"תנו לי להניח את ידיי על רוצחי בני!"

"תנו לי להניח את ידיי על רוצחי בני!"

"תנו לי להניח את ידיי על רוצחי בני!"

המתח באויר היה מחשמל, כאשר שלשת השופטים הצבאיים נכנסו לבית המשפט הדחוס בלוד. פני היושבים בקהל היו מודאגות, ומראיהם מראה טרוד, מראית פניהם של אנשים שסבלו מכה קשה בחייהם. לכולם היה עניין מיוחד באירועי היום, שהרי בבית הדין הצבאי הזה עמדו לדין שני המחבלים מאש"ף שהואשמו באחד הפשעים הנתעבים ביותר בתולדות מדינת ישראל – רציחתם של 34 יהודים בכביש החוף, בשנה שעברה. והקהל היה מורכב מקרוביהם של אלו שנרצחו שם בדם קר.

הם ישבו שם, אבות, אימהות, בעלים, רעיות, אחים ואחיות של 34 יהודים שחייהם נגדעו ע"י שני המחבלים הללו. בשעה שלוש אחה"צ נפתחו הדלתות שבצידו של האולם הדחוס, ושני המחבלים מאש"ף הוכנסו פנימה. הראשון, המכונה "ג'ינג'י", היה חוסיין פיאד, והאחר – חאלד חוסין.

כאשר הם נכנסו, קרובים מרירים קיללו אותם בערבית. פיאד, עיניו יוקדות משנאה, השיב בקללה משלו. אחד מן השוטרים, עיניו מלאות כאב, אמר ברכות לאחד מבני הקהל, "האמינו לי, זה כואב לי כמו שזה כואב לכם. אבל נסו לשמור על השקט".

אבל הקהל לא נרגע. אשה אחת קפצה וצעקה: "לא אשקוט עד שאנקום את רצח בני!"

באותו רגע, נכנסו שלושת השופטים – אב בית הדין, אהרן אלפרין, ואחריו סרן אביגדור רביד וסרן יאיר שילה. כל העיניים הופנו לעברם. התובע ישב שותק, וכמוהו גם הסניגורית לאה צמל, אנטי ציונית ותומכת אש"ף ותיקה למרות יהדותה.

אב בית הדין קם והחל להקריא את פסק הדין: "איננו יכולים שלא לחשוב על סבלן של המשפחות, משפחות שנהרסו, נשים שהתאלמנו, ילדים שנתייתמו... במהלך המשפט הוכח שהנאשמים עשו כל שביכולתם להרוג כמה שיותר אנשים. גם בשעה שהאוטובוס בער, הם השליכו רימונים לעבר הדלתות כדי להרוג את אלו שנשארו בחיים וניסו להימלט מן הלהבות. הנאשמים איבדו את צלם האדם, וישאו אות קין על מצחם לנצח".

הקהל ישב בשקט, מצפים במתח. הם לא באו כדי לשמוע נאומים. דבר אחד היו בראש מעייניהם: מה יהיה גזר הדין?

השופט המשיך: "זה מקרה קלאסי שדורש את העונש המירבי...". הוא השתהה, והקהל נשען קדימה בציפייה דרוכה –

"אבל החוק מונע זאת מאיתנו [ברומזו לכך ששני המחבלים היו מתחת לגיל 21]. משום כך, אנחנו גוזרים על שניהם מאסר עולם".

הקהל נדהם. בתוך רגע, השופטים עזבו את אולם המשפט, ושני המחבלים – עם חיוך רחב על פניהם – הרימו את אצבעותיהם בצורת אות V כסימן ניצחון. זה גרם לקהל להשתולל. הם התנפלו על תא האסירים, מקלות וכסאות בידיהם. שוטרים וחיילים חסמו את דרכם. אדם אחד, גבוה ומזוקן, הצליח לעבור בעדם, ולהלום במחבל שחור השיער כמה פעמים. אבל יתר הקהל נחסם ע"י כוחות הביטחון, וגברים, נשים וילדים צעקו, קיללו ובכו לעין כל. אדם אחד, שבידיו ילד בן שנתיים, שאביו נרצח, ניסה לשווא להגיע אל המחבלים. נערה צעירה, ניצולה מן הטבח, עמדה חיוורת ורועדת, ממלמלת: "לא אוכל ללכת הביתה בלי לירוק עליהם". רוב הקהל ישבו בפינות ובכו. אדם אחד בכה: "הם הרגו אותנו, ואנחנו נותנים להם לחיות".

אמו של אמנון דרורי, שנהרג בטבח, עמדה בפני השוטרים, צועקת: "תנו לי להניח את ידי על רוצחי בני, ואהרוג אותם במקום!"

רק לאחר שעה ארוכה החל הקהל לעזוב את המקום. יוסי הוכמן מחיפה, עיניו אדומות, אמר בשקט: "חרפה היא שהמדינה שלי אינה יכולה להעניש כראוי שני מחבלים, שרצחו את משפחתי בדם קר".

יוסי הוכמן איבד בטבח את אשתו, שני בנים, ואת שתי רגליו.

למחרת, המשפט היה סיפור מרכזי בכל העיתונים. העיתונים דיווחו גם על פסק דינם וגזר דינם של ארבעה מחבלים מאש"ף שתקפו את השגרירות המצרית בתורכיה. ומה היה גזר הדין? עונש מוות.

[1] "Let Me Get My Hands on the Murderers of My Son!", November 23, 1979.