על הציונות

על הציונות

 אין בעולם ולו יהודי אחד אשר לא חל עליו הציווי האלוקי להיות ציוני. הציונות הינה עמוד התווך, עליו העמיד ה' עבור היהודי את יעודו בחיים – היו אלו המילים הראשונות אשר דיבר אל העברי הראשון – "לך-לך מארצך.. אל-הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). ללא הציונות, הופכת היהדות לדבר חיוור, חלש, מעוקם, הסובל מתת-תזונה, אשר מושחת על-ידי הרוחות העזות של הטמיעה בגויים, ומעוות בידי תרבות הרוב הגויי המפציצה אותו ללא הרף מדי יום ביומו מכל כיוון אפשרי, כעין הפגזה אינסופית של קרני גמה תרבותיים. הציונות הינה המצווה לעזוב את ארץ העמים עם טומאתה הרוחנית והשפעת תרבות הרוב המצויה בה ולהקים בית יחודי, מיוחד ונפרד בו תתפתח חברה תורנית נבדלת ויחודית, המשוחררת מרוחות ההתגויות ומוגנת מפני אותן קרניים של טומאה תרבותית. הציונות מהווה את הסיבה שבגינה ה' לא שחרר את בני-ישראל מעבדות במצרים בכדי להשאירם שם כדי שיקימו את "בורו גושן " ואת "רעמסס מונסי ". הציונות הינה הסיבה אשר בגינה חז"ל קבעו כי ציון הינה המקום היחידי לקיום כל המצוות כולן, בהותירה את קיום המצוות בגלות במעמד של מין הכרח בלבד – כדי שהמצוות לא תלכנה לאיבוד ולא תשתכחנה עד שנשוב לציון, שהיא היא המקום האמיתי היחידי בו המצוות אמורות להיות מקוימות (ראה ספרי עקב מ"ג) .  

 אדם אינו יכול להיות יהודי דתי באמת מבלי שהציונות תהיה חלק מהערכה האידיאולוגית שלו. לכל היותר, הוא יכול להאמין בכנות כי הוא מקיים את רצון ה', אולם יותר ממה שהוא מודע לכך, הוא כבר נעשה קרבן לטמיעה בקרב התרבות הגויית והערכים אשר בהכרח ילכדו וישעבדו אותו באמצעות נוכחותם המתמדת והלחץ המתמיד אותו הם מפעילים כלפיו. הציונות משמעה נורמליות, אותה נורמליות של מגורי אדם בארצו, כשהוא יוצר את תרבותו שלו ואת החברה המיוחדת לו. הגלות משמעה חוסר נורמליות, אותו שעטנז היוצר תערובת מבולבלת ונטולת זכות קיום של תרבויות, במסגרתה היהודי, על-ידי אוסמוזה חברתית, נושם מדי יום ביומו את הרעיונות והערכים והרעל של הגוי.

 הציונות משמעה נורמליות, אותו מצב נורמלי וטבעי של בני-אדם החיים ללא פחד וללא תסביכים בארצם שלהם. הגלות משמעה חוסר נורמליות, מעמד של זר, המודע כל העת לשונותו, למעמדו כמיעוט, כאשר הוא נזהר כל העת במילותיו ובמעשיו, מחשש פן יגיב הרוב מתוך כעס ואף גרוע מכך. הוא מאסף אל תוך חיקו את כל אותם פחדים ותחושות חוסר ביטחון, את כל העצבנות, התסביכים והחרדות אשר צומחים בקרבו והופכים לבעיות נפשיות המולידות בסופו של דבר שנאה עצמית, שעה שהוא מתחיל להאמין לתוויות המודבקות עליו ולהשמצות המושמעות כנגדו.

 אולם הציונות אשר נוסדה בידי בורא עולם רחוקה כרחוק מזרח ממערב מאותה ציונות אשר הושחתה בידי הרצל. וכשם שהפולחניסטים האדוקים שבגלות מבינים מעט מאד, אם בכלל, ביחס לציונות האמיתית אשר מחובתם להחזיק בה ולקיימה, הרי שמצטרפים אליהם אותם אשר לקחו את השם ויצרו ממנו בדיוק את ההפך ממה שנועדה הציונות האמיתית להשיג.

 לא כל הנוטל את שם "ציוני" אכן זכאי לאותו השם, והחילונים אשר מתימרים להיקרא כך – אין להם כל ידיעה לגבי משמעותו ומטרתו האמיתית. אם מטרת החילונים הינה ליצור ממזר בדמות עם יהודי הדומה לכל שאר העמים, אזי יש לדעת כי הוא אכן ממזר. יצור שכזה אין לו לו אב ולא אם יהודיים - זהו נטע זר ומוזר. שכן הציונות אשר ניתנה משמים ויצרה את העם היהודי הייתה ציונות אשר הכריזה על ההבדל, היחודיות, ההפרדה והבידוד של היהודי היחודי מכל שאר העמים. הייתה זו בדיוק המטרה המובהקת של הציונות להפוך את היהודי לשונה מכל שאר העמים.

 הרצל המזוקן שאף להקים עם כמו כל הגויים. הפולחניסט המזוקן בגלות בוחר ליצור לעצמו סגנון חיים משלו בקרב הגויים. שניהם אינם ציונים. שניהם לוקים בחוסר הבנה ובעיוות רצונו של הציוני המקורי, האמיתי, השורשי – ה'.

 הפולחניסט הגלותי גוזר על עצמו ועל כל הדומים לו אסון בלתי-נמנע. "או ילך לחוצה לארץ ויהא שרוי בטובה [כלומר המדרש שואל האם יש ליהודי אפשרות כזו]? תלמוד לומר "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל" (דברים כ"ח, כ"ג), בכל מקום [שתימצא בו]. דבר אחר - וחרה אף ה', אחר כל היסורים שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם, קשה גלות ששקולה כנגד הכל" (ספרי דברים עקב מ"ג)".

 ואז מגיע הציוני החילוני ומביא לתוך המדינה שהייתה אמורה להיות יחודית ונפרדת את כל התרבות הגויית ואת כל החרפות והביזיונות, אשר מתפקידה של הציונית האמיתית היה להשגיח שלא יכנסו לתוכה. הוא מביא אסון בלתי נצרך על העם בציון אשר דחה את הציונות.

 הצרה הגדולה של זמננו הינה הטשטוש, הערפל, אובדן הכיוון. פעם היו בעיות אשר הפתרונות אליהן היו קשים ביותר ליישום. אולם לכל הפחות ידענו את הפתרון ואת הכיוון שיש ללכת בו. כיום, לא רק שאיבדנו קשר עין עם הפתרונות, אלא שרוב האנשים בכלל אינם מודעים לבעיות. הרובוט הישיבתי והחילוני הדבק בגוי שניהם איבדו את דרכם והם אינם מודעים לכך. רבי משה חיים לוצאטו הצביע כבר לפני זמן רב בספרו "מסילת ישרים" על כך שהחושך הנוראי ביותר הינו זה אשר בו אנו רואים דברים ומאמינים שהינם משהו אחר ממה שהם באמת. הפולחניסט והחילוני - שניהם כאחד רואים ואינם יודעים מאומה ממה שהם רואים. הפולחניסט כבר מזמן נעשה ליצור מבולבל השייך לגלות בה הוא רואה כביתו, תוך שהוא דוחה את הציונות. החילוני בישראל מאמץ את השם "ציוני" ודוחה את כל המשמעות אותה היה אמור השם הזה להכיל.

 הציונות הינה הזהות הלאומית והמולדת בהן בחר אלוקי ישראל. משמעותה הינה יצירתו של עם יחודי, נבדל, שונה ומבודד בתור עם קדוש לה', השרוי בארץ קדושה ובחברה יחודית, נבדלת, שונה ומבודדת. בלא הארץ, לא יוכל להתקיים אותו עם יחודי . שניהם אינם מבינים, לא הפולחניסט ולא החילוני. ועל-כן, מדי פעם בפעם, יוצא להם להיפגש. החילוני, אשר כה רוצה להיות ככל הגויים, עוזב את ציון, אשר על אף הגדרתו כ"ציוני" מעולם לא הבין את מהותה, והולך להתענג מפירותיהם של אותם עמים אשר ברצונו להתדמות אליהם. הפולחניסט, אשר כח משיכתה של ציון אינו עושה עליו רושם רב מדי, בוחר ליצור את מערכת הפולחן שלו ואת אותם מעשי פולחן שהוא מקיים בקרב העמים, עימם כבר התרגל לשהות ואשר נח לו בקרבתם. החילוני שבא מציון והפולחניסט שלעולם לא ילך לשם. שניהם עתידים להיפגש בחנות הפיצה בלוס אנג'לס ובבורו פארק. ושניהם גם עתידים להיפגש עם הגוי החמוש ברובה.