שיעור בסוגית עיראק

שיעור בסוגית עיראק

 בימים עברו, בהם היהודים היו עם ה', בו הם האמינו באמת ובתמים, בימים אשר מזמן כבר נשכחו, כשהיהודים היו קשורים לאביהם שבשמים ברמ"ח איבריהם ובשס"ה גידיהם בעבותות של יראה ואהבה ובכמיהה רוחנית אשר מכוחם הוא נהיה למרכיב קבוע בכל מחשבה ובכל מעשה – באותם ימים הבינו היהודים וידעו כי כל אשר קורה על-פני כדור הארץ קורה בגללו, והכל קשור למעשיהם של ישראל. הם ידעו והבינו, כי שכר ועונש אינם מושגים שהומצאו בכדי שיהיה על מה לדבר בשבת קֵיצִית אחר הצהריים בשיעור בפרקי אבות בפני קהל המתפללים שרוצה לשמוע משהו מעניין, וגם לא עבור אותן 15 דקות המוקצות בישיבות ללימוד חווייתי במסגרת "סדר מוסר" (מסילת ישרים? חובות הלבבות?), לימוד אשר במסגרתו עוסקים בענינים הללו מתוך התלהבות, דנים ודשים בהם ברמה התיאורטית, מתוך ריחוק תיאורטי. 

 באותם ימים של פעם, כשהיהודים באמת האמינו כי ה' שולט ומכוון את העולם ומעניש בעבור חטאים, באותם דורות של צִדְקוּת אמיתית, כשאנשים ידעו שאכן חטאו ועל-כן בכו והתענו בשל כך, מתוך פחד שיבוא עונש על אותם חטאים – באותם ימים, כל איום וכל סכנה אשר כוונו כלפי היהודי הובילו באופן מידי לתגובה מותנית, טבעית, של הרמת עיניים לשמים, ולפשפוש במעשי היהודים אשר יתכן והיוו את סיבת הסכנה, כמו גם לתחינה בפני בורא עולם שירחם על עמו ישראל, שיסלח להם ויעזור להם להתמודד עם אויביהם ועם הסכנות העומדות בפניהם.

 באותן תקופות בהן היהודים באמת היו דתיים, בניגוד לִמְקַיְּמֵי הפולחן הנינוחים ולשומריהן של המצוות הנוחות לקיום – באותן תקופות היהודים הרגישו את ה', נגעו בו והוא נגע בהם באופן תמידי. הם אהבו אותו בתור ישות ממשית והם יָרְאוּ ממנו דווקא בשל העובדה שהוא היה כה אמיתי. בימים בהם ידע היהודי כי ה' הוא שברא אותו ולא האדם המציא את ה' במחשבתו, ידע היהודי כי אין אדם נוקף אצבעו בעולמנו מבלי שיכריזו עליו מלמעלה . ועל אחת כמה וכמה היה זה מובן מאליו, כי האירועים האדירים המתרחשים בעולם, מלחמות ואיומים וסכנות ועימותים בין אומות – כל אלו הינם חלק מתכניתו של ה' בעולם למען הגשמת יעודו.

 וכך, באופן טבעי למדי, כל אימת שריחפה סכנה מעל פניו, כל אימת שהרגיש איום של צער וסבל, פנה היהודי לא לפרשן הפוליטי, לא לפרופסור למדעי המדינה, לא לאנליסטים ול"מומחים", כי אם למקור האמיתי של מה שיהיה בפועל – לאביו שבשמים. שכן עבור היהודי השורשי, זה שמלפני הזמן בו הושפלה התורה בידי יהודים המושחתים ומבוללים רוחנית בידי גלות אשר אחר שנכנסו לקרבה, היא בתמורה נכנסה לקרבם – עבור אותו יהודי שורשי, לא היה קיים מעולם מושג שנקרא "פוליטיקה". מעולם לא הייתה הפרדה של חלק אחד מהחיים מחלק אחר. היהודי ידע כי החיים נוצרו בידי ה', ניתנו לנו מידיו, הוא ציווה עלינו לחיות, והוא ציווה שאותם חיים יהוו יחידה בלתי מתחלקת, עליה מושלים חוקי התורה, אשר מכסים כל היבט בחיים ואינם מותירים סנטימטר מחוץ לשליטתה.

 החיים עבור היהודים היו אורח חיים, דרך חיים, המקיפה את כל מהלך חייו של היהודי. מעולם לא עלה על דעתו שקיימים תחומים נפרדים של "עניני דת" ו"ענינים חילוניים". היה זה מושג זר ומנוכר עבור היהודי לדבר על "פוליטיקה". הוא מעולם לא שמע, ואילו שמע – לעולם לא היה מקבל את המושג הסרטני הממאיר, את אותו מושג יווני וגויי של "הפרדת הדת מהמדינה". כאלו היו הימים של פעם, כאשר "חסידים הראשונים" היו שוהים שעה שלמה ורק אז מתפללים , כדי שיכוונו את ליבם למקום, כדי שיוכלו להתבונן ולהתמוגג מיראה ומשמחה על עצם נוכחותה של השכינה, על עצם קיומו של הא-ל האמיתי.

 אוי, חבל חבל, על מה שהיה ואיננו...

הראייה החזקה ביותר לכך שתורת ה' עברה בזמננו תהליך של עיוות ושינוי צורה הינה ההפרדה המשוועת בין תורה לבין "פוליטיקה", לא רק בקרב יהודים חילונים, אלא גם בקרב מְקַיְּמָיו האדוקים של הפולחן היהודי . לגבי החילונים, אשר עבורם ה' הינו לכל היותר מושג חברתי-תרבותי בעל משמעות מועטת אם בכלל למציאות ולעניני העולם הציבוריים או הפרטיים, אין זה מפליא שהם לעולם לא יביאו אותו לדיון בעניני "פוליטיקה". עבורם, אירועי העולם, יהיו אשר יהיו, הם ענינים שידונו ויוחלטו במונחים פוליטיים, כלכליים, חברתיים וצבאיים. עבורם, האדם הוא הקובע הסופי של גורלו, כאשר לא-ל נותר מקום מוגבל ביותר בעולם, ללא השפעה על התחומים החשובים באמת בחיי אדם.

לגבי מקיים הפולחן היהודי, לעומת זאת, היה מקום להניח שאין הדברים כפי שאמרנו. במבט ראשון נראה, שעבור יהודי כזה, האלקים אכן מגלם תפקיד חשוב ביותר בחיים. אולם שוב, זה רק במבט ראשון. כאשר מעמיקים לעיין, עולה הממצא, ולפיו בעוד שהפולחן ממלא חלק גדול מאד בחייו של היהודי הפולחני, הרי שתחומים שלמים בחייו נותרו "אוטונומיים", ומה שיוצא מכך הוא שחייו מתחלקים לשתי קטגוריות מאד רחבות, דהיינו "ענינים דתיים" ו"ענינים חילוניים".

ובתוך הקטגוריה ה"חילונית", ניתן להבחין בכמות מבהילה בעוצמתה של נושאים חיוניים בקיום האנושי, כאשר אחד מאלו המזדקר לעיניים הוא התחום המכונה "פוליטיקה". בעקבות כך, אנו שומעים שוב ושוב את הרעיון לפיו "לא מכניסים פוליטיקה לתוך בית הכנסת" כאשר לא מעניקים לדובר "שנוי במחלוקת" אפשרות להביע את עמדותיו. אך גרועה מכך בהרבה היא צמיחת התופעה ולפיה נושאים בעלי חשיבות עליונה, כגון מצבה של ישראל, הסוגיה הערבית, ה"שטחים" ושנאת היהודים בגולה הפכו לנושאים "פוליטיים", ולפיכך יצאו מתחום הממשל של החיים התורניים האמיתיים, וזאת בניגוד לנושאים תורניים "באמת" כמו הערוב, כשרות מהודרת (גלאט) וגודלו של אתרוג.

הנה קמו וגם נצבו לפנינו, שוב, תוצאותיה ההרסניות של הגלות, אשר עיקמה ועוותה את המושגים המקוריים של התורה. מה שאנו חוזים בו יום יום הינו הפרדת התורה מהמדינה, הפרדת התורה מה"פוליטיקה", הפרדת התורה מ"העולם החילוני". זהו סילוף.

היהדות התורנית, כפי שניתנה מאת האלקים בסיני, הייתה יהדות, אשר הכתיבה לפנינו חוק יסוד בהנהגת העולם - האלקים, אלקי ישראל, הוא מלך מלכי המלכים, אשר ברא עולם עם דרכי הנהגה ועם חוקים ומצוות המכסים כל תחום ותחום בחיים. ההיסטוריה מתרחשת אך ורק במסגרת רצונו והכוונתו. אין ביהדות מושג של הפרדה בין דת ל"פוליטיקה". לאמיתו של דבר, ביהדות אין מושג שנקרא "פוליטיקה". ישנן הלכות של ממשלה כפי שנכתבו בתלמוד ונפסקו ברמב"ם. ישנן הלכות של מלחמה. ישנן הלכות של אמונה וביטחון. ישנן הלכות של היחס הנכון לגויים. ישנן הלכות רבות מספור העוסקות במה שהיהודי של פולחן והתגויות – היהודי של שעטנז – מכנה היום בשם "פוליטיקה".

עיראק איננה סוגיה פוליטית. היא סוגיה דתית-תורנית. אותם אנשים עלובים, אותם בני-תמותה ארעיים, המשחקים כיום על במת ההיסטוריה, סדאם ובוש וכוויית וחוסיין , הינם בסך-הכל מכשירים בידי הבורא הכל-יכול במהלכו להביא קץ לעולם הנע ללא לאות לעבר השלב הסופי בתקופה זו של עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה , כשאפשר כבר כמעט למשש את צעדיו של המשיח ואת תחילתה של הגאולה. אל לו לאדם לפנות ל"ניו יורק טיימס", למגזין "טיים" או לרשת הטלוויזיה ABC כדי להבין מה הולך לקרות בעולם, באמריקה, במזרח התיכון, בישראל. עליו לפנות למקור של כל מה שהיה, הווה ויהיה – היהדות התורנית. אבל רק לזו האמיתית. ורק מפי אלו אשר הצליחו להשתחרר מאחיזתה האימתנית של הגלות אשר סלפה ועוותה את דרכנו באמצעות השפעת הרוב הגויי.

כל מה שקורה בעולם – ובמיוחד מה שקורה עם עיראק וכוויית והמשבר הנורא אשר מקרב אלינו את הייסורים של חבלי משיח – הכל קורה בגלל עם ישראל. סדאם ובוש הינם בסך הכל כלים, מטה זעם ביד ה'. זוועות מחד ואושר מאידך לא יבואו עלינו בגלל מיליונר מטקסס שנופש במיין ושוכן זמנית בבית הלבן , או בגלל פרא ערבי עם שגעון גדלות השוכן זמנית באותה בבל-אשור אשר היתה פעם "מטה זעמי" (ישעיה י', ה'). אנו חיים בתקופה האחרונה שלפני הגאולה הסופית; אבל, ה' ישמרנו שלא נצטרך לחזות בזוועות המיותרות המתלוות אליה בשל חטאינו.

עיראק? כוויית? מלחמה? גז? מה יקרה לישראל? מה יקרה ליהודים היושבים בחול הטובעני של הגלות? אל נא תפנו ל"מומחים" במדעי המדינה, לוויליאם ספירס , לפרשנים ולאנליסטים פוליטיים.

"שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג', ז') – זה המפתח למה שיהיה. להתבונן על עצמנו, על חטאינו שלנו. חשבון נפש. מה הם הכתמים המכתימים את נשמותינו? חילול שבת? חוסר יושר? חמדנות? אותה עצלות שבחיי רווחה חומרית הגורמת לשמירת המצוות וללימוד התורה להתמסמס בדרך ל"חיים הטובים"? הסרוב לעזוב את הגלות ולבוא הביתה לישראל, המקום בו צווינו לגור? הפחד מהגוי ובעקבותיו הפחד מפני כריתת הסרטן הערבי וסיפוח השטחים שהם חלק מארץ-ישראל?

אלו הנושאים שיכריעו את גורלו של סדאם חוסיין. ואת גורלנו שלנו.

העובדה ולפיה האירועים המדהימים והמרטיטים המתרחשים כעת במזרח התיכון מהווים עוד קפיצת דרך ענקית בתקופה זו של אתחלתא דגאולה ועקבתא דמשיחא - עובדה זו מזדקרת לעיני כל, מלבד העיוורים ביותר אשר מסרבים לראות. התאספות הצבאות והעמים לעבר מפתן הדלת של ישראל, האיום הנוראי באמצעות כלי-נשק אדירים, הסערה והתוהו ובוהו אשר אחזו בפוליטיקה ובכלכלה בקרב העמים – כל אלו מעידים על עליית המדרגה המבוצעת בידי ה' לקראת קץ הימים, על ההתקדמות הבלתי ניתנת לעצירה לעבר מלחמת גוג, הבא לעלות על ארץ-ישראל.

חוק הברזל והמושג היסודי של הגאולה האחרונה הינו שימות המשיח, ויחד עימם מלחמת גוג, המהווה חלק מובנה מהם, יכולים להגיע באחת משתי דרכים – או במהירות ובהדר ותפארת, או באיטיות ומתוך יסורים נוראיים אשר שיאם יהיה בחבלי משיח, אשר יובילו בסוף לגאולה. בהחלט לא כאן המקום להיכנס לפרטי פרטים בנוגע לכך או לקווים הכלליים ולדיון ביחס להסתכלות המקיפה על נושא הגאולה (זה יידון בהרחבה כחלק מספרי החדש בעברית, המיועד ללמדנים, ואשר בעזר ה' יצא לאור בעוד כשנה ). עם זאת, הבנה כללית ביחס למלחמת גוג לא רק שהינה חשובה, כי אם היא הכרחית עבורנו על-מנת שנוכל להציל את עמנו ואת עצמנו.

הכלל אותו הזכרנו לעיל מבוטא מספר פעמים בידי רבותינו. כך אנו מוצאים במסכת סנהדרין צ"ח. – "רבי יהושע בן לוי רמי [הקשה בין שני כתובים], כתיב "בעתה" (ישעיהו ס', כ"ב), וכתיב "אחישנה"! (שם) [דהיינו, כיצד יתכן על אותה גאולה המתוארת בפסוק, שהיא תבוא "בעתה" והיא תבוא גם באופן של "אחישנה", דהיינו לפני עתה? והוא מתרץ -] זכו [ישראל] - אחישנה, לא זכו – בעתה". רבותינו בגמרא ממשיכים ומביאים קושיה נוספת - "כתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה [והנה עם ענני השמים, כבן אדם היה בא]" (דניאל ז', י"ג), וכתיב "עני ורכב על חמור"! (זכריה ט', ט') - זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור".

ובסנהדרין צ"ז: מובא דיון שנערך בין ר' אליעזר ור' יהושע. "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב". ניכר מדברי ר' יהושע שהוא סבור כי התשובה במקרה השני לא תהיה תשובה אמיתית של ישראל, כי אם מתוך פחד נורא ותחושת חוסר אונים לנוכח בידוד מדיני, וכפי שאמרו רבותינו (סנהדרין צ"ז.) על הפסוק בדברים ל"ב, ל"ו – "כי יראה כי־אזלת יד ואפס עצור ועזוב" – "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר "ואפס עצור ועזוב" - כביכול אין סומך ועוזר לישראל".

ואכן, באופן דומה, על הפסוק בירמיהו ג', י"ד – "שובו בנים שובבים נאם־ה' כי אנכי בעלתי בכם", אומרים חז"ל (יומא פ"ו.) – "כאן – [מדובר על תשובה וגאולה] על ידי יסורין".

וביחס למחלוקת שבין ר' אליעזר לר' יהושע אותה הבאנו לעיל, מסתיימת הסוגיה (בסנהדרין צ"ח.) בכך שר' יהושע מוכיח את עמדתו מכח פסוק, והגמרא אומרת כי "שתק רבי אליעזר", דהיינו קיבל את עמדת ר' יהושע.

ועל-כן הכלל הינו ברור – הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים, אחת בהדר ובתפארת, ואילו השניה מתוך סבל נוראי שיקדם אליה, והכל תלוי בשאלה האם יעשו היהודים תשובה ובכך יזכו לגאולה מכח מעשיהם, אם לאו. (ואת הסיבה לכך שהגאולה תבוא אף בלא שיהיו זכאים אליה הבאנו כבר פעמים אינספור במשך השנים, והיא בכדי שהקדוש ברוך הוא יקדש את שמו אשר חולל יום יום לא רק מעצם מציאותה של הגלות, בה היהודים נטבחו ונרדפו, אלא אף בשל עצם העובדה שהיו מוכרחים לחיות בצל חסדיהם ותחת ריבונותם של הגויים, שמצב זה לכשעצמו מהווה חילול ה').

לדאבוננו, ובשל חטאינו, לא היינו זכאים לגאולה במהירות ובתפארת, ועל-כן הגאולה "בעתה" רובצת ומאיימת עלינו, אותה גאולה עליה אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ח:) – "ייתי, ולא אחמיניה [שיבוא המשיח, אך שאני לא אראה אותו]...".

הזמן עליו מדברים הוא עכשיו, ואנו מתחילים לראות לא רק את ניצני הגאולה, כי אם גם את ראשית טעמו של הסבל הנוראי אשר יקדם לה. ומלמדים אותנו חז"ל – "ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו [ללא תורה], שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן [מהאלפיים של ימות המשיח, אשר יכלו להתחיל בכל זמן מאותן אלפיים, אף מההתחלה] מה שיצאו מהן ".

 הזוועות המתלוות לגאולה אשר תבוא לא כתוצאה מזכויותינו, כי אם למרות חסרונן, מתוארות בגמרא –

 "דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא" (סנהדרין צ"ז.).

 "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר - חכה לו [למשיח]" (שם צ"ח.).

 "בעקבות משיחא - חוצפא יסגא [תרבה], ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן [הגולן] ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו... ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים" (סוטה מ"ט:).

 "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות... עד שירבו המסורות... עד שיתייאשו מן הגאולה" (סנהדרין צ"ז.).

 "אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות הרשעה על ישראל תשעה חדשים" (סנהדרין צ"ח:). אימרה זו היא אשר הובילה את האמוראים עולה ורבה להכריז את אותה הכרזה שהזכרנו לעיל – "ייתי, ולא אחמיניה [שיבוא המשיח, אך שאני לא אראנו]" (שם).

 זוהי הזוועה אשר תתלווה לגאולה אשר תבוא למרות חטאינו – והתאספות העמים לעלות למלחמה כנגד ארץ-ישראל, הלא היא מלחמת גוג – דבר זה יארע על כל פנים. אולם לו יהיו ישראל ראויים לגאולה, אזי המלחמה והניצחון האדיר על גוג והעמים יבואו במהרה ובתפארת. ומצד שני, אם ישראל לא יהיו זכאים – אזי שיבוא המשיח, אבל...

 מלחמת גוג העולה עם העמים ועם שורה של צבאות על ארץ-ישראל, כפי שחזו הנביאים וצפו חכמינו, הינו הפרק האחרון בתהליך הגאולה הסופית של העולם. זה דבר שחייב לקרות, בין אם תבוא הגאולה במהירות ובהדר, ובין אם תבוא מתוך יסורים נוראיים. גוג יובל לשם, כשהוא כרוך על כרחו אחר רצונו ומגמתו של ה' אלוקי ישראל, וזאת בשל השפלתו של עמו ישראל. הוא יכוון אותו לשם עבור המטרה של אותה השמדה סופית, אותה השמדה אדירה, מדהימה ועוצרת נשימה של צבאות העמים בידי ה', אותה השפלה של גאוותם אשר תהווה את הקדימון לכניעה ולהשתחוויה של כל העולם כולו מתוך פחד ויראה בפני ה' אלוקי ישראל ולקבלת ריבונותו המוחלטת.

 "הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותבל. ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך ואת־כל־חילך... פרס כוש ופוט אתם כלם מגן וכובע. גמר וכל־אגפיה בית תוגרמה ירכתי צפון ואת־כל־אגפיו עמים רבים אתך... באחרית השנים תבוא אל־ארץ משובבת מחרב מקבצת מעמים רבים על הרי ישראל" (יחזקאל ל"ח, ג' – ו'; ח').

 בָּנוּ תלוי כיצד תיראה אותה מלחמה. אם נהיה ראויים וזכאים על-ידי מעשינו ואמונתנו האיתנה בה' אשר תבוא לידי ביטוי באותן פעולות אשר מתריסות בפניהם של הגויים ואשר מושרשות בביטחון מוחלט בה', אזי תהיה המלחמה מהירה והניצחון יהיה מהולל ומפואר, כאשר השמדת העמים וקריסתם תהיה שלמה ומוחלטת. אך אם לא, אם לא נהיה זכאים לכך בשל קשיות עורפנו ועקשנותנו מלקבל על עצמנו עול מלכות שמים, אזי כדברי רבותינו – "אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות הרשעה על ישראל תשעה חדשים" (סנהדרין צ"ח:). וכפי שאמר הנביא (זכריה י"ד, ב') – "ואספתי את־כל־הגוים אל־ירושלם למלחמה ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשגלנה [קרי תשכבנה]". הבחירה נתונה בידינו.

 ה' ברחמיו האינסופיים מעניק ליהודי פעם אחר פעם תקופה של חסד, עוד הזדמנות ועוד הזדמנות על-מנת לשוב. אולם בכל פעם שאותה תקופה עוברת ללא תשובה, נעה ההיסטוריה צעד נוסף קדימה במסלול הגאולה אשר תתלווינה אליה זוועות. וזו משמעות כל הסיפור הזה של כוויית ועיראק וכל אותו מחזה מדהים ומפעים בו אנו חוזים, כאשר עמי העולם מניעים את צבאותיהם לעבר מרחק יריקה מארץ-ישראל. המלחמה האחרונה של גוג והעמים העולים על ישראל מתקרבת אלינו צעד ענק נוסף – ואנו ממשיכים להביט ואיננו מבינים דבר.

 היהודי הבלתי-יהודי, אותו חילוני מתיוון, אותו "בן חורג" של אברהם אבינו, המתדמה לגוי, אשר צופה בכל האירועים דרך עין של כופר ולץ, אשר עבורו אלוקים נחשב לנטע זר לחלוטין במסדרונות בהם מתרחשים האירועים הפוליטיים, הצבאיים, הכלכליים וההיסטוריים – אותו יהודי הינו מקולל בקללת הראות המוגבלת של כל אותם סוסים וחמורים אשר להם ספי-עיניים , המונעים מהם מלהביט לצדדים ולראות את המציאות. המחשבה ולפיה כל מה שקורה במפרץ ובמזרח התיכון בכלל קורה רק בגלל עם ישראל ושאכן, כל מה שקורה בזירת היחסים שבין אומות העולם כולו שורשו נטוע ביהודי ובמעשיו – רעיון זה נשמע בעיניו זר, הזוי, ואכן – גם שבטי ו"גזעני", עד כדי שאינו עולה אפילו על דעתו העקרה.

 על הכל, אם כן, מסתכלים דרך עדשות גיאו-פוליטיות, וכה מעטים מבינים את משמעות הדברים! כה רבים הם השמחים בראותם את ארה"ב עומדת מול אויב ערבי וכה רבים הם החוזרים כהד על דבריו של האיש הקטן והאומלל המכהן בראשות ממשלת ישראל , אשר משחרר הצהרות, ולפיהן "סוף סוף העולם כולו מבין שאש"ף והערבים אינם מעונינים בשלום". וכמה שאנו שמחים וליבנו מתרחב מהודיה, וכמה שאנו בטוחים שכל זה טוב עבור ישראל, וכמה ניכר הדבר, כי אותם יהודים בעלי חשיבה לא-יהודית אינם מסוגלים להבין ואינם יכולים לראות דבר!

 כדאי שכל אותם יהודים מעשיים וגמישים אשר מביטים על אירועי העולם דרך המשקפיים של תובנות גיאו-פוליטיות וכלכליות-חברתיות – כדאי שיפנימו ויבינו כי מאותה נקודת מבט, תהא תוצאת העימות האמריקאי-עיראקי אשר תהא, ידה של ישראל תהיה על התחתונה. אתם סבורים אחרת? כדאי שתשקלו שנית.

 במידה והאמריקאים יכשלו ולא יתמידו לכל אורך המשימה לרסק את עיראק, יצא סדאם מן העימות כמנצח וכגיבור העולם הערבי, אשר לא נודע כמותו מאז ימי צלאח-א-דין . במידה ולאמריקאים יחסרו כח ההתמדה והמשמעת הנדרשים בכדי להתמיד לכל אורך הדרך – ואפשרות זו קיימת במידה מסוימת לנוכח מצבה הפוליטי הפנימי של אמריקה וחוסר הנכונות בקרב הציבור האמריקאי לספוג אבדות רבות – אזי סדאם יצא מהמלחמה כגיבור ההמון הערבי ממרוקו ועד המפרץ, והוא יהיה כנמר אשר תאבונו רק יתעצם ויתלהט לנוכח ניצחונו. הזמן, אשר כבר היום עומד לצדו, יעמוד לצדו עוד יותר, שעה שהמצעד העיראקי לעבר השגת נשק גרעיני ונשק כימי וביולוגי קטלני אף יותר ממה שמצוי בידו כעת שועט קדימה. שכן זהו האיום הממשי מצד עיראק. לא כיבוש הנפט הכווייתי ואף לא כיבוש אפשרי של שדות הנפט בסעודיה, כי אם השגתו הבלתי-נמנעת (אם לא ירוסק) של נשק להשמדה המונית. הניסיון למנוע ממנו לפלוש לסעודיה או לירדן או לאיחוד האמירויות הערביות אינו נוגע לאיום זה, שהוא האיום האמיתי. וכאשר אכן ישיג את מבוקשו, דבר לא ימנע ממנו להעניק כמתנה "פצצונת גרעינית" או שתיים למחבלי אש"ף.

 מצד שני, אם האמריקאים יצליחו לרסק את סדאם, אזי להווי ידוע כי הדבר יושג תחת מטריה של כח רב-לאומי אשר במסגרתו לחמו סורים, מצרים ועוד ערבים לצד כחות ארה"ב. הדבר יהווה תקדים עבור כח רב-לאומי מעין זה אשר ילחץ על ישראל לסגת משטחי יהודה, שומרון ועזה. אותן מדינות ערביות אשר לחמו כנגד עיראק תאמרנה כעת לוושינגטון – "אנחנו נלחמנו נגד אחינו למענכם; כעת זו מחובתכם כלפינו להציל את אחינו הערבים על-ידי עצירת התוקפנות הישראלית גם כן". האם מישהו סבור כי בוש ובייקר , אשר גם בלא זה מגלים יחס עוין כלפי ישראל, לא יסכימו? האם יש מי שסבור כי אותן סנקציות כלכליות אשר הופעלו כלפי עיראק - לא ישתמשו בהן כלפי ישראל? האם נותר מישהו שעדיין אינו מבין כי אי אפשר עוד לעצור משלוח של נשק אמריקאי למדינות ערביות "ידידותיות" וששמשה של אייפא"ק שוקעת? האם מישהו עוד מאמין כי ארה"ב, אחר שתרסק את סדאם, האביר הגיבור והאהוב על ההמונים ברחבי העולם הערבי, היא לא תנסה להציל את תדמיתה בעיני אותו עולם ערבי על-ידי כך שתראה "יחס שווה" כלפי ישראל?

 יותר מכך. אינטרסים ישראלים ואמריקאים אינם חופפים – רחוק מכך. אינטרסים ישראלים ואמריקאים הינם שונים בתכלית – אכן, למעשה הם מתנגשים. לא רק שלאמריקאים ישנו אינטרס לטווח ארוך להישאר ביחסים טובים עם מדינות ערביות "מתונות" (וזה יכלול כעת את בעלת-הברית החדשה, סוריה ), אלא שאף בטווח הקצר – האינטרס האמריקאי שישראל לא תפציץ מרכזים אסטרטגיים ומתקנים סודיים בעיראק, שמא יהרגו בני-ערובה אמריקאים השרויים שם – אינטרס זה סותר לחלוטין את הצורך הישראלי להשמיד את אותם אתרים לפני שיהפכו למקומות, אשר מהם מתוכנן הרס אדיר כלפי ישראל. האם ישראל תימנע מלהפציץ מטרות המסכנות את עצם קיומה מכיוון שחיי אמריקאים מצויים שם בסכנה? בהכירכם את שמיר וארנס , מה הייתם אומרים?

כמובן, ישראל אינה יכולה לנצח בשום מקרה כשמסתכלים מנקודת ראות חילונית, "מעשית", שכן כך גזר הבורא. הוא לעולם לא יביא גאולה לעם ישראל אשר לא שב אליו ואל חוקיו אלא מתוך יצירת התנאים אשר לכשעצמם יניחו את יסוד הגאולה – בידוד; ישראל העומדת לבדה וללא בעלות ברית; ישראל שאין לה עוד למי לפנות חוץ מה'.

"אין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה". כך מביא המכילתא בפרשת בשלח . ואני חוזר שוב על דברי רבותינו מסנהדרין צ"ז. – " כי יראה כי־אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים ל"ב, ל"ו) – "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר "ואפס עצור ועזוב" - כביכול אין סומך ועוזר לישראל".

כל זמן שיש לישראל ולו בעל ברית מדומה אחד, הם תמיד יאמינו כי אותו בעל ברית הוא אשר אִפשר להם להתגבר ולשרוד. כך היה עם צרפת בשנות החמישים וכך היה עם ארה"ב בעשרים השנים האחרונות. מעולם לא ראו את ה' בתור מי שהציל את ישראל. אומה של קטני-אמונה אשר מעולם לא הרימו את עיניהם לשמים ומעולם לא יחסו לו את הצלתם. ועל-כן הגאולה אינה יכולה לבוא בלא ביטחון אמיתי בה', שכן זהו ליבה של התשובה; ואף אותם אלו המקיימים את הפולחן היהודי אלא שהם קטני-אמונה וחסרי ביטחון בה', אותם אלו המסתכלים כל העת מה יאמרו ומה יעשו הגויים – אף הם לא יצילו את עם ישראל.

היהודי חייב לעמוד לבדו. הוא חייב להיות מבודד. היה זה ציווי הבורא, הייתה זו דרישתו מאז ומעולם. "עם לבדד ישכן" (במדבר כ"ג, ט'). ועוד – " וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים ל"ג, כ"ח).

רק עם יהודי העומד לבדו, ללא בעלי ברית, בעל כורחו יפנה לאביו שבשמים. הוא יהיה אז מחויב לפנות לה'. אם יעשה כן מתוך רצון, אזי הגאולה תבוא בזריזות ומתוך שמחה. אם היהודי מתוך התלהבות וביטחון גמור יפנה את גבו לגויים ויישא עיניו אל ה', אזי המשיח יבוא "היום, אם-בקלו תשמעו" (תהילים צ"ה, ז'). אולם אם היהודי יסרב לעשות כן ובחוסר אמונתו הקטנונית ידבק בגויים, בעמים, אזי בעלי בריתו יקרעו אותו מעליהם בה בשעה שיפנו כנגדו, והבידוד יבוא על כל פנים – אולם מכיוון שלא רצינו בו ולא ביקשנו אותו, הוא יבוא רק כאשר הוא מלווה בעונשים נוראיים.

כך מסתכל היהודי, היהודי השורשי, המקורי, אל עבר המשבר במזרח התיכון. שאר האנשים ימשיכו להתפלש במדמנת אשליותיהם המתגויות אשר תבאנה אסונות על כולנו.

ואותם יהודים שבגולה אשר דואגים בכנות לגורלנו, יושבי ארץ הקודש – כדאי שידעו דבר אחד. העובדה כי המזרח התיכון נתון במשבר הינה מציאות שאינה ניתנת להכחשה. וגם הנתון ולפיו ישראל אשר לא תשוב אל ה' תעמוד בפני זמנים נוראיים – אף הוא שריר וקיים בכל אמיתותו. אולם היהודים בישראל לעולם לא יוגלו פעם נוספת. המדינה היהודית אינה יכולה להיחרב; במקרה הגרוע – יהיה סבל נוראי, אשר ניתן למנוע אותו באמצעות שיבה אל ה' והפגנתו של אותו ביטחון בו אשר בעקבותיו יעשו היהודים את כל אותם מעשים אשר ירגיזו את העולם – יספחו את שטחי יש"ע; יגרשו את הערבים מכל הארץ; יכו בעיראק מבלי לבקש רשות מארה"ב ומבלי להשתטח בפני רצונותיה; וישתלטו על הר הבית.

אולם עבור יהודי ארה"ב ושאר בני הגולה – לא תהיה דרך מילוט. עבורם, אותם אלו אשר כה דואגים לישראל, המסר צריך להיות – רפאו את עצמכם! דאגו לגורלכם, שכן אתם נתונים בסכנה גדולה יותר לאין ערוך מאיתנו. הגולה – אשר מעולם לא נועדה להיות אלא קללה ועונש עבור חטאי היהודים, לא יותר מאשר בית קברות רוחני האסור למגורים עבור היהודי כאשר קיימת מולדת יהודית – אותה גלות מגיעה לקיצה. ליהודי אין כל בררה, והתפרצותה המאיימת של שנאת היהודים ברחבי העולם בחודשים האחרונים הינה חלק מאותה תקופה אחרונה שלפני הגאולה הסופית, אשר ניכרת לעין יותר ויותר. ליהודי אין כל בררה, ואף שהוא מעוור את עצמו מרצון בכדי לא לראות את האמת, ואף שבקשיות עורפו הוא מתעקש להישאר באותו בית קברות, קולו של הנביא מהדהד מבעד לדורות –

"חי־אני נאם אד-ני ה' אם־לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן־העמים... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה... והעברתי אתכם תחת השבט... וברותי מכם המרדים והפושעים בי" (יחזקאל כ', ל"ג – ל"ד; ל"ז – ל"ח).

העובדה ולפיה החילונים והרבאייס המכחישים את בורא עולם אינם מבינים דבר אינה מפתיעה בלשון המעטה, אולם ניתן בצער לראות ולשמוע למדנים ומנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה אדיר אשר מועלים בחובתם לדבר ברבים על לקחי התקופה ועל אותו מפנה היסטורי בו אנו חוזים מנקודת מבט יהודית שורשית.

ובכן, באים שני הרבנים הראשיים לישראל עם מסר ליהודים – "שומר ישראל לא ינום ולא יישן, ואין ספק כי המתיחויות האחרונות במפרץ בסופו של דבר יבשרו רק טוב עבור היהודים".

והאדמו"ר מליובאוויטש משגר הודעה מרגיעה, הקובעת כי אין מה לחשוש לבטחונה של ישראל, שכן "ניתן לשאול כל ילד בן חמש שלומד חומש מה אומרת התורה בפירוש – שישראל היא "ארץ אשר־ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י"ב)". הוא מוסיף ואומר, כי אין ממה לדאוג, שכן כל האירועים אינם אלא הכנות לקראת ביאת המשיח.

ואני יושב לי בצער ושואל – רבותינו המלומדים, לא זכיתי להבין את דבריכם. כמובן, ה' אינו נם ואף אינו ישן, אולם זה לא מנע ממנו להפנות את פניו מישראל במשך מאות שנים ולאפשר לאסונות להינתך עליהם בשל חטאיהם. וזה לא מנע מדוד המלך לזעוק – "עורה למה תישן אד-ני הקיצה אל־תזנח לנצח" (תהילים מ"ד, כ"ד). וכן הוא אמר – "ויקץ כישן אד-ני..." (שם ע"ח, ס"ה). ומשמעות העובדה שילד בן חמש יודע כי ארץ-ישראל הינה "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה" הינה שהוא גם יודע שזה לא מנע ממנו פעמים אינספור מלאפשר לאויבי ישראל להביא עליהם אסונות.

כמובן, האירועים אשר מתרחשים במזרח התיכון מהווים את עקבתא דמשיחא, והם נכנסים עמוק לתוך אתחלתא דגאולה , אולם נשאלת השאלה איזו מין גאולה זו תהיה? האם תהיה זו גאולה, אשר תבוא בזריזות כיוון שנהיה זכאים אליה, או שמא היא תלווה באסונות נוראיים מכיוון שאנו חוטאים ומכחשים בה' ואנו רומסים את התורה ומחללים שם שמים? אנו מאפשרים להר הבית להישאר בידי ישמעאלים ארורים שעה שיהודים מנועים מלהיכנס – לא מסיבות דתיות כי אם בשל פחד המעורר גועל מפני פגיעה ברגשות המוסלמים; אנו נמנעים במתכוון לא רק מסיפוח שטחי ארץ-ישראל - יהודה, שומרון ועזה – אלא שאנו אף מסרבים לאפשר התישבות יהודית חופשית ובלתי-מוגבלת בכל האזורים הללו; האינתיפאדה, אשר נכנסה כבר עמוק לתוך שנתה השלישית, טומנת בחובה לא רק יהודים שנרגמים באבנים ובבקבוקי תבערה, כי אם גם את הפחד של יהודים לנסוע בחלקים רחבים מארץ-ישראל, לרבות אזורים בתוך שטחי המדינה, שעה שהצבא מבחינה מעשית יוצר "מדינה פלשתינאית" בכך שהוא מסיג את כוחותיו מחלקים גדולים של אותם שטחים, ובכך הוא מפקיר את גורלם לחסדיהם של "השבאב", אשר מניפים דגלי אש"ף מכל מסגד; יהודים נרצחים בדם קר בירושלים; מכוניות ואוטובוסים יהודיים נרגמים ומועלים באש בירושלים; וחילול ה' ממשיך וגובר, כאשר המנהיגים החילוניים מרמים אותנו ואת עצמם, בעוד אלו ה"דתיים" מעונינים רק בתקציבים עבור מוסדותיהם. ושם שמים, כבוד שמים – מה יהא עליו? ואם כבר זעקו רבותינו – "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה [שאינה נלמדת]" (אבות פרק ו' משנה ב'), מה נאמר אנו על הבושה וההשפלה ועל עלבונה של תורה כאשר האלוקים עצמו והאיסור התורני שקבע כנגד חילול ה' נרמס, כאילו אינו קיים?

עבור זה לא תיתכן סליחה וכפרה אלא באמצעות כאב ואסונות, ה' ישמרנו; אותם צירי לידה, אותם חבלי משיח נוראיים. אותם חבלי משיח אינם חייבים להתקיים אם רק נהיה אותם יהודים שהיינו אמורים להיות – יהודים של אמת, של גבורה ושל עול מלכות שמים. אלו אותם צירי לידה, אשר בתחילתם אנו חוזים כעת בכל אותם מאורעות ותהפוכות המתרחשים וגועשים במזרח התיכון.

אלו הדברים אותם היינו אמורים לשמוע מפי הרבנים תחת אותן הרגעות באמצעות דברי שטות ובאמצעות תשובות קלות, אשר כל-כך מזכירות, ה' ישמרנו, את ימי הנביאים, אשר זעקו - "וירפו את־שבר בת־עמי על־נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום" (ירמיהו ח" י"א). וכן שם בפסוק ט"ו – "קוה לשלום ואין טוב לעת מרפה והנה בעתה". שכן ברור הדבר, כי לא יכון שלום פשוט ושטחי וקל ומרגיע בה בשעה שכל מה שהזכרנו – שלא לדבר על חילול שבת וביזוי מצוות התורה בכלל, יחד עם החדרת התרבות הזרה והרעיונות הנכריים למוחותיהם ולליבותיהם של היהודים, מה שהופך אותם למתיוונים ומתגויים המקיימים פולחן מת – לא יכון שלום כשכל הדברים הללו מתחוללים במרוצה ברחבי הארץ. ה' אינו נשוא למניפולציות שלנו. איננו יוצרים אותו בצלמנו כדמותנו, מין אל עליז, המעניק לנו שעת אושר בלתי-נגמרת וחיים שמחים עד עולם. הא-ל האמיתי הניח בפנינו כלל של שכר ועונש עבור מעשינו, ורק הכופר והלץ יכולים ליצור "אלוהים" חדש אשר מתעלם מחטאים ומפנה את עיניו מהם, ואשר אכן נברא בצלמם של ג'פרסון ונמל הייני . ורבותינו מטעימים – "כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יותרו חייו" (בבא קמא נ.). חטא אינו נמחה לעולם כי אם על-ידי תשובה ועזיבה של אותו החטא. לעולם לא תבוא גאולה ללא מכאובים עבור שמו הגדול כל עוד הוא מחולל יומיומית באופן חופשי. "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מ"ח, כ"ב). ואין כל דרך מילוט מאותה הנחה בסיסית של היהדות.

אחד היסודות עליהם עומדת היהדות הינו היסוד של השגחה פרטית, הכוונתו האישית של ה' את העולם ואת עניניהם של יחידים ואומות. וזו הסיבה אשר בגינה אל לו לאדם לקרוא עיתון – עליו ללמוד אותו . מאורעות העולם אינם "קורים" סתם כך, מתאפשר להם לקרות, או שהם מוכרחים לקרות – משום שה' מכוון את העולם. ובמאורעות הקשורים לעמים השונים, הרי שעלייתן ונפילתן של אומות מתקשרות ישירות להשפעתן על ישראל כחלק מהשכר והעונש שלהם על קיום המצוות או ביטולן. עמים ושליטים אשר עולים ומשגשגים אינם מצויים באמת ברשות עצמם. המושג של "אשור שבט אפי" (שם י', ו') מנציח את העיקרון ולפיו אימפריות אשר עולות לגדולה אינן יותר מאשר אלה, מקל יבש בידי ה'. כשישראל ראויים לעונש, מרשה ה' לאלת הגוי להכות. כשאין הדבר כן, האלה נשברת ומתרסקת.

כך ניתן גם ללמוד על אירועי זמננו. כשהודח השאה באיראן , יכול היה לקרות דבר אחד מתוך שניים. ארה"ב ונשיאה דאז, ג'ימי קרטר, יכלו להסיק, שאם אירן של השאה, אשר היוותה את עמוד התווך של מדיניות החוץ האמריקאית בהיותה הכח העיקרי באזור עם הצבא הגדול והיקר ביותר – אם אותו משטר יכל לקרוס לחלוטין באופן כה מהיר ובכזו קלות, אזי נעשה ברור, כי המוסלמי הינו בלתי יציב וחסר ודאות, ולא ניתן לסמוך עליו כעל בעל ברית, וממילא ניתן לסמוך באזור רק על ישראל.

או. או שקרטר יכל להסיק כי בעקבות קריסתה של אירן, נעשה הדבר הכרחי יותר מתמיד לבסס את הבריתות עם מדינות ערביות "מתונות" כגון כוויית, סעודיה ושאר מדינות המפרץ.

אילו היו ישראל והיהודים ראויים וזכאים לכך בשל מעשיהם ואמונתם העמוקה בה', והיו מוכנים לבצע את רצונו ללא מורא מהגוי, אזי ללא ספק היה מתרחש התסריט הראשון שהזכרנו. אולם לא היינו זכאים, והשני הוא שהפך למציאות. הצוות של קרטר קלע למטרה הלא נכונה.

אותו עיקרון חל לגבי מצבנו כיום. עיראק, אשר עברה מלחמה אכזרית ורוויית דם עם איראן , יכלה לצאת ממנה מוכה, עייפה, מדממת ומדוכאת. אכן, זה מה שהיה קורה אילו היו ישראל זכאים לכך על-ידי מעשיהם. לחילופין, יכלה עיראק לצאת מהמלחמה עם צבא קשוח, מנוסה ובוגר ועם אומה החיה בצל תעמולה המפארת את "הניצחון" שהושג מול אירן. וזה מה שקרה בפועל, שכן היהודים לא היו זכאים לאפשרות הראשונה. ובכן, אנו משלמים עבור חטאינו ועיוורוננו. אנו משלמים עבור פחדנו מהגויים ועבור חוסר בטחוננו בה'. ומלחמת גוג הולכת ומתקרבת אלינו.

כאשר מועצת הביטחון של האו"ם הצביעה פה אחד לעצור את עיראק, כשארה"ב וברה"מ וסין וכל השאר מצטרפים להחלטה, הצהיר יוסף תקוע, לשעבר הנציג הישראלי הבכיר באו"ם, בשמחה ובסיפוק, כי "מעולם לא הייתה תמימות-דעים כה מוחלטת". מתיוון טיפש, עיוור וקטן. הוא נטול יכולת להבין את דברי חז"ל בסנהדרין ע"א. – "כנוס לרשעים - רע להן ורע לעולם". הוא אינו מסוגל, במוחו המחולן, השבוי בידי התרבות הזרה האחוזה בו, להבין כי אותה אחדות, אותה תמימות דעים של העמים תופנה יום אחד לעבר ישראל, ושההיבט החיובי היחיד שהיה קיים באו"ם מאז לידתו היה החולשה וחוסר האונים אשר אפיינו אותו. כעת, אף זה מתחיל להשתנות וישראל מצויה היטב על הכוונת של אותו מוסד .

"ובאת ממקומך מירכתי צפון אתה ועמים רבים אתך רכבי סוסים כלם קהל גדול וחיל רב. ועלית על־עמי ישראל כענן לכסות הארץ" (יחזקאל ל"ח, ט"ו – ט"ז). ועוד – "ושבבתיך וששאתיך והעליתיך מירכתי צפון והבאותך על־הרי ישראל" (יחזקאל ל"ט, ב').

רבותינו מלמדים אותנו, כי גוג יקום לעלות על ישראל בכדי להילחם באלוקי ישראל. זהו חילול ה' בכל תוקפו – שיאו של חילול ה'. ואכן, כל עוד היהודי אינו מבין כי המלחמה כנגד ישמעאל, ובסופו של דבר כנגד העולם כולו, הינה מלחמתה של היהדות, מלחמתו של אלוקי ישראל כנגד העמים, דתותיהם ואמונותיהם, מלחמה אשר תכליתה להכריז על ה' אלוקי ישראל כמלך על כל הארץ, כא-ל האחד והיחיד, כל עוד לא נבין זאת – לעולם לא נבין ולו אירוע אחד מבין כל אלו המתרחשים סביבנו.

אכן, איננו מבינים. גרוע מכך, איננו חפצים להבין. בעקבות כיבושה של כל חלקה טובה והכנעתה בידי התרבות הזרה הגויית, דיבורים מן הסוג הזה נשמעים כ"לקוחים מימי הביניים", "פרימיטיביים", "שבטיים", וכמובן – "חומייניסטים". לדאבוננו, הישמעאלים, המוסלמים, מבינים את הדברים היטב כפי שצריך, וסדאם, בין אם הוא עושה זאת מתוך אמונה ובין אם מתוך שיקולים פוליטיים ציניים, מכל מקום הוא עושה שימוש במונח של "מלחמת דת" והכריז על כך בהצהרתו הקוראת למלחמת קודש –

"לכל המוני הערבים והמוסלמים באשר הם – הצילו את מֶכָּה ואת קבר הנביא מפני כיבוש...

"האימפריאליסטים, הרמאים, הסוחרים והסוכנים הפוליטיים, משרתי הזרים והציונות – כולם כאחד עמדו נגד עיראק אך ורק מכיוון שהיא מייצגת את המצפון של האומה הערבית ואת יכולתה להבטיח את כבודה ואת זכויותיה כנגד כל המזיקים.

"עיראק, הוי ערבים עיראק היא שלכם... היא הנר אשר מייצג את זכותנו להאיר את החשכה...

"הוי ערבים, הוי מוסלמים ומאמינים בכל מקום בעולם. הגיע היום לקום ולהגן על מכה, הכבושה בידי חניתותיהם של האמריקאים והציונים...".

"הכו באינטרסים שלהם בכל מקום. הצילו את מכה ואת קבר הנביא מוחמד במדינה...

"הניצחון יהיה שלנו, בעזרת אללה, והפולשים יסולקו, ויחד איתם יסתלק כל הדיכוי והשחיתות בכל מקום והשמש תזרח לעד מעל שמי עמי ערב והאיסלאם...".

על זה נסוב כל העניין של גוג. זוהי תחילתה של תקופת הקץ, והלקחים העולים מאירועי זמננו ניתנים לתמצות בקריאה אחת כללית – " שובו אלי נאם ה' צב-אות ואשוב אליכם" (זכריה א', ג'); "שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם" (ירמיה ג', כ"ב). זהו לקח הלקחים, וממנו נלמדים כל השאר, כל אותם לקחים פרטיים.

האירועים אשר קשורים למתקפה העיראקית ולכיבוש כוויית הינם אירועים אשר חייבים להילמד ולהיחרט על לוח ליבנו. שכן לקחים כה רבים מצויים כאן על-מנת שנלמד אותם, לקחים כה רבים אשר ה' מתחנן בפנינו שנלמד אותם לפני שאסון נוראי ינחת עלינו.

הלקח הראשון – העולם הערבי מאוכלס באנשים המלאים בשנאה ואכזריות, תאוות שלטון ותשוקה לכח. אלו אנשים אשר עבורם אמת, הבטחה ושבועה הינם דברים חסרי משמעות לחלוטין, נעדרי כל ערך מוסרי או ערכי, המיועדים לשימוש בתור כלי נשק ובתור אמצעים להשגת כל מטרה שתמצא חן בעיניהם בכל רגע נתון. העובדה הינה שכל מה שהעיראקים עשו ואמרו היווה חלק ממערך אדיר ומסועף של שקרים. ההאשמות המקוריות שלהם היו שקריות. הסחת הדעת באמצעות הפגישה שקוימה עם הכווייתים בכדי להגיע כביכול להסדר הייתה שקר. הטענה כאילו נקראו לפלוש בידי כווייתים אשר מרדו בממשלה הייתה שקרית. האמת הגדולה ביותר במזרח התיכון הינה שערבים פשוט משקרים.

כמובן, אין מדובר רק בעיראק. בכל פעם (ומדובר בפעמים רבות) שאלימות פורצת בלבנון ועימה הרג רב, ישנה קריאה להפסקת אש. כל פרץ מסוים של אלימות מובטח שיוליד לפחות עוד תריסר "הפסקות אש", כשכל אחת מהן מופרת כל אימת שאחד הצדדים מרגיש שיוכל להרוויח מההפרה. הבטחה, מילה, הסכם בעולם הערבי – כל אלו מהווים נשק במשחק ההאשמות, ומי שלוקח ברצינות מילה של ערבי אכן זכאי לעונש אותו יקבל ולו מהסיבה שהינו טיפש .

 הלקח? אנו נהיה גרועים מטיפשים אם נבטח בפלשתינאים. אנו נהיה בגדר רוצחיהם של יקירינו. סדאם חוסיין אינו מהווה רק אישיות – הוא מהווה סמל, מושג. כל שליט ערבי הינו סדאם חוסיין, וכאשר ניתנת להם ההזדמנות, הם נוהגים כמותו. אנואר סאדאת, אשר תקף מעבר לתעלת סואץ ביום הכיפורים, היה סדאם. ואנחנו, אשר ויתרנו על כברת ארץ אדירת מימדים וקירבנו בכך את הגבול לכ-100 קילומטר מתל-אביב, הננו משוגעים. וחוסני מוברק הינו סדאם, ואם וכאשר יחוש כי ההזדמנות שלו בשלה, יכה אף הוא בישראל. וחוסיין מירדן, המלך הקטן, הריח ב-1967 את אותה ההזדמנות עבור עצמו ותקף את ישראל.

אמת, יושר, מילה ונאמנות – דברים אלו אינם מצויים בקרב הערבים. האויב של אתמול הופך ל"חבר" של היום, וירדן יכולה לטבוח באש"ף , ואז יכול מחבל של אש"ף להתנקש בשר ירדני ולשתות את דמו , ולמחרת הם הופכים ל"בעלי ברית". אתמול, סוריה ניסתה לעשות לירדן את מה שעיראק עשתה לכוויית ; היום, הם "אחים". אכן, רוח חולה שורה על העולם הערבי.

הלקח השני – לכל מי שאמר לי (ואינני יכול אף להתחיל לספור את מספר האופנים בהם זה נאמר) שהסיבה אשר בגינה איננו יכולים לגרש את הערבים היא שהעולם לא יקבל זאת – כיצד זה שסדאם חוסיין אינו דואג מפני "העולם"? מדוע האירנים לא דאגו מפני "העולם"? מדוע כל העֵשַׂוִים שבעולם אף פעם אינם דואגים מפני מה שכל שאר העֵשַׂוִים עלולים להגיד או לעשות? מדוע זה שרק יעקב יושב לו כל היום ורואה כיצד האסון גובר והעתיד האיום והנורא הולך ומתקרב, והוא מסרב לנקוט בפעולות הגיוניות בגלל "העולם" ומה שאותו עולם יאמר או יעשה? מדוע זה שסדאם מוכן לעשות דבר נורא מבלי לחשוש מפני "העולם", בעוד שהיהודים אינם מוכנים לקיים מצווה אשר תציל אותם, דהיינו לזרוק מכאן את הערבים, בגלל "העולם"? לימדו את הלקח.

הלקח השלישי – התגובה הטבעית והאמיתית אשר שררה בעולם הערבי למעשיו של סדאם הייתה של כבוד ויראה כלפי אדם אשר לא בזבז את זמנו על התיפיפות דיפלומטית והעדיף להשתמש בכח ובעוצמה. וכאן נמצא המפתח להבנת הלך הרוח הערבי והמזרח תיכוני – כח ועוצמה הם שעושים רושם, לא נחמדות ומוסריות. כאשר ישראל נדמתה בעיני הערבים כחזקה וקשוחה, הם שנאו אותה אבל פחדו ממנה והורידו את ראשם כאחוזי אימה. בכל פעם שישראל, המושפעת על-ידי ההתיוונות, מעניקה בעקביות ויתורים מטורפים, הדבר אינו נתפס בעיני הערבים כביטוי של "טוב לב" כי אם כחולשה, והחלש מהווה טרף קל לשחיטה בג'ונגל המזרח תיכוני. לימדו את הלקח.

הלקח הרביעי – הרודן העיראקי הפך לגיבור ההמונים הפלשתינאים, הרואים במעשיו את הדרך היחידה להתמודדות מול ישראל. הם חולמים על כך שדרך פעולתו, מתוך התרסה כלפי העולם, תאומץ בידי מדינות ערביות נוספות כנגד ישראל. זו הסיבה אשר בגינה הוא נתמך בידי אש"ף. הוא השתלט באלימות על מדינה ערבית מוסלמית אחרת – האם זה משנה משהו? אף לא במקצת באותו ג'ונגל של בהמות וחיות פרא, המרכיבים את העולם הערבי. לימדו את הלקח.

הלקח החמישי – מהלקח הקודם עולה לקח נוסף. המהלך העיראקי יגביר את תעוזתם של ערביי ישראל החיים במדינה היהודית להעצים את מתקפותיהם עליה. אותה "אינתיפאדה", כפי שהיא נקראת, תגבר ותתפשט לתוך תחומי ישראל ותעניק לעיראק סיבה גדלה והולכת להעצים את איומיה שלה כנגד קיומה של ישראל, עד שאותו מטורף, אשר כה מגלם את החשיבה הערבית הטיפוסית אחוזת שיגעון הגדלות – עד שאותו מטורף, מתוך חזיונו על היותו צלאח א-דין בן-זמננו, ישגר את טיליו ואת נשקו הכימי לעבר המדינה היהודית. כבר עתה אנו חוזים בהפגנות התמיכה של ערביי ישראל בסדאם, האיש אשר איים להשמיד את ישראל. ערביי ישראל אחוזים בשנאה למדינה היהודית, אשר גוברת על חששם מפני כך שיושמדו ביחד עם היהודים. ואנו מאפשרים להם להישאר ולצמוח ולהפוך לגיס חמישי, לסרטן בקרבנו. שיגעון! לימדו את הלקח, הזועק כלפינו שתי תובנות –

א) לסלק את ערביי ישראל עכשיו, בטרם יהיה מאוחר מדי.

ב) להכות בעיראק עכשיו, בטרם גם זה יהיה מאוחר. וזה מוביל אותנו ללקח הבא –

 הלקח השישי – זה רק עניין של זמן עד שסדאם, השיכור מהערצת בני עמו והעולם הערבי כולו, ובראותו את עצמו כאחד הגיבורים הגדולים של ההיסטוריה הערבית, יקח על עצמו את המשימה עליה חולמים הערבים במשך 42 שנה – מחיקתה של ישראל.

 בכל יום שעובר גובר הפוטנציאל הטמון בכוחו הגרעיני והכימי של סדאם. האינטרסים הישראלים אינם האינטרסים של ארה"ב. אמריקה מעוניינת בהגנת שדות הנפט ומדינות ערב ה"מתונות". הדאגה שלנו הינה שונה; דאגתנו הינה הידיעה, ולפיה אפילו לו יכנע סדאם לכל הדרישות האמריקאיות ויסוג מכוויית, הוא ימשיך בהתקדמותו לעבר נשק גרעיני, לעבר נשק כימי וביולוגי עצום בכח ההרס שבו אף יותר ממה שבידו כעת, ולעבר דרכים מתוחכמות אף יותר מהמצויות בידיו כיום על-מנת לשגר את הנשקים הללו.

 ארה"ב חפצה שישראל תישאר מחוץ לסכסוך. היא רוצה שישראל לא תיראה, אף לא תישמע, שמא הדבר יפגע באינטרסים האמריקאיים בעולם הערבי. היא בהחלט אינה מעונינת שישראל תפציץ את עיראק, זאת למרות שמטרתה העיקרית והמקודשת של עיראק הינה ישראל. הפצצות הגרעיניות אשר עיראק תשיג לעולם לא תאיימנה על וושינגטון. הן תְּכוּוַּנָּה כלפי ישראל.

 האינטרסים של ישראל אינם אלו של ארה"ב, ועלינו לעשות אך ורק את מה שטוב עבורנו. ניתן לחוש צער עבור השבויים האמריקאים, ובמידה גדולה הסיבה שהם שם הינה שג'ורג' בוש התמהמה ואִפשר לעיראקים את הזמן הדרוש בכדי לאסוף אותם ולהניחם כבני ערובה בתוך אותן מטרות עיראקיות רגישות. אולם בשורה התחתונה, כל זה אינו מעלה ואינו מוריד. בדיוק כפי שארה"ב לא עשתה דבר עבור בני ערובה ישראלים והם לא עניינו אותה במאומה, כך מוטל על ישראל להתעלם מאינטרסים אמריקאים בשעה שקיומה שלה מונח על כף המאזניים.

 בכל יום מתקדם סדאם לעבר שכלולם המושלם של אותם כלי-נשק המסוגלים להשמדה המונית. עכשיו, עכשיו, עכשיו, בטרם יגיע למצב בו יוכל למחוק, ה' ישמרנו, מאות אלפים מבני עמנו, זהו הזמן להכות ולקרקע את יכולותיו – מפעלים, אתרים, טילים. עכשיו, עכשיו, עכשיו כל עוד העולם – ממנו אנו כה פוחדים – חש בעצמו תחושות של כעס ופחד מפני עיראק. הכו, השמידו את האדם ואת האומה אשר שניהם נכנסים לתוך הגדר ההלכתי של "רודף".

 אל לה לישראל לעולם להיות מוגבלת על-ידי ערכים מטורפים, רצחניים ומעוותים ובידי מוסר בלתי-מוסרי מבית היוצר של הציר השמאלני-ליברלי. אל לה להבטיח לעולם שהיא בשום מקרה לא תכה את המכה הראשונית. במידה ויעלה הצורך או אפילו במידה וישראל רק תסבור כי עלה הצורך, עליה להכות ראשונה. ואל לה לישראל לעולם להילכד במלכודת של שלילת סוג נשק כלשהו. אין שום ערך "מוסרי" בהימנעות משימוש בנשק להשמדה המונית לעומת שימוש בנשק פחות בעוצמתו. כל כלי נשק המשמש להריגת אנשים במלחמה בלתי מוצדקת הינו רע. וכל כלי נשק המשמש להריגת אויב אכזרי במלחמת קיום הינו בגדר מצווה.

 אל לה לישראל להצטדק ואל לה להירתע בשום אופן מלומר לעולם בגאון שהיא מתכננת להחזיק באחד ממצבורי הנשק היעילים והעוצמתיים ביותר של מה שמכונה בטיפשות "נשק בלתי-קונבנציונלי". ישראל עומדת בפני ערבים רשעים, אכזריים ומטורפים, אשר כוחם ה"קונבנציונלי" עולה בכמה מספרים על זה של ישראל, ואשר עובדים ללא לאות להשיג נשק גרעיני, כימי וביולוגי ואת הטילים בכדי לשגר אותו. על ישראל להחזיק בכל כלי נשק להשמדה המונית שניתן לדמיין, ולשאלה – "האם הדבר לא יהווה עילה בידי הערבים לעשות את אותו הדבר?" יש להתיחס בגועל אליו היא ראויה.

 הטוב ביותר היה שאף אחד לא יפציץ. אולם זה יותר טוב, הרבה, הרבה יותר טוב להפציץ מאשר להיות מופצץ. יותר טוב לתקוף בגז מאשר שיתקפו אותנו בגז. וכאשר מתמודדים מול סדאמים וערבים – זו השפה היחידה אשר אי פעם יזכו להבין. לימדו את הלקח.

 הלקח השביעי – הלקח האחרון והחשוב ביותר, אשר בלעדיו כל היתר לא יועילו בכלום. לשוב אל ה', מהר, עכשיו, עכשיו, עכשיו. אנחנו וכל שיש לנו נמצאים בידיו. הסדאמים של העולם חשובים כאין לפניו, ועם זאת, כוחם חובק עולם ומלואו במידה וה' מסתיר את פניו מאיתנו. כמובן, עלינו להכות בסדאם, אולם אותם ניצים בעולמנו אשר צורכים שרימפ'ס הינם קטנים מכדי לעזור לעם ישראל . אין להם כל הבנה במושגים יהודיים. ועדיין, הלקח הינו כה ברור, הלקח של אלוקים והלקח של ההיסטוריה.

 השעה הנוכחית מחייבת אותנו בשני דברים – לשוב אל ה' אלוקי ישראל. ולמחוק את כוחה של עיראק. מיד.