"רגשי אשמה" של יהודים מסכנים את ישראל
"רגשי אשמה" של יהודים מסכנים את ישראל
יותר מכל אדם אחר, יותר מכל עם אחר, העלינו אנו היהודים את רגש האשמה לדרגת אמנות. תמיד נמצאים היהודים הליברלים שבאופן אינסטינקטיבי חשים רגש אשמה לגבי כל דבר -בין אם היה להם קשר לענין או לא. זהו סוג של פתולוגיה מעניינת ביותר, שראוי שייכתב עליו דוקטורט בתחום הפסיכולוגיה הלא-נורמלית, ואשר מעורר צורך כלשהו בפסיכיאטר לאומי. ואכן, רגש אשמה מכרסם זה, הוא אשר עומד ביסוד ההתפוררות האידיאולוגית של ישראל היום, תהליך המסכן את עצם קיומה של המדינה היהודית.
"אנחנו כובשים; הכיבוש משחית; מעל הכל אנחנו אשמים!" הנה הערבי המסכן שחי בגדה המערבית ושאר "השטחים הכבושים", האדמה התמה הנרמסת תחת מגפי צבא הכיבוש היהודי; הנה השטחים הכבושים של 1967 שהפכו ל"מכשול העיקרי לשלום" בגלל הסרבנות הישראלית; הנה הגזענות והפשיזם החבוי שעומדים בלב ליבה של הציונות, המפלה יהודים לטובה בישות הקרויה המדינה היהודית.
איזה דבר יכול להביא יהודים בישראל לידי כך שישכחו את הטבח של יהודים בידי ערבים בתר"פ, תרפ"א ותרפ"ט? ולמה, על פי דעתם האינטלקטואלית, זה בכלל קרה? האם יתכן שרצח 67 יהודים בחברון, לפני 60 שנה, נגרם בשל הזעם הערבי על השטחים הכבושים של 1967? וכאשר יותר מ-500יהודים נטבחו בפוגרומים ערביים בין השנים תרצ"ו-תרצ"ח, האם גם אז היתה הסרבנות הישראלית להחזיר את השטחים שנכבשו ב -1967 הדבר שעמד ביסוד הבעיה? וכאשר הערבים דחו את הצעת החלוקה של האו"ם ב-1947, לפיה היתה אמורה לקום מדינה יהודית זעירה עד כדי גיחוך ומדינה ערבית שאולי היתה נקראת "פלשתין" -האם היתה זו מלחמת ששת הימים ב-1967 שעמדה ביסוד החלטתם לנסות להשמיד את 600 אלף היהודים שבארץ? מהו הדבר שמניע ליברלים יהודים להתייצב לצד העמדה הערבית בכל נושא שהוא? מה גורם להם לעסוק כל הזמן ב"שטחים הכבושים" של 67'? האין הם יודעים שהערבים רואים כ"שטח כבוש" גם את כל גבולות 1947, כולל הערים והעיירות היהודיות שבתוך הקו הירוק? האין הם מבינים שמבחינת הערבי, תל אביב וחיפה ומסלול הגולף בקיסריה וכל הקיבוצים של השמאל הנאור, הינם "כבושים" אף הם?
ברור שההומנים ואנשי המוסר של ישראל יודעים זאת, וזו אכן בדיוק הבעיה. עמוק בליבם ומוחם, מלאים השמאלנים ובעלי הנטיה הליברלית בחשש שמא הערבי צודק, שמא ליהודי לא היתה הזכות לבוא ל"פלשתין" בה היה רוב ערבי, ולהפוך אותה למדינה יהודית. רוחות הרפאים האיומות של רגשי האשמה היהודיים, מכרסמות בנפשו המיוסרת של הליברל היהודי, שסבור שיתכן שאכן היהודים הינם כובשים וקוניאליסטים. היהודי החילוני הליברל, מתייסר בינו לבין עצמו מידי יום, מכיון שלצד רגש האשמה האישי שלו, חסר לו האומץ לוותר על הקיבוץ שלו לטובת הערבי המדוכא. הוא מתפלש ברגשי האשמה המכרסמים בו, אשר עד מהרה הופכים לשנאה עצמית. כך נוצר מצב, בו הוא מוכרח להתייצב לצד העמדה הערבית בכל נושא, מתוך תקוה פתטית לזכות לפירור של סליחה מצד הערבי. עליו להילחם למען זכותם לקבל בחזרה חלק מהארץ ה"גזולה", כדי שהוא עצמו יוכל להמשיך ולהחזיק בחלק שלו ב"גזילה". אכן יצור אומלל, וגם מסוכן ביותר: הוא מבקש לבצע התאבדות לאומית, ולגרור את כולנו אחריו.
הנה בפניכם יש יהודי אחד שאיננו מרגיש שמץ של רגשי אשמה על שבחר לחיות, על שניצח, ועל שאמר לעולם שהעניק לנו טובות אוניברסליות כמו מסעי צלב, אינקוויזיציות, פוגרומים ואושוויצים: לעולם לא עוד -ולמי איכפת מה אתה חושב! רגשי אשמה? מה פתאום. אין דבר כזה "פלשתין". זוהי ארץ ישראל. היא שייכת לעם ישראל שקיבל אותה מידי אביו שבשמים, ואשר בה הוא התגורר כבר לפני 3000 שנה. היא שייכת לעם ישראל, שבניגוד לעם הערבי אין לו 22 מדינות, אלא אחת בלבד: ארץ ישראל. רגשי אשמה? רק החולים סובלים ממנה. בשביל היהודים, צו המוסר הוא לחיות ולהבטיח בית לעם היהודי, כדי שלא רק נצא מהגלות אלא גם נוציא את הגלות -עם כל עיוותיה -מתוכנו. אמונה בה' וזרוע יהודית נטויה -זו הדרך היהודית.
ב ניסן תשמ"ט. תורגם לראשונה על ידי מיכל לוין ושודר על ידי נדיה מטר בערוץ 7 בניסן תש"ס. פורסם באנגלית תחת השם. :The Guilt of Jews Threatens Israel. New York Times, April
7, 1989, p. 31 (Op-ed page). Reprinted in Kahane Magazine, May-June 1989, p. 43© כל הזכויות שמורות