פרק יב- אחרית דבר- אכן יש אלוקים לישראל!

פרק יב- אחרית דבר- אכן יש אלוקים לישראל!

פרק יב

אחרית דבר - אכן יש אלקים לישראל!

 הנתון המופיע בפרק הקודם והרעיון המפותח בו - להעביר את הערבים מישראל - אינו רק השקפה אישית. ודאי שאינו מהווה השקפה פוליטית. כי אם השקפה יהודית, המתבססת על ההלכה על דין תורה.

 הרחקת כל ערבי שאינו משלים עם ריבונותם הבלעדית והבלתי-מעורערת של היהודים על ארץ-ישראל אינה רק גישתו ההגיונית והמעשית של כל יהודי הניחן בחוש קיום עצמי, אלא גם חובתו ההלכתית. חשוב להכיר בכך כדי להבין מה דורשת מאתנו יהדות אמתית, וכדי להחדיר בנו את האמונה ואת הבטחון שאם ננהג כך, לא יוכלו לנו כל אומות העולם.

 השקפת התורה על מעמדם של גוים בארץ-ישראל מהווה חלק מהשקפתה המקפת בדבר מהותם של העם היהודי ושל ארץ-ישראל. בהכרח נפתחותמחדש השאלות מהו יהודי ולמה; למה ארץ-ישראל; יחסי היהודי עם הגוים. בעיני היהדות, לאומנות יהודית לשמה חסרת כל משמעות היא. מהו באמת ההגיון המחלק את האנושות לעמים נפרדים, לדגלים נפרדים, לפרלמנטים נפרדים ולטנקים נפרדים? מדוע להקים מחיצות בין העמים? איזו שטות הוא ההמנון הלאומי המפאר עם אחד, שבמהותו אינו שונה מעמים אחרים! במקרה הטוב, הלאומנות טיפשות; במקרה הרע, היא מובילה לשנאה, למחלוקת ולמלחמה. אין כלל מובן מיוחד לעם היהודי, אם אינו אלא עוד עם בין מאות העמים. במקרה זה, גורלו של היהודי כגורלו של המואבי, או הכנעני, או הפיני או הטורקי. במקרה זה יכול עם-ישראל להתקיים, להתפתח וגם להיעלם מעל במת ההיסטוריה. היעלמותו זו אפשרית, ואפילו ודאית, במצב זה, כהיעלמותם של כל עמי קדם, בני זמנם של היהודים העתיקים, אשר נעלמו כולם בלי להשאיר שריד או פליט.

 אך עם ישראל אינו סתם "עוד עם". "...כי אעשה כלה בכל-הגוים אשר הפיצותיך שם, אך אותך לא-אעשה כלה..." (ירמיהו ל' י"א). ישראל איננה ניתנת להשמדה; היא מיוחדת, קדושה, בחירת ה'. יש סיבה לקיומה. ייחודה הלאומי מושתת על תפיסה, על אידיאולוגיה, השייכת רק לה. זוהי, באמת, סיבה להיות שונה מכל האחרים. היהודי נבחר ומחויב [[239]] לאומת-דת, שנצטוותה בכל מצוות התורה ובדרכה של תורה. באמצעות בריתות מקודשות, תחילה עם כל אחד משלושת אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, ואחר-כך עם האומה כולה במעמד הר סיני, נוצר העם היהודי תוך הקשבה לקולו של האלקים: "ועתה, אם-שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל-העמים, כי-לי כל-הארץ. ואתם תהיו-לי ממלכת כהנים וגוי קדוש..." (שמות י"ט ה-ו).

 הברית... עם ישראל לקח על עצמו את עול ה', הכיר בו כאלקים וקיים את חוקיו. הקב"ה בחר בעם ישראל כעם-סגולתו, נשבע שלא יושמד לעולם ויחיה בשלום ובשגשוג על אדמתו, ארץ-ישראל. ארץ-ישראל... "...לזרעך נתתי את-הארץ הזאת, מנהר מצרים עד-הנהר הגדול, נהר-פרת" (בראשית ט"ו י"ח).

 הארץ ניתנה כגמול, כברכה. לעם ישראל לא רק זכות על הארץ, יש לו חובה כלפיה. "כי אתם עוברים את-הירדן לבוא לרשת את-הארץ אשר-ה' אלקיכם נותן לכם, וירשתם אותה וישבתם-בה" (דברים ל"א ל"א).

 עם-סגולה שניתנה לו, בדרך סגולה, ארץ מסוימת. שלא כמו כל האמונות האחרות שאינן מוגבלות לארץ מיוחדת, ליהודי ניתנה ארץ מסוימתונצטווה לגור בה. ולכל זאת יש סיבה, כפי שמשה מסביר: "ראה, לימדתי אתכם חוקים ומשפטים, כאשר צווני ה' אלקי, לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (שם, ד' ה').

 אי-אפשר לעצב עם-סגולה קדוש הדר כמיעוט בארצותיהם של אחרים, שהרי מן ההכרח שתחדור תרבותו של הרוב, תשפיע, תשחית, תפתהותעוות. היהודי מצווה ליצור מעצמו עם קדוש, ואת זה הוא יכול לעשות רק לבדו, בנפרד, כשהוא חופשי מהשפעת אחרים. זו הסיבה שלעם היהודיהמיוחד שנבחר לקדושה ולייעוד-סגולה, הוענקה ארץ נפרדת ומיוחדת לגור בה, כדי שיצור חברת-סגולה קדושה, שתהיה לאור גוים, שיראו בה דוגמא ומופת.

 מצב כזה שמור לעם שיועד לו במיוחד. הארץ נלקחה מן הגוים - הכנענים - לאפשר ליהודי לקיים בה את חובת ייעודו. ה', בורא העולם וקונהו - כל הארצות שלו הן. הוא לקח מהכנענים ארץ מארצותיו ונתן אותה לעם ישראל, עם-בחירתו. "ויתן להם ארצות גוים, ועמל לאומים יירשו; בעבורישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו..." (תהלים ק"ה מ"ד-מ"ה). זכותו של עם ישראל על הארץ אינה מושתתת על טובות אנוש או על יישובה ההיסטורי.היא בעלות שהוענקה על-ידי בונה-הארץ ובעליה. היא לא ניטלה מעמים מסוימים כדי שיישבו בה עמים אחרים, בשותפות עם עם ישראל. היא ניתנה לשרת את צרכיו של העם היהודי, כדי שיהיה לו מקום לקיים בו [[240]] את חובותיו. לא ייתכן שיחיו שם אחרים בחפשיות, שיהיו שותפיםלריבונות ולבעלות עליה. להתיר דבר כזה פירושו להזמין גם תוקפנות צבאית וגם התבוללות רוחנית - זאת אומרת, לשים קץ לחברת-הסגולה של תורה אשר לשמה ניתנה הארץ ליהודים.

 בכך כלולים כל הגויים. מתן אזרחות להם, אזרחות שיש עמה משום בעלות וזכות לעצב את ייעודה של המדינה ואת אופייה, הורס את ייחודה ואת כל מטרת הענקתה לישראל. הוא מזמין התבוללות רוחנית ואחר-כך תביעות לאוטונומיה פוליטית.

 במיוחד מתיחסים הדברים לתושביה הלא-יהודיים של הארץ, שחיו בה לפני שניתנה ליהודים. תושבים אלה אינם מכירים בעובדה כזו. הם בדעהשהארץ ארצם, וחולמים על היום שבו יחזירו אותה אליהם. להתיר להם להשאר כשותפים לבעלות עליה, או אפילו כדיירים מוגבלים, פירושולהבטיח לא רק את ההתבוללות הרוחנית הצומחת מכל קבוצה לא-יהודית גדולה, אלא גם את האיום על תקיפה פוליטית וצבאית נוקמת.

כה בסיסית וחשובה תפיסה זו שבעוד בני ישראל מתכוננים לחצות את הירדן להיכנס לארץ, בעוד המים עולים עוד ועוד לגבהים עצומים ובני ישראל עוברים מעברו האחד לשני, בעוד הם ממש באמצע קרקעית הנהר היבשה - פתאום נעצר יהושע ופונה אליהם. מה היה כה חיוני שאי אפשר היה להמתין עד להשלמת חציית הנהר? מה היה מוכרח להיאמר עתה, באמצע הירדן בעוד המים עולים עוד ועוד? "עודם בירדן אמר להם יהושע: "דעו על מה אתם עוברים את הירדן - על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר, "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וגו'". אם אתם עושים כן, מוטב; ואם לאו, באין מים ושוטפים... אותי ואתכם..." (בבלי, סוטה, לד א). דבר לא היה דחוף יותר מבשורה זו, כי התרת ישיבתם שם של עמי הארץ פירושה היה להזמין איומים גם פיזיים וגם רוחניים; מאמץ צבאי או פוליטי מצד עמים כועסים ונוקמים להשתלט מחדש על הארץ; והתבוללות רוחנית-תרבותית שפירושה התפוררות ייחודה של חברת-הסגולה שנצטוו היהודים לעצב בארצם.

 דברי התורה ברורים: "והורשתם את-כל-יושבי הארץ מפניכם... ואם-לא תורישו את-יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכםולצנינם בצדיכם, וצררו אתכם על-הארץ אשר אתם יושבה בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם" (במדבר ל"ג נ"ב, נ"ה-נ"ו). מפרשי התורה מבארים כך את הדברים האלה: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה - תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה" (רש"י - ר' שלמה יצחקי).[[241]]

"כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם אע"פ שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישה לבניכם"(ספורנו - ר' עובדיה בן יעקב). "... כאן מדבר הכתוב חוץ משבעה עממין הנמצאין שם... לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גםחלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר: 'קומו צאו ממנו...'" (אור החיים - ר' חיים בן עטר).

וכן אומרם חז"ל: "... ג' פרוזדיגמאות (מסרים) שלח יהושע אצלם (יושבי כנען): הרוצה לפנות - יפנה; להשלים - ישלים; לעשות מלחמה -יעשה...'" (ויקרא רבה י"ז ו').

 הברירה ניתנת: או צאו, או היכונו למלחמה, או - השלימו. ברירת ה"השלמה" מוסברת על-ידי חז"ל כטומנת בחובה שלוש נקודות: תחילה על הלא-יהודי להסכים לקבל על עצמו את שבע מצוות בני-נח - איסורי עבודה זרה, חילול ה', גילוי עריות, שפיכות דמים, גזילה, אכילת אבר מן החי, ומצות "עשה" אחת: לחיות עפ"י חוקי חברה. אחר-כך הוא זוכה במעמד של "גר תושב", שמותר לו לחיות בארץ-ישראל (בבלי, עבודה זרה סד, ב), אם הוא מקבל עליו גם את תנאי השעבוד והמס (יש להיזכר שבתורה תמיד מציינת המלה "גר" - לא את הזר הלא-יהודי, כי אם את המתגייר ליהדות).

 הרד"ק (ר' דוד קמחי) מסביר (יהושע ט' ז'): "ואם היו משלימים ועוקרים ע"ז ומקבלים שבע מצוות, צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראלונכבשים תחת ידיהם, כמו שהוא אומר: 'והיו לך למס ועבדוך' (דברים ב' י"א)...".

 הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ו' א') קובע: "... אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהם נשמה, והרי הן למס... קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות, או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם. והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש כלל בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם...''.

 טוב בהרבה מהבנתם של בני תמותה כסילים הבין הקב"ה את הסכנות הטמונות במתן זכות ישיבה חופשית ובלתי מוגבלת (שלא לדבר על בעלות, אזרחות, ריבונות וכו') לעם המאמין שהארץ שלו. מה טבעי יותר מנסיונו להחזיר לעצמו את אשר הוא מאמין שהוא שלו? וכל זה מעבר לחובה לעצב תרבות תורתית מיוחדת ונפרדת, שתהפוך את העם היהודי לגוי קדוש. "ייחוד" זה אפשר להבטיחו רק אם למי שאינו יהודי לא תהיה שום ריבונות, שום בעלות ושם אזרחות במדינה, כך שכתוצאה מהן יוכל לתרום לעיצוב ייעודה ומהותה. וכן על מי שאינו יהודי, אומר [[242]] הרמב"ם (לדברים י"ז ט-ו). "... לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא-אחיך הוא":... ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא... אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ואין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל... כל משימות שאתה משים לא יהוו אלא מקרב אחיך" (הלכות מלכים א' ד').

 המטרה ברורה. למי שאינו יהודי אין חלק בארץ, אין לו משום בעלות, אזרחות או ייעוד בה. על הנכרי החפץ להתגורר בישראל מוטלות חובותאנושיות יסודיות, ואז מותר לו לגור בארץ כגר-תושב, אך בשום אופן לא כאזרח בעל זכויות בארץ, זכויות פוליטיות בכלל זה; לא כמי שרשאילמלא תפקיד ציבורי שיקנה לו עדיפות כלפי יהודי או חלק בשלטון המדינה. בקבלו תנאים אלה, הוא מודה שאין הארץ ארצו, ועל-כן יותר לו לחיות בישראל בשקט, תוך קיום חייו הפרטיים הנפרדים על כל הזכויות הדתיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות המתלוות אל היתר זה. אם אינו מקבל תנאים אלה, אין מתירים לו להישאר.

 זוהי תורה, זוהי יהדות, לא ה"יהדות" המדומה וחסרת-הכנות שבפי החילונים הליברליים המלקטים את ה"יהדות" המוצאת חן בעיניהם, והדוחים את אשר אינו מתקבל על דעתם המתבוללת, הגויית. את ה"יהדות" הם שוקלים במאזני יוהרתם השכלתנית - יוהרה הנובעת, דרך אגב, מבורות, מבורות משוועת.

 אך אם אין זאת רק זכותו של היהודי, כי אם חובתו, אזי ממה אנו חוששים? מדוע רועדים היהודים מפני איומיהם של הגויים? האין עוד אלקים לישראל? האם כה תעינו, שאין אנו מבינים עוד את תפקידה ההיסטורי המיועד של מדינת ישראל, תפקיד המבטיח שלא תוכל להיהרס ושלא תיתכן ממנה גלות נוספת? מדוע אין אנו מבינים, שדווקא סירובנו לפתור את בעית הערבים עפ"י ההלכה הוא שימיט עלינו סבל איום, ואילו אומץ-לבנו בהרחקת הערבים הוא מן הגורמים העיקריים בהקדמת בוא הגאולה השלמה?

 לפני יותר מאלפיים חמש מאות שנה, יצא ענק פלשתי, גלית שמו, אל עבר צבא ישראל ולעג לו: "אני חרפתי את-מערכות ישראל היום הזה - תנו לי איש, ונלחמה יחד!" איש לא זע. הענק היה חזק מדי וטירוף היה, התאבדות ממש, להיתקל בו. לכן ישבו בני-ישראל בבושה ובפחד, בעוד כל בוקר וכל ערב - במשך ארבעים יום - לועג להם הפלשתי ומשפיל אותם. ואז הגיע דוד הצעיר - ללא נסיון קרבי, רועה, המביא מזון לאחיו המשרתים בצבא. ובעמדו שם יצא גלית. דוד הקשיב בזעם לדבריו; הוא המתין, נרגש - מי יזנק למגר את הפלשתי? דוד הביט בחוסר-אמונה: איש לא זע, הכל פחדו מפני כוחו של הגוי.[243]] את דברי הזעם של דוד אנו שומעים, מהדהדים באזנינו, מעבר לדורות, כהנחיית נצח: "...מי הפלשתי הערל הזה, כי חרף מערכות אלקים חיים?"'דוד, באופן אינסטינקטיבי, תפס שהשפלת ישראל היתה בעת ועונה אחת השפלת אלקי ישראל. הוא הכיר בכך שהנכונות וההעזה לתקוף את היהודים וללעוג להם נבעו מהעדרו המוחלט של פחד ויראה מפני אלקי ישראל. כי לגבי הפלשתים לא היה שום אלקים לישראל: במקרה הטוב היה חסר-אונים; למעשה, הוא לא היה קיים ככח אלקי.

 הזלזול באלקי ישראל, כפי שהוא מתבטא בהשפלת היהודים, הריהו חילול השם. לדחות את זכויותיהם של היהודים, לסרב בבוז להכיר בריבונות יהודית, ולאיים על היהודי ועל ארצו - כל אלה סימנים הם לבוז ולהתעלמות מאלקי ישראל. "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא.." (רש"י ליחזקאל ל"ט ז').

 את כל זה הבין דוד, שאף הכיר בכך שאין לשאת עוד את חילול השם. יש למחותו, אין כאן מקום לפחד, כי כל סיבת הקיום היהודי הרי היא קידוש השם ושכנוע הבריות להכיר בו. ובכן, דוד הצעיר, ללא נסיון קרבי, יוצא נגד הפלשתי הענק, לוחם ותיק וחייל מקצועי, "גבהו שש אמות וזרת, וכובע נחושת על ראשו, ושריוןקשקשים הוא לבוש,... ועץ חניתו כמנוד אורגים, ולהבת חניתו שש-מאות שקלים ברזל...". ודוד? "... ויקח מקלו בידו, ויבחר-לו חמשה חלוקי אבנים... וקלעו בידו...".

גלית הביט ושאג שאגת צחוק אדירה "ויבזהו...". ואילו דוד אמר לו לפני שהרגו, "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא-אליך בשם ה' צ-באות, אלקי מערכות ישראל אשר חרפת.

 "היום הזה יסגרך ה' בידי, והכיתיך, והסירותי את-ראשך מעליך... וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל". ודוד הרגו, ונטל את ראשו מעליו, וכל העולם - והיהודים בכללו - ידע שיש אלקים לישראל.

 מה קרה לנו? מי סינוור אותנו ומחה מזכרוננו את קיומו ואת כחו של אלקי ישראל? האם חי העם היהודי אלפיים שנה ללא מדינה, ללא ממשלה וללא צבא; משוטט אין-קץ בעולם, מארץ לארץ; סובל פוגרומים ושואה, וחי אחרי שנעלמו אימפריות עצומות מעל במת ההיסטוריה - הכל מקרה? האם שב עם ישראל לארצו מפינות מרוחקות של העולם להקים את ממלכתו הריבונית - בדיוק כפי שהובטח בתנ"ך - באמצעים טבעיים בלבד? איזו אומה זולתנו עשתה דבר כזה? איפה הפלשתים של גלית? איפה רומא הקיסרית על שפתה ואליליה? מי כובש צבאות בששה ימים ונח בשביעי? [[244]]

 מי, אם לא ישראל, כי יש אלקים בקרבה! מדינת ישראל היא ארצו האלקית. אין ההיסטוריה סדרת אירועים לא-קשורים ומקריים. יש תכנית להיסטוריה. היהודי שב הביתה בשלישית, בפעם האחרונה. "והשלישית יוותר בה" (זכריה י"ג ח'). "... גאולה ראשונה זו גאולת מצרים; גאולה שניה זו גאולת עזרא; השלישית, אין לה הפסק..." (תנחומא, שופטים ט').

 אנו חיים בתקופה של עקבתא דמשיחא, תחילת הגאולה השלמה. תקומת מדינת ישראל מתוך אפרה של אושוויץ מציינת את סוף ליל השבתההשפלה והיגון, הקץ לחילול השם ותחילת שחרה של הגאולה השלמה, של קידוש השם.

 מדינת ישראל איננה עוד אומה אסייתית. היא יד ה' רמה ונישאת - סוף-סוף! - לשים קץ לחילול שמו, "לכן אמור לבית-ישראל... לא למענכם אני עושה, בית ישראל, כי אם-לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקידשתי את-שמי הגדול המחולל בגוים... וידעו הגוים כי-אני ה'... בהיקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן-הגוים, וקבצתי אתכם מכל- הארצות, והבאתי אתכם אל-אדמתכם" (יחזקאל ל"ו כ"ב-כ"ד).

 מדינת ישראל איננה יצירה "פוליטית". היא יצירה דתית. שום כח בעולם לא יכול היה למנוע את הקמתה, ואין עוצמה שתוכל להחריבה. הריהי תחילת כעסו של ה', נקמתו בגוים שהתעלמו מקיומו, בזו לו וחרפו אותו, שלא מצאו בו חשיבות; ש"לא ידעו" אותו. אבל זאת רק ראשית התהליך. דרך בואה של הגאולה השלמה - תלויה ביהודים.

 "אין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמונה" (מכילתא, בשלח). אמונה! אם יש לנו אמונה, אם נאמין באמת ובתמים בקיומו של הבורא ומנחה-ההיסטוריה, אלקי ישראל, נוכל להביא את הגאולה השלמה היום. "אימתי אתי מר? (מתי יבא המשיח)... היום... שנאמר: "היום אם בקולו תשמעו' (תהלים צ"ה ז')" (סנהדרין צח, א).  אך אמונה זו איננהו דבר זול, סתם מלים, מס-שפתיים. יש להוכיח אותה, לבחון אותה בכבשן אש נכונותנו להקרבה; נכונותו של היהודי להקריבולסכן את עצמו כדי למחות את הגרוע מכל-חטא - חילול השם - זהו מבחן-האמת.

 ערביי ישראל מהווים חילול השם במערומיו. אי-השלמתם עם ריבונות היהודים על ארץ-ישראל, למרות הברית בין היהודים לאלקי ישראל, מהווה דחיית ריבונות אלקי ישראל ומלכותו. הרחקתם מהארץ הריהי אפוא יותר מפרשה פוליטית. היא ענין דתי, חובה דתית, מצוה למחות חילול השם. במקום לחשוש ממעשי הגוים אם נפעל, עלינו לרעוד בשקלנו את כעסו של הקב"ה אם לא נפעל.[[245]]

 הטרגדיה תהיה מנת חלקנו אם לא נרחיק את הערבים מקרב הארץ, שהרי הגאולה יכולה לבוא מיד ובפאר אם נעשה כמצות ה', או שהיא יכולה לבוא בעקבותיה של טרגדיה נוראה - אם נסרב. קנה-מדה גדול לאמונה יהודית אמיתית בתקופת הכרעות זו היא נכונותנו לדחות את פחדנו מפני האדם לטובת יראת ה', והרחקת הערבים מישראל.

 העולם? האומות - מאוחדות או מפולגות? מה חשיבותן לנוכח הכל-יכול? "למה רגשו גוים... יתיצבו מלכי-ארץ ורוזנים נוסדו יחד, על-ה' ועל-משיחו... יושב בשמים ישחק, ה' ילעג-למו..." (תהלים ב' א-ד').

 דוד הבין "מציאות", "מעשיות" ו"הגיון" מהם. דבריו האחרונים לפני שהרג את גלית היו: "ויידעו כל-הקהל הזה, כי-לא בחרב ובחנית יהושיע ה', כי לה' המלחמה, ונתן אתכם בידנו".

והסיר דוד את ראש גלית מעל כתפיו, והסיר חרפה מישראל.

 

הבה נסיר את הערבים מקרב ישראל, והבאנו את הגאולה,

 תם ונשלם, השבח לבורא עולם

 ערב שבת קודש, י"ט במנ"א תש"מ

 (1.8.80)

 כלא רמלה, ישראל

 מאיר כהנא