קנאות

בהיותנו קרבנות נצחיים של תרבות לא-יהודית, אשר חופפת עלינו וכופה עלינו את דעת הרוב, אזי בתת-מודע אנו סופגים לקרבנו מושגים נכריים העומדים בסתירה מובהקת לערכי התורה. אחד מאותם ערכים תורניים המותקפים חדשות לבקרים הינו מה שנקרא "קנאות".

אם ישנו מושג אחד שהפך מטרה לחיציהם של המתיוונים ומשרתיהם בתקשורת, הרי זה מושג הקנאות. אנשים שלא מאמינים בכלום וששואפים לחופש אנרכיסטי יוצאים מדעתם בראותם כאלו שמאמינים ברעיון באופן חזק דיו עד שהם מוכנים להיאבק ולהפגין ולהקריב עבורו. הם מקוטלגים כ"קנאים" במיוחד אם הם מאמינים בדת ובסוג ערכים המחייבים שליטה עצמית, משמעת והקרבה. ובאמצעות הכח העצום שבידי הדיקטטורים החדשים – התקשורת – הוחל במסע של השמצה והוצאת דיבה, שאילו היינו מלאי שנאה כמו אותם אנשי תקשורת ואדוניהם, היינו מכנים אותו בשם... "קנאות".

המושג של קנאי, בעיני התורה, מגולם בדמותו של פנחס בן אלעזר, האבטיפוס של הקנאות. וכדי להבין את פנחס, ועל ידו את מושג הקנאות, עלינו לעיין במסכת זבחים דף ק"א: - "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו' ".

ראוי להתעכב כאן על-מנת להבין מה אומרים לנו חז"ל. ברור לכולנו מה עשה פנחס כשהרג את זמרי, נשיא שבט שמעון, ואת האשה המדינית. אבל מה קרה עם השבטים ואיזה שלום בדיוק הוא השכין? התשובה, לאלו שאינם לומדים תנ"ך, היא שאחרי כיבוש ארץ כנען, הרשה יהושע לשבטי גד וראובן ולחצי שבט מנשה לחזור לגדה המזרחית של הירדן, כיון שממשו את הבטחתם לעזור לאחיהם בכיבוש הארץ. ואז, כשהגיעו לגלילות הירדן, בנו מזבח גדול.

שאר השבטים, בשמעם זאת, היו משוכנעים שעשו כן שלא כדין במטרה להקריב קרבנות, בעוד הבורא צוה בפרוש שרק במשכן ניתן להקריב .

ובכן, שבטי ישראל התאספו יחדיו כדי לצאת למלחמה בשנים וחצי השבטים. וכפי שכותב הרלב"ג בפרושו (יהושע כ"ב, י') – "הנה אמרו ישראל לעלות עליהם לצבא, להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם, כי זה מדרכי התורה, כמו שנתבאר בדרכי התורה בעיר הנדחת".

ואת מי מפקידים על משימה זו של קנאות? "וישלחו בני־ישראל אל־בני־ראובן ואל־בני־גד ואל־חצי שבט־מנשה אל־ארץ הגלעד את־ פינחס בן־אלעזר הכהן. ועשרה נשאים עמו נשיא אחד נשיא אחד לבית אב לכל מטות ישראל ואיש ראש בית־אבותם המה לאלפי ישראל" (יהושע כ"ב, י"ג-י"ד). על פי המושג הרווח והמקובל והשקרי של קנאות, ניתן לצפות שפנחס לא יגלה סבלנות יתרה ויגש ישירות להעניש את החוטאים, קצר ולענין. אולם... שנים וחצי השבטים מצהירים בברור על חפותם בשל העובדה שהמזבח לא נבנה למטרת פולחן, אלא דוקא כעד לכל הדורות שלמרות העובדה שהם שוכנים ממזרח לירדן, הם עדיין חלק מעם ישראל. ופנחס? הוא מקשיב, ואז עונה: "היום ידענו כי בתוכנו ה' אשר לא מעלתם בה' המעל הזה אז הצלתם את בני ישראל מיד ה'. וישב פינחס בן-אלעזר הכהן והנשיאים מאת בני-ראובן ומאת בני-גד מארץ הגלעד אל ארץ כנען אל בני-ישראל וישיבו אותם דבר. וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלקים בני ישראל ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת את הארץ אשר בני ראובן ובני גד יושבים בה. ויקראו בני-ראובן ובני-גד למזבח כי עד הוא בינתינו כי ה' האלקים" (יהושע כ"ב, ל"א- ל"ד). והוא שם שלום בין השבטים!

הזהו קנאי? כן, זהו קנאי במובן התורני. באותו אופן שלא קיים קשקוש כזה של אהבה ללא צורך וודאי לא של שנאה ללא צורך, כך גם אין מושג של קנאות חד-צדדית. ישנה הלכה של קנאות בדיוק כפי שישנה הלכה בכל שטחי החיים. קנאי איננו אדם כעסן. מי שהוא כעסן אינו קנאי. קנאי הוא מי שמקנא לחוקי ה', ולא משנה לו באיזה חוק ספציפי מדובר כרגע. אם ההלכה מצוה להרוג אויב או חוטא מסוכן, הוא עושה זאת בקנאתו של יהודי שמקים את ציווי הבורא. ואם ההלכה מצוה לעשות שלום ולחבק ולשלב ידיים, אזי הקנאי עושה גם את זה בהתלהבות ובקנאות.

הקנאי אינו אחד שהרגש מושל עליו, אלא ההלכה – היא שמושלת עליו. בניגוד לדעת המודרדוקסים והממסד האורתודוקסי במנהטן, תורת ה' איננה כולה נחמדות וחיבוקים ואהבה והנאה. יש הלכה שמכתיבה ומצוה. היא אומרת לנו מתי להרוג את זמרי ומתי לשים שלום בין השבטים. פינחס היה הקנאי, בה"א הידיעה. הוא כרע לפני ה' וקיבל על עצמו עול מלכות שמים. זהו הלקח מפנחס. זהו קנאי בהגדרה תורנית, בניגוד להגדרת המתיוונים הליברלים, אליהם הצטרפו בתי כנסת מסוימים בארה"ב.