קומי, רוני בלילה

קומי, רוני בלילה

 "קומי רני [בליל] בלילה... שפכי כמים לבך נכח פני אדני, שאי אליו כפיך על־נפש עולליך..." (איכה ב', י"ט).

 תשעה עשר קברים בשורה אחת, תשעה עשר קברים מחכים להתמלאות, אף כי זועקות המילים במשלי – "שאול ואבדֹה לא תשבענה..." (כ"ז, כ').

 תשעה עשר קברים מחכים לילדים, אשר כאילו היה זה אתמול, רק הגיחו לאוויר העולם. תשעה עשר קברים המוכנים להחזירם לעולם האחר. תשעה עשר קברים של ילדים אשר לעולם לא יפלו במלחמות ישראל, אשר לעולם לא יצטרכו להסתכן בקרב – ילדים שעזבו את המדינה היהודית ואת עולם בני התמותה זמן רב לפני שהיו אמורים להתגייס לכוחות צה"ל. תשעה עשר ילדים; כמה שגופותיהם היו קטנים תחת הטליתות אשר כיסו אותם, שעה שהובלו בפני הורים שבורי-לב ומשפחות מרוסקות לעבר קברותיהם, לאדמה אשר אינה יודעת שובעה מרעבונה.

 תשעה עשר מתוך עשרים ושנים אשר נקטפו – בין רגע – מכרם ישראל, שעה שרכבת בתרה את האוטובוס בו נסעו. והעם בישראל, השפוף בין כה וכה תחת מכות אשר היו כבר מרסקות כל עם אחר, מכות בכלכלה ובפוליטיקה ובמלחמה, עם אשר ברכיו כבר רוטטות תחת לחצים אשר מוחקים את החיוך מהפנים והופכות את האנחה למרכיב קבוע במבנה האנושי – עם זה כעת מרוסק מעוד אסון, ממוות בלתי נתפס ובלתי יאומן של ילדים צעירים כה רבים, ברגע אחד אשר עבור הוריהם תמיד יראה כנצח.

 החיים אינם ים של הפקרות. אין הם בגדר אוקיינוס של תוהו ובוהו ללא חוק וסדר. יש שליטה וחוקיות בטבע ויש יד שמכוונת וקול אשר מכריז על גורלו של אדם. ישנו חוק בחיי אומות וישנה חוקיות בחיי אדם, ואין דבר – ולו הקטן ביותר – אשר אינו מכוון, ודאי וודאי שאין דברים המכוונים למקום הלא נכון. וכעשרים ילדים צעירים אינם נקרעים מאיתנו ללא סיבה, ועבור היהודי אשר באמת מאמין באלוקים אשר הינו כל-יכול ויודע-כל וקיים, הרי שכל אסון וכל שמחה וכל אירוע אשר מרומם את ישראל או מזעזע אותם – כל ארוע שכזה הינו לקח שעליו ללמוד בעמקות ובשימת לב. כדי שאולי נזכה להבין – מדוע?

 הרמב"ם קובע –

 "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות... ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים" (הלכות תעניות פרק א' הלכות א'-ד').

מותם של אותם עשרים ושנים בתאונה הנוראה אירע כאשר רכבת התנגשה באוטובוס של בית-ספר אשר הסיע ילדים מפתח-תקוה. העובדות מזדקרות לעינינו לזעוק ולהריע ולשאול את עצמנו – מדוע פתח-תקוה? מדוע ילדי פתח-תקוה? דבר בכזה סדר גודל אינו קורה לעם היהודי אף פעם מבלי שתהיה לו סיבה או תכלית. ואם נעז להפר את מחויבותנו לחפש את דרכינו ולחטט בתוך נשמותינו בכדי לראות מה יש בתוכנו אשר אולי גרם לבואו של האסון, אזי אנחנו באמת אנשים אכזריים ועיקשים, אשר גאוותם גדולה יותר מאהבתם לילדיהם. באמצעות הקשחת הלבבות וקשיות העורף היהירה אנחנו מסתכנים באסונות נוספים ונוראיים אף יותר, ובלבד שלא להודות שיתכן והאשמה תלויה בנו, שחטאינו הם הם המקור והסיבה לאותו אירוע נורא שהתרחש בפתח-תקוה.

אני זוכר את חילול השבת הבוטה, היהיר, שעה שראש העירייה מטעם המערך, דב תבורי, התעלם מהרבנות, מיהודים דתיים, מה', ויצא למאבק למען חילול שבת בפרהסיה בפתח תקוה. דבר לא הזיז לו, שעה שרמס את כל היקר והקדוש. בשבוע שעבר, אותם מקומות בילוי אשר רצה שיהיו פתוחים בשבת נשארו סגורים בעוד העיר מתאבלת על בניה.

איננו אוהבים לשמוע משפטים מן הסוג הזה. מושגינו המערביים, המתגויים, כה עוותו את צורת השקפתנו, עד כי אנחנו מתפרצים בזעם כל אימת שמאן דהו מצביע על קשר בין חטא לעונשו. אני זוכר את אשר אירע כאשר חבר הכנסת בן-שלמה מש"ס העז להעלות על הדעת כי יתכן וקיים קשר בין הפריצות וההפקרות המינית בצבא לבין מותם המבוזה של חיילי צה"ל בלבנון. חברי הכנסת התפרצו בכעס מלא שנאה שהעיד על הרבה מעבר למה שתארו לעצמם. אולם היהדות אכן קובעת כי קיים כזה קשר, והמתגויים העבריים והמתיוונים, אליהם מצטרפים בתדירות גבוהה למדי המודרדוקסים , לא יוכלו באמצעות קריאות זעם והטלת רפש להתכחש לעובדה הזו. כאב ואסון ופגיעה, תהיה קשה ככל שתהיה, אינם יכולים למחוק את האמת. ועלינו לפשפש במעשינו ולהתבונן בקשר שבין מותם הטרגי, הפתאומי, הבלתי-מובן של ילדים, לבין חטאינו.

לימדו אותנו חז"ל – "גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן..." (תענית י"ט.).

על אחת כמה וכמה במקרה של תאונת רכבת, בו האסון מקבל משנה תוקף דווקא בשל העובדה הבלתי-ניתנת להסבר, שהאוטובוס עמד חלקיק שניה פשוטו כמשמעו מהגעה לחוף מבטחים, ולא יכל לזוז.. מדוע?

כמה שהיינו רוצים שאלוקינו יהיה לסנטה קלאוס, המחלק אך ורק מתנות, בין אם אנו ראויים להן ובין אם לאו! איך זה שבשל הרצון העז הזה אנחנו בראנו כזה אל בדיוק, אשר מגלם את כל אותה אהבה שאנו כה אוהבים להטיף אליה, אהבה שמתירה לנו לעשות ככל העולה על רוחנו מבלי שנירא מפני עונש ממשי משמים?

אולם זו אינה יהדות, ואת אלוקינו לא נוכל לברוא בצלמנו כדמותנו. אהבתו היא אהבה אמיתית, אהבה לטוב ולאנשים הטובים. ללא זה, אין צורך בעולם, וברגע אחד ביכולתו להשיבו בחזרה לתוהו ובוהו אשר שרר לפני שאמר והיה...

לפני מעל 2,500 שנה עמד יהודי בירושלים וזעק – "כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל־תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם... וכל־מלאכה לא תעשו וקדשתם את־יום השבת כאשר צויתי את־אבותיכם... ואם־לא תשמעו אלי לקדש את־יום השבת... והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" .

היה זה הנביא ירמיהו (י"ז, כ"א – כ"ב; כ"ז), ומילותיו מהדהדות מעבר לדורות עד פתח תקוה ומדינת ישראל והעם היהודי כולו. אתם תהיו גוי קדוש ותשמרו את מצוות ה', או שאש תוצת בשעריכם, והזאבים יוסיפו לאכול אותנו ואת ילדינו ואסונות ימשיכו להינתך עלינו, ונעמוד ונשאל – מדוע? אז תשיב לנו ההלכה – צאו והריעו וצומו ופשפשו במעשיכם, עד ש"ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" (רמב"ם הלכות תעניות פרק א' הלכה ב').

"קומי רוני בלילה" קונן אותו ירמיהו כעבור שנים, אחר שהיהודים סרבו לשמוע, אחר שהוצתה האש ונשתלחו הזאבים. ובבכיו הוסיף – "שאי אליו כפיך על־נפש עולליך...".

אבינו שבשמים, אנא חננו בבינה להבין ובכח לפעול על-פי אותה תבונה.