שנאת השמאל בגבעתיים

שנאת השמאל בגבעתיים

 בשבוע שעבר, עסקה התקשורת העולמית ללא הרף בסיפור העימות שבין 10,000 שמאלנים לבין אוהדי "כך", שעה שהשמאל ניסה למנוע מחבר הכנסת הרב מאיר כהנא מלדבר בפני עצרת עם. עשרות מיליוני צופים, מאזינים וקוראים זכו להצצה חטופה לעבר מה שאירע. ה"ג'ואיש פרס" גאה להציג מאמר יחודי מאת הרב כהנא, ובו תיאורו האישי של מה שאירע בגבעתיים. 

 מי שמעוניין לחזות בפרצופו האמיתי של הפשיזם השמאלני, יכול היה לראות אותו בכל כיעורו בגבעתיים. אלו אשר חובטים על ראשנו יום יום תוך אזהרה מפני סכנות הפשיזם, השנאה, האלימות, הצליחו להוכיח כי כל הדברים הללו אכן קיימים בישראל. אולם הם קיימים בקרב השמאל, במפלגת העבודה, מפ"ם , ר"ץ , הקיבוצים, האינטלקטואלים והתקשורת.

 כל זאת העסיק את מוחי, שעה שהרכב אשר בתוכו ישבתי נסע לעבר בימת הנואמים, כשמאות שמאלנים פראיים והיסטריים מכים על הגג ובצדדים; כשמוט ברזל ניפץ את השמשה הקדמית; כשעשרות שמאלנים ניסו להפוך את המכונית...

 הסיפור שלנו באמת מתחיל לפני קצת יותר מחודשיים, כשתנועת "כך" בקשה רשיון בכדי לקיים עצרת עם בעיירה גבעתיים, מעוז שמאלני על גבול רמת גן, באזור הפרוורי שסביב תל אביב. העצרת הייתה אחת ממאות אשר נערכו בשנה האחרונה בידי "כך", אשר משתמשת באותן אסיפות כדי להגיע לציבור, וזאת לאור העובדה שהטלוויזיה והרדיו הנשלטים בידי השמאלנים מסרבים לאפשר לי להופיע בפאנלים או בתכניות .

 האישור ניתן, וכאשר ניתן, הודיע ראש העיר השמאלני של גבעתיים כי "תושבי גבעתיים" לא יאפשרו לכהנא לדבר. למרות מתקפה בוטה זו כנגד אישור משטרתי חוקי ולמרות ההסתה הברורה להפרת החוק, לא נעשה כנגדו כלום, וכאשר הגענו, מאות בני-נוער לבושי חולצות כחולות מהתנועות המרקסיסטיות הפשיסטיות "הנוער העובד" ו"השומר הצעיר" הורשו על-ידי המשטרה לעמוד הישר אל מול בימת הנואמים עם ביצים, פירות ואבנים.

 המתקפה עלינו באותו ערב, כאשר אנחנו, ללא הכנה מוקדמת, באנו רק עם מספר מצומצם של אנשים, תירשם בספרי ההיסטוריה כיום מביש למדינת ישראל. המשטרה, אשר ניכר היה כי קבלו פקודות לאפשר לשמאלנים לעשות ככל העולה על רוחם, עמדו באפס מעשה ולא ניסו כלל למנוע את האלימות. ראש העיר ועימו כחמישים מבוגרים, ביניהם שני חברי כנסת ועוזר של שר האוצר, הסתערו לעבר הבימה, ולמשך שעה מנעו ממני לדבר. בשלב הזה השמיע ראש העיר יצחק ירון את הצהרתו הבזויה – "הִרגו אותם כשהם עוד קטנים!".

 השנאה האכזרית, התקיפות הפיזיות, השאיפה להרוג, ההתרברבות לפיה כהנא לא ידבר בגבעתיים, ודבר נוסף – כל אלו עמדו ביסוד החלטתי, שיהיה מה שיהיה, בין אם אגיע מדמם ובין אם גרוע מכך, אני אשוב לגבעתיים ואדבר. ה"משהו האחר" היה התובנה, ולפיה אם הפשיסטים השמאלנים יצליחו למנוע ממני מלדבר במקום אחד, אזי הם ישאבו עידוד וסיוע מכך על-מנת למנוע ממני מלדבר גם בכל מקום אחר. וזו תהיה רק ההתחלה בניסיונותיהם למנוע זכות דיבור מה"פשיסטים" של "גוש אמונים" או של כל ארגון אחר, אשר מוחם החולה והבולשביקי יחליט שהם מתנגדים אליו.

 ועל-כן, הייתי משוכנע. אנחנו נשוב לגבעתיים. מעוז השמאל. ללמד אותם לקח – שארץ ישראל וכל חלק ממנה אינה עוד נחלתם הפרטית של השמאלנים, כפי שהם סברו במשך שנים רבות. היינו נכונים להשקיע את כל הכסף שברשותנו על-מנת להביא את אנשינו מכל רחבי הארץ. אולם דבר אחד היה בטוח. בעזרת ה', מאיר כהנא ידבר בגבעתיים.

 המשטרה, תחת הוראות השמאלן האכזר חיים בר-לב , עשתה ככל יכולתה בכדי למצוא סיבות לא לאשר את העצרת. אולם בסופו של דבר, מתוך ידיעה כי סירוב יוביל בהכרח לעתירה לבית המשפט, עתירה בה הייתי זוכה, הם אישרו לי בלית ברירה את אותה זכות דמוקרטית מינימלית. ובנקודה הזו, נכנסו לפעולה ירון וכל שאר הפשיסטים השמאלנים והשונאים החולניים. הם, ביחד עם בעלי בריתם אשר ערכם לא יסולא בפז, הלא הם הטלוויזיה והרדיו הישראלים.

 שבוע לפני העצרת, החלו השמאלנים – מפ"ם, העבודה, ר"ץ, שלום עכשיו – לקרוא לתומכיהם לבוא לגבעתיים ולמנוע מכהנא לדבר. בכל ערב הם הופיעו בטלוויזיה וברדיו הממלכתיים, כאשר השדרנים מצרפים את קולם לקריאה לבוא לגבעתיים ולעצור את כהנא. אפילו תחנת הרדיו גלי צה"ל, בבוקרה של העצרת, הזמינה את ירון, והמגיש הכריז כי הוא, מגיש התכנית, גם כן יגיע כדי להפגין נגד כהנא! כמובן, אף נציג של "כך" לא הורשה להופיע בשום תכנית.

 ההיסטריה התפשטה בכל רחבי הארץ. לא רק בקרב הקיבוצים עם מיליוני הדולרים שברשותם, אשר יכלו פשוט לתת פקודה לכל חבריהם לעלות על אוטובוסים. לפתע, נערכה מסיבת עיתונאים בתל אביב, בה הופיעה תנועת הליכוד, לצד שמאלנים מהגרעין הקשה של שלום עכשיו, ר"ץ ומפ"ם בכדי להכריז כי תנועתו של ז'בוטינסקי אף היא תצטרף למאמץ לעצור את כהנא, לעצור אותו אף פיזית אם יהיה בכך צורך. רוחו של ז'בוטינסקי, ללא ספק, בזוכרה את האופן בו נרגם באבנים והותקף בוורשה ובערים נוספות בפולין על-ידי שמאלנים יהודים – ללא ספק היא התהפכה בקברו.

 וכך, שבוע לפני העצרת עמדנו בפני המציאות הבאה – מולנו נערכו התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער שלה, המסוגלים לגייס אלפי אנשים ומאות אוטובוסים באמצעות הכספים הבלתי נדלים שברשותם; כל קשת ההנהגה הפוליטית, מהנשיא הרצוג עד פרס עד שמיר עד הברית החדשה שבין הליכוד ושלום עכשיו; התקשורת אשר הכתה בנו יום יום ללא רחם, תוך שהיא מעניקה זמן ומקום לשמאל ככל שידרוש, ולא מילה אחת ולא רגע אחד עבורנו. זו נראתה כמשימה בלתי אפשרית, שעה ששיווינו לנגד עינינו את אלפי השמאלנים הצרחנים אשר יהיו שם.

 אף-על-פי-כן, עם התרומות המוגבלות שבידינו, תרומות המוגבלות עד כאב, היינו חייבים לגייס מספר רב של אנשים ככל שיעלה בידינו. השמועה הועברה לכל אנשינו, היהודים הספרדים בעיירות הפיתוח ובשכונות. אנחנו נספק אוטובוסים אם הם יבואו. הבעיה הייתה שלא יכולנו להרשות לעצמנו יותר מ-10 אוטובוסים, וגם זה היה מעל ומעבר. החלטנו להזמין 13. ה' יעזור...

 השמאלנים גם הכריזו שכל אדם משלהם יקבל משרוקית על-מנת להחריש את האזור, כך שדברי לא ישמעו. ידענו, כי אנו חייבים להשיג מערכת הגברה מהרמה הגבוהה ביותר, אשר תהיה עוצמתית דיו בכדי להתגבר על המשרוקיות. אולם מערכת מן הסוג הזה הינה יקרה ביותר עד שלא ניתן לקנותה, ואף מחיר השכירות היה אדיר. לא הייתה בידינו ברירה. יצאנו לחפש מישהו שישכיר לנו את מערכת ההגברה. זה לא היה קל.

 מספר ספקים אמרו לנו שהיו רוצים להשכיר לנו, ושהם אוהדים אותנו. אולם כולם שאלו – האם תוכלו להבטיח שתצליחו להגן על מערכת הגברה בשווי 30,000 דולר? הרי ראיתם מה האנשים המטורפים האלו עשו בפעם שעברה! הם ישברו את מערכת ההגברה! בסוף, אחר מאמצים כבירים, מצאנו אדם אחד אשר היה מוכן לסכן את המערכת שלו. כעת היה עלינו לעבור תהליך דומה בעניין התאורה (העצרת תוכננה ללילה, והעירייה סירבה לאפשר שימוש באורות החשמל).

 טלפונים בהולים נערכו כעת לסניפים שלנו. מנכ"ל התנועה, משה ניימן, ואתו ברוך מרזל, כמו גם אנשי הצוות בירושלים ובתל אביב, בקושי ישנו. היה מוטל עלינו להצעיד את החיילים. החשבון לתשלום, החשבון האדיר לתשלום – נדאג לו לאחר מכן.

 בינתיים, החלו איומים לזרום לעבר המשרד. אנחנו, מצד שני, התרינו במשטרה כי אנו מצפים מהם לנקוט ביד חזקה בכדי לשמור על הסדר, אולם לא יכולנו לסמוך עליהם יתר על המידה. ההסתה הלכה וגברה. היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, העניק ראיון לבני נוער בירחון השמאלני-קיצוני "כותרת ראשית", ובו יעץ להם כיצד למנוע מכהנא להתחזק ומה ניתן לעשות כנגד עצרות העם שלו. שערו בנפשכם מה היה קורה בארה"ב אילו פקיד הממונה על אכיפת החוק היה עושה דבר שכזה! וכך, כאשר שני הצדדים מצויים בלהט של פעילות מוגברת, כשהתקשורת העולמית רובצת על משרדנו, הגיע יום ההכרעה.

חלק שני

 הגיע יום העימות. באותו בוקר, המשיך ראש עיריית גבעתיים בנגישותו לתקשורת, אולם הפעם השערורייה הגיעה למימדים גדולים אף יותר. בהופיעו בגלי צה"ל, קרא השמאלן [אשר יזכר לדיראון עולם בעוון קריאתו "הרגו אותם [את הכהניסטים] כשהם עוד קטנים"] לישראלים לבוא ולהפגין כנגד כהנא. המראיין הכריז בתגובה – "וגם אני אהיה שם".

 בינתיים נודע לנו, כי עיריית גבעתיים כרתה חורשה שלמה של עצים ומלאה בהם את דוכן הנואמים, וכן היא מלאה במים את כל חלקו הקדמי של השטח. אנשינו הגיעו לשם ופינו את הדרך, ובדרכם נפגשו עם המשטרה. המשטרה הבטיחה כי –

1) הרחוב הראשי יהיה ריק ממפגינים וישמש כקו הפרדה בין המפגינים משני הצדדים, כשהמשטרה בתווך.

2) האוטובוסים המביאים את אנשי "כך" יכנסו לשטח לפני הבימה, יורידו שם את האנשים וישובו לאזור החניה.

3) בשטח שלפני הבמה יעמדו רק אנשי "כך".

4) מכוניתי תלווה בידי משמר הגבול, אשר יפגוש אותה הרחק מדוכן הנואמים.

אף לא אחד מהתנאים הללו מולא בידי המשטרה, אשר פעלה תחת פקודות "מגבוה" ותחת הדרכתו הישירה של קצין עוין במיוחד, אשר היה אחראי על כל אזור תל אביב. מדיניות מכוונת זו של המשטרה היא שאפשרה לשמאלנים לנקוט באלימות ולצאת נקיים על קרוב לרצח.

מכל רחבי הארץ, התארגנו אנשי הקיבוצים. זה עלה להם מעל 100,000 דולר להביא את אלפי האנשים מקיבוץ אחר קיבוץ. רובם היו צעירים, חברי "השומר הצעיר" ו"הנוער העובד", אשר מוחם היה שטוף בשנאה אשר לא ניתן לפגוש בה מחוץ לעולם הקומוניסטי. אנחנו, עם מגבלה של תקציב קטן עד עלוב, היינו חייבים מכל מקום לאסוף 5,000 דולר אשר בקושי הספיקו עבור אוטובוסים, ציוד הגברה ומודעות הקוראות לאנשים לבוא ולהתיצב כנגד המכבש הפשיסטי של השמאל. שלושה עשר אוטובוסים זה כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו לשכור, וכך הגיעו כ-720 איש מרחבי הארץ, אליהם הצטרפו עוד כ-800 מהאזור הסובב את גבעתיים.

בניגוד לשמאלנים, אשר כמעט כולם היו אשכנזים חילונים אנטי-דתיים מהקיבוצים ומהמעמד הבינוני והגבוה, אנשינו הגיעו מעיירות הפיתוח בית שאן, בית שמש, אור עקיבא, מגדל העמק, קרית שמונה ושכונות המצוקה הספרדיות של באר שבע, תל אביב וירושלים. כבר מתחילת האירוע, חדלונה המכוון של המשטרה מלשמור על הסדר ומלעמוד בתנאים שסוכמו הובילה לאלימות שהתרחשה. הרחוב הראשי לא פונה ממפגינים. המשטרה אפשרה לאלפי שמאלנים להגיע לשם ולחסום את הדרך בפני האוטובוסים של אנשינו אשר רצו להיכנס. כשהגיעו אנשי "כך", הם הותקפו בידי שמאלנים אשר השליכו אבנים ומקלות כמו גם מוטות ברזל. אנשי "כך" הם לא בדיוק הסוג שמגיש את הלחי השניה, ואלימות ממשית פרצה בין יהודים – הודות למשטרה ולשר בר-לב.

גרוע מכך, היינו חייבים להניח את ציוד ההגברה בצדו של הרחוב הראשי, שם התאספו אלפי שמאלנים. מאות מהם, עם שנאה בעיניהם ומקלות בידיהם, תקפו את אנשי "כך", כעשרים במספר, אשר הקיפו את הציוד שנשכר ביוקר על-מנת להגן עליו. קרבות דמים פרצו, כאשר הקבוצה הקטנה של אנשי "כך" נלחמת בגבורה עילאית כנגד השמאלנים המטורפים. מה שהרתיח את השמאלנים יותר מכל היו הזקנים והכיפות של אותה קבוצה קטנה של אנשי "כך", אף כי מחציתם לא היו דתיים. אנשים כמו משה ניימן, ברוך מרזל, חיים גינצבורג ואריה בר-יוסף הוכו, נחבלו ונרמסו, ובכל פעם קמו שוב בכדי להשיב מלחמה. זקנו של אריה נתלש בכתריסר מקומות, שעה שהשמאלנים, בדומה לאנטישמים פולנים ולנאצים האמיתיים, נאחזו בו, באותו סמל שׂנוי של היהדות. יתכן והסיפור העצוב ביותר היה זה של צעיר אחד חובש כיפה (הוא השתייך לתנועת "בני עקיבא" והגיע להפגין נגד כהנא, שכן בני עקיבא הצטרפו לשמאלנים בהפגנה הזו). הוא עמד עם הקהל וצעק עמהם "כהנא נאצי" כאשר הותקף בידי שמאלנים. כאשר זעק לעברם – "אבל אני נגד כהנא", צעק מישהו לעברו – "אתה דתי". כזו הייתה השנאה, כזו הייתה המציאות.

בתריסר פעמים, היינו משוכנעים שהמגדל אשר החזיק את הרמקולים עומד להיכבש ולהינפץ בידי השמאלנים. רק ה' והגבורה האמיתית של אנשי "כך" הצילו אותו ואפשרו לו לעמוד, שעה שהמשטרה עמדה והסתכלה.

בינתיים, בדיוק בשעה 7:30, כפי שתוכנן, הגעתי. סוכם עם המשטרה שבהגיעי, מיד אהיה מוקף בידי שוטרים אשר יובילו אותי לבימת הנואמים. אולם כאשר הגעתי למחסום הראשון, עכבה המשטרה את רכבנו למשך יותר מחמש דקות, שעה שהשמועה הועברה לידי השמאלנים שאני הגעתי. בסופו של דבר, המשטרה אמרה שנעבור וש"הכל בסדר, יש אבטחה". וכך, ביושבי במכונית הוולבו של רמי פור מפתח תקוה (ועובדה זו, שהייתי בתוך מכונית גדולה וכבדה, היא שהצילה את חיי), הגענו למחסום השני, סמוך לדוכן הנואמים.

שם עמדו מאות שמאלנים צועקים ומקללים, חמושים במקלות ובאבנים גדולות. השוטרים במחסום דברו איתי למשך דקה ואז סמנו לרכב שיתקדם. תחת להיות מוקפים במשמר הגבול, היינו מוקפים בידי המוני פוגרומצ'יקים מקללים אשר תקפו אותנו. הם היכו על גג המכונית ובצדדיה וניסו להפוך אותה על פניה. רק המשקל הכבד של הרכב הוא שהציל אותנו. לפתע, אבן ענקית רסקה את השמשה הקדמית בדיוק מול פני. שוב, העובי המיוחד של הזכוכית החזקה הוא אשר מנע ממנה להתנפץ לחלוטין. המשטרה נעלמה מפני הנוף, והאספסוף המורעל הלך ונעשה צמא לדם.

הנהג, רמי פור, עמד לשלוף את אקדחו, כאשר לפתע הופיעה המשטרה. האספסוף המשיך לנסות לתקוף את המכונית, והמשטרה, אשר פעלה בבירור תחת הוראות, לא הרימה ולו אלה אחת. כל שעשו היה לדחוף את הקהל אחורנית, והקהל פשוט ניסה שוב. שעה שישבתי וראיתי את הקהל הרצחני זוכה לטיפול של כפפות משי מאת המשטרה, נזכרתי בהפגנה של יהודים חרדים במאה שערים ובעוד הפגנה בעיר העתיקה במחאה על חפירות באתרי קבורה עתיקים. המשטרה תקפה שם את הקהל מתוך התלהבות יתר, כשהם מתמוגגים מהמכות אותן הנחיתו על ראשים של יהודים דתיים. ההבדל היה ניכר לעין.

השוטרים משכו אותי אל מחוץ לרכב, וסוף כל סוף, תחת משמר כבד, הובאתי לדוכן הנואמים. גורלם של רמי פור ורפי זר שפר עליהם הרבה פחות. שניהם הושארו במכונית בידי המשטרה, והם נגררו ממנה החוצה על-ידי האספסוף המתלהם, אשר היכו אותם בראשם ובעטו ודרכו עליהם כשהם על הרצפה. רפי היה צריך להילקח לבית החולים "תל השומר", ראשו מדמם מפצעים. המכונית נחבטה (נעשה לה נזק בשווי 2,500 דולר, אשר "כך", מטבע הדברים, צריכה הייתה לערוב עבורו).

הצלחתי להגיע לדוכן הנואמים. עוד בשעה 5.00 אחר הצהריים באותו יום, נשבע ראש העיר הפוגרומצ'יק בשידור חי בטלוויזיה שאני לא אופיע ולא אדבר. בהיותי מנוע מלהופיע הן בטלוויזיה והן ברדיו, נאלצתי להישבע לעצמי, שחי או מת, אני אופיע ואני אדבר.

ודיברתי, והם שמעו. על-אף השקרים הפרוודאיים והסילופים אשר הופיעו לאחר מכן בעיתונים, ציוד ההגברה העוצמתי והיקר נשמע היטב עד למרחק של חצי קילומטר. ואלו המילים בהן פתחתי –

"ירון [ראש עיריית גבעתיים], אני כאן. איפה אתה?".

תרועה אדירה עלתה מקרב הקהל, שכן רבים בקרבו תמכו בנו, והיו לא מעט תושבים בגבעתיים אשר היו ספרדים, תומכי כהנא. ולכן אמרתי – "אני יודע שלא כל תושבי גבעתיים הם שמאלנים. אני יודע, כי רבים מהם הם יהודים טובים ושפויים". וגם עבור המשפט הזה עלתה תרועה גדולה.

דיברתי במשך יותר מ-40 דקות. הם שמעו כל מילה, ושנאתם גברה ביחס ישיר לתסכולם. הם הצליחו לחטוף דגל ישראל מאנשינו. מה עשו בו? שרפו אותו. שדר ה-NBC אשר התלווה אלינו, אדם שחום-עור, ספג אבן בראשו מידיהם של השמאלנים. הוא נפל ונזקק לקבל טיפול בבית-החולים. אילו אנחנו היינו עושים זאת, ללא ספק היו הכותרות זועקות – "אנשי "כך" הגזענים פצעו אדם שחור עד זוב דם".

הערב הסתיים. שוב ראינו פרץ של שנאה, שנאתם של השמאלנים כלפי יהודים, כלפי היהדות, כלפי עצמם. זהו הדור החדש, הדור אשר יורש את אלו אשר חטפו חיילי אצ"ל ולח"י, אשר ירו על ספינת ה"אלטלנה", אשר רצחו שם אנשי אצ"ל משום שבגין היה על האניה, אשר במתכוון השמידו את נשמותיהם של מאות אלפי יהודים ספרדים החל ב-1948.

 אולם האמת הינה שהם היו שם משום שהם מפחדים, אחוזי בהלה. אחוזי בהלה מכך שכהנא וה"כהניזם" יעלה בכוחו ויקח את השלטון מידם ויהפוך את המדינה למדינה יהודית. אחוזי אימה מכך שכוחנו עולה ואנו בדרך לניצחון. אולם זה לא יעזור להם. הם אנשי העבר, עבר שאבד עליו הכלח. הם כמו חיות מיוסרות במלכודת מוות. ראיתי זאת בברור כבר באותו שבוע ממש, כעבור שלושה ימים בלבד.

 הייתי בעיירת הפיתוח קרית גת, שרוב תושביה ספרדים. אלפיים יהודים מקומיים הגיעו כדי להריע לי. קרית גת איננה גבעתיים, היא מסמלת את ישראל של היום, את דור העתיד של יהודים ספרדים צעירים, בעוד גבעתיים מסמלת את המשטר הבולשביקי השמאלני הישן אשר כעת הולך להישטף.

 השאלה הנשאלת הינה – האם אחרי שקרא את הדברים הללו, האם היהודי האמריקאי כועס דיו בכדי לזנק אל תוך המערכה למען מדינה יהודית? רק הזמן יענה על השאלה הזו. רק הזמן יאמר לנו האם היהודי האמריקאי יבחין בחשיבותה ההיסטורית של המלחמה הזו, ויתן מכספו ומעצמו למען מדינה יהודית המשוחררת מהטרור של השמאל הפשיסטי.