א - ראשית דבר

ראשית דבר

לפני שנים אחדות נעצרתי ע"י משטרת ישראל והואשמתי ב"הסתה למרד". על סמך מה? על סמך זה שהגעתי למסקנה שלא נשקף פתרון של שלום לעימות הערבי- יהודי בארץ ישראל (גם בשטחי המדינה עצמה וגם בשטחים ששוחררו בתשכ"ז); שמדינת ישראל נעה לאורך מסלול המוביל לתנאים הדומים להפליא לאלה המוכרים לציבור בשם "צפון אירלנד"; שהדרך היחידה למנוע יצירת תנאים כאלה או, לכל הפחות, למתן אותם היא זו שעיקרה הגירת הערבים; ושעל-כן שיגרתי מכתבים לאי-אלו אלפי ערבים, מכתבים שהצעתי בהם אפשרות (ז"א, סיוע במימון ובהשגת אשרות) להגירתם מרצון. העובדה שמספר רב של ערבים השיבו על מכתבי בחיוב, ושכפר ערבי חשוב בגליל, גוש חלב, הציע לעבור על כל תושביו לקנדה בתנאי שיובטח להם כפר משלהם שם, לא מנע מממשלת ישראל המבוהלת לעצרני ולהעמידני לדין על ביצוע עבירה.

כעבור ארבע שנים ארוכות ומלחמה מכרעת אחת פרצה שערורייה בישראל כשנודע כי פקיד בכיר במשרד הפנים, ישראל קניג, הממונה על מחוז הצפון, ניסח תזכיר סודי שבו הזהיר מפני הסכנה הגוברת הטמונה בהתרבות הערבית (שתעניק לגליל רוב ערבי עד שנת 1978) ובעליית הקיצוניות הלאומנית של הערבים. פתרונו המוצע של קניג כלל נקיטת אמצעים אחדים המכוונים לעודד הגירה ערבית.

חבל שחלפו שנים חיוניות מאז השמעתי לראשונה את הצעתי המקורית – שנים שבוזבזו לריק, שנים שבמהלכן פרצה מלחמת יום הכיפורים שחוללה שינוי פסיכולוגי כביר ומרחיק-לכת בחשיבה הערבית. בעקבות מלחמה זו והמפולת המדינית שבאה אחריה, המוני ערבים אשר ב-1972 חיו בדיכאון משוכנעים עמוקות שאין כל סיבה שיצליח ערעורם על ריבונות ישראל – כיום הנם משוכנעים לא-פחות שהזמן פועל דווקא לטובתם, שבקרוב תתמוטט המדינה הציונית, ושהם-הערבים – יהיו שוב השליטים על כל "פלשתין". מכאן, כמובן, נובע בהכרח שמאות-האלפים ששקלו בכובד ראש הגירה מרצון לפני שמונה שנים, נהפכו בינתיים לאנשים הנחושים בדעתם להישאר בבתיהם ולהמתין ליום ניצחונם הסופי של הערבים. חובה עלינו לפנותם.

מטרת כתיבתו של ספר זה לשכנע את היהודים שאכן חובה היא זאת. מוכרת לי תגובתם של רוב אזרחי ישראל על דברי אלה, הנשלמים והולכים בעודני כלא בכלא רמלה, כתוצאה מהפעלת צו מעצר מנהלי – צעד ללא תקדים – ללא משפט וללא הרשעה, ללא כתב אישום וללא הזדמנות לחקור עדים או אפילו לדעת את זהותם.

פשעי האמיתי הוא כמובן תפיסתי בכל הנוגע לסכנה האיומה האורבת למדינת ישראל מעצם נוכחותם של אזרחיה הערביים ברבבותיהם ובהתרבותם. הסכנה שאני מהווה לממשלת ישראל הנבוכה והמבוהלת היא בכך ששותפים שקטים לרעיונותיי מאות אלפים מיהודי ישראל, המתחילים להביע את תמיכתם בי – מתוך זעים ותסכול –ולהעניק לי את הכוח להקנות להשקפותיי עוצמה.

לא די שממשלת ישראל מדכאת השקפות אלה, אלא שהן מסולפות, מגונות ומושמצות בהתרגשות ובהיסטריה ע"י מוגי לב, שקל להם הרבה יותר לצרוח "פשיסט!" או "גזען!" מלשקול בשכלם או לדון בהגיונם. צחוק הגורל הבלתי נמנע הוא, כמובן, שיהודים שאין יהדותם חשובה בעיניהם ושאין להם כל ידיעה ממשית במהותם של "ערכים יהודיים", הם הצווחים לעברי, "השקפותיך אינן יהודיות!".

מי שמתעניין באמת בערכים יהודיים ובמהותם לא יעיין בכתביהם של קארל מרכס, של אדמונד בורק או של תומס ג'פרסון. ערכים יהודיים מצויים במקורות יהודיים, הסתומים לרוב לפני מבקרי ההיסטריים שגילו פתאום מוסר "יהודי" מהו.

אני אוהב את העם היהודי ואת מדינת היהודים, על כן דברי אלה. אני מסור ליהדות ולערכים יהודיים אמיתיים, וכל מלה שבספר זה – עם כל חוסר הנעימות שהדבר עלול לגרום לרבים – כל מלה בו היא יהדות. חולשה אנושית היא להתעלם מקיומה של המציאות הלא נוחה ולא להתחשב בה כלל. מעכבים החלטות כאובות ונמנעים מלהתמודד עם בעיות קשות. מתעלמים מכל דבר שקשה להודות בקיומו, מתוך התקוה שכך תיעלם הבעיה ותהיה כלא היתה. אשליה אנושית זו פותחה על ידינו היהודים – לדרגת אמנות עילאית בשל התלהבותנו לשלום ולשלוה אחרי מאות שנות סבל. אך בעית הערבים לא תיעלםכי הרי מדינת היהודים בעצמם קיומה היא היא שיוצרת אותה.

בדיוק מפני שהמציאות כה כאובה וכה מאיימת על עצם יסודה של המדינה היהודית-ציונית, ממהרים היהודים להטעות את עצמם בכל מיני דרכי הסוואה שטחית ושטותית. הבעיה הערבית-יהודית במדינה מערערת את השקפותיהם ואמונותיהם העמוקות ביותר (והטפלות ביותר) של היהודים. היא חושפת את הטפשות ואת חוסר ההבנה שהם הבסיס לציונות המדינית. וקשה מכל, לגבי היהודי החילוני מערבי, בעיה זו מאלצת אותו לבחור בין דמוקראטיה מערבית – ליברלית ובין מדינה יהודית.

אני אינני רוצה לאבד את מדינת היהודים לא באמצעות המלחמה, אף לא באמצעות השלום.

אינני מעונין לראות במותם של ערבים או של יהודים בארץ ישראל, אך אני חושש שעוד ימותו רבים. ואם אמנם יתגשמו חששותי אלה, יקרה הדבר לא בשל נקיטת הצעדים שאני דורש לנקטם, אלא דווקא בשל כך שלא ננקטו. מוטב שנימנע הן מהיסטריה, הן מהשמצות והן מסירובנו העיוור להקשיב לזולת. מוטב שננהג בסבלנות כשמעיינים בעמודים אלה, וביושר כשאומדים את ערכם. והעיקר – על כל יהודי לשאול את עצמו את השאלה הבאה:

אני בן לעם שנדד ללא מולדת משלו במשך קרוב לאלפיים שנה. אני בן לעם שסבל רדיפות ושואות ללא שיעור, גדולות וקטנות. אני בן לעם, שבניגוד לעמים אחרים, לא הותר לו להתפתח בגופו וברוחו בארצו שלו. כיום, בעקבות מותם של ששת המיליונים ובסייעתא דשמיא, יש לנו מדינה כזאת, הממחישה את ריבונותינו, המתגוננת באמצעות צבאינו, והשרויה בתרבותנו. האם אני מוכן – בתנאי שלום ובהתרבות ערבית ההופכת מיעוט לרוב – להרשות, אף באורח דמוקראטי, את שינוי שם המדינה ל"פלשתין" ע"י רוב ערבי; לבטל את חוק השבות המקנה לכל יהודי זכות כניסה ואזרחות אוטומטית ולשים קץ בשלום ובצורה דמוקראטית למדינת היהודים?

הבעיה היא בכך שאין מנהיג יהודי בישראל או בגולה שלו אומץ הלב לשאול שאלה זו או ללמדה לבני עם ישראל. בעודנו עוסקים בגביית תרומות למען המדינה ה"יהודית", בעודנו מתכננים חופשת שלושה שבועות במדינה ה"יהודית", בעודנו שרים את ההימנון הלאומי "התקוה" באירועים חגיגיים – אנו מתעלמים משאלה זו. הבעיה היא שאין חושבים ברצינות על השאלה הזאת. הבעיה היא שכה מעטים הם החושבים כלל וכלל. יהודי יקר, אנא, חשוב! אולי תחסוך ע"י חשיבתך מיליוני נפשות. אולי אפילו את נפשך שלך.

מאיר כהנא

כלא רמלה, ישראל

כ' בסיון תש"ם (4.6.80)