על נברשות ופאות נוכריות

 על נברשות ופאות נוכריות

 "דבר אל־כל־עדת בני־ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" .(ויקרא י"ט, ב')

 המשימה של להיות קדושים אינה משימה קלה, ואין איש בארץ אשר לא נתקל בדרך במהלך הליכתו בשביל החיים ואשר לא נפל – ולו לרגע – למצב של טומאה. לא קל להיות קדושים, ובמהלך טיפוסו של היהודי בשיפוליו החדים של הר הטהרה, תמיד ישנן החלקות ומעידות. אולם קדושה וטהרה היו ונשארו מטרתו ותכלית חייו של היהודי, שכן להיות קדוש משמעו לגשת ולהתקרב לה' שהוא תכלית הקדושה, ולתת לה' שבח והלל - זוהי סיבת קיומו של האדם.

 קדושה. מניעה מרצון של הנאה חומרית; הקרבה של תשוקה; ויתור על תענוג; לארוג את כל זה לתוך מסכת אחת של השקפת עולם, אשר ערכה עולה על ערכיה הסותרים של החומרנות והאוצרות החולפים; לקחת את האגו ואת האנוכיות ואת ה"אני" ולכופף את הכל תחת עול ההקרבה והאיפוק. להיות עשיר הרבה יותר באמצעות הרבה פחות, להיות יותר חזק בכח היכולת להסתדר בלי. זוהי קדושה, זוהי טהרה, זו תכליתן של כל המצוות הפרטיות .

 וראו כיצד קרה הדבר, שאנו גדלים באווירה יהודית למראית עין, אשר במסגרתה אין שום יהדות מושגית, ואנו בסך-הכל מטעינים על עצמנו כמות של מצוות כפי שמטעינים שקים על גב החמור. אנו מגבבים ערימה של מצוות מפוזרות ללא סדר, ללא תכנית, ללא תכנון וללא תכלית, ומה שיוצא בסוף זה מבנים אשר מבחינה טכנית הם יהודיים, אולם במציאות הם ריקים וחסרים כל זיק של קדושה וכל בדל של משמעות. המצווה הופכת לדבר שיש לעשותו בשל הרגל ופולחן טקסי, בעוד שהתכלית והסיבה של אותה מצווה הלכו לאיבוד בתוך ערפל סמיך הנוצר במקום בו מעולם לא הבינו את המושגים ואת הערכים העומדים בליבה של מצווה תורנית כזו או אחרת.

 לא פלא הינו, אם כן, שהרמב"ן ראה צורך כאשר פרש את הציווי "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט, ב'), להזהיר מפני היהודי אשר שומר מצוות בדקדקנות ועם זאת יכול להיקרא "נבל ברשות התורה"!

 כמעט בלתי אפשרי להעלות על הדעת מציאות כזאת, אילולא ראינוה בעינינו כל רגע ורגע במשך היום. להיות יהודי המקפיד על קלה כבחמורה, אשר בזהירות ובדקדקנות מקיים כל סעיף וכל מנהג, ועם זאת להיות ראוי לתואר "נבל ברשות התורה"...

 אני אפילו אינני דן, לעת עתה, במציאות הנראית לעין במלוא כאבה של יהודים הנחשבים לדתיים, אשר מסוגלים להגיע לשנאה תהומית כמו כל מחלל שבת. כולנו מכירים, לדאבוננו, את היהודי ה"דתי" אשר לא מתוך שהוא מוֹעֵד מדי פעם בפעם, כי אם כדרך חיים עקבית ושיטתית, הוא מסוגל למזג יחדיו תפילת מנחה עם לשון הרע קטלני, עם רצח אופי של בן אדם. כולנו יודעים כמה עסקאות של מרמה תוכננו ונסגרו במהלך ארוחת צהריים במסעדה כשרה למהדרין. העובדה שכל זה מאפשר ליהודי החילוני, אשר הינו גרוע לא פחות בדברים הללו, להצביע בהתלהבות לעבר "הדתיים" ובכך להכתים את היהדות התורנית בכללותה בתואר "צבועה" – זוהי אחת ההשלכות הפחות משמעותיות של אותם מעשים. שכן היהודי החילוני אינו מבין, והוא מעדיף לא להבין, כי כשם שחילול שבת מוציא אדם מההגדרה של "דתי", כך גם צורת חיים מתוכננת ומכוונת של שקר, רמאות, גנבה ולשון הרע. אדם כזה אינו מייצג את היהדות התורנית יותר ממי שעובר על חוקי הכשרות.

 אולם כל זה נובע מסיבה מאד ניכרת. שורשי התופעה נעוצים ברוע מסוג מסוים. היהודי התורני הלא-דתי, אותה תופעה המאוזכרת כבר מימי הנביאים, יונק את שיטתו מהשקפת עולם ומהסתכלות חיים מסוימת שהינה בלתי-יהודית כמו כל השקפותיו של הגוי, ושהיא תוצר של העדר מוחלט של לימוד וחשיבה מושגית, אידיאולוגית ופילוסופית. את מה שיוצא מאותה חברה "דתית" לא-דתית ניתן להגדיר באופן הטוב ביותר כאורתודוקסיה המסתגלת, הפשרנות הנינוחה או עולמן של הפאות הנוכריות והנברשות.

 זהו עולמה של היכולת המהוללת ליהנות מכל מה שיש לגוי עם ציפוי של יידישקייט. חופש מהעבודה בעולם שכזה אין משמעו זמן בו האדם סוף סוף יכול ללמוד תורה בחופשיות בלא ההפרעה המתמדת של העבודה, כי אם הזדמנות נהדרת לנסוע לטיול בפורטו-ריקו, שם מובטחת לו האפשרות להמר כל הלילה בקזינו תחת הכותרת של טיול כשר למהדרין. אכן, עולמה של "האורתודוקסיה המודרנית" הוא עולם בו על כל דבר – עד מועדון הלילה עם הבדיחות הגסות והנערות הערומות למחצה שמרקדות שם – מוטבעת חותמת "כשר", ובלבד שתוקדם לה המילה "גלאט".

 זהו עולם בו מצוות כיסוי הראש של האישה הנשואה נשמרת בקפדנות באמצעות פאה יפהפייה המגיעה הישר מהסלונים של פריז ולונדון, ואשר הופכת את האישה הפשוטה לא לסמל של קדושה, כי אם לאישה אשר מושכת את העין הרבה מעבר לכל מה שהייתה יכולה באמצעות התכונות הטבעיות בהן חנן אותה הבורא. זהו סמל של מעמד, ניסיון להיות יותר מושכת ולא פחות, אביזר המשדר יהירות וגאווה ולא צניעות, ההפך הגמור מרוח ההלכה.

 זהו עולמה של הנברשת ושל סולם הערכים הנואש, המפוחד והלא-יהודי אשר מציב בראשו את החומרנות ואת הרדיפה אחר עושר ומעמד. בזבוז של הון תמורת בתים מפוארים; הון נוסף שעולה שיפוצם ואחזקתם של אותם בתים; בגדים יקרים וחופשות וכל אותם דברים אשר מסמלים את אותם חיי הוללות ראוותניים אשר התורה מאז ומעולם גינתה כשדיברה על עולמם של הגויים ועל העולם החילוני. ועל אף זאת, הנה הם לפנינו, עם מדים "דתיים", בדמותו של אותו יהודי דתי ומדקדק, אשר על שולחנו עולים רק מאכלים כשרים למהדרין, ואשר מתענג כשהוא תוקף את הקונסרבטיבים בשל צביעותם, פשרנותם ועיוותם את היהדות. האמת המעציבה הינה שאותו יהודי דתי בלתי-דתי לוקה לא פחות בנינוחות ובסתגלנות, ועולמן של הנברשות והפאות הנוכריות הוא עולמו שלו לא פחות.

 כיום, זה לא מאד קשה להיות יהודי דתי באמריקה , אם מגדירים "דתי" בתור אדם שמקיים את הפולחן, הטקסים והמנהגים היהודיים. יום העבודה בן החמישה ימים, המקובל ברחבי העולם כולו כמעט, נוכחותם של ועדי הכשרות או. יו, או. קיי., ועוד שורה של ארגונים ההולכים ומתהווים בעסק הכשרות, עם ראשי התיבות הנצרכים; זאת, בשילוב לימודי הקולג' אשר בגינם כל אֵם זוהרת מאושר ואשר בזכותם כל בוגר של אותם לימודים נעשה מחוסן מפני עניות – כל אלו גורמים ליהודי האורתודוקסי המודרני, בין אם הוא בלבוש של פלטבוש או של בורו פארק , להיראות נינוח למדי.

 אולם רמה דתית ומסירות דתית נמדדות לעולם במדד האמונה העמוקה והנכונות האמיתית לדבוק במטרה, ואותו מדד הינו ממשי, ולא מופשט. בזירה זו של מסירות נפש אמיתית, כאשר היהודי נקרא באמת לתת משהו ולהקריב מעצמו – כאן נבחן היהודי הדתי האמיתי – ובמקרים כה רבות ציונו הוא בלתי מספיק.

 המצווה לדור בארץ-ישראל ולעזוב את חילול ה' והטומאה שישנם בגלות אותה כינו רבותינו מקום ללא א-לוה, מקום של עבודה זרה; החיוב להביט בהגינות ובכנות אל עבר סירובנו לדבוק באותה מצווה, אשר חז"ל בספרי השוו את ערכה לערכן של כל שאר המצוות יחדיו; הצורך להזיז את עצמנו, לקום ולעזוב את סירי הבשר (אמנם גלאט) של הגלות הנינוחה והחמימה והנעימה, ולהקריב קרבן, את אותו קרבן ממשי ואמיתי של הורדת רמת החיים, של חיים בדירה ולא בבית, דירה שאולי אפילו תהיה נטולת נברשת. אם אמנם קשה לחיות בישראל, מה זה אמור לשנות עבור אותו יהודי אשר באמת יודע כי ממילא קשה להיות יהודי דתי באמת? אותו יהודי אשר לעולם לא יפספס תפילת מנחה ואשר מוסר את נפשו למען המצווה הקשה של אכילת צ'ולנט חם בשבת בקרב הגלות הנינוחה של הגוי איננו יהודי דתי כל זמן שהוא בזדון וביודעין מסרב לכופף את צווארו תחת עול התורה, אשר דורשת ממנו להקריב קרבן אמיתי. להתפלל מנחה זה לא קשה, גם לא לחבוש את הפאה היוקרתית. מאד קשה, לעומת זאת, לוותר על הנוחות ולקיים את המצווה של לחיות בארץ. אלו אשר אינם מסוגלים להביא את עצמם לידי שמירת אותה מצווה הם אנשים אשר נכשלים ואשר אינם ממלאים את יעודם כיהודים.

 המצווה להתמסר למען העם היהודי. אם אדם מצווה לרחוץ את ידיו לפני שהוא אוכל לחם (ותראו לי יהודי דתי שיתעלם ממצווה זו), אזי ללא ספק הוא מצווה לרחוץ את ידיו מדמו של רעהו היהודי – וידיו של אדם נכתמות בדם לאו דווקא מתוך שתקף בידיו את חברו או רצח אותו, כי אם גם על-ידי הסכמה סבילה או סירוב למנוע את הרוע. מציאתה של גופה בנסיבות בלתי ברורות מצריכה את זקני העדה לצאת למקום ולהכריז – "ידינו לא שפכה (שפכו קרי) את־הדם הזה" (דברים כ"א, ז'). אף אחד לא חשד ולו לרגע בזקנים שמא יש להם חלק ברצח עצמו, אולם הכרזתם באה לומר שהם לא הניחו לנרצח ללכת מהעיר בלא שדאגו לו לליווי. כי התורה קבעה שסבילות לכשעצמה בשעה של סכנה ליהודי אחר כמוה כשפיכת דמו!

 ואם כנים הדברים, אזי כמה יהודים דתיים הינם בגדר שופכי דמים ועוברים על צווי התורה הזועק – "לא תעמד על־דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז)? כמה מבין אותה קבוצה של הסתגלות נינוחה אינם מעוניינים לבזבז את זמנם ולסכן את גופם ולהעמיד את עצמם בסכנה למען אחיהם היהודים? כמה מביניהם ישבו בשקט ובחוסר אכפתיות כמו כולם ביחס לגורלם של יהודים עניים ומאוימים בשכונות הפנימיות של העיר , לגורלם של יהודי ברה"מ וסוריה? כמה מביניהם סירבו לאפשר לילדיהם ללכת להפגנות ולהיות מעורבים במאבק? כמה מביניהם התנגדו בתוקף לכך שילדיהם יגורו בישראל, כיוון שהעדיפו שצאצאם ישא עימם בחטא המגורים בגלות מתוך איזו תיאוריה משונה לפיה משפחה שחוטאת ביחד תתחלק גם בנשיאת ההשלכות?

 כמה מאלו המניפים אל-על את דגל התורה נעשים היסטריים כאשר בנם מצהיר על רצונו לוותר על לימודיו בקולג' ועל הקריירה שתבוא בעקבותיהם ותחת זאת הוא שואף ללמוד בכולל למספר שנים? כמה מהם אחוזי אובססיה עם סמל המעמד האורתודוקסי החדש – "בני הרב הדוקטור", וכמה ניכר הדבר, שהרופא הוא החשוב מבין שני התארים בעיני ההורים המסורים? כמה משלמים מס שפתיים לחשיבותה של התמסרות מוחלטת ללימוד התורה ולמעלותיו של התלמיד חכם, כל עוד זו לא בתם שלהם אשר תתחתן עם האיש אשר לא יוכל לספק לה נברשת ופאות צרפתיות?

 היהדות איננה משחק. היא מבוססת על העיקרון של אמונה מוחשית שקשה מאד לקנותה, הדורשת מהאדם להסתכן ולהיחשף לסכנות במקומות בהם התורה דורשת זאת. לעולם לא אשכח את מילותיו של אותו מנהיג יהודי דתי המפורסם ברחבי העולם היהודי אשר אמר לי בנוגע לנסיגה מהשטחים המשוחררים – "כמובן שעלינו לבטוח בה', אבל בוא נהיה מציאותיים". אנשים כאלו אינם בוטחים בה'. יהדות בלא אמונה, בלא ביטחון, בלא מסירות נפש ובלא ערכים ומושגים אמיתיים – יהדות כזו פּוֹשֶֹה בה ריקבון עד שהיא נעשית לגוף מת של קיום פולחן ותו לא. האדם שמקיים את חוקיה של אותה דת בלתי-דתית נהפך באמת לנבל ברשות התורה, למחלל שם שמים בתוך המגבלות הטכניות של ההלכה. זהו ההפך הגמור מהקדושה, ולא לכך התכוון ה' כאשר ציוונו – קדושים תהיו!