"שמע ישראל" מול "אללה הוא אכבר"
לא היה מקום בו הדבר ניכר לעיני כל כמו במקרה הזה. המשמעות האמיתית העומדת מאחורי המאבק בארץ הקודש מעולם לא קיבלה ביטוי כה מובהק כפי שקיבלה בארוע שאירע לאחרונה, בו נדקר יהודי בירושלים. וכעת עלינו להבין את המציאות העומדת בפנינו, שכן אם לא נבין, אזי לא יהיה בידינו ולו קצה חוט של הבנה לגבי מהותו של המאבק, וגרוע מכך, לא נדע כיצד לנצח בו.
יהודה אברהמי, אדם צעיר המתפלל מדי יום בכותל המערבי, היה מהלך כדרכו דרך הרובע הקרוי "מוסלמי" בעיר העתיקה בירושלים. ממש בכניסה לשער שכם, הוא הותקף בידי ערבי, אשר דקר אותו בגבו. וכאן אנו מגיעים ללב העניין – בשעה שהערבי דקר את היהודי, הוא צעק בקריאת ניצחון "אללה הוא אכבר!" [אללה הוא אדיר]. היהודי, המותקף, אשר חש כי הוא נמצא בסכנת מוות, צעק – "שמע ישראל!".
וכאן מונחת המשמעות הפנימית האמיתית של המאבק. וכאן מונח הביזיון שלנו באותו מאבק.
זו כבר הפכה לסיסמא, לקריאת הקרב, לזעקת הניצחון של כל מוסלמי התוקף יהודים. אללה הוא אכבר! כך צעק הערבי אשר דרדר את האוטובוס מתל-אביב לירושלים לתהום. כך צעק הערבי אשר תקף את אחייני החייל ברחובות ירושלים. לצלילי המנגינה הזו מתנגן לו המאבק המוסלמי כנגד המדינה היהודית. זוהי מנגינתה של המתקפה, של הפגנת הכח, של הבסת האויב היהודי, של הבסת א-להי היהודים, של ניצחון האיסלם. אללה הוא אכבר! זהו קולו של המוסלמי בתוקפו את קרבנו היהודי.
והקרבן? הוא קורא בקול, "שמע ישראל"...
"שמע ישראל" הפך לסמל הקרבן, לסמל היהודי המותקף, העומד למות. המושג האדיר של "שמע ישראל", אשר אמורה הייתה להישמע כקריאת ניצחון, כקריאה עוצמתית ומהדהדת של ניצחון יהודי, המעידה על כל-יכולתו של א-להי ישראל, הפכה תחת זאת לקריאה חלושה, שקטה, קטנה וצנומה הנבלעת במדבר. קולו של קידוש ה' הופך לקולה של השפלה, של תבוסה יהודית ושל מוות.
וזהו חילול ה', העבירה החמורה ביותר ביהדות, אשר אסור לאפשר את המשך קיומה, שאם לא כן – זעמו העצום של ה' יופנה כלפינו.
"שמע ישראל!". במילים הללו פותח הכהן המשוח מלחמה, המוביל את צבאות ישראל לקרב, את נאומו בפני הצבא היהודי, המוכן לצאת למלחמה –
"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על־איביכם אל־ירך לבבכם אל־תיראו ואל־תחפזו ואל־תערצו מפניהם. כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם־איביכם להושיע אתכם" (דברים כ', ג' – ד').
"שמע ישראל" אינה אמורה להיות קריאתו המעונה של הקרבן היהודי, אלא קריאתו המהדהדת של הכהן המשוח מלחמה. אין זו תפילתו החרישית של המובס, כי אם קריאת ניצחון של אדם הבטוח בניצחונו. לא קולו של הקרבן, כי אם שאגתו של הכובש. קריאה זו הינה אשרור של המשמעות האמיתית של "שמע ישראל" – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – האחד היחיד, האחד הכל-יכול, האחד הכובש את העולם כולו, האחד שהוא מעל כל האלים, לרבות אללה".
"שמע ישראל" הוא קולו של הכהן הלוחם היהודי המושמע ללוחמים היהודים, לא לקרבנות היהודים. זוהי הצהרה המאשררת את כחו ואת כל-יכולתו של אלוקי ישראל והמבטאת את העובדה כי הביטחון בו הוא שמעניק את הניצחון. כפי שאומרת הגמרא בסוטה מ"ב. – "מאי שנא שמע ישראל [מדוע פותח הכהן המשוח מלחמה במילים "שמע ישראל"]? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית - אי אתם נמסרין בידם [כלומר בידי אויביכם]" (סוטה מ"ב.).
נדמה לך, יהודי יקר, שמדובר בדבר קל? אני מציע שתחשוב שנית.
"שמע ישראל" הינו הסמל, הביטוי החיצוני של אמונה וביטחון אמיתיים. כן, אמונה וביטחון אמיתיים. לא אותה אמונה פלסטית ואותו ביטחון מזויף של תיאוריה, לה משלם היהודי מס שפתיים מרובה של מלל המעיד על "אדיקות" מרשימה, רק בכדי למצוא אחר-כך מאה סיבות "הלכתיות" מדוע להימנע מעימות עם האויב כשזה מגיע לרמת המעשה . אמונה וביטחון פרושם להאמין בקריאתו של הכהן המשוח מלחמה, אשר אצלו "שמע ישראל" מהווה חלק בלתי נפרד מ"אל־ירך לבבכם... אל־תיראו!". וכפי שמובא בספרי (שופטים קצ"ב) – "הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום". והגמרא בסוטה (שם) מרחיבה בעניין – " פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו... ואתם אי אתם כן, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם...".
אנחנו לקחנו מושג של "שמע ישראל" אשר אמור היה להיות סיסמת הכח היהודי וסמל לכל-יכולתו של אלוקינו, והפכנו אותו לבכיו החרישי של הקרבן. לקחנו קריאה של עוצמה והפכנוה לביטוי של חולשה. "קול ה' בכח!" (תהילים כ"ט, ד'). ואם כן הוא הדבר, כך גם קול עמו צריך להיות בכח. "מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה" (תהילים כ"ד, ח'). ואם כן הוא, הרי שמוטל עלינו להמליך אותו במלחמה על-ידי שנהיה חזקים ועוצמתיים במלחמותינו.
הסיבה שבגינה המוסלמים זועקים "אללה הוא אכבר" היא מפני שאנו מאפשרים להם לחשוב שהוא אכן כזה. באותו יום מופלא ב-1967, כאשר כחות יהודיים, צבאות ה', הסתערו אל תוך העיר העתיקה בירושלים ולתוך הר הבית, לא נשמעו כלל צעקות של "אללה הוא אכבר". בעיניהם ובליבם של המוסלמים אשר צפו במתרחש היה רק פחד ואימה, שכן הם ראו, הרגישו וידעו – "שמע ישראל, ה' אחד!".
הייתה זו הנסיגה של היהודים ופחדם מפני העולם, מפני העמים, אשר השתילה מחדש בליבם של המוסלמים את האמונה כי אללה הוא אכבר. היה זה חוסר האמונה הנורא, חוסר האמונה בדברי הכהן המשוח מלחמה, "אל תיראו... כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם" – חוסר האמונה במילים הללו הוא שהביא עלינו, לאסוננו, את אותה תחיה מחדש של האמונה ואת אותה עוצמה ואותה יהירות בקרב המוסלמים. ביחס ישיר לחוסר האמונה ולהתבזות היהודית בפני הגויים, כך התחזקו המוסלמים בביטחונם ובאמונתם באללה. איזה כתב אישום חמור עומד כאן כנגד העם היהודי! איזה בזיון עצום זה כאשר יהודים, קטנים כגדולים, מדברים על "האיסור להתגרות באומות". כאילו שהיינו עדיין בפינסק. או בקזבלנקה.
ובכן, מוסלמי בגאון ובעוז תוקף יהודי וקורא "אללה הוא אכבר:", ואילו היהודי, מתוך פחד, זועק "שמע ישראל". לא כקריאת מלחמה, כי אם כקריאה שמשמעה מוות. חילול ה'!
© כל הזכויות שמורות