פרק ח- "עולמות אחד

פרק ח- "עולמות אחד

                                                                                                                   פרק ח
                                                             "עולמות" אחד                  

מאמציהם המבוהלים של הישראלים להמציא תכניות מעשיות לדו-קיום יהודי-ערבי בישראל מתבססים על תחושתו של הישראלי, כאילו חובה להאמין באמתותו ובתוקפו של רעיון זה: אפשר לקחת שני עמים - השונים בכל, בלאומיותם, בדתם, בתרבותם, בלשונם ובחוויותיהם ההיסטוריות במהלך שלשת אלפים השנים האחרונות; - שאחד מהם חי בארץ בתור רוב זה שש מאות שנה, ואילו האחר נעדר ממנה כמעט כליל אלף תשע-מאות שנה; - שזה שהיווה קודם לכן את המיעוט נעשה הרוב והשליט לאחר עשרות שנות איבה, אלימות ואיבחה, ואילו האחר (הרוב-לשעבר) נעשה כמעט בן-לילה מיעוט קטן וחסר-אונים; - שזה שהיווה קודם את המיעוט הגיע לידי ריבונות מלאה על הארץ שהרוב-לשעבר תמיד ראה אותה כארצו; - ששניהם חיים בארץ שהמיעוט הנוכחי מאמין שהיא כולה שלו, ושהרוב הנוכחי טוען שהיא מולדתו, ביתו, רכושו וזכותו, ושהוא הקים בה את מדינתו, נחלתם של כל בניו בכל מקום שהם, שמאפיינים אותה דתו, לאומיותו, תרבותו, לשונו וגורלו של אחד משני עמים אלה בלבד; - שהמיעוט הנוכחי מתברך באוכלוסים רבים ובצמיחה חינוכית המבטיחים שבעתיד יהיה המיעוט לשליש מאוכלוסית הארץ, ואפילו לחציה ויותר מכך; - שהאומות השכנות קשורות למיעוט בדמן, בדתן, בלאומיותן, בתרבותן, בלשונן ובגורלן, ונשבעות למחוק מעל המפה את ריבונותו של הרוב; - שהעם המהווה את הרוב הנוכחי מבודד יותר ויותר ומותקף יותר ברחבי העולם; - שהעם המהווה את המיעוט חש בחולשה, בחוסר-הביטחון ובמחלוקות הפוקדים יותר ויותר את העם-הרוב, בו-בזמן שהוצעה לו למיעוט אוטונומיה בשטח הגובל באזורי היישוב של הרוב; ועם כל אלה - אפשר שתוך רצון טוב וקידמה כלכלית וחברתית יחיו יחדיו שני העמים בשלום, שהמיעוט יחוש תחושת נאמנות וקשר אזרחי כלפי מדינת הרוב, ולא יחלום על היום שבו ישוב לשלטון בארצו. כערבי הייתי צוחק, אך כיהודי אני בוכה.

 המדינה הריהי רכבה וביתה של האומה. מאז ומתמיד היו השתים אחת. העיר-המדינה של יוון העתיקה היתה ביתו של עם מסוים. כל אזרחיה (כמעט ללא יוצאים-מן-הכלל) היו בני אותה אומה, אותה דת, אותה [[130]] תרבות ואותה לשון. שוב ללא יוצאים-מן-הכלל כמעט, לא היו בני-אתונה גרמניים, או איטלקיים, או ספרדיים או אפריקניים בתוך העיר אתונה. לא היו אזרחים "כפולים". בן-אתונה - כל בן-אתונה - היה יווני. לכולם היו אותו רקע, אותו דם ואותן חוויות היסטוריות משותפות; לכולם היו אותה לשון, אותה דת, אותה תרבות. כזה היה המצב השגרתי והטבעי השורר בעולם העתיק. מצב הגיוני בהחלט.

האומה, אוסף שבטים שבעצמם צמחו מבתי-אב וממשפחות, היתה משפחה שיתופית גדולה אחת, שבניה נקשרו בקשרים מחייבים ביותר - קשרי דם.בכל מקום היה כך. ארץ מואב היתה מדינתם של העם המואבי ולא של זולתו. בה דברו מואבית, לשונם המשותפת של המואבים; בה עבדו הכללאלילם המשותף, כמוש; בה זכרו הכל את אביהם המשותף, לוט. לא היו שני עמים "שותפים" למואב. כך היה טבעי והגיוני. למשפחה צורךבמקום מגורים לחסות בו מפני הרוחות הנושבות. ועל-כן היא רוכשת לה בית. בית זה הוא רכושה הבלעדי של המשפחה, שהיא הקובעת את הנוהג ואת הנוהל שיחולו בו. שמה של המשפחה הוא הנקרא על ביתה. כך היה גם בענינה של המשפחה המורחבת, האומה. שם האומה נקרא על ארצה, וזרים שהגיעו אליה לא נעשו אזרחיה של הארץ, ולא נעשו שותפים לבעלות עליה עם התגוררם בתוך גבולותיה. האומה-המשפחה היא היתה הבעלים על הארץ, והיא אשר קבעה את חוקיה. מי שלא היה בן-משפחה היה אולי במעמד של מבקר, של אורח רצוי או אפילו של תושב נסבל - אך הוא לא היה אזרח. הארץ לא היתה שלו.

 רק לאחרונה קמה תפיסה חדשה - האומה-המדינה בת זמננו. פתאום, חברות באומה לא היא אשר הקנתה לאדם זכויות ובעלות, כי אם המגוריםוהדירה בארץ. לפנים האומה-הבעלים היא שנתנה את שמה לארץ; עתה הארץ - שמה הוא הנקרא על תושביה, ללא הבחנה גזעית, דתית, תרבותית, לאומית או לשונית ובלי לייחס חשיבות להעדר קשריהם ההיסטוריים עם העם הזה. אי-לכך, התגאתה הקיסרות האוסטרית-הונגרית ב"אזרחיה" האוסטריים-הונגריים: סרבים, קרואטים, פולנים, רומנים, הונגרים, צ'כים. גאוותה התנפצה על סלע הירצחו של יורש העצר האוסטרי ע"י "אזרחים" שהעדיפו עצמאות סלאבית, פולנית, רומנית או הונגרית.

 מלחמת העולם הראשונה ציינה את קץ תקופת האמונה בקיומה של מדינה רב-לאומית, ללא אלימות וללא שפיכות-דמים. "הגדרה עצמית" - נסיון חדיש לשוב לזהות המקורית של העיר-המדינה - נהיתה לסיסמת הכל. בעלות הברית ובראשן הנשיא האמריקני וילסון "גילפו" מדינות חדשות משטחיהן ואוכלוסיתן של ותיקות, וקיוו שכל האומות תשבנה [[131]] אשה תחת גפנה ותחת תאנתה במדינתה הריבונית שתקבע היא את גורלה. היתה בכך משום הודאה בהתנגשות הבלתי-נמנעת בין שני עמים היושבים על אותה פסת אדמה.

 מאחר שבמדינות רבות נותרו מיעוטים לאומיים ניכרים, הוחלט לכתוב בחוזי השלום ששמו קץ למלחמה "ערובות למיעוטים הלאומיים", ונוצרגוש חוקים חדש במסגרת החוק הבינלאומי להגן על אומות אלה השוכנות בקרב אומות גדולות יותר. חוקים אלה, כמובן, נכשלו. נחלת אירופההמרכזית והמזרחית בין מלחמות העולם היתה מתח מתמיד ומאבק אתני רווי מדם. דווקא הימצאם של גרמנים מרובים בצ'כיה ובפולין הוא שסיפק להיטלר את ההזדמנות לחוש לעזרתם של בני עמו "העשוקים", לתקוף שתי מדינות אלה, ולחולל את מלחמת העולם השניה ואת השואה.

 בעקבות המלחמה קמו תומכים ברעיון איחוד אומות העולם שיתבצע בצורה זו או אחרת. בנו של מנצח תזמורת נודע קטע את המנגינה הלאומית בהצהירו כי הנו "אזרח העולם". בכל אירופה הותקפו התנועות הלאומיות. ז'אן מונה עמד בראש קריאה רבת-תומכים להקמת קהילת לאומים אירופית וצפה את היעלמותה של הלאומנות. התעוררות הקומוניזם וקריאתו לגישה פרולטרית בינלאומית השתלבו היטב בצעדי הענק שנצעדו בקידום המדע והטכנולוגיה, שאיפשרו טשטוש הבדלי תרבות וצמצום מימדי כדור הארץ וליכודו. אולם לא היה כל זה אלא אשליה.

 אפילו באירופה היה הכרח לגנוז את מודעות האבל שהוכנו לבשר את מות הלאומנות, והאמת הובלטה ע"י התעוררותה של לאומנות צרפתית חריפה, של מרחץ-דמים בצפון אירלנד ושל הלשון הבלגית העצמאית: "פירוש ההשתלבות באירופה המערבית... לא היה, כנראה, בין 1954 ל-1962טמיעת לאומים נפרדים באוכלוסיה בינלאומית" (דונאלד פוצ'אלה, אינטגריישן (השתלבות), 1970, עמ' 279-278).

 אמנם כך, וגם היום אפילו איחודה הכלכלי המפורסם של אירופה המערבית רועד מדרישות בריטניה להתייחסות כלכלית מיוחדת, מקרבות האיכרים הצרפתיים והספרדיים למרגלות הרי הפירנאים, ומרטינת הגרמנים על חלקם הכבד-מדי במעמסה הכלכלית.

 נכון אולי שהעולם מצטמק והולך הודות לטכנולוגיה, אך אנו נעים אל עבר "עולם אחד" בעל אלף ישויות ריבוניות נפרדות וקנאיות, מעין "'עולמות אחד". [[132]]

 אפשר לשתות משקה אמריקני בפוירטו-ריקו או בניקראגואה, ובכל זאת להתמלא שינאת-זרים כלפי ה"ינקים". שידורי טלויזיה אמריקניים אל תוך בתיו של כפר הודי יקרבו אמנם את אמריקה, אך יחד עם זאת ימררו בוודאי את חייו של ההודי העני למראה אמידותם של תושבי קליפורניה.

 בינלאומיות אינה גל-העתיד, והכלל התלמודי "האדם קרוב אל עצמו" בא לידי ביטוי במונחים גאופוליטיים מודרניים בשטף של שאיפות לאומניות ובדלניות. כוחה של הבדלנות עולה באופן בלתי נמנע על זה של תנועות ה"יחד", מאחר שלחציהם ומשיכותיהם של דת, גזע ולאום חזקים מבחינה רגשית הרבה יותר מקריאה ערטילאית לאיחודם או התלכדותם המאולצת של עמים שאין להם היסטוריה משותפת של סבל או של שמחה.

 מטבעו קרוב האדם אל החוגים ההדוקים ביותר הסובבים אותו: נאמנותו למשפחתו תגבר בדרך-כלל על תחושת הנאמנות שהוא חש כלפי עמו;כמו-כן יזכה עמם בנאמנותם של יותר מבניו מ"העולם". במדינה המודרנית, שגבולותיה לעתים כה רבות מלאכותיים כל כך שהם חוצים ישויות שבטיות או לאומיות, כשהם מצרפים בעל-כרחם מספר לאומים או דתות שונים ונפרדים - במדינה כזאת יש כיום תסיסה, כשמשיכתם שלהלאומים, השבטים והדתות מובילה לדרישות לריבונות נפרדת ולעצמאות מדינית.

 לעתים המדובר בשתי קבוצות לאומיות השוכנות על אותה פיסת אדמה, כשהאחת מהווה את רוב התושבים ואילו האחרת - מיעוט גדול וחזק.קפריסין צפה מיד כדוגמא, וגם באשר לתוצאותיה. לפעמים הדת היא המפרידה והמביאה למהומות עקובות מדם או למלחמות - למשל, התנגשות ההינדים והמוסלמים שהובילה לחלוקתה של הודו לשתי מדינות, האחת הינדית (הודו) והאחרת מוסלמית (פקיסטן). לפעמים מאבק לשוני מהווה את חודה של התנגשות לאומית קרחונית, דוגמת קנדה ובלגיה. ולעתים מדובר ב"הבדלים" אחרים.

 כיום שסוע העולם ומלא מאבקים בין קבוצות לאומיות השוכנות על שטח אדמה משותף והדורשות או שליטה מלאה על שטח זה, או אוטונומיה, אוהעברת הקבוצה היריבה, או חלוקת האדמה לשני חלקים נפרדים ומפרידים. אין למצוא שתי קבוצות שונות מאד השוכנות על אותה אדמה, האחת - הרוב, ואילו האחרת - המיעוט, המצליחות לחיות בשלום זו עם זו תוך השלמת המיעוט עם מעמדו הנחות. אדרבה, השוני בין ישויות מוביל לדרישות המכוונות לשטח ריבוני נפרד או לאוטונומיה נפרדת, למען יוכלו לחיות את חייהם הלאומיים, התרבותיים, הדתיים והחברתיים [[133]] בינם לבין עצמם לאחר השגת ריבונותם אינה גורעת מכח משיכתה שלריבונותם זו. שוני מוליד מאליו איבה, לעתים המיעוט הוא התובע שלטון וריבונות. לפעמים הרוב עושק את המיעוט. אך תמיד אותה סיבה: קבוצותלאומיות, דתיות או תרבותיות שונות אינן חיות בשלום זו עם זו. המיוחדים להם. העובדה שלעתים קרובות פורצת מלחמת אזרחים פנימית

 מקרי התסיסה המרובים המבוססים על שוני אינם כיום נחלתם הבלעדית של האזורים הנחשלים של אסיה ואפריקה - הם מתגלים גם באירופההתרבותית והמסודרת ואף ביבשות אמריקה. הם חוצים בקלות גבולות אידיאולוגיים, והפרדוכס של תקופתנו הריהו כשלונו של הקומוניזםבשאיפתו לאחד את מעמד הפועלים בעולם ביחידה משותפת אחת. הלאומנות גברה בקלות על הקומוניזם; ההתנגשות בין סין לויאטנם אינה אלא המשך כמעט-ישיר למאבקיהם הלאומיים הנמשכים זה דורות. אין חשיבות לשאלה, מי יושב בפקין או בהאנוי, שר או קיסר או קומיסר. לאומניה של סין, הכועסים על השפלותיה של סין בידי רוסיה הצארית במאה התשע עשרה, משפיעים יותר על הלך רוחה של פקין מקשרי הפרולטריון המרכסיסטיים-לניניסטיים. לקומוניסטים הסיניים חשובים הזהות הלאומית הסינית והקשרים בין הסינים המתגוררים ברחבי העולם כולו הרבה יותר מקשריו הבינלאומיים של הקומוניזם. כמו-כן יוגוסלביה הדואגת לעצמה: המרשל טיטו המנוח הקדים את האינטרסים של ארצו, ורק אחר-כך התחשב בטובת האינטרנציונל.

 הדחף הבדלני חי וקיים בשעור מדהים דווקא במקומות יציבים כגון בריטניה, שם החלו הסקוטים והוולשים(!) להעלות על דל שפתם את רעיון העצמאות, ואף זכו בייצוג בפרלמנט הבריטי. ברטונים וקורסיקנים דורשים עצמאות מצרפת המשתוממת, ופצצות בפריס מספקות את דרישותיהם. אם הבדלים כאלה בלשון או בדת או בלאום די בהם להביא לקריאות ל"חרות" ולעצמאות מדינית - מה ערכן של הציפיות שמצפים מהערבי תושב ישראל, השונה בכל מהיהודים המהווים את הרוב השליט, שיסכים בשלוה ובשלום לחיות במעמד של בן-מיעוטים? אם נוסיף גם את עובדת היות המיעוט הערבי רוב בארץ בעבר-הלא-רחוק, מה אז הם סיכויי השלוה? זו האמת שבאיזון היהודי-ערבי בארץ ישראל. סקירת אחדות מהתנועות והמאבקים הבדלניים בעולם - בדרך-כלל, פחות חריפים מההתגוששות היהודית-ערבית - תספיק להפריך אשליות מסוכנות הקשורות לאפשרות השיתוף היהודי-ערבי בארץ.

 סקירה זו בהכרח שטחית ואף לוקה בחסר, כי לא כאן המקום לתיאור מפורט של כל המחלוקות. אך די בה להאיר את ההתנגשות היהודית-ערבית באורה הנכון: מאבק קטלני הטומן בחובו רק עימות עקוב-מדם, כל עוד יישארו הערבים בארץ.[[134]]

 א. המזרח התיכון

 אין צורך להרחיק לכת בחפשנו רמזים לעתיד היהודים בארץ, בעוד המיעוט הערבי תופח עד לשליש ואח"כ למחצית מהאוכלוסיה. בסביבתההמידית-ממש של מדינת ישראל דוגמאות מעולות ל"דו-קיום" בין קבוצות שונות ואף הוכחות מצוינות ליחס הערבים לקבוצות שונות, אפילו ערביות, שבקרבם. אין כל קשי להסיק מכאן את פרטי חייהם של יהודים במדינה בעלת מיעוט ערבי גדול וחזק - וגם רוב ערבי דומה.

 (א) לבנון - נוצרים ומוסלמים

 אין יודעים בדיוק כמה אנשים נהרגו בלבנון מאז פרוץ מלחמת האזרחים שם לפני שנים אחדות, אך הערכה זהירה מאוד מדברת על חמישים אלף.בזה, כמובן, אין אנו כוללים את רבבות הפצועים והנכים, את מאות אלפי התושבים שנטשו את בתיהם במנוסתם מקו האש, או את הנזקים הבלתי-משוערים שנגרמו לרכוש.

 המתמודדים בלבנון דוברי ערבית כולם. להם אותה תרבות, ואף אותו רקע לאומי. כולם ערבים, עם אחד כמעט בכל, אבל...כחמישים וחמישהאחוזים מהאוכלוסיה הם מוסלמים, והיתר - נוצרים, ודי בכך לחולל מלחמת דמים בת ארבע שנים, להביא לחלוקתה המעשית של לבנון למובלעות מוסלמיות ונוצריות, ולהרבות ברגשות איבה ונקם בחיי התושבים. ודי בכך לחולל את תקרית כפר עישיה.

 עיישיה היא כפר נוצרי-מרוני בדרום-לבנון. ב-21 לאוקטובר 1976 התקיפוה מוסלמים לבנוניים, שנסתייעו במחבלים חברי אש"ף. נדיל חסן, ערביה נוצריה, נותרה בחיים ומסרה דיווח זה: "טבחו בנו כבצאן. אנסו נשים, רצצו גולגולות ושחטו ילדים בזרועות אמם. נשים וילדים שהתחבאו במטעים ובמערות בסביבת הכפר נתגלו ונרצחו, זה אחר זה, בסכינים ובפגיונות". נדיל מסרה גם שראתה איך נכפתו אשה בת שלושים וחמש ובנה בן ה-7 לעץ, ונערפו ראשיהם.

 ב-28 לספטמבר 1976 דיווח אסושיאטד פרס על התקפה שבוצעה על הכפר הנוצרי, ראס-אל-חרף, השוכן עשרה ק"מ מזרחה לביירות. סוכנות א"פ, שציטטה את תחנת הרדיו של הפלנגות הנוצריות, קבעה שכוחות מוסלמיים פשטו בכפר, תקפו את הכנסיה ואת המינזר שבו, ופוצצו את בית העלמין שלו. "שלדי אדם הוצאו מקברותיהם והושלכו לרחוב הראשי של הכפר הכבוש", הודיעה תחנת השידור. יש לציין, כמובן, כי אכזריותם של הערבים הנוצריים השתוותה בכל לזו של המוסלמים כשהנוצרים תקפו אותם.[[135]]

 השיטה הלבנונית עצמה מעידה על מחלוקות-האיבה המאפיינות את הקהילות השונות ועל חשדותיהן ופחדיהן אלה מפני אלה. התמוטטותה מהווה הוכחה לאי-יכולתם המוחלטת של הערבים להשלים עם "דו-קיום" עם קבוצות השונות מהם, ואפילו קבוצות ערביות.

 חוקת 1943 - שנת עצמאותה של לבנון - הכירה רשמית בקהילות השונות והבטיחה להן ייצוג הולם בשלטון. לפי הסכמה כללית היה תמיד לנשיא(הסמכות האמתית) נוצרי מארוני, בן לקהילה הדתית הגדולה ביותר. ראש הממשלה תמיד מוסלמי-סוני, למרות שאין הסונים הקהילה המוסלמית הגדולה במדינה, אך היא המפותחת ביותר. עובדה זו הביאה לחיכוכים עם הקהילה המוסלמית השיעית הגדולה יותר, הסבורה שמגיע לה עוד על חשבון הסונים והנוצרים גם יחד (לפי החוקה, "מגיע" לשיעים רק תפקיד יו"ר בית הנבחרים).

 לקהילה הסונית קובלנה נוספת: ב-1920 צירפה ללבנון הממשלה הצרפתית הקולוניאלית ששלטה אז בסוריה-לבנון אזור מוסלמי-סוני גדול של סוריה. צעד זה, שהפך סונים אלה מחלק מהרוב לקהילת מיעוט, מהווה מאז מקור מרירות.

 על-כל-פנים, אויישו כל משרות המימשל, מהבכירה ביותר ועד לזעירה ביותר, עפ"י מפתח עדתי. לכן נוהל הפרלמנט על יסוד ששה חברים נוצריים לכל חמשה מוסלמים; במסגרת כל עדה הונהגה חלוקה נוספת על פי השתייכות כיתתית. מערכת מורכבת ומעיקה-להפליא זאת נוצרה בתקוה שכאשר תזכה כל קבוצה ל"מגיע לה", ילמדו הכל לחיות זה עם זה בשלום.

 מלחמת האזרחים, כמובן, הוכיחה שכל זה אינו אלא אשליה. ברגע שחשו המוסלמים את יכולתם להשתלט על המדינה, ניסו לעשות כן. וכך ערבים,השונים זה מזה רק בדתם, שוחטים אלה את אלה. מדוע? המוסלמים דורשים מדינה שהם ישלטו בה, שתשתייך להם; אינם מוכנים לחיות תחתמרותם של אחרים, ואין זה משנה מה רב הדמיון ביניהם. כל קבוצה שואפת לריבונותה שלה, ישות מדינית ותרבותית שתהיה שלה. ההבדלים בין קבוצות מולידים מאליהם חיכוכים, התנגשויות, איבה ושנאה. את הלקח הנוגע ליהודים ולערביי ישראל אפשר ללמוד בקלות.

 (ב) הכורדים מול המוסלמים הערביים של עיראק והמוסלמים הלא-ערביים של איראן

 באזור הגבולות המשותפים לעיראק, לאיראן ולטורקיה חיים מיליוני כורדים. הם מוסלמים, ואינם ערבים. בגלוי הם דורשים כורדיסטאן עצמאית. משום כך היו מדי פעם התקוממיות הן בעיראק והן באיראן, המלוות לוחמה קשה ואבדן חיים. במיוחד בעיראק, אשר לפחות עשרים [[136]] הטריטוריאלית של המדינה. גם נגד הממלכה העיראקית הקודמת ניסו הכורדים להתמרד, אך ב-1970 ושוב ב-1973 פרצה מלחמה חמורה באמת נגד ממשלת הבעת' שבבגדאד. וחמישה אחוזים מאוכלוסיתה כורדים, פרץ מרד שאיים על שלמותה

 דרישתם של הכורדים היתה אמנם לאוטונומיה, אך מעולם לא הסתירו את תקותם שברבות הימים תקום קהיליה כורדית על שטחים נרחביםהמהווים כיום חלקים מעיראק, מאיראן ומטורקיה. ממשלת עיראק ריכזה את כל כוחה במאמץ מוחלט לדכא את הכורדים, וכאשר נטש אותם השאה האיראני, חוסל המרד עד 1977. אולם נותר מישקע השנאה. בספטמבר 1977 טענה 'החברה נגר העבדות' היושבת בלונדון,שהעיראקים מענים את הכורדים ומרחיקים אותם מעל אדמתם. ואילו הכורדים חולמים מצדם עוד על מדינתם.

 בינתיים מתבצע תסריט דומה באיראן. עם נפילת השאה הניפו שוב הכורדים היושבים באיראן המערבית, סמוך לגבול העיראקי, את נס האוטונומיה. התחוללו קרבות עקובים מדם ביולי 1979 על יד העיירות סיראו, מאריבאן וכרמנשאה, ובכך הגיע לשיאו מאבק שנמשך חודשים. ב-30 ליולי פנה השייך עזדין חוסייני, מנהיגם הרוחני של הכורדים באיראן, לממשלה בטהראן להסכים לפשרה שתעניק לכורדים שלטון-בית עצמי. הלחימה נמשכת עד עצם היום הזה.

 (ג) איראן - מוסלמים-פרסים מול ערבים ומול אפגאנים

 ביוני 1979 ניסו ערביי איראן להשתלט על עיר הנמל החשובה, חורמשאהר, בדורשם אוטונומיה לערבים החיים במחוז הדרום-מערבי של איראן, חוזיסטן. בשבוע הראשון לנסיון ההשתלטות נהרגו 37 בני אדם, ובמהלך החודש שלאחריו מאות נוספים או נעדרו או נורו בנסיון הערבי לזכות באוטונומיה מידי הרוב הפרסי. לעובדה ששתי הקבוצות מוסלמיות לא היתה שום השפעה מרסנת על מהלך המאבק. הערבים רצו יישות פוליטית-חברתית-תרבותית וכלכלית שלהם.(4)

 באזור השומם ששם נפגשים גבולות איראן, אפגניסטן ופקיסטן חיים הבאלוצ'ים. הם מכנים את אזור מגוריהם באלוצ'יסטן, ובכך מקוממים נגדם את שלוש המדינות הטוענות לבעלות על שטחים אלה, והמחלקות ביניהן בפועל את האזור. הבאלוצ'ים כולם מוסלמים-סונים, בני רקע שבטי, היסטורי ותרבותי משותף, ולגבולות תיאורטיים, לא-טבעיים אין כל משמעות בעבורם: הבאלוצ'ים יושבי איראן מושיטים עזרה בגלוי לאחיהם האפגאניים במאבקם מול הפולש הסובייטי.[[137]]

 יתר-על-כן, גוברת התנועה הקוראת להקמת מדינה באלוצ'ית באזור מגוריהם, המחולק כעת בין שלוש המדינות שצוינו לעיל. בשלהי 1979 התנגשו בלוצ'ים עם מהפכנים איראניים-מוסלמים בעיר זאהידאן. לפחות אחד עשר נהרגו ועוד שמונים נפצעו בהתנגשויות שנמשכו שלשה ימים. הממשלה האיראנית שהיא מוסלמית-שיעית צופה בעצבנות בבאלוצ'ים, השונים בדתם ובלאומם. וכן צופה גם פקיסטן.

 (ד) פקיסטן - פקיסטנים, באלוצ'ים, פתאנים, בנגלים, ביהארים,שיעים

 ב-1971 עברה על פאקיסטן טראומה משפילה. במלחמה קצרה אך מכריעה הביסו מורדים בחלק המזרחי של המדינה, בסיועם הפעיל של חיילים הודיים, את צבא פקיסטן והובילו את ארצם לעצמאות, ליצירת מדינה חדשה בשם באנגלדש. בתחילה, הכריחה הלוחמה האלימה שבין מוסלמים להינדים - שהותירה אלפי מתים - את הבריטים לחלק ב-1947 את חצי-האי בין הודו ההינדית לפקיסטן המוסלמית, כי התברר סופית שאי אפשר היה לשכנע אותם לחיות יחדיו בשלום.

 אולם, הבעיה בפקיסטן המוסלמית היתה בכך שהיו שני אזורים מוסלמיים עצומים בחצי האי, כשביניהם חצצו יותר מאלף ושש מאות קילומטרים.ובכן, הולידה החלוקה "שתי מדינות פקיסטן שהיו אחת", ששטח הודי נרחב הפריד ביניהם. פקיסטן, שנולדה בעצמה מאי-יכולתם של מוסלמיםוהינדים לחיות יחדיו, החלה להלחם בעצמה בתוך עצמה בשל הבדלים אחרים. תושבי פקיסטן המערבית, הפקיסטנים האמיתיים, נבדלו כמעט בכל מהבנגלים תושבי המזרח: רק בדתם דמו אלה לאלה, אך בלאומיותם, בשפתם, בתולדותיהם ובתרבותם היו שונים. הבדלים אלה הובילו לאיבה,לאלימות, למלחמה... לבאנגלדש. ועם זכייתה של באנגלדש בעצמאותה גילו רוב תושביה מיעוט משלהם: מוסלמים לא-בנגלים דוברי אורדו הידועים כביהארים. בעוד אשר מאתים אלף בנגלים נלכדו בפקיסטן המערבית והושבו במחנות-מעצר, ישבו בבאנגלדש ופחדו כרבע מיליון ביהארים בלתי-רצויים (אמר נשיא באנגלדש, מוג'יב-אל-רחמאן: "שירכוש העולם אי למענם!"). ועתה הועמדה פקיסטן בפני "באנגלדש" חדשה, הפעם במערבה.

 רוב הבאלוצ'ים חיים בחלק הפקיסטני של האזור שהם מכנים באלוצ'יסטן. בראש תנועה לאומנית-בדלנית שם, החזית הבאלוצ'ית המאוחדת, עומדמובשיר חסן כסראני, ואילו בבגדאד מפקדת הארגון הבאלוצ'י העולמי שבראשה אולפאת נאדם.

 ב-1973 פרצה לוחמה רצינית בין מורדים באלוצ'ים וכוחות הממשלה. בעיה רצינית עוד יותר היא התנועה הלאומית הפתאנית (או הפושתו), [[138]] שלוחמי ההרים העזים שלה חיים באזור מעבר חייבר וכן באזורים אחרים בפקיסטן ובאפגאניסטן.

 בעוד שכל המוסלמים הסוניים הללו נלחמים בשל הבדלים לאומיים, פקיסטנים בעלי אותם הבדלים לאומיים התנגשו ב-1980 התנגשות-דמים בעיר הבירה של המדינה, איסלאמאבאד. יותר מרבבת שיעים פקיסטניים התגוששו בעזרת אבנים ומוטות עם המשטרה; עילת ההתגוששות: מס דתי סוני שנקרא זאכאת. השיעים מהווים כחמישה עשר אחוזים משמונים מיליון אזרחי פקיסטן; הם חשו באיום מצד דתיותו היסודית החזקה של נשיא פקיסטן המוסלמי-סוני, זיא אל-חאק.

 (ה) סוריה - סונים מול עאלאוים מול דרוזים

 סוריה התברכה בשפע של כתות דתיות. מרבית האוכלוסיה (70-65 אחוזים) הם מוסלמים-סונים, אך שולטת במדינה הכת העאלאוית, קבוצת-משנה של האיסלאם השיעי. ב-31  לאוגוסט 1979 התנקשו בחייו של מנהיג דתי עאלאוי בעיר הנמל הסורית הגדולה ביותר, לאטקיה. אלפי מוסלמים סונים הפגינו בעד הממשלה, והיה צורך להעביר לעיר אלפיים חיילים לדכא את המרד. לפחות חמשה אנשים נהרגו. מאז פשט מרי גובר לכל ערי סוריה. בראשו עומדים האחים המוסלמים בני כת הסונים, ואילו שרשיו נעוצים בעליית מפלגת הבעת' לשלטוןב-1963.

 עשרות שנים שלטו הסונים בסוריה, כשכתות השיעים והדרוזים השונות חסרות אונים. הדרוזים והעאלאוים רטנו במרירות על ריחוקם מהשלטוןוהצטרפו בהמוניהם למפלגת הבעת' שאז היתה באופוזיציה ואף הוצאה אל מחוץ לחוק. בו-בזמן מצאו העלאוים והדרוזים במסגרת הצבא משרותשהתרחקו מהן הסונים האמידים יותר. כאשר התחוללה ב-1963 המהפכה הבעת'יסטית בתמיכת הצבא, חיסלו העלאוים את הקצינים הדרוזיים בצבא ונטלו לבדם את השלטון מידי הסונים (יש לציין כי הדרוזים היו, לפני כשלושים שנה, קרבנות של טבח המוני שנערך באזורם ההררי, ג'בל דרוז; אך קשה להזיל דמעה, שהרי שחיטה אכזרית במיוחד של נוצרים בלבנון היתה מעשה ידיהם של דרוזים וסונים).

 העלאוים גזרו גזירות נגד המעמדות האמיד והבינוני (בעיקר סונים ונוצרים) וגם נגד כוחם של אנשי הכמורה המוסלמית-הסונית. הפיצוציםהנשמעים כמעט מדי יום בסוריה כיום הינם תשובתם של הסונים. סוריה - הארץ שבה שתי קבוצות - שתיהן מוסלמיות, שתיהן ערביות, שתיהןנבדלות רק בכת המוסלמים שאליה הן שייכות - הורגות זו בזו. הסיבה? הן שונות זו מזו, וכל קבוצה שואפת לשלטון.[[139]]

 (ו) מצרים - מוסלמים מול קופטים

 הכנסיה הנוצרית הקופטית פרשה מהכנסיה הרומית בשנת 451, ויש לה במצרים לא פחות מששה מיליון מאמינים, מיעוט גדול המצטמק בהשוואה ל-34 מיליון המצרים האחרים, כמעט כולם מוסלמים. חיי הקופטים במצרים הצטיינו תמיד בחוסר-בטחון, והגאות האחרונה ברתיות המוסלמית חוללה חיכוכים חמורים.

 בחודשי מרץ ואפריל 1980 הביאו מהומות הסטודנטים המוסלמים בעיירה האוניברסיטאית אסיוט, אשר מחצית תושביה נוצריים, למותו של סטודנטאחד לפחות ולפציעתם ומעצרם של רבים נוספים. המוסלמים דרשו שלא יתמנו קופטים למשרות ממשלתיות וכן מיגבלות אחרות. כה הציקולקופטים שראש הכנסיה הקופטית האפיפיור שנודה השלישי, ביטל את כל חגיגות הפסחא הלא-דתיות, ופרש למינזר במדבר המערבי, בהצהירו שצעדיו מכוונים למחות על הצרות שקבוצות מוסלמיות קנאיות מחוללות לבני כנסייתו.

 שנתיים קודם לכן הסתגרו שנודה וארבעה הגמוני הכנסיה בתוך כנסיה קהירית לצום בן חמישה ימים. אז מחו נגד חוק מוצע שזכה כבר לאישורה של מועצת המדינה של הנשיא סאדאת, הגוף השיפוטי הבכיר במצרים, חוק שלפיו יוצא להורג כל מוסלמי הממיר את דתו וכן כל מי שיעודד מוסלמים להמיר את דתם. חוק זה כוון נגד הקופטים ונגד מאמציהם לצרף אליהם מאמינים חדשים. כנסיות באסיוט נרגמו באבנים, והקהילה הקופטית באיר היוסטן, טכסס, הגישה מחאה לנשיא האמריקני, קארטר. לפי דיווחי אסושיאטד פרס (11  לספטמבר 1977) גברו במצרים "דרישות לשוב למסורת המחמירה של ימי האיסלאם הקדמונים".

 האלימות הגוברת כלפי הקופטים הולידה הפגנות אנטי-מצריות מתוכננות מצד קופטים באמריקה ובאוסטרליה. ממשלת מצרים השמיעה איום מוסווה בתגובה על המחאה הקופטית המסכנת "אחדות לאומית ושלוה חברתית", וסאדאת הקדיש בשידור מבנין הפרלמנט שכוון לכל רחבי מצרים עשרים דקות כמעט לגינוי הקופטים על הפרתם את האחדות הלאומית. הקופטים מצריים לא פחות מהמוסלמים בארץ זו - מדוע אפוא המתח והאיומים? הקופטים מהווים מיעוט גדול, מתורבת - ושונה מאד.

 (ז) טורקיה - מוסלמים מול מוסלמים, ארמנים וסורים-אורתודוכסים

 בדצמבר 1978 השתוללו אלפי מוסלמים סוניים ברחובות העיר הטורקית קהרמנמרס, כשהם צורחים: ג'יהאד למען אללה! כעבור ארבעים ושמונהשעות נמנו יותר ממאה עאלאוים מתים, יותר מאלף פצועים, ואלפי [[140]] עאלאוים במנוסה מבוהלת. העיר שר הפנים הטורקי אוזיידינלי: "ההתנגשויות צמחו באיבה ושנאה שהצטברו במשך שנים".

 בהתייאשם מפתרון אפשרי (ביולי 1980 נהרגו עוד 18 עאלאוים בקורום, עיר טורקית שבה הם מהווים כשלושים אחוזים מן האוכלוסין), נמלטואלפי עאלאוים לסוריה, שם הם מצטרפים לאחיהם העלאוים ויכולים להתגונן נגד סונים סוריים.

 אולם אחרים נסו עד הולנד, שיש בה מיעוט גדול (בן מאה אלף נפש מיעוט של מהגרים מטורקיה, הגורם חיכוכים גם במדינה אירופית זו). עשרות עאלאוים רבות הגיעו ב-1980 לאלמדו ואנשדה, שם "ירדו למחתרת" עם משפחות טורקיות נוספות.

 בכך הם מצטרפים אל אלפי טורקים בני הדת הנוצרית הסורית-אורתודוכסית, שנמלטו מטורקיה המזרחית והגיעו להולנד מפחד רדיפותיהם של המוסלמים, במיוחד הכורדים. המחסה הראשי שלהם הנו העיירה ההולנדית הנגל, אך הם זכו בכותרות הראשיות בעתונים ביום הששי של חג הפסחא,1979, כשהשתלטו 135 מהם על הכנסיה הקתולית סט' ג'ון בעיירה בוא-לה-דיק, כדי לדרוש היתר להישאר בהולנד, פן ייהרגו בטורקיה.

 וב-1977 רצחו אנשי "הצבא הארמני החשאי לשחרור ארמניה" את שגריר טורקיה בוותיקאן, הדיפלומט הטורקי החמישי שרצחו חברי קבוצה זו שמטרתה כפולה: נקם על הטבח שביצעו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, וכן מדינה ארמנית עצמאית. שחיטת יותר משני מיליון ארמנים ע"י הטורקים באותה מלחמה לא נשכחה מאז ועד היום, וכמו-כן ארמניה העצמאית בת החיים הקצרים כל כך שקמה בעקבות המלחמה. ב-14 ליוני 1977 כתב נשיא איחוד הארגונים הטורקיים-אמריקניים מכתב חריף למערכת ה"ניו יורק טיימס", ובו גינוי ל"חיפוש המטורף אחר הזהות מצד ארמנים מסוימים". בין שהמדובר בטירוף או לאו, דייק הכותב: לאחר ששים שנה, עוד מחפשים הארמנים מדינה עצמאית ושלטון משלהם.

 זהו המזרח התיכון, שבו נראה כי מוסלמים וערבים אינם מסוגלים לחיות בשלום עם זולתם השונה מהם, ואפילו עם עצמם. לפעמים הסיבה היא דתית, לפעמים היא לאומית, לפעמים לשונית. לפעמים הם הרוב במדינה, ולפעמים המיעוט. אך תמיד הם חסרי-היכולת להשלים עם ה"שוני". מעבר לדורות רבים נשמעים דברי הנבואה: "...וקראת שמו ישמעאל... והוא יהיה פרא אדם: ידו בכל ויד כל בו..." (בראשית ט"ז י"א-י"ב).[[141]]

 ואם כך, איזה דיבוק אוחז בנו, איזה טירוף משכנע אותנו שדווקא עם היהודים השונים מהם בכל, ש"גנבו" את אדמתם, ושנראים כיום חלשיםונסוגים - דווקא עם היהודים יחיו הערבים בשלום? ישראל מתקדמת ללא רחם וללא חזרה לקראת... קפריסין.

 (ח) קפריסין

 קפריסין היא אי שהגיע לעצמאותו ב-1960, אך שלום לא השיג. מיד עם תום מאבקם של הקפריסאים היוונים בבריטים, פנו אל עבר שכניהם באי, הטורקים. מאות בשנים חי רוב יווני גדול - כשמונים אחוזים בערך בשכנות ובעצבנות עם מיעוט טורקי בן שמונה-עשר אחוזים בערך. דרישות העצמאות של היוונים נלוו תמיד אל ההנחה היסודית שבעקבות השגת העצמאות יבוא אנוסיס - איחוד עם המולדת, יוון. אך באשר למיעוט הטורקי, קשה דיו היה לחיות תחת מרותם של הקפריסאים היוונים, בתור מיעוט. הרעיון שיהוו חלק מיוון היה מבעית ממש. ועל-כן ייסדה תכנית העצמאות מדינה "דו-עדתית", לא איחוד, אלא מדינה שתבטיח לעדה הטורקית ייצוג הולם וכן זכות וטו בנושאים חיוניים - כגון אנוסיס.

 הארכיהגמון מקריוס, מנהיג הקפריסאים-היווניים, ניסה לחתור תחת הסכם זה בשנת 1963, אך הצליח רק להצית מלחמה מכוערת בין היווניםלטורקים, כשצבא טורקיה ניצב מעברו השני של הים הצר המפריד בין טורקיה לקפריסין, נכון להתערב. ב-1974, כשניסו הקולונלים היוונייםלהשליט שלטון יוון על האי כולו, פלשו לאי הכוחות הטורקיים, ושמו קץ לדו-עדתיות. באמצעות כח, פחד והצרת צעדים אילצו את הקפריסאיםהיוונים לעבור לחלק הדרומי של האי, ואילו הקפריסאים הטורקיים התיישבו בצפונו. עשרות שנות הלחימה המרה הביאו לפתרון של החלפתאוכלוסין. היום, קפריסין היא למעשה שתי מדינות, כל אחת מהן הומוגנית, ארצו הריבונית של עם אחד, שלא ידע לחיות בשלום עם שכנו.

 יש אמנם הבדלים אך גם דמיונות בולטים בין קפריסין למדינת ישראל. בשני המקרים עמים הנבדלים בתכונות לאומיות, אתניות, תרבותיות, דתיות ולשוניות; בשני המקרים למיעוט בני-משפחה אתניים חזקים מחוץ לגבולות המדינה, אך קרובים, וחשים הזדהות עם מצבו של המיעוט. בשני המקרים המדובר במיעוט בן עשרים אחוזים בקירוב. כל זה אינו מנבא טובות לישראל, אך יש גם הבדל גרוע עוד יותר: היוונים היוו תמיד את הרוב, ומעולם לא טענו הטורקים שאדמתם נגזלה מהם. לכל היותר דרשו את חלקם בה. ערביי ישראל טוענים שמאחר שהיוו הם לפנים את הרוב, כל הארץ נשדדה מהם. ישראל צועדת בביטחה אל עבר... ניקוסיה. [142]]

 ב. אסיה

 (א) הודו - בנגלים; טריפורנים; אסאמיים; מוסלמים; הינדים; אנדהים

 ר. פג'מני, רב-סרן בצבא הודו, אמר לכתבים: "כלל לא נהיר לי אם היה באמת מאי לאי (הכפר בדרום-וייטנאם שבו התחולל טבח איום) מחריד כמו כאן". התאריך: 8  ליוני 1980. המקום: הכפר מנואי במחוז ההודי הצפון-מזרחי, טריפורה. כאלפיים בנגלים נשחטו בפראיות ע"י אנשי שבטי טריפורה ההודיים; נשים וילדים נאנסו ונשרפו חיים. רבבות בנגלים מבוהלים נמלטו על חייהם מהמחוז. הסיבה? מנהיג הטריפורה, אופאיג'טי יוא סאמיטי, עמד בראש תנועה שתבעה את גירוש כל הבנגלים שהגרו מפקיסטן המזרחית (כיום באנגלדש) מאז 1947. השפעתם של הבנגלים המוסלמים כה גדלה עד לצמצום הטריפורנים ההינדיים לכדי מיעוט במחוזם שלהם.

 לפני חמישה חדשים, פרצו מהומות דומות במחוז השכן, אסאם, שאוכלוסיתו המקומית ההינדית מהווה את צאצאיהם של שבטי השאן הבורמזים. מיליוני בנגלים נמלטו במשך השנים לאסאם, ואם נשפוט עפ"י שדר של סוכנות הידיעות יופי"ע (6 לאפריל 1980): "בני אסאם רואים בבנגלים איום על תרבותם ועל חייהם הפוליטיים, וחוששים שהם עצמם ייהפכו למיעוט במחוזם שלהם. סטודנטים בני אסאם עומדים בראש מסע להעברת הבנגלים מהמחוז".

 במהומות אסאם תקפו המונים המצויידים בחרבות, בחניתות, בפחי בנזין ובמוטות-במבוק כפרים בנגליים, כשהם הורגים מאות אחדות לפחות, שורפים בתים ומגרשים רבבות לחוף מבטחים בבנגל המערבית השכנה, מחוז דומה מבחינה אתנית. תושבי בנגל המערבית הגיבו על ידי חסימת המעבר הצר שהוא הגישה היחידה לאסאם משאר המדינה. שוב, לפי דיווח של יופי"ע מה-22 לאפריל 1980, "רותחים" אסאם, טריפורה, נאגאלנד ומחוזות צפון-מזרחיים אחרים "מדרישות קיצוניות להגדרה לאומית עצמית".

 הודו בעצמה נולדה במרחץ-הדמים של מלחמת אזרחים הינדית-מוסלמית איומה, שבה נהרגו רבים לאין ספור. לא פחות מ-18 מיליון הינדיםומוסלמים נמלטו מבתיהם בהחלפת אוכלוסין עצומת-ממדים, בחפשם ביטחון בקרב בני דתם. אך הודו נותרה מדינה בעלת בעיות רבות מאוד.

 האמת היא שהודו היא מדינה מלאכותית העומדת בכל רגע בפני פירוק בשל ריבוי הכיתות והקבוצות האתניות המהוות אותה. ישנן לפחות שתים עשרה שפות איזוריות, שההינדית היא המצויה ביותר מהן בצפון-המדינה, אך שפה זו איננה מובנת כלל בדרומה, שם מדברים בשפות הדראוידיות. נעשה ב-1978 מאמץ ע"י הממשלה להנהיג את ההינדית כלשון הרשמית האמיתית של המדינה, ואילו התוצאה היתה התכנסות [[143]] ראשי הממשלות של ארבע מחוזות הדרום במאדראס, התכנסות שבה גינו את הממשלה על מאמציה "לכפות בעקיפין את ההינדית" על דוברי לשון אחרת. הזהירו הודיי הדרום: כנס זה מביע את חששו שהמשך המאמצים להשליט את הלשון ההינדית יצמצם את אמונם של האנשים שאינם דוברי-הינדית בממשלה. היתה זאת אזהרה בוטה שהדגישה את שבירותה ואת פילוגיה של הודו. כי היו אלה מהומות-דמים בין הקבוצות האתניות והלשוניות השונות שאילצו את נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, לשרטט מחדש את מפת המדינה כדי שלכל קבוצה לשונית ראשית יהיה מחוז אוטונומי משלה. מדינה מלאכותית זו מהווה בבירור צעד מונע, מערכת טלאים שמטרתה להוויח זמן. אך המהומות העדתיות רוויות-הדם המתחוללות כיום בהודו מצביעות על עליונותם המוחלטת של כוחות הפילוג על כוחות האחדות המלאכותית והמאולצת.

 האמת היא, שאפילו הבעיה ההינדית-מוסלמית הכללית, שחשבו שנפתרה בעת ביצוע החלוקה ב-1947, עודנה מטרידה את מנוחת המדינה. נותרובהודו מיליוני מוסלמים, ובאוגוסט 1978 נהרגו חמישה עשר אנשים ועשרות רבות נפצעו בהתפוצץ פצצה בעת טכס דתי הינדי בג'אמשדפור, בעוד מוסלמים והינדים נאבקים בחוצות.

 הערה מכריעה אחרונה: על-מנת לפתור בעית המתחים הלשוניים-אתניים הוענק לארבעים וחמישה מיליון ההודים דוברי שפת הטלגו מחוז משלהם, אנד'רה פראדש. כעבור עשרים וחמש שנה, ב-1973, פרצו מאבקים, כשתושבי החלק העשיר של המחוז, אנד'רה, חוללו מהומות ודרשו להתפלג מהחלק העני יותר, טלנגנה. ששים מתו במהומות, בשריפות ובבזיזות, והמחוז הידוע בכינוי "קערת האורז של הודו" שותק. ההבדלים המפרידים בין קבוצות בני-אדם - כשממדיהם של היריבים מספיקים לכך - מובילים בהכרח לאיבה, לחלוקה ולפילוג.

(ב) סרי-לנקה - סינגהאלים-בודהיסטים מול טמילים-הינדים

 במרחק הקצר של שלושים וחמישה קילומטר דרומית-מזרחית להודו שוכן האי הגדול הנקרא סרי-לנקה, ציילון-לשעבר. באוגוסט 1977 הסתכמו - רשמית - שבועיים של שחיטה הדדית בין הרוב הסינגהאלי-בודהיסטי המונה עשרה מיליונים לבין המיעוט הטמילי-הינדי בחמישים וארבעה הרוגים ועשרים וחמישה אלף טמילים חסרי קורת גג. הצהיר פקיד מזועזע: "ראיתי את החיה שבאדם. ראיתי אנשים נשרפים חיים, נשים נאנסות ובתים ניצתים".

 בהנהגת חזית השחרור הטמילית המאוחדת חותרים הטמילים להקמת מדינת "טמיל אלאם" בחלקה הצפוני של סרי-לנקה, סמוך לאחיהם, [[144]] מסייעים בידיהם הסינגהאלים עצמם, ככל הנראה. התקפותיהם של הטמילים שילחו רבבות במנוסה מבוהלת אל החלק הצפוני של האי. מה שמתרחש למעשה הוא חלוקתו של האי דה-פאקטו, ואילו בדלנים טמיליים פעילים הרגו תריסר שוטרים לפחות ב-1979. עד לחודש פברואר 1979 הידרדר המצב עד כדי כך שהצהירה הממשלה שלהבא ייחשב קיום שיחה על חלוקת האי לעבירה פלילית. איש אינו מאמין שביכולתה של הממשלה לכלוא שלושה מיליון בני-אדם. חמישים מיליון הטמילים שבדרום-הודו. צחוק-הגורל הוא שבלא יודעין

 (ג) הפיליפינים - מוסלמים מול נוצרים

 ב-1978, במסגרת מלחמה הניטשת בין כוחות הממשלה לבין מורדים מוסלמים בדרומה של הריפובליקה, נהרגו או נפצעו יותר מאלפיים בני אדם. לפי דבריו של סגן שר ההגנה, קרמלו ברברו, נהרגו כששים אלף במשך שבע השנים הראשונות להתקוממות. נוסף לכך, נמלטו כמאה אלף מוסלמים פיליפינים למחוז המלזי הסמוך, סבח, בחפשם מיקלט אצל בני דתם.

 אכן מורגשת הנוכחות המוסלמית גם בדרום-מזרח אסיה, וממשלת מאנילה נאלצה להוציא סכום של יותר מחצי מיליון דולר ליום במאמציה לדכא את המרד. תושביה המוסלמים של הריפובליקה הפיליפינית, היושבים בדרום המדינה, מונים כשני מיליון. רובם חיים באי מינדנאו. כשהשתלטו הספרדים על האיים האלה במאה השש עשרה, גירשו דרומה את המוסלמים שגילו התנגדות לכיבוש, וכינו אותם מורו. היום נלחמים צאצאיהם של אנשים אלה למען מדינה עצמאית העתידה להיקרא "באנגסה מורו"; נמשכת שפיכות הדמים.

 (ד) תאילנד - בודהיסטים לעומת מוסלמים

 ב-22 לספטמבר 1977 התפוצצו שני רימונים בטכס שבו נכחו מלך תאילנד, המלכה ושתי בנותיהם, במחוז יאלה. לא נפגע איש מבני משפחתהמלוכה, והממשלה האשימה מצידה 6 בדלנים מוסלמים באחריות לנסיון ההתנקשות. תושביהם המוסלמיים של שלשת המחוזות הדרומייםהסמוכים למאלאיה המוסלמית - פאתאני, יאלה ונאוטויואט - נלחמים זה שנים למען עצמאות המחוזות האלה על מיליון המוסלמים היושבים בהם. בהנהגתם עומדת חזית השחרור הלאומית של הריפובליקה הפאתאנית.

 (ה) בורמה - בודהיסטים מול מוסלמים

 לא פחות ממאה אלף פליטים מוסלמים נסו אל תוך באנגלדש בששת החודשים הראשונים של 1978. הם נמלטו מבורמה בטענה שצבא בורמה[[145]] "מנהל מסע טרור נגד המיעוט המוסלמי של בורמה". יציאתם חוללה משבר חמור בין שתי המדינותו כשנשיא באנגלדש, מייג'ור-ג'נרל זיא-אל-רחמן, האשים את בורמה "בגירושם הבלתי-אנושי של המוסלמים".

 (ו) "הסינים שמעבר לים" - וייטנאם, קמבוג'ה, אינדונזיה, מלזיה

 "אנשי הסירות" המאגיים מוייטנאם אינם ברובם וייטנאמים בכלל, כי אם הואאים (סינים ילידי וייטנאם), והסינים המתגוררים מחוץ לגבולות סין עצמה, בכל מדינות דרום-מזרח אסיה, מהווים מיעוטים שנואים. זה נובע בעיקר מחריצותם ועמלם המאפשרים להם להשתלט על המסחר העירוני. הקינאה הריהי תכונה אנושית המושרשת היטב. כשמקנאים באדם שהוא "שונה", נוצר היסוד למאבק עדתי עקוב מדם.

 על-כן, בין מרץ ליוני 1978 נסו תשעים אלף סינים מוייטנאם אחרי שהוצרו צעדיהם רשמית מתוך שאיפה "לווטנם" את כלכלת וייטנאם. תנאים קשים חיכו לפליטים בסין, אך הם היו מוכנים לכל, כי היו, לפחות, בקרב בני עמם. מבשר שדר מטעם סוכנות הידיעות איי.פי. מיום 2 ביוני 1978, המביא את דבריו של דיפלומט מערבי: "הם מעדיפים להתגורר בסין, ששם אינם מהווים מיעוט שנוא, ולא בוייטנאם, שם תמיד יבזו אותם, למרות כל מאמציהם לשנות יחס זה".

 מאז נמלטו מאות אלפי סינים: לאומנות וייטנאמית גוברת בקלות על רגשות האחוה הפרולטריים-קומוניסטיים המשוערים שלהם. שני העמיםשונאים זה את זה כבר אלפיים שנה. פשוט אין בכוח הקומוניזם להשפיע על הבדלים אתניים.

 בקמבוג'ה, שם התגוררו חצי מיליון סינים עד לזוועות של הח'מר רוז', פעלה הממשלה החדשה נגד הסינים. עפ"י דיווח סוכנות איי.פי. מה-18"באוגוסט 1976 הוקמו "קולחוזים" מיוחדים השמורים לסינים; בהם משטר נוקשה יותר, שמירה קפדנית יותר, עבודה קשה יותר ומנות האורזהמחולקות לחברי הקולחוז מצומצמות יותר מאשר ביישוביהם של קמבוג'ים אתניים". לפחות שני כפרים הוקמו לסינים; שמו של אחד מהם פום צ'ן יום, "הכפר שבו בוכים הסינים...".

 לאחרונה נשחטו סינים בשתי מדינות הנתונות למשטר מוסלמי. בשנות הששים המאוחרות נערך טבח מן הקשים בהיסטוריה - באינדונזיה: שטבחו שם מיליוני בני האומה הסינית. הממשלה הזכירה חשיפת מזימה קומוניסטית, אך למעשה ניצלו האינדונזים את ההזדמנות לחסל את העדה הסינית, שקינאו בה מאד בשל שליטתה בחיי הכלכלה של המדינה.

 המדינה האחרת היא מלזיה, אשר שורר בה היום שגשוג כלכלי המטייח על פני הר געש מבעבע של מתח בין-גזעי בין העדה המאלאית והסינים.[[146]]

 המאלאים המהווים כחמישים אחוזים מהאוכלוסיה מחזיקים בפחות מעשרה אחוזים מהשקעות ההון במדינה, ואילו הסינים, שהם עשרה אחוזים בלבד מאוכלוסית המדינה, שולטים בשלושים וחמישה אחוזים בקירוב מכלכלתה.

 על המדינה עבר גל של התקוממות קומוניסטית בשנות החמישים. אך באותה מידה שהמרידה היתה בעלת אופי אידיאולוגי, היתה בעלת אופי אתני - סינים מול מאלאים - כי המורדים הקומוניסטיים היו רובם ככולם סינים. לבסוף, אחרי דיכוי המרד בידי הבריטים מצאה מלזיה דרך להמשיך להתקיים רק בזכותה של סינגפור הסינית מעיקרא, שפרשה ממנה ברוב חכמה, ובכך השתנו יחסי האוכלוסין במדינה ממצב בלתי נסבל לחלוטין של 50:50 למצב הנוכחי, הטוב ממנו רק במעט.

 האמת היא שבמאי 1969, שש שנים לאחר הקמת מלזיה, שרצו רחובות הרובע הסיני של קואלה לומפור, עיר הבירה של מלזיה, מאלאים צעירים שבסכינים ובחניתות המיתו כל סיני שנקלע לדרכם, בתים הועלו באש, מכוניות חובלו ונהרסו, יותר משלוש מאות נספו. היום, בעקבות מדיניות ממשלתית המעדיפה מאלאים ומסייעת להם להתקדם, מסיח השגשוג הכלכלי את דעתם של מרבית התושבים. ברם דיפלומט זר קבע בראיון לשבועון "ניוזויק" (12 למרץ 1973): "הבעיות שחוללו את מאורעות 1969 עודן קיימות". אמת לאמיתה, כי כל יתר בעיות המדינה יסודן בענין המהותי האחד: שתי קבוצות לאומיות-דתיות שונות מתחרות זו בזו על גבי אותה פסת אדמה.

 ג. אירופה המערבית

 אין ראיה ברורה יותר לכוחם ולתוקפם של הבדלים ולרצונם של השונים באוטונומיה וריבונות משלהם מהגאות המדהימה בשאיפות הבדלנות באירופה המערבית היציבה והמתקדמת.

 במקום שלפני עשרים שנה דיברו על אירופה המערבית המאוחדת, על אחוד מדיני וכלכלי, עדים אנו היום להתעוררות ממשית בשבטיות. בספרד - קטלונים ובסקים. בצרפת - קורסיקנים וברטינים. בבלגיה - ואלונלם ופלמים; בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה - אירים, סקוטים וולשים; ביוגוסלביה - סרבים, קרואטים, אלבנים, מוקדונים; וכן עשרות דוגמאות נוספות. שום לחץ בינלאומי לא יגבר לעולם על כח השוני ועל שאיפתו של השונה לשלטון נפרד, כדי לקבוע את עתידו ואת ייעודו.[[147]]

 (א) ספרד - בסקים, קטלונים, גליסיים, אנדלוסיים

 מותו של פרנקו עלול להירשם בהיסטוריה כהקדמה להיעלמה הסופי של ספרד המוכרת לנו בעידן הזה. שני אזורים לפחות - ואולי חמישה - מהווים מוקדים לתביעות לאוטונומיה ולעצמאות.

 בששת החודשים הראשונים של 1980 נהרגו יותר מששים בני אדם בארץ הבסקים שבצפון ספרד. הבסקים חולמים על הקמת מדינה עצמאיתמשלהם, שתיקרא אוזקדי, וקבוצת הטרור אט"א (מולדת וחרות לבסקים) הינה כח רציני וקטלני בספרד. הממשלה המרכזית במדריד הסכימה,במאמץ נואש לשים קץ לטרור הבסקי (למשל, ב-24 ליולי 1979 התפוצצו פצצות בסקיות בנמל התעופה ההומה של מדריד וכן בשתי תחנות רכבתראשיות; נהרגו שבעה ונפצעו מאה ושלשה עשר, ובתוכם תיירים רבים שהיו היעד הראשי של הטרוריסטים), לתכנית אוטונומיה שאמורה היתהלספק את שאיפות הבסקים. כמובן, עודד צעד זה את רגשות הבדלנות (יותר ממחצית הצירים שנבחרו לפרלמנט הבסקי תמכו או בעצמאות מלאה או במידה רבה יותר של "אוטונומיה", ופצצות אט"א, שחבריה מתאמנים בדרום-תימן, ממשיכות להתפוצץ). נסיגת ממשלת מדריד המתירה את הנפת הדגל האדום-לבן-ירוק של הבסקים ("האיקורינה") ואת הניהול המקומי של המשטרה ושל מערכת החינוך, תבטיח בסופו של דבר הקמת קהיליה בסקית עצמאית.

 המועמד הראשי האחר לעצמאות הוא מחוז קטלוניה, המחוז הצפון-מזרחי בן ששת המיליונים, שברצלונה עיר בירתו. כבר ב-1932 זכו הקטלונים במידה של אוטונומיה מקומית הידועה בשם ה"חנרלידאד". פרנקו ביטל אותה, ואחרי מותו התעוררה התביעה להחזרתה. החלו להניף את הדגל הקטלוני הצהוב בעל ארבעת הפסים האדומים, והופיעו מדבקות הנושאות את המשפט "אני קטלוני" וכן "קרא, כתוב ודבר קטלונית".

 ממשלת מדריד הסכימה להפעלתה המחודשת של החנרלידאד, ואלפים הריעו למנהיג הקטלוני חוזה טרדליאס, בשובו מגלות בת 38 שנים, כשהוא שר איתם את ההמנון הלאומי הקטלוני "אלס סגדורס". לפני ההמונים המריעים הוא הצהיר: "עלינו להיות ראש-גשר לחרות ולדמוקראטיה לכל עמי ספרד". בכלל אלה הגליסיים בצפון-מערב המדינה, האנדלוסיים בדרום, ויושבי האיים הקנריים שכולם תובעים "אוטונומיה". קבע עתון הפרנקואיסטי, אל-אלקזר: "בכך נסללת הדרך להתפוררותה של ספרד".[[148]]

 (ב) צרפת - בסקים, קורסיקנים וברטינים

 "הגבול בין ספרד לצרפת מפריד לא רק בין שתי המדינות הללו". הכריזה קבוצת הבסקים הצרפתיים הבדלנית אנבטה (רוח הים): "הוא מהווה פשע נגד הטבע וחומת בושה כמו זו המחלקת את ברלין". כוונת הקבוצה היא שהגבול מלאכותי, כי הוא מפלג את ארץ הבסקים, ומפריד בין חלקה הספרדי לבין "פאי בסק" הצרפתי, ויום יבוא כאשר "אוזקדי הספרדית תשתחרר... אוזקדי הצרפתית תצטרף" למדינה בסקית אחת. האלימות לא השיגה בינתיים את האזור הצרפתי משום שאט"א בספרד זקוקה לו כמחסה מפני החיילים והשוטרים הספרדיים, אך אין ספק כי מתקרב יומם של הבסקים הצרפתיים.

 בחודש אפריל 1980 זעזעו תשע התפוצצויות-טרור קורסיקניות את הערים פאריס וניס; שלושה חודשים קודם לכן השתלטו חברי או.פי.סי. (איחוד העם הקורסיקני) חמושים על בית-מלון בבירת קורסיקה, אז'אקיו. מאות פיצוצים שיוחסו לחזית השחרור הלאומי הקורסיקני הרסו מכלי דלק, תחנות רכבת ומשרדים. "המתונים" תובעים "אוטונומיה" ומצביעים בזעם על מדיניותה של ממשלת צרפת המושיבה בקורסיקה מתיישבים אלז'יריים-לשעבר. אומר לוציאן אלפורסי, "אם זה יימשך, נהיה למיעוט במולדתנו". ה"קיצונים" שפוצצו מטוס בואינג 707 של חברת אייר פראנס בנמל התעופה של אז'אקיו כנים יותר: הם דורשים מפורשות עצמאות לאי.

 ממשלת צרפת מתעלמת מהקריאות לעצמאות או לאוטונומיה, ונשבעת "להגן על אחדות הריפובליקה", אך שוטרים נהרגים בקורסיקה, והטרורהגיע כבר לצרפת עצמה, ואילו הקורסיקנים מצידם מאחלים לצרפתים הצלחה במאמציהם הקשורים באחדותה של צרפת, אך מסבירים כי הם אינם צרפתים, ולהם אין חלק באחדותה. הם שונים, הם רוצים מדינה משלהם.

 בשלהי המאה החמש-עשרה סיפחו הצרפתים את מחוז ברטין, ואילו כיום, כעבור 500 שנה, מושמעת התביעה לאוטונומיה בטונים הגבוהים ביותר מזה עשרות שנים. מתעוררים 2.7 מיליון ברטינים, ויום אחד לפני ביקורו של נשיא צרפת ז'יסקאר ב-1977 פוצצו את משרדי הממשלה המקומיים ואת לשכת הגבייה של אגרת הרדיו והטלויזיה בערים רן ורדון. בחודש אוקטובר של אותה שנה שיתקה פצצה ברטינית תחנת מעבר טלויזיונית.

 יושבי ברטין דורשים "אוטונומיה" כשלב ראשון. הם תובעים הסדר שלפיו ילמדו את הלשון הברטינית - שהיא שפה קלטית, הדומה לגיילית וולשית - בבתי הספר הממלכתיים. מעמדם של הברטינים כיום הוא [[149]] בשלב של גסיסת מתינותם. ראש עיריית קסט בן ה-65 אומר: "מוטב שילמדו אנגלית או גרמנית. איזו תועלת תצמח מלימוד שפה שלעולם לא ישתמשו בה!" לעומתו, צעירים כמו הזמר העממי אלן סטיבל בזים לזקנים כאלה; הם מנסים לקדם תחושת זהות אתנית. "זקנינו התגאו לפנים כשדיברנו בצרפתית", קובע עורך עתון בעיר קוימפר. "עתה מתגאים ילדינו כשהם מדברים בברטינית".

 הלאומנים הברטינים קיימו מגעים עם הצבא האירי הריפובליקני. צרפת עתידה לאבד מידה גדולה יותר מיציבותה ומאחדותה בשנים הבאות.הברטינים אינם צרפתיים. הם שונים.

 (ג) בריטניה - אסיינים, שחורי-עור, סקוטים, ולשים

 היו שהעירו, בהביטם בהשתרעותה חובקת-העולם של אדמה בריטית, ש"אין השמש שוקעת לעולם על האימפריה הבריטית". לשמש אין שוםקשיים מסוג זה כיום, מאחר שהצטמקה בריטניה לממדיו של גרגיר חול המאיים אף הוא להתפורר.

 בחודש אפריל 1980 התרחשה מהומת גזעים רבתי (היו שכינוה - "התקוממות") בעיר האנגלית הדרומית השלוה-בדרך-כלל, בריסטול. המהומה היתה כה אלימה, שאפילו המשטרה נטשה את שדה הקרב והותירה את רובע סט' פאולס חשוף לרחמי ההמונים. היתה זאת התפרצות של שחורי-העור נגד הלבנים; מדהימים דברי דיווח אחד, כאילו המהומה "הפתיעה אותם ואת כל הארץ".

 באשר לגון-עורם של תושביה היתה בריטניה במשך דורות ארוכים אומה חדגונית. "לבן כמלאך הוא הילד האנגלי", כתב המשורר ויליאם בלייק,ועד למלחמת העולם השניה אכן צדק האיש. אך במלחמת החורמה שניהלה בריטניה בנאצים, היא גייסה רבבות אזרחי מדינות חבר העמים שלה, וכן בעת המחסור בידים עובדות שהתפתח לאחר תום המלחמה התירה את כניסתם של רבים מילידי איי הים הקריבי לעסוק בעבודה "השחורה" שלא רצו הבריטים לבני-העור להתעסק בה. עם התפוררות האימפריה ב-1948 ניסו הבריטים נואשות לאושש אותה ע"י הקניית תחושה של "בריטיות", ולשם כך חוקקו את חוק הלאומיות הבריטית שהכיר באזרחי כל מדינות חבר העמים כבאזרחי בריטניה עצמה. עד היום לא התאוששה בריטניה מצעד זה.

 גלי אזרחים שחומי-עור זרמו בחפשיות אל תוך בריטניה, כך שהיום, לפי מפקד רשמי יש בממלכה המאוחדת שני מיליונים מהם, המהווים שלושהאחוזים וחצי מהאוכלוסיה כולה. אך רוב הבריטים בזים למספרים אלה ביודעם שהממשלה מתעלמת ממספרי המהגרים הבלתי-חוקיים: לעומתטענת הממשלה, כאילו הגרו לבריטניה ב-1978 ארבעים ושלושה אלף שחומי-עור, המשטרה מעריכה שלמעשה הגיעו תשעים אלף נוספים בדרכים לא-חוקיות.[[150]]

 באופן כללי מתחלקים תושביה הלא-לבנים של בריטניה בשנת 1979 כלהלן: יוצאי איי הים הקריבי (620,000); מהודו (430,000); מפקיסטן (240,000); אסיינים יוצאי אפריקה (180,000); יוצאי איזור הים התיכון - קפריסין(160,000); יוצאי אסיה /אוקיאניה (130,000); אפריקאים יוצאי אפריקה (110,000); יוצאי בנגלדש (50,000). מענין לציין, כמובן, שהגיעו חלקמהמהגרים בשל רדיפות אתניות במקום מגוריהם הקודם (אסיינים שגורשו מאפריקה ע"י שחורי-עור; יושבי באנגלדש שנמלטו מפני ההתנגשויות בין הבנגלים לבין לא-בנגלים).

 ההגירה הזאת מובלטת ע"י כך שנטיית המהגרים היתה להתקבץ בערים הראשיות, כך שבלונדון הם מונים יותר מעשרה אחוזים מהאוכלוסין.אזורים בברדפורד, עיר-מרכז לתעשיית הטכסטיל, דומים יותר להודו מאשר למידלאנדס האנגלי, ואילו בתי ספר שונים בבירמינגהם, אנגליה, דומים למקביליהם בבירמינגהם, אלבאמה.

 שוררת היום באנגליה שנאה, משני הצדדים. למרות חוק יחסי הגזעים הקובע שההסתה לשינאה גזעית תיחשב לעבירה פלילית, התרחשו מהומות-גזע עקובות-מדם בנוטינג היל ב-1976; באותה שנה היו התנגשויות על רקע גזעי בלונדון, במאנצ'סטר, בבירמינגהם, בליברפול ובבלאקבורן. שוב, ביוני של אותה השנה, ומאוחר יותר, באפריל 1979, היו מהומות קשות בפרבר הלונדון, סאות'ול, שיש בה הריכוז הגדול ביותר של יוצאי הודו ופקיסטן. כן, כשמטיילים בבריקסטון השחורה כמעט כולה, מבחינים בכעס ובשינאה העצורים.

 הבריטים חוורי-העור רואים בזרם הכהה סימן נוסף להידרדרותם הלאומית. תנאי הכלכלה הקשים והשפל החברתי מצטרפים אל ההרגשה שניתן לה ביטוי בוטה בדברי עורך-דין ששב לביתו הישן ברובע פקהאם, כיום אזור מעורב מבחינה גזעית: "נדהמתי. הרגשתי זר לחלוטין. חשתי לחץ". בקיצור, חשים בריטים לבנים רבים שהם מאבדים את ארצם.

 אין תועלת בציון העובדה שעפ"י חוק כהי-עור אלה "בריטיים" לא-פחות מהמלאך הלבן של בלייק. סיסמאות ה"שחורים החוצה!" - ההתנגשויות התכופות - צמיחת החזית הלאומית הניאו-נאצית הזוכה בתמיכה ניכרת באזורי התיכון - כל אלה מצביעים על הבעיה הגוברת.

 זה שנים מאשימים הבריטים את ארצות-הברית בגזענות ובאפליה לרעת שחומי-העור שבתחומה. אך זה היה כשבבריטניה היה פחות מאחוזמאוכלוסיתה לא-לבן. מאז השתנו פני הדברים, עד כדי כך שקם חבר הפרלמנט ג'ון סטוקס, ציר המפלגה השמרנית, והזהיר מפני "השתלטות עמים זרים על הארץ הזאת". ב-1968 זלזלו אנשים וגיחכו; אך כיום [[151]] הם זוכרים את דברי אנוק פארוול: "נטרפה עלינו דעתנו, נטרפה ממש,כאומה המתירה את כניסתם מדי שנה של חמישים אלף (מהגרים) לא-עצמאיים... כשאני צופה לעתיד, אני מתמלא חששות. לנגד עיני מופיע התמזה כשהוא אדום מרב דם".

 המאבק בצפון אירלנד מוכר כל כך, שאין טעם לפרט כאן. מאבק זה נמשך מאז 1690, כשנערך קרב הנהר בוין, וחלוקת אירלנד למדינה קתוליתעצמאית ולאזור בריטי, פרוטסטנטי ברובו, לא פתרה סופית את הבעיה. אולם אפשר להפיק שני לקחים חשובים ממרחץ הדמים: (1) שני היריביםהאיריים דומים בכל, פרט לדתם. אך זה לא מנע אותם מהשימוש בזוועה ובמעשי איבה; (2) במשך עשרות שנים נראתה השאלה האירית כמיושבת:הצבא האירי הריפובליקני נראה כמתפורר בשל חוסר-ענין ואדישות מצד האוכלוסיה. האמת היא שהבדלים עמוקים אינם עוברים מן העולם, למרות שהם עשויים "להירדם". בסך-הכל, הם ממתינים לשעת-כושר להתפרץ שוב.

 גילוי הנפט בים הצפוני הפיח, מחד גיסא, תקוה בליבות הבריטים המובסים מבחינה כלכלית, ומאידך גיסא, עורר את התנועה הסקוטית למען עצמאותה של סקוטלנד לחיים מחודשים. כאילו בן-לילה צמחו הלאומנים הסקוטים מחבורה הזוכה בשנים או שלשה אחוזים מקולות הציבור לקבוצה הנהנית מתמיכת שלושים אחוזים מהבוחרים. הסיבה ברורה: סקוטלנד הסובלת משפל כלכלי חמור יכלה ליהנות מהכנסת לאומית עצומה הודות לנפט שמול חופיה, אילו היתה עצמאית. דחיפות מפחידה הוקנתה לצורך שנתגלה ללונדון להרגיע את הבדלנות הסקוטית ע"י עובדה זו וע"י הידיעה הברורה שסקוטלנד קשורה לאנגליה השרויה בבוץ פוליטי, חברתי וגזעי, בוץ אשר סקוטלנד אינה זקוקה לו כלל וכלל. לאחר דיון מר אישר בית הנבחרים ב-1978 שלטון-בית מוגבל לסקוטלנד, צעד שהרגיז בריטים רבים ולא סיפק את הלאומנים הסקוטים. מה שודאי הוא ששינוי תחוקתי חשוב זה בממלכה המאוחדת הוא צעד מכריע בתהליך פירוקה.

 ולקראת פירוקה של בריטניה מתרבים הלאומנים הוולשים, כגון הפליד סימרו ואדפר. אחד ממנהיגיהם גינפור אוואנס, קובע: '"אכן הארץ הזו צריכה עצמאות". לגבי הרוב מהווה צמיחת הבדלנות ותנועות העצמאות בתוך בריטניה תופעות שמקומן בדמיון פרוע בלבד. אולם לקחן בשביל ישראל חשוב: אם אחרי מאות שנות השלמה שקטה במסגרת הממלכה המאוחדת היציבה והמשולבת היטב יכולים בני אותה לשון, דת ותרבות כלכלית להתפלג, פילוג כה מוחלט על-בסיס מוצאם האתני וההיסטורי - איזו תקוה ישנה שערבים ויהודים, השונים זה מזה בכל, יחיו יחדיו בארץ אשר לדעת הערבים נגזלה מהם?[[152]]

 (ד) כל השאר

 אירופה המערבית לבדה חובקת שלושים קהילות אתניות שונות ונפרדות החולמות לא על אחדות, כי אם על היבדלות, על אוטונמיה ועל עצמאות.

 1. בלגיה: קשה אמנם להאמין, אבל מדינה זו, המתקדמת הן פוליטית והן כלכלית, עלולה ליפול קורבן לחלוקה על בסיס לשוני. הקמת בלגיה בשנת 1830 צירפה פלמים דוברי הולנדית בצפון לולונים דוברי צרפתית בדרום. דוברי הצרפתית שלטו במדינה, והפלמים, המהווים בימינו כששים אחוזים מאוכלוסיתה, תבעו את חלקם בשלטון. שוב היתה הלשון במוקד הענינים, כי הלשון ציינה את השוני. משברים הולידו פתרונות חלקיים, כגון זה שעל-פיו חולקה האוניברסיטה הקתולית של לובאן בשנת 1960 לשני אגפים נפרדים, האחד פלמי והאחר ולוני. כל הספרים הנושאים מספר בלתי זוגי הועברו לקרית האוניברסיטה החדשה, דוברת הצרפתית, ואילו היתר נותרו במקומם. קרבות-רחוב קשים התחוללו בנושא השפות, וזאת במדינה אשר סיסמתה הלאומית הינה "באחדות העוצמה". אחרי נפילת הממשלה לאחרונה סביב משבר הלשונות, באפריל 1980, קבע הסנטור הפלמי הסוציאל-נוצרי, יאן דה-מאיר: '"המדינה עודנה קיימת לכאורה, אך היא רקובה. עוד מעט עלולים הפלמים ללכת לדרכם, ואילו דוברי הצרפתית - לדרכם".

 2. פורטוגל: ב-1978 נלחמו שוטרים מיוחדים בקרב חריף עם המון חמוש ויורה, בפונטה דגאדה, עיר הבירה של האיים האזוריים. ימים אחדים קודם-לכן היכה ההמון מכות נמרצות את סגן ראש ממשלת פורטוגל, אנטוניו אלמיידה סנטוס. כל זה היווה חלק מדרישה בדלנית לעצמאות לאיים האזוריים. האיים מרוחקים 1600 קילומטר מפורטוגל, והם "שונים"; יושביהם נתמכים ע"י מיליון בני ארצם היושבים בארצות הברית ובקנדה. בראש מסע שחרור דומה עומדת החזית לשחרור מדיירה. הקבוצה תובעת, כמובן, עצמאות למדיירה, שהיא כ-500 ק"מ מפורטוגל.

 3. שויצריה: שויצריה השמרנית והיציבה מחולקת לשלושה קנטונים עיקריים: צרפתי, איטלקי, גרמני. אך בקנטון הגרמני, ברן, יש אזור דוברצרפתית הנקרא יורה, ובו קבוצת פעילים הידועה בשם "אסיפת יורה", שהחלה במסע בדלני המכוון ליצירת קנטון יורה הנפרד.

 4. אוסטריה: בחודש נובמבר 1972 סולקו שלטים דו-לשוניים בגרמנית ובסלובינית במחוז הדרומי של קרינתיה, המיושב חלקית (כ-%25) ע"י סלובינים, מיעוט יוגוסלבי. נשיא יוגוסלביה טיטו (שהיו לו, כמובן, בעיות מיעוטים רבות משלו) הזהיר ש"לא יסבול" התאכזרות אוסטריתל"מיעוטינו". הסלובינים תובעים "אוטונומיה" לשונית.[[153]]

 5. איטליה: האוסטרים, מצידם, קבלו מרות על טיפול לא-נאות לכאורה במיעוט הגרמני באיזור אלטו אדיג'ה של איטליה, שהאוסטרים מכנים אותו הטירול. האזור נותק מאוסטריה בתום מלחמת העולם הראשונה. אחרי יותר ממאתים פיצוצים בידי טרוריסטים דוברי גרמנית בשנות הששים המאוחרות הוענקה לאזור מדת אוטונומיה, אבל האיטלקים שם קוראים לרחובות "ויא", ואילו הגרמנים מכנים אותם "שטראסה", והמצב מידרדר בשקט.

 6. וכן: האלאפים בשוודיה; האסקימואים בגרינלנד המפגינים נגד - "אימפריאליזם דני"; הפריסיינים בהולנד הצפון-מזרחית. ובנוסף לכל אלה, בעית הלאומנות המקסימה של...

 ד. אירופה הקומוניסטית

 (א) יוגוסלביה - סרבים, קרואטים, סלובינים, אלבנים, מוקדוניים

 כשמת טיטו ב-1980 התמקדו מרבית החששות בשאלה, אם הסובייטים יפלשו ליוגוסלביה על-מנת לגרור אותה חזרה אל תחום השפעתה שלמוסקבה. אך שאלה נכבדה יותר היא, אם תימנע יוגוסלביה מלהתפורר מבפנים. במאמץ להתמודד עם הלאומנות הגוברת במהירות הקים טיטופדראציה הבנויה משש ריפובליקות-מרכיבות ושתי ריפובליקות אוטונומיות. כי יוגוסלביה לא היתה מדינה, כי אם מערכת של טלאי-על-גבי-טלאי המורכבים משמונה קבוצות אתניות ראשיות ואחרות, קטנות יותר.

 מרגע היווצרותה בשנת 1918 מקבוצות דרום-סלאביות שונות היתה יוגוסלביה יצירה מלאכותית. עד למלחמת העולם השניה היתה מפולגת מאד, כשהבירה בלגראד מעדיפה את הסרבים האורתודוכסים. עיקר המשבר התמקד בקרואטים הקתוליים-רומיים. מלחמת העולם השניה הוסיפה למרירות, משום שקרואטים רבים צדדו בנאצים, ותנועת האוסטאשי הפשיסטית-קרואטית טבחה מאות אלפי סרבים. הסרבים מעולם לא שכחו זאת, אך הלאומנים הקרואטים לא חדלו לשאוף לאוטונומיה לאומית. בהנהגת מיקו טריפלו ומטיקה הרבאצקה ודומיהם התפתחה הלאומנות: סטודנטים קרואטים השתלטו ב-1971 על אוניברסיטת זאגרב; סרבים וקרואטים עולבים אלה באלה בשעור גובר והולך.

 כמובן, הסימנים הדרמטיים ביותר לשנאה ולשאיפות העצמאות היו פעולות הלאומנים הקרואטים מחוץ לגבולות יוגוסלביה; חטיפת מטוס,השתלטות על קונסוליה בשיקגו; התנקשות בחיי פקידים יוגוסלביים באירופה - כל אלה הוכחות חיצוניות למאבק המתלהט מתחת לפני יוגוסלביה.[[154]]

 בעיה נוספת היא מוקדון. ב-1978 הוענקה מוקדון לבולגריה - עפ"י חוזה סן סטפאנו. כעבור חודשים אחדים נחתם חוזה ברלין, שלפיו הועברה מוקדון לסרביה. הבולגרים והמוקדונים לא שכחו זאת מעולם, ובולגריה אף טוענת שאין בכלל "מוקדונים", ושעם זה הוא בעצם בולגרי מבחינה גזעית.

 המחוז העני ביותר של יוגוסלביה הריהו קוסובו; הוא מיושב אלבנים בעלי קשרי תרבות ומשפחה הדוקים עם אחיהם באלבניה השכנה. מהומות זעזעו ב-1968 את קוסובו; דרישות ההמונים לעצמאות הולידו אלימות. התופעה חזרה על עצמה ב-1975. אולם בעת גסיסתו של טיטו בחודש מרץ 1980 נודע שבקרוב ייפתח משפטם של חמישים לאומנים אלבניים. אשמתם פורטה ביומון "פוליטיקה" היוצא לאור בבלגראד: "הפיצו דגלונים ועלונים עוינים; שיקרו על אודות יוגוסלביה; והביעו השקפות בדלניות בקשר עם ארצנו".

 הממשלה עשתה מאמצים לרוקן את תביעות הלאומנים מכל תוכנן. פירוש הדבר: שידורי רדיו וטלויזיה, ספרים ועתונים בשמונה שפות. מה שאין מבינים, לא ביוגוסלביה ולא בישראל, הוא זה: סיפוק רגשות בדלנות לאומנית ע"י היענות לתביעותיהם ירגיעם זמנית. אך בסופו של דבר מתברר, שהויתורים הזינו וחיזקו את הזהות המתבדלת ואת תאבונה, והובילו להתפוצצות בלתי-נמנעת.

 (ב) רומניה - מול הונגרים

 קודם שנעשו קומוניסטיות היו כל מדינות מזרח-אירופה לאומניות מאד. כיום כולן קומוניסטיות וגם לאומניות מאד. בין שתי מלחמות העולם שנאו אלה את אלה שנאת-מוות הפולנים, הסלובקים, הרומנים, ההונגרים, הרוסים והליטאים. בתום מלחמת העולם השניה השתתפו כולן במשחק "כסאות מוסיקליים" בקנה מידה בינלאומי, במטרה להצעיד את רוסיה מערבה, כך פולין איבדה את שטחיה המזרחיים ומיליון בני עמה היושבים בהם לטובת רוסיה, אך זכתה במקומם בחלק המזרחי של גרמניה. צ'כיה איבדה אף היא את מחוז רות'ניה על יושביו הסלאביים לטובת הרוסים, אך זכתה תמורתו בחלקים מגרמניה. רומניה ויתרה על מחוזות בוקובינה ובסאראביה לטובת רוסיה (מחוזות אלה מרכיבים היום את הרפובליקה המולדבית), וקיבלה במקומם את טראנסילבאניה על 1,800,000 ההונגרים החיים בה. הונגריה איבדה גם 600,000 מבני עמה לצ'כיה ועוד 200,000 לרוסיה הסובייטית. לא יטיל איש ספק בכך, שיש במזרח אירופה של היום תסיסה ואי-שביעות-רצון: לא רק למדינות-הגרורות מצפה התפוצצות אתנית אדירה, אלא פצצת הזמן הלאומית המקסימה והמסוכנת מכולן מתקרבת לשעת האפס שלה בתוך שטחיה הנרחבים של [[155]]

 (ג) ברית המועצות

 ברית המועצות היא ענק שזרועותיו פלדה אך רגליו עשויות חרס. הבסיס שעליו היא עומדת רקוב הוא, וטומן בחובו את זרעי התפרקותו שלו.בברה"מ לא פחות ממאה קבוצות לאומיות, דתיות ואתניות; הרוסים האתניים ירדו רשמית - לפי מפקד 1980 - ל-52.4% בלבד מאוכלוסיה. בעוד הרוסים נעשים מיעוט במדינתם, מתרחב פחדו החשאי של הקרמלין - פחד מפני גבור הלאומנות - ונעשה מסוכן יותר ויותר. ברגע זה חוששים הרוסים בעיקר מהמיעוטים "האירופיים" הקולניים יותר - האוקראינים, הליטאים, הארמנים, הגרוזינים, הרומנים וכן יושבי לטביה - ובצדק. דיבוק זה של לאומנות אוקראינית - האוקראינים מהווים חמישית מאוכלוסיתה של ברה"מ - היווה לכאורה גורם שתרם לקבלת ההחלטה על הפלישה לצ'כיה ב-1968. קומוניזם לאומי "עצמאי" בגבולות אוקראינה עלול היה לסכן את מסדה של ברה"מ ע"י מגפת לאומנות המונית. המיעוטים האירופיים המתקדמים בזים לרוסים, ובקלות ניתן שם לחולל מרי רציני.

 אך אסיה היא המוקד לבדלנות העתידה להטריד מאוד את הרוסים. לפי הערכות מ-1979 שעור הילודה בשש הריפובליקות המוסלמיות באסיה התיכונה היה גדול פי חמישה מהממוצע הכול-סובייטי. יתרה מזו, בשל חלקם הגדול יותר של הצעירים בקרב העמים האסיינים, העריכו מקורות מערביים שכחה הצבאי של ברה"מ מחציתו אסיינית ומוסלמית. ידוע גם שקיימים כבר עתה מתחים חמורים שם.

 ב-22 למאי 1978 דיווחו מקורות מהימנים על מהומת גזעים ענקית שפרצה בעיר דושאנבי, עיר בירתה של הריפובליקה הסובייטית המרכז-אסיינית טג'יקיסטן. לא פחות משלשה עשר אלף אנשים היו מעורבים בהתנגשות-הדמים שדוכאה ע"י חיילים מחטיבת הרובים הממונעת ה-201. עד ראיה הזכיר המונים הקוראים קריאות של "קולוניאליסטים". טג'יקיסטן הינה אחת הרפובליקות המוסלמיות האסיאניות בברה"מ שבהן חזקות גם הדת וגם הלאומנות, היתר: אוזבקיסטן, קזאכסטאן, אזרבאיז'אן, טורקמניסטן וקירגיזיה.

 בישיבת היובל של הסובייט העליון שציינה את יום הולדתה ה-50 של ברה"מ, דיבר ברז'נייב על הישגים סובייטים במציאת "הפתרון המושלם לבעית הלאומיות עפ"י עקרונות לנין". תקוות הסובייטים לחולל "עם סובייטי אחד" הבנוי מכל בעלי הלאומיות, הלשון, הדת והתרבות השונות - תקוות אלה נגוזו מכבר כאשליה. ברז'נייב בעצמו הודה בכך בלשונו הקרמלינאית, בהוסיפו: "נטיות לאומניות, רגשות לאומיים מוגזמים או מעוותים, מתמידים מאד, כי הם מושרשים עמוק בפסיכולוגיה של עמים [[156]] המגלים חוסר-בגרות פוליטית". במלים כנות הרבה יותר: יש בברה"מ בעית לאומיות קשה הפוקדת אותה. בעיה זאת יחד עם מאמץ סיני כלשהו המכוון להשיב לסין את "השטחים הסיניים האבודים" שנתפסו ע"י המשטר הצאריסטי עלולה לדחוף את הסובייטים למעשי ייאוש שיובילו למלחמת עולם.

 קיימות דוגמאות נוספות רבות של הדחף הזה להיבדל בשל "שוני". השבטיות של אפריקה וזו של יבשות אמריקה דומות למדי: ההבדלים האיכותיים ביניהן מצומצמים מכדי שאפשר להעלות על הדעת.

 באפריקה הדרומית מתנגשים שחורי-עור עם לבנים התנגשויות אלימות, ואח"כ הם תוקפים את האסיינים היושבים בקרבתם, כי הם מהווים כלפיהם איום כלכלי. לא רק אידי אמין המטורף גירש את עשרים ושמונה אלף האסיינים תושבי ארצו. גם המדינה המתונה מאלאוי החלה בשנת 1976 לגרש את עשרים אלף האסיינים שלה. "המדינאי" יוליוס ניירירה, נשיא טנזניה (באי זנזיבר שחטו אפריקאים את הערבים, עושקיהם-לשעבר), נהג אף הוא כמוהם. בעקבות מהומות סווטו בדרום-אפריקה הביא ה"וושינגטון פרס" (27 ליוני 1976) את דבריו של חנווני אסייני שעסקיו חוסלו במהומות ובבזיזה: "נלכדנו בתווך. השחורים כילו ברכושנו את זעמם, שהרי אין אנו שחורים. המשטרה לא הגנה עלינו, שהרי אין אנו לבנים. מה לעשות? כך זה בשבילנו בכל רחבי אפריקה".

 הבדלים. לבן - שחור - חום. שוני - הצורך בעצמאות.

 באפריקה המדובר בשבטיותה של ניגריה הצופה בדיכוי ביאפרה הנוצרית פאגאנית ע"י הצפון המוסלמי; של אוגנדה, בה מתנגש שבט הקקוה עםשבט הלוגבארה; של קטנגה השואפת להינתק מזאיר (קונגו הבלגית-לשעבר); של בורונדי, שם שוחטים אלה את אלה שבטי הטוטסי וההוטו, ונהרגים מאה אלף בני אדם; של צ'אד עם מלחמת האזרחים בת 15 השנים בין הצפון הערבי-מוסלמי והדרום הנוצרי-פאגאני; של סומאליה הטוענת לבעלות על חלקים נרחבים של חבש ושל קניה, המיושבים ע"י רוב סומאלי. שבטיותה של אפריקה.

 ובעולם החדש - קנדה, שבה שאל מושלה הכללי, אדוארד שרייר, את הפרלמנט הקנדי ב-1980: "האם תמשיך קנדה בקיומה כמדינה עד סוף העשור, או שמא תתפרק על סלעי הטרוריזם של עברנו הקרוב?". מחשבתו זו של שרייר הבעיתה אותו, אך לא את מפלגת קויבק, שבראשה עומד ראש ממשלת קויבק, רנה לבסק. בשבילו טבעי שיהווה עם בעל שפה, מנהגים ותרבות משלו מדינה עצמאית. דוברי הצרפתית של קויבק חוששים מהצפתם התרבותית ע"י תרבותה האנגלו-סקסית של אמריקה [[157]] הצפונית. קובע המשורר פרננד וילט: "במשטר דו-לשוני אין דו-קיום; יש רק תקפנות מתמדת מצד לשונו של הרוב".

 ומאז ה-15 לנובמבר 1976, כשהתעוררה קנדה בבוקר וגילתה שמפלגת קויבק זכתה ברוב בפרלמנט המחוזי של קויבק, מתקרבים הבדלניםהצרפתיים לאיטם אל עבר מטרתם. הם זוכים בתמיכתה המוסרית של צרפת (ב-1977 הבטיח הנשיא ז'יסקאר את תמיכת ארצו), ומצרים את צעדיהם ואת חייהם של הלא-צרפתיים החיים בקויבק. נחקק באוגוסט 1977 חוק, הידוע בשם חוק 101, שהשליט את הצרפתית כלשונה הרשמית היחידה של קויבק. חוק זה אף הגביל באורח קיצוני את זכותם של תושבים חדשים בקויבק לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר דוברי אנגלית. היה בכך משום צעד מעשי לקראת ניתוק מוחלט.

 מאז תבוסת הצרפתים בקנדה, בהנהגת הגנרל מונקאם, ע"י הבריטים ב-1759, רטנו הצרפתים ורגזו תחת שלטון בריטי. הם קתולים, דוברי צרפתית, ובעלי סגנון חיים ולאומיות צרפתיים. הם שונים. שתי אומות חיות בקנדה, והצרפתים שואפים לכך שכל עם ייהנה מריבונות ומעצמאות.

 וארצות-הברית. מאוחדת? לא כל כך. במשך שלושים השנים שעברו מאז תום המלחמה חיו בארה"ב את החיים הטובים הנוטים להשכיח או להדחיק את הבעיות. אך הבעיות המשיכו להתקיים, והיום הן צצות ועולות בכל חריפותן. יותר מעשרים וחמישה מיליון שחורים הם"שונים". שונים מאד. בשנות הששים הם פרצו את מחסום ההשלמה והאדישות. שרפו, בזזו, הרגו. פרשה זו טרם נסתיימה. השינאה נותרה, היריות כבר נורו.

 וההיספאניים. מיליוני צ'יקאנואים בדרום-מערב, בקליפורניה. פוירטו-ריקנים בשכונות העוני של המזרח והמערב התיכון. המרכיבים של בעית השחורים זהים למרכיבי בעיתם, אך חריפים עוד יותר. כי להיספאניים תביעות טריטוריאליות. הפוירטו-ריקנים קוראים "ויוה פוירטו-ריקו ליברה!" - תחי פיורטו ריקו חופשית. מאז 1974 לקח על עצמו ארגון הטרור אפ.א.אל.אנ. את האחריות למאה פיצוצים ויותר, שבהם נהרגו חמישה והותקפו חיילי ארה"ב בפוירטו-ריקו. כן נחשפו תכניות לתקוף את ועידת המפלגה הדמוקרטית בניו-יורק ב-1980. ואילו הצ'יקאנואים חולמים על הדרום-מערב, שהיה פעם ספרדי, חלק ממכסיקו, אלא שנלקח ע"י ארה"ב במאה התשע עשרה. מגוחך? לא לגבי מיליוני הצ'יקאנואים, הגרים שם והנעשים תוקפניים מיום ליום.[[158]]

 האינדיאנים ומועצת הברית האינדיאנית הבינלאומית שלהם טענו בפני ועדה אמריקנית שחקרה מקרי אפליה נגד עמים ילידים ביבשות אמריקה,שארה"ב גוזלת "את משאביהם". האסקימואים יושבי אלסקה הצטרפו לבני עמם בקנדה ובגרינלנד והקימו את האסיפה הקוטבית של אינויט(אסקימו). בישיבתה הראשונה בעיר בארו, באלסקה, הוכרז: "האינויט יושבי גרינלנד, אלסקה וקנדה מהווים אומה אחת בעלת שפה, תרבות, סביבה ודאגות משותפות".

 שחורים, היספאניים, אינדיאנים, אסקימואים, יוצאי המזרח הרחוק - הנה לפנינו המרכיבים של קואליצית מיעוטים בה ארבעים או חמישים מיליון נפש, השונים מהרוב, השונים גם אלה מאלה, שונים ועצובים. עולמנו אמנם בן עולמות רבים. הוא מפולג ומחולק, ובו כל אדם חותר לקראת זהותו, עצמאותו וזכותו להיות עצמו ולהכריע בדבר גורלו.

 ואילו היהודים מאמינים שהערבים הישראליים השונים מהם ממש בכל, יוותרו בשקט על עתידם לטובת מדינת היהודים! הרי זו הזמנה לאסון ממש. כדברי המשורר הקויבקי: במשטר דו-לשוני אין דו-קיום; רק תוקפנותה של לשון הרוב.

 מה דעתו של הערבי הישראלי על "תוקפנותם" של שפתו, דתו, תרבותו וייעודו של הרוב? לגבי ישראל נותרה תשובה אחת בלבד: העברת הערבים מאדמת ישראל, לפני שתיהפך הארץ לחלום בלהות מתמשך של אימה עדתית. אין חדש ברעיון של העברת מיעוט עוין מהארץ שכלפיה הוא מהווהאיום מפלג ומסוכן. היו דברים מעולם.

[[159]]