה'".

וזו האמת העומדת מאחורי כל המקרים והשאלות שהוצגו לעיל. כאשר רבאיי רפורמי מנסה לשכנע אותנו כי מבחינה מהותית כל היהודים שומרים מצוות ואז הוא משווה בין יהודים רפורמים לאורתודוקסים מכיוון שהראשונים אינם רוצחים ואינם גונבים ומכבדים הורים, השגיאה הלוגית והכשל המחשבתי ניכרים לעין כל.

שהרי היהודי הרפורמי, אשר אינו מאמין כי התורה הינה דבר ה' פשוטו כמשמעו, אשר נצטווינו מאיתו – היהודי הזה אינו מקיים ולו מצווה אחת. הוא אינו מקיים מצווה אחת ולו פעם אחת בחייו, מכיוון שאינו רואה במצוות את מה שהן - מצוות, משום שאינו מאמין שה' נתן אותן ליהודים, ועל-כן אין הוא מקבל אותן עליו בתור מצוות. וכאשר אינו גונב, אין זה משום שהאלוקים צווה על כך, אלא בשל מערכת הערכים האישית שבנה לעצמו על-פי תחושותיו.

אותו יהודי ואותו הוגה דעות רפורמי אשר מנשאים אל על את אותם ערכי מוסר עושים כן משום שהם הכריעו בדעתם שכך נכון. הם אוהבים את הערכים העומדים מאחורי אותם מעשים, אך אין הם מקיימים את אותן מצוות משום שכך ה' צווה. הם אינם מקיימים שום מצווה, הם אינם מקבלים על עצמם עול מלכות שמים. הם אינן עובדים את ה' כי אם את עצמם, את שכלם, את מערכת הערכים שלהם, את הכרעותיהם. אין כאן יהדות כי אם גולדברגיזם או שוורציזם או כוהניזם או כל שם אחר של יהודי ההולך אחר הגיונו שלו ומערכת הערכים שהוא עצמו בנה. וההשלכה המעשית של הבדל זה ניכרת לעין בשני אופנים שונים.

כיום, קורה שמערכת הערכים האישית של גולדברג עולה בקנה אחד עם ציווי תורני זה או אחר; אולם מחר? מה יקרה אם מחר תשתנה תפיסתו האישית לגבי גנבה או ניאוף? הרי שללא ספק ישתנה גם אופן התנהגותו, ומה יהיה אז על המצווה?

יותר מכך. שערו לנפשכם את ההבדלים היסודיים שבין ערכי התורה ורעיונותיה בתחום המוסר לבין אלו של כה רבים מבין אלו היקרים לליבם של היהודים המודרניים, הליברליים והמתקדמים. חשבו לרגע מה דעת התורה בנושאים כמו הפלות, צנזורה, הומוסקסואליות , התאבדות, ובאופן כללי כל הרעיון שלפיו ישנם "פשעים שאינם מזיקים לזולת" או ש"זכותי לעשות עם גופי ככל העולה על רוחי".

העיקרון הינו ברור – המצווה היא כזאת, רק כאשר מקיימים אותה בתור שכזאת, תוך התעלמות מכוונת מהשאלה האם האדם מסכים איתה אם לאו. מכיוון שהקב"ה הוא עצמו אמת ומכיוון שמצוותיו הן אמת – על-כן מציית היהודי לציווי ומקיים בכך את המצווה, ואינו רק מתהלך לו להנאתו בצידה משום הסכמתו לערכיה או להגיון שבתוכה.