תסמונת דָלֶ"ת (ב)

תסמונת דָלֶ"ת (ב)

 פעמיים ביום ניתן להבחין בתופעה, תופעה אשר באין לה שם יותר מוצלח, אני קורא לה "תסמונת דָלֶ"ת". בכל בית כנסת אליו תיכנס, בכל ישיבה ובכל שטיבל - תראה שם את היהודים הנאספים, כשבהגיעם לקריאת הפסוק הראשון של "שמע ישראל", הם מניחים את ידיהם על עיניהם ומבטאים את המילים "שמע ישראל...". ואז, בהגיעם למילה האחרונה ממש, בה הם מכריזים על יחוד ה', הם מבטאים "אחדדדדד".

 יש שנודעו לתהילה בתור כאלו אשר מאריכים את האות האחרונה, הדל"ת, בשניות ארוכות ביותר. ללא ספק, מושם דגש חזק וארוך על הדל"ת. זהו הסימפטום הבולט של "תסמונת דל"ת". וכמובן, יש לכך סימוכין הלכתיים ממקורות מפורשים.

 אומרת הגמרא במסכת ברכות (י"ג:) – "כל המאריך באחד - מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדלית". הטעם לכך מובא הן שם בבבלי, הן בירושלמי, והוא מוזכר ברמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה ט'), בטור או"ח ס"א ובשולחן ערוך (או"ח ס"א סעיף ו'). הרמב"ם מנסח זאת באופן התמציתי ביותר –

 "וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות" (הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה ט').

 אולם הטור (שם) מוסיף בענין תובנה נוספת על-פי הירושלמי – "ובלבד שידגיש בדלי"ת, שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף [את ה'] ". המשמעות הינה ללא ספק, שאדם אשר רואה את המילה "אחד" שבסיומה האות דל"ת עלול לטעות בינה לבין רי"ש ובעקבות כך במקום לומר "אחד", הטומן בחובו את המושג שה' הוא הא-ל האחד והיחיד, הוא עלול לומר "אחר", שמשמעות כאילו, חס ושלום, ה' אינו כמו אל אחר שקיים אף הוא.

 נראה בעיני, כי רבים מבין היהודים שומרי המצוות אשר קוראים את "שמע" ומדגישים את הדל"ת – אין להם ולו צל של מושג מכל הנ"ל ואינם יודעים מדוע הם מניחים את ידיהם על עיניהם ומדגישים את ה"אחד" עם הדל"ת. במקרה הטוב, הם עושים זאת מתוך איזו מין תחושה של "דתיות", מה שקרוי "פרומקייט". אולם המהות, המושג, נשאר חסר, ושוב אנחנו נאחזים בטפל ומזניחים את העיקר, את המהות של המצווה. ובנקודה זו, בהעדר ההבנה המושגית, טמונה התופעה, אשר לי אישית ברור, כי היא מהווה את נקודת הכשל המסוכנת ביותר בחברה הדתית בת-זמננו, כשל המסכן את מושג האמת ואת המסר אשר התורה נבראה בכדי להנחילו לעולם.

 הסיבה אשר בעבורה אנו קוראים את "שמע" והסיבה אשר בגינה הורונו חז"ל את אותו מנהג, את אותה תקנה להאריך בדל"ת – שתיהן נובעות מאותה מצווה – קבלת עול מלכות שמים והצהרה על אותה קבלה. האמירה הברורה והאמונה המוחלטת שה' הוא אחד, דהיינו היחיד אשר שולט ומצווה וקובע מה יהיה; המלך! זוהי הכתרה יומיומית של ה', זהו אשרור של אמונתנו ומבטחנו בכך שהוא ולא אף אחד אחר מכריע את גורלם של אדם ועולם, שרק ממנו ראוי לירוא ושאין כל מקום לפחד מפני האדם המשול לחרס הנשבר.

 זו משמעותה של קריאת שמע וזו הסיבה שבגינה אנו מאריכים בדל"ת וזה מקורו של הרמב"ם שהזכרנו לעיל –

 "רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך טובא. אמר ליה - כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת (ברכות י"ג:)" .

 וזה המסר לכל אותם מדקדקים של הפולחן היהודי, אשר לדאבוננו איבדו חלק כה גדול ממהות היהדות, ממושגיה. אלו אשר שכחו, כי המצווה החיצונית, הפולחן, הינה ביטויו החיצוני של המושג הפנימי, שלפני הכל יש להבין היטב את המושגים, ואחר-כן לתת להם ביטוי חיצוני טהור ומדויק באמצעות מעשה המצווה .

 אולם המסר של קריאת שמע והארכת ה"אחד" הינו יותר מעוד מסר יהודי. זהו יסוד היהדות, ומעבר לכך, זהו המפתח למניעת שואה וזוועה עבור היהודי בימינו. אותה הכרזה מהדהדת המבטאת את מלכותו של ה' ויחודו הינה – בזמננו – הכרזה מהדהדת כי ה' אלוקי ישראל הינו חזק יותר מרונלד רייגן . יותר מברית המועצות . יותר מזעם העולם.

 תאמר שהדברים מובנים מאליהם? אני אומר לך שאינם כן. ואני אומר לך כי לאמיתו של דבר, הרוב המוחץ שבקרב קוראי ה"שמע" ומחזיקי ה"אחד" ומאריכי ה"דדדדד" – אינם מאמינים בכך. כשמגיע רגע האמת, כשמגיע אותו מצב מסוכן של רגע האמת, כאשר הם נקראים להעמיד את אמונתם ומבטחם ב"אחד" במבחן המעשה – הם אינם מסוגלים. אני מצהיר בכאב, כי יהודים רבים מספור בזמננו מאמינים במצוות, אך אינם מאמינים בה'.

 וזו ללא ספק כוונתו של רבנו בחיי בחיבורו האדיר "כד הקמח" –

 "לפי שיש הרבה בני אדם שבוטחים בהשי"ת בכלל והם מאמינים אמונה שלימה כי הכל בידו יתברך אבל ענין הביטחון בפרטים לא ישית אל לבו". ועוד כתב שם – "ואין האמונה אות על הביטחון...".

 הבה נתרגם את הדברים במונחים מדויקים ומסוימים בכדי שיובנו לקורא בן-זמננו. אותו יהודי אשר מאריך בדל"ת עד למימדים המקנים לו מקום בספר השיאים של גינס – כאשר ניצבת בפניו שאלה האם לציית לאיסור לוותר על חלקים מארץ-ישראל או האם לקיים את מצוות התורה ולגרש מארצנו אוכלוסייה לא-יהודית עוינת, הוא שוהה לרגע באמצע ה"דדדדד" בכדי ללהג – "אך מה יאמר העולם? מה יקרה אם אמריקה תקצץ את הסיוע? ומה יקרה אם ישראל תותקף בידי כל מדינות ערב?!".

 מדהים להיווכח כיצד אותו "אחד", אותו יחוד ה', הופך לנטל, שעה שאותו מדקדק, אותו דל"תניק, עומד לפתע מול איום של המון גויים. אילולא היה זה עצוב כל-כך, הייתה זו פסגת השעשוע להיווכח לפתע עד כמה חסרי משמעות היו כל הבקרים והערבים של אותם "אחד"ים ארוכים ארוכים, וכמה אנשים שאינם מאמינים מתחבאים תחת טליתות ותחת היד המונחת על עיניהם. שכן יראת ה' ואמונה וביטחון אמיתיים בו נמדדים אך ורק ברגעי סכנה, וניתן להיווכח מיהו המאמין והבוטח באמת רק בעת מצוק. ואלו, שוב, דבריו של רבנו בחיי –

 "ומצינו שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות הוא שכתוב (דברים כ"א, א') כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, וכתיב (שם כ') מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו לפי שגברה עליו יראת העם והוא חרד בראותו רוב מחניהם ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם יתעלה אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הביטחון מפני זה רך לבבו ונחת טבעו... ואין הספק כי הירא מזרוע בשר ודם לשפלות הנפש הוא והירא מן האדם הוא שוכח השי"ת, וזהו שהנביא מזהיר על מדת הביטחון כמו שכתוב "מי את ותיראי מאנוש ימות" (ישעיה נ"א, י"ב)".

 זו משמעותה של קריאת שמע! זו משמעותו היחידה של ה"אחד"! מאריכים בו אך ורק בכדי שאדם יתישב בליבו ויחשוב בבהירות – אכן, ה' חזק יותר מרונלד רייגן והסובייטים ומהעולם כולו. ללא זאת, קריאת השמע וה"אחד" מרוקנים מכל משמעות. ללא זה, כל הדל"תים הארוכים ושוברי השיאים הופכים ללא יותר מתסמונת פולחנית, "תסמונת דל"ת".

 ובראש השנה, כשאנו מקיימים את הציווי של "מלכויות", כשאנו מקבלים על עצמנו את מלכותו ומריעים בשופר לשם כך, קובעת הגמרא שעלינו לומר פסוקים מסוימים, שיש בהם ענין של "מלכויות". ר' יוסי מביא שם כדוגמא פסוקים, אשר אינם מזכירים את המילה "מלך", אולם מכל מקום הם מהווים דוגמא ל"מלכויות" – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", "וידעת היום והשבת אל־לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל־הארץ מתחת אין עוד" , "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" . וכך נפסקה ההלכה, שאף הפסוקים הללו קרויים פסוקי מלכויות, אף שאינם מזכירים את המילה "מלך". פסוקים אלו, ללא שיזכירו את המילה "מלכות", הינם המהות, הינם המשמעות היחידה של מלכות – שה' הוא אחד, לבדו, ואין בלתו. זוהי אמונה, זהו ביטחון. זוהי מלכות. זוהי קריאת שמע וזהו "אחד" וזוהי הארכת הדל"ת.

 ומי שאינו מאמין שהיהודי אינו צריך לחשוש מהגויים, שאל לו לדאוג בגלל אמריקה, שאינו זקוק להביט בפחד מאחורי הכתף כדי לראות מה יאמרו או יעשו הערבים או מדינות העולם השלישי או העולם כולו – מי שאינו מאמין בכל זה אינו יהודי דתי; הוא אינו מאמין בה'.

 מובא במשנה , כי פרשת "שמע" קודמת בקריאת שמע לפרשת "והיה אם שמוע" כדי שהיהודי יקבל על עצמו עול מלכות שמים תחילה, ורק אחר-כך יקבל על עצמו עול מצוות. הדברים ברורים.

 כי מי שאינו באמת מאמין בה' הופך את המצוות לבדיחה. ומי שחי בפחד מפני קיום המצוות הלאומיות כדי לא להרגיז את הגויים, הינו אדם שלוקה ב"תסמונת דל"ת". עליו לזכור את הסיבה האחת והיחידה שבגינה הוא מאריך ב"אחד" ושבגינה הוא בכלל טורח לקרוא קריאת שמע.

 כי ה' אלוקי ישראל חזק יותר מכל המלכים והנשיאים שעל-פני תבל.