תשעה באב התשל"ד

תשעה באב התשל"ד

 המחזה אשר יכול אולי להיחשב כפסגת הטעם הרע היה אותו מחזה שנצפה בכותל המערבי בשנה שעברה בליל תשעה באב, יום האבל והאסון הלאומי. קבוצה של תיירים אמריקאים הלבושים בעליזות, נובורישים דתיים מקווינס, ניו יורק, נגשה לעבר המקום בו שכן פעם בית מקדשנו, ואחד מהם קרא בשנינות לעבר חבריו המצחקקים –  

 "א פרייליכען חורבן!" ("חורבן שמח!") .

 במובן מסוים, אותו ביטוי מטופש וחסר שכל רק מסמל את מה שהפך תשעה באב להיות ברחבת הכותל. כעת, זהו "הפנינג". זה הדבר, בה"א הידיעה, שעושים. זה מה שמספרים לחבר'ה כשחוזרים הביתה – "הייתי בכותל". זהו סימן לרדידות המחשבתית ולצביעות המקננות בקרב היהודי האורתודוקסי בחוץ לארץ. אולם אפילו בלא כל זאת, יש הרבה מה לומר על תשעה באב ועל צביעותו של אותו יהודי אורתודוקסי, דברים הנוגעים לחייהם של כל יהודי הגולה.

 אמונה וביטחון מוחלטים בה'. זהו יסוד היסודות, המפתח לגאולה, וזו המשמעות של דברי רבותינו במכות כד., אשר קבעו כי הנביא לקח את כל תרי"ג המצוות של היהדות והעמיד אותן על יסוד אחד – "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב', ד').

 ביאת הגאולה השלמה בהדר ובתפארת של "אחישנה", אשר תחסוך מאיתנו מוות, צער ואסונות – ביאתה של גאולה זו תלויה באמונה הכנה ובביטחון המוחלט של היהודי באלוקיו, האלוקים הכל-יכול.

 ובכדי לדעת האם אנו אכן דור אשר נמצאת בקרבו אותה אמונה ואותו ביטחון, ישנם קני-מדה ברורים ותובעניים – הן עבור יהודי הגלות והן עבור היהודים בישראל. גורל עם ישראל תלוי בדבקות ובמסירות הנפש אשר תהיה לנו עבור אותם ערכים.

 עבור היהודים בגלות, מדובר, כמובן, בשיבה אל ה' ולדרך החיים היהודית, היחודית והנבחרת – אל מצוות התורה - וכל התחמקות מכך תוליד רק אסונות ותביא רק לעג וקלס על כל אותם ניסיונות מטופשים אשר נעשים בכדי לפתור את בעיותיהם של יהודי הגלות. אותם יהודים אשר עוזבים את דרך היהדות יהיו חייבים בשורה התחתונה לשלם את המחיר, ורק תשובה אל תורת ה' תציל את היהודי.

 אולם טמון כאן יותר מאשר רק לשוב לקיום המצוות בתוך סירי הבשר של הגלות הזרה. ישנו חלק בלתי נפרד מאותה שיבה אל ה', אשר רבים מספור מאותם יהודים דתיים לכאורה אינם תופסים בהבנתם, ואשר בלעדיו לא יזכו אותם אנשים לגאולה. חייבת להיות שיבה מיידית הביתה של יהודי הגלות לארצם, לארץ-ישראל.

 אין עתיד עבור היהודי בגלות; הקדוש ברוך הוא עומד למחוק אותה, יחד עם היהודים אשר ישארו בה. תוהו ובוהו בקנה מידה אדיר, משברים ומלחמות ישטפו את העמים שם, ויקום גל של שנאת יהודים ושל שואה, כשבסופו יושמד היהודי. כזה הוא גורלו של היהודי בגולה – לעזוב או למות.

 חיסולה של הגלות חייב להגיע מכיוון שגאולתו של היהודי קשורה באופן מוחלט לעזיבתו את אותו מקום בו הוא נחשב לזר, למיעוט נרדף ושֹנוי. עצם קיומה של הגלות הינו סתירה למלכות ה' בעולם וליעוד היהודי. אם ה' אכן מביא גאולה ליהודי, ואכן הוא מכונן את מלכותו באמצעות השיבה לציון, אזי לא יתכן שתתקיים גלות, המהווה את סמל הנרדפוּת, הפיזור והסרוב היהודי להכיר ביעודו, וכל עוד היהודי נשאר בגלות, נותר על כנו גם חילולו של שם ה'.

 ועל-כן, החלטת היהודי להישאר בגלות טומנת בחובה שתי השלכות. על-ידי הישארותו, הוא מבטיח בפועל את השמדתו מכיוון שה' נחוש להשמיד את הגלות, ובו בזמן, הוא מפגין התעלמות מדרכו של היעוד היהודי או לחילופין סרוב להכיר בו. עונשו על כך יהיה, עד כמה שזה אירוני, עצם ההשמדה, אשר הוא משוכנע שאינה יכולה לבוא עליו בגולה, כי אם רק בישראל, אליה הוא אינו מוכן ללכת.

 מיליוני יהודים נשארים בגלות מהסיבה הפשוטה שאינם רואים את עצמם כיהודים בשום מובן משמעותי. מיליונים נוספים עשו לעצמם הסדר נח עם מה שהם מכנים "התפוצה" (ביטוי הרבה יותר נח ופחות מאיים מאשר "גלות"), בראותם את עצמם כאמריקאים (או מה שלא יהיה) בני הדת היהודית, ובכך הם מאפשרים לעצמם באופן הזה לתמוך בישראל מתוך נאמנות בתור אוהדים שאינם אזרחים וכנותני צדקה. פרט לקבוצות הללו, קיימים עוד יהודים אשר, כפי שנראה, בוגדים ביעוד היהודי על-ידי אי-הכרה בו, חוסר הבנה שלו או חוסר יושר אינטלקטואלי.

 האסון הטמון במספרים העצומים של היהודים המשתייכים לשתי הקבוצות הראשונות - אלו אשר הינם כה רחוקים מכל צורה משמעותית של יהדות ואשר הינם כה בורים ביחס ליסודותיה - הוא שכמעט ואין דרך לשכנע אותם לעזוב את הגלות על-מנת שיחיו. הם פשוט אינם תופסים על מה אתה מדבר כאשר אתה מזכיר את היעוד היהודי, הקושר אותם לארץ-ישראל. אולם אלו אשר יודעים כי לחיות בישראל, מלבד הנושא של היעוד היהודי, הינה אחת ממצוות היהדות, ואף-על-פי-כן הם במתכוון מוצאים דרכים שונות ומשונות בכדי לתרץ מדוע אינם עושים כן – אלו אשמים הרבה יותר. שוו במחשבתכם –

 "וירשת אתם וישבת בארצם" (דברים י"ב, כ"ט). בהקשר לפסוק הזה, קובעים רבותינו בספרי ראה פ' – "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". בדומה לכך, אומרת התוספתא בעבודה זרה ה', ב' – "ישרה אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גוים ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישראל מלמד שישיבת ארץ ישר' שקולה כנגד כל מצות שבתורה". הגמרא בכתובות קי: קובעת – "... וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה".

 החכם התלמודי, הפרשן ובעל הסמכות האדיר, הרמב"ן, קובע כי מצוות ישיבת הארץ הינה מצוות עשה של תורה, הנוהגת "לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו" (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין מצוה ד'; ראה גם פרושו לבמדבר ל"ג, נ"ג). ראיה לעמדתו הוא מביא מהספרי ראה פ', המספר על ר' אלעזר בן-שמוע ור' יוחנן הסנדלר, אשר תכננו לעזוב את ארץ-ישראל בכדי ללמוד תורה בנציבין (שבחוצה לארץ). כשהגיעו לגבול, הם "זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה - "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים י"א, ל"א)", ושבו לארץ-ישראל. מכיוון שחיו אחר החורבן, מובן, כי המצווה חלה אף בדורות הללו, ומכיוון שהשוו את ערכה של המצווה לכל מצוות התורה, רואים כי אין מדובר פה רק בחיוב מדרבנן. המהרי"ט בחידושיו על כתובות קי: מביא את הרמב"ן ומסכים עמו. אף מדברי הטור באבן העזר ע"ה ניכר כי הוא סובר שמדובר במצווה המחייבת את כל ישראל בכל הזמנים.

 ואף שהרמב"ם אינו מונה מצווה זו במנין התרי"ג מצוות, הרי שעל-פי "פאת השולחן", הוא (הרמב"ם) סובר מכל מקום שישנו חיוב מדרבנן לדור בארץ, החל גם כיום. הפוסקים הנודעים הרא"ש (כתובות פרק י"ג), המרדכי (שם) וההגהות מיימוניות קובעים כי יהודי מחויב לעלות לארץ-ישראל בזמננו. ה"פתחי תשובה" (אבן העזר ע"ה, ו') קובע קביעה גורפת, לפיה כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים כאחד, עומדים בדעה אחת כי החיוב חל בזמננו, וכן פוסק בעל "נתיבות המשפט" (ועיין גם בשו"ת חתם סופר יורה דעה רל"ד).

 ובכך, נשאר לו היהודי הדתי ביחד עם שאר היהודים בגלות, כאשר אינו מחזיק באמתחתו אפילו את התירוץ שיש להם. הם, לפחות, אינם יודעים אפילו מקיומו של בעל ה"פתחי תשובה". אולם היהודי הדתי אשר כל-כך נזהר לקיים כל מצווה גדולה כקטנה, כל מסורת ומנהג; היהודי הדתי אשר כאשר עומדות בפניו שתי דעות הלכתיות, דעה מחמירה ודעה מקילה, הוא לעולם ינקוט במחמירה, כדי להיות יותר צדיק; היהודי הדתי אשר כדי לא להיכנס לספקות אוכל רק בשר גלאט ואינו מסתפק בכשרות רגילה – לפתע נעשה ליברל, סבלן ומקל; לפתע הוא מוצא דעת מיעוט יחידית וממשכן עליה את גורלו.

 היהודי הדתי אשר בונה את ירושלים החדשה שלו בברוקלין או בגולדרס גרין או בטורונטו , כשאדמו"ריו מקימים שם את חצרותיהם בה בשעה שרבניו מוסרים שם את דרשותיהם, והישיבות עולות ויורדות, כמו גם המקוואות, והגלות המוזהבת, הגלות המוזהבת והיפהפיה, הופכת ל"בית".

 "לשנה הבאה בירושלים!". זהו השקר הבוטה שמושמע בכל יום הכיפורים ובכל פסח על-ידי יהודי שיושב, עטוף בטליתו ובדתו, ובצדקותו מקיים את המצוות הגדולות והקטנות, תוך שהוא זועם על "החילונים". כל שנה הוא מרים את עיניו הצדקניות לשמים ומתוך שלווה ורוגע נפשי משקר, מרמה ומוליך שולל כשהוא זועק לאלוקיו – "לשנה הבאה בירושלים...". ובשנה הבאה הוא מתכוון ללא ספק להישאר בברוקלין או בגולדרס גרין או בטורונטו.

 איך שהשחיתו דת נהדרת! איזה חוסר יושר, איזו צביעות! הנה היהודי אשר לוקח חלום של 2,000 שנה, משלם לו מס שפתיים, ואז הוא מתעלם ממנו וזונח אותו. דמעותיו הרותחות בכל תשעה באב, אשר זולגות מעיניו למען שיבת ציון ותחינתו שלוש פעמים בכל יום – "ותחזינה עינינו בשובך לציון" הינן פעולות נבובות, ובהן אנו רואים את ערוותו של היהודי הלא-דתי שמקיים מצוות...

 אפשר לשכוח מכל התירוצים המלומדים וההסברים המתוחכמים של כל היהודים הללו, שומרי מצוות ואלו שאינם, המנסים להסביר את ישיבתם בגלות. היהודי אינו נשאר שם בגלל ש"הוא עושה יותר למען ישראל בכך שהוא נשאר שם ושולח כסף", או ש"משם הוא יכול להעניק לישראל תמיכה פוליטית", והיהודי הדתי אינו דר שם בלא אלוה משום ש"ישראל אינה מדינה מספיק דתית". כל אלו הינם תירוצים מבישים ועקומים והמצאות שנועדו להצדיק ולהחליק רגשות מצפון. הסיבה שבגינה יהודים טובים, שומרי מצוות וכאלו שאינם, נשארים בגלות בזמן הנס הגדול של הגאולה, היא ששם החיים יותר נוחים; כי מדי קשה להתחיל חיים חדשים; כי מדי קשה ללמוד שפה חדשה; כי מדי מכאיב להוריד את רמת החיים.

 אלו הסיבות האמיתיות, ואילו כל השאר אינו אלא זיוף והבל. היהודי בגלות אינו אלא צאצאם של בני-ישראל, אשר בזמן מסעם במדבר, אחר ששוחררו תוך ניסים גדולים מעבדות במצרים, אחר שזכו לעמוד בהר סיני ולשמוע את קול האלוקים מדבר אליהם, לפתע רצו לשוב למצרים משום שלא היה להם בשר! "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את־הדגה אשר־נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת־החציר ואת־הבצלים ואת־השומים..." (במדבר י"א, ד' – ה').

 אם היהודי הדתי מבטל מצווה ומתרץ עצמו לדעת מכיוון שערכיו כבר נעשו מושחתים ועקומים כמו אלו של החילוני, אזי גם בנידון של הכרת התקופה בה אנו חיים, הכרת היעוד היהודי ועידן הגאולה בו אנו מצויים, הוא נותר קטן וחסר תפיסה בדיוק כמו מחלל השבת.

 עיוורון זה, קוצר ראות זו, העדר החזון וכישלון האמונה והביטחון – כל אלו קיימים גם אצל היהודי הדתי, ולאנשים כמותו התכוונה הגמרא בסוטה מח: כשדיברה על קטנות אמונה בקרב הצדיקים. ועל אנשים כאלו דיברו ענקי החכמים ר' יהודה הלוי ור' יעקב עמדן כשהוכיחו את היהודים הדתיים אשר בונים לעצמם את ירושלים בכל מיני מקומות בגולה –

 "אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני, כמה שאמר: "רני ושמחי בת ציון" (זכריה ב', י"ד), כי כבר היה הענין האלקי מזומן לחול כאשר בתחלה אלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם" (ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי מאמר ב אות כ"ד).