אחרי מות

אחרי מות

טז:ד כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם

הארון סמל לביטחון בה'

כאן בפרשת אחרי מות נצטווינו על בגדי הכהן הגדול: "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קודש הם". ובפרשת פקודי : "ויעשו את הכותנות שש, מעשה אורג, לאהרן ולבניו. ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש, ואת מכנסי הבד שש משזר, ואת האבנט שש משזר... כאשר צוה ה' את משה".

ויש לשאול: א. מדוע כאן כתוב "בד", ואילו בפרשת פקודי כתוב "שש"? ב. מדוע הבגדים עשויים דווקא מבד? ג. מדוע עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים נעשתה בין שני בדי הארון?

"בד" ו"שש" הם פשתן. אנו מוצאים שימוש במלה "בד" גם לגבי המוטות של ארון הקודש, שנאמר: "ועשית בדי עצי שיטים וציפית אותם זהב, והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארון בהם, בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" .

גם לשולחן ולשאר הכלים היו בדים, אך ההבדל הוא, שבדי הארון היו קבועים. בדי הארון בלטו מחוץ לקודש הקדשים כדי שהעם יראה אותם. בארון נעשו מספר נסים גדולים: א. מי הירדן נבקעו כשהכהנים נכנסו לירדן עם הארון . ב. יהושע דיבר אל ישראל כשכל העם עומד בין שני בדי הארון, והמועט החזיק את המרובה . ג. בירדן הארון נשא את נושאיו, אף שהנושאים חשבו שהם נושאים את הארון, ולא הבינו שהארון נושא אותם .

בשלושת הנסים הללו רואים התגלות ה' ויד ה', סמלים של ביטחון ואמונה. הפרשנים אומרים שבית המקדש נבנה למען הארון. ועוד: הדבר היחיד שהיה בקודש הקדשים היה הארון, והלוחות היו בארון. מדוע? ומדוע נעשתה עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בין הבדים? כל זה משום שהארון מסמל את האמונה ואת הביטחון בה', והעם צריך לראות את זה.

ומדוע התורה משתמשת במילה "שש"? כי "שש" מסמלת את ששת ימי בראשית ואת האמונה בבריאת העולם שנעשתה בששה ימים. אם כן, המילה "שש" מסמלת אותו רעיון שמסמלת המילה "בד".

יח:ד אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם, אני ה'

עול מלכות שמים

אמרו חז"ל: "'את משפטי תעשו' - דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם [כלומר, הדברים שבלעדם יהיה הפקר ואנדרלמוסיא בעולם]; 'ואת חוקותי תשמרו' - דברים שהשטן משיב עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם - ת"ל: 'אני ה''. אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן". כאן יסוד היסודות, יסוד העולם: שעל היהודי לקבל את כל המצוות בעול מלכות שמו. מצד אחד, הוא אינו מהרהר בחוקים ואינו מואס בהם, על אף שהם נראים לו חסרי סיבה וטעם; ומאידך, אינו מקיים את המשפטים משום שהוא מבין אותם, אלא שיהיו המשפטים כחוקים והחוקים כמשפטים - את שניהם יקיים משום שהקב"ה חקקם וגזר עליו לעשותם. וזאת כוונת חז"ל שאמרו : "ליתן שמירה ועשיה לחוקים, ושמירה ועשיה למשפטים": כלומר, אותה שמירה ואותה עשיה יהיו גם לגבי החוקים וגם לגבי המשפטים - כולם יצאו מפי עליון, וכולם נכוחים למבין, שעליו לקיימם באהבה ובתאוה משום עול מלכות שמים.

יח:ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'

אל תבזבז את זמנך - מלא את יעודך!

מצוה לחיות

הקב"ה ברא את האדם למטרה מסויימת, וברגע שהחליט לברוא את האדם, החיים שנוצרו הפכו לציווי, לגזירה. "וחי בהם" אינו סתם ברכה ורשות, אלא מצוה, והיא למעשה המצוה היסודית ביותר שאפשר לקבוע, כי הרי החיים הם תנאי מוקדם לעשיית כל שאר המצוות. על כן גזר וציווה הקב"ה על האדם את החיים, ואסר עליו באיסור חמור כל נסיון לברוח מהתפקיד של החיים. על כן, החמירה התורה במי שמתאבד לדעת ופסקה שאין מתאבלים עליו.

אך יותר מזה. גם בחייו אסור לאדם לבזבז ולבטל את זמנו, ובכך להרוג את הרגעים המועטים שניתנו לו כדי למלא את תפקידו. כל רגע ורגע מחייו חייב להיות מוקדש לתפקידו בעולם, דהיינו להתקדש ולהתגדל במצוות ה', להידמות לו על ידי דבקות בו ובמחשבותיו וברעיונותיו, וכל אדם המבטל מזמן חייו על ידי פעולות שמטרתן לסייע לו לברוח מן העולם ומתפקידו, כגון שתיית יין ושינה וכדומה, הורס את עצמו ומועל בתפקידו, וגדול עוונו מנשוא.

כך אמרו חז"ל: "יין ושינה לרשעים, הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם". והכוונה היא, שלצדיק, השינה והיין וכל דבר שהוא משתמש בו לברוח מתפקידו בעולם, ומהחיים שנצטוו עליו, רעים הם לו ולעולם, אך מי שכבר הפך לרשע, וכל פעולותיו הן רעות לעולם, הרי כאשר הוא מתפנה לשינה וליין ולכל פעולה שגורמת לו לברוח מן העולם ובכך לא לעשות רע ולא להשחית את תפקידו ואת העולם, ברור שטוב לעולם וגם לו, כי זה מונע ממנו מלהוסיף על רשעותו.

שינה - שינוי

הקב"ה ברא את השינה לאדם כסמל מעשי של הפסקת ה"חיים". כי בשעה שהאדם ישן, אינו מסוגל לקיים את המצוות ובכלל אינו בתפקיד של "חיים", של התעלות והתגדלות. ומוסר השכל הוא, על כן ימעט האדם בשינה כמה שאפשר לו באופן שלא יפגע בבריאותו, כי כל שעה שהוא ישן פוחת הוא מהחיים שלו, ממילוי תפקידו בעולם, ומשנה הוא את תפקידו. לכן קבע הקב"ה את תקופת הזמן של "שנה" והמלה "שינה" באותו לשון, כמוסר השכל אחד של קפידה על בזבוז הזמן. העצל שישן הרבה, יוצר אוסף גדול של זמן בשינה, ההופך לקובץ של שנים: שנים של חוסר "חיים", התבטלות מתפקידו בעולם, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה : "אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך... לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם; אשר אין לה קצין שוטר ומושל; תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה; עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך; מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן". אמרו חז"ל: "אמר להם [הרשע בעוה"ב]: הניחוני שאלך לעשות תשובה. והן משיבין לו ואומרין: שוטה שבעולם! אין אתה יודע שעולם זה [כלומר, עוה"ב] דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת, אם אין אדם מתקן בערב שבת מה יאכל בשבת? לך לנמלה, אדם, ולמד ממנה איך להכין בערב שבת, בפרוזדור, עד שלא תגיע לשבת, לאולם, שאז יהיה מאוחר מדי. עוד אמרו : "ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, שנאמר : 'וקרעים תלביש נומה'. לפי שאין לך מידה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש". והכוונה היא, שבית הכנסת ובית המדרש מסמלים את תפקידו ואת מגמתו של האדם בעולם, ואיך יתנמנם שם ויבזה בזה ויברח מתפקידו האלוקי?

וחי - בהם!

"וחי בהם" אמנם "וחי", אבל "בהם", וכשאין "בהם", אין סיבה ל"וחי". אנו חייבים לחיות כדי שמחר נהיה "בהם", ואם לא נשמור, אין סיבה לאדם ולעולם.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

על הליצנים שבכל דור ודור

מהי משמעותו של השעיר המשתלח לעזאזל המדברה לכפר על בני-ישראל? הגמרא במסכת חולין מונה את מצות השעיר המשתלח בין הדברים עליהם מקטרג השטן באמצעות ליצני הדור, כמצוות שנוגדות את ההגיון. כמו שעטנז וחזיר .

רבינו חננאל מזכיר אחת משאלות הליצנים: "שעיר קטנטן כזה נושא על צווארו עוונות כבדים כאלה?"

היו לליצנים גם טענות אחרות על שהיית זמן הרב של השעיר המסתובב עם עוונות ישראל, ועל העובדה ששני שעירים דומים מאותו מקור נועדים לתפקידים הפוכים, אחד לה' והשני לעזאזל. בהתייחס לכאלה אמרו חז"ל במדרש ובמסכת יומא: "שמא תאמר מעשי תוהו הם, ת"ל: "אני ה'", אני חקקתיו".

לדאבוננו, בימינו אנו עדים לא רק לליצנים כאלה, כי אם גם לליצנים שמסלפים את מקורותינו הקדושים. ליצנים שהושפעו כל-כך ע"י תרבויות זרות כמו המערבית, וע"י "כלי התשקורת". ליצנים שאמצו מושגים וערכי מוסר שלפעמים נוגדים את היהדות באופן חד-משמעי. ליצנים שרוצים להאמין שהם מקיימים את התורה, אך במציאות מעוותים ומסלפים את המושגים התורניים המקוריים. ליצנינו סולדים ממושגים קדושים ונשגבים, כמו מלחמת מצוה ונקמה, שעליה נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות" (שמות הקב"ה), "אל נקמות ה'" , "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע" . ליצנינו ישתמשו בביטויים כמו: "הומוניזם", "טוהר הנשק" ו"רחמנות" ויעיזו לדבר בשם התורה. בודאי שיהודי חייב להיות רחמן, ברם ה' קובע מהי רחמנות ומתי להיות רחמנים. לא רחמנות של טפשים לאויב אכזר וכו' "יפי-הנפש" "הדתיים" מטיפים לנו מוסר לא מעט מפרשת קדושים. "צלבני המוסר" מסלפים פסוקים מפורשים, כמו "לא תעמוד על דם רעך" או "ואהבת לרעך כמוך" , ללמד אותנו החובה "המוסרית" לאהוב ולהציל אפילו גויים, כי הרי גם הם בני-אדם. העובדה ש"רעך" בפסוקים אלה מתיחס אך ורק ליהודים, לא מוכרת לליצני דורינו.

עלינו להיות אמיצים מספיק לבחור בין ערכי היהדות לבין ערכים אחרים שאולי עליהם חונכנו: אך מי שבוחר ביהדות האמיתית חייב לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולכפוף את עצמו לרצון בוראו, שלא תמיד תואם את הרצון האישי והבנה של כל יחיד ויחיד. אנא, לא נשקר לעצמינו בסילוף הדברים "הלא יפים" כביכול או - הלא מובנים. "שמא תאמר: מעשי תוהו הם, ת"ל: "אני ה'", אני חקקתיו".

האם "עדיף" לחטוא בארץ ישראל או בגלות?

בסוף הפרשה יש אזהרה לא רגילה: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ". וחז"ל מסבירים : "ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ - אינה מקיימת בעלי עבירה. משלו משל למה הדבר דומה, לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו אלא מקיאו; כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירות...".

את העובדה שחטא בארץ ישראל הוא חמור יותר כי הוא גם מטמא את הארץ, אנו מוצאים במספר מקומות, וביניהם בירמיהו : "ושלמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם על חללם את ארצי בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי". והרד"ק מסביר: "בתחילה אפרע מהם על חילול הארץ שהיא ארץ טהורה והם טמאים, כי לא תסבול הארץ תועבות ומעשים רעים". כלומר, עוד לפני שה' יעניש על עצם העבירה, הוא יעניש על חלול הארץ.

אחרי שקוראים את המקורות הנ"ל נשאלת השאלה: אם אכן כך, אולי עדיף, כפי שבאמת נשמעת טענה כזו במאה האחרונה - שעם ישראל לא יהיה היום בארץ - שהרי ברור שגרוע יותר לחטוא בטרקלין של מלך?

יהודי בגלות אין לו אלו-ה

אלא שמי שמסיק כך מהמקורות מחטיא את כוונת חז"ל. בשום מקום באותן מקורות לא נאמר, ולו ברמז, שה' לא רוצה שיהודי, ולו חוטא, יחיה בארץ ישראל. אדרבה, כוונת המאמרים היא להדגיש את קדושת הארץ, וללמוד עד כמה יש להיזהר שלא לחטוא בה. בוודאי אין כוונת חז"ל למנוע עליית יהודים שחוטאים לארץ ישראל. שהרי לא יתכן לעקור ממקומה מצווה המחייבת לחיות בארץ והאוסרת לצאת ממנה, עד שאמרו על יהודי שחי בגלות שהוא "כמי שאין לו אלו-ה "! ומי יכול למנוע מיהודי, אפילו חוטא, שתהיה לו לפחות את המצווה היסודית של ישיבת ארץ ישראל, מקום השראת השכינה, ואת הסיכוי שיהיה לו אלו-ה?! יתירה מזו אמרו : "בא וראה, עפרה של ארץ ישראל גורם לתשובה".

ולמי שלא די בדברים האלו, הרי שדברי חז"ל הבאים הם ודאי חד משמעיים : "אמר הקדוש-ברוך-הוא: הלוואי יהוון (יהיו) בני עימי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה". כלומר, הקדוש-ברוך-הוא מעדיף שנחטא בטרקלינו, העיקר שיהיה לנו את הסיכוי לשוב ולמלא שם את יעודנו.

בריחה מהיעוד

הענין ברור: ליהודי אין שום תכלית, סיכוי או עתיד בגלות. יהודי בגלות - הוא כמת, ללא אלו-ה. גם קיום מצוות שם, זה כזריעה על זפת, ורק, כדברי הספרי , כדי שכשנחזור לארצנו - לא נשכח כיצד מקיימים אותן!

ועל כן, היציאה לחוץ לארץ, ולו בתירוץ "צדקני", היא חטא; בריחה מהיעוד; וסופם של יהודים בגולה - הוא כליון.

אין ליהודי שום היתר לעזוב את הארץ. רק כאשר כלו כל הקיצין הקדוש-ברוך-הוא מביא עלינו את העונש החמור ביותר - גלות. אבל אסור לשכוח שזהו עונש, העונש המוגדר בחז"ל כעונש החמור ביותר שקיים, שהרי הגלות היא מוות לאומי וסופה כליון הנשארים בה!