אמר

אמר

כב:לב-לג וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לאלקים, אֲנִי ה'

הלכות קידוש ה'

קידוש השם הוא המצוה העליונה, היסודית, עמוד התווך שעליו נשען העולם. וכך אומר הרמב"ם: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי'".

על זאת אני בוכה ועיני יורדה מים, על עיוות המושג של חילול וקידוש השם בזמננו, ועל בלבול המוחות שהוליד את הבלבול בהבנת רעיונות ומדות ה'. כי בעוונותינו הרבים, דוקא המושג הגדול והיסודי הזה של "קידוש השם" הוזנח וסוּלף, ובעקבות סילוף זה, איבדנו את המצפן העיקרי שיכול להוביל את ספינת ישראל לנמל המנוחה והנחלה. ובכן, הסכת ושמע ישראל, להסבר המושגים של קידוש השם וחילול השם מבחינת הכלל והעם.

מצות קידוש השם ניתנה גם ליהודי כפרט, כיחיד, וגם לעם ישראל בתור עם וכלל. וגם אצל היחיד נחלק הענין של חובת קידוש השם ומניעת חילול השם, לשניים: האחד, קידוש השם שהוא תמיד ענינו הפרטי, חובתו בתור פרט ויחיד, והשני, קידוש השם של היחיד כשהוא חלק מקידוש השם של הכלל.

חילול ה' מלשון "חלל" - "ריק"

המצוה לקדש את שם ה' ולמנוע את חילולו במובן הראשון שהבאנו כאן, היא לגבי יחיד שמבזה בשאט נפש את המצוות ללא שום פחד מהקב"ה, והרי הוא מחללו, בזה שעושה את העולם חולין, חלל ריק, כאילו הקב"ה אינו קיים בו ח"ו. הדוגמאות הבולטות לכך הן עבודה זרה ושבועת שוא בשם ה'. בשתיהן כתוב "חילול": בשבועה כתוב: "ולא תישבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם אלקיך ", ובעבודה זרה של המולך, שהוא הניאוץ הנורא ביותר, כתוב: "למען טמא את מקדשִי ולחלל את שם קדשי ". כאן מדובר ביחיד שמחלל את השם ע"י ביזוי מצוותיו, ללא כפייה, בזדון ובמחשבה צלולה, רח"ל. כמו כן, הכופרים והמומרים להכעיס והאפיקורסים, מחללי השם הם, באשר אינם יראים לרמוס את מקדש ה' ואת קדושת התורה והמצוות, כי הם כופרים בה' בכלל, במציאותו, או ביכולתו לנקום בהם, או בצו האלוקי לשמור את התורה.

חילול ה' של הפרט

דוגמה נוספת של חילול השם וחוסר קידוש שמו לגבי היהודי הפרטי, מובאת בדברי רבינו בחיי: "כן יש בגדולי בני אדם והחשובים שבהם שיעשו מעשים שאינם חושבין לחטוא בהם, ומתוכם יתבזו התורה והמצות בעיני הבריות, וזה נקרא חילול השם, והוא שדרשו רז"ל: 'היכי דמי חילול השם, אמר רב: כגון אנא דשקילנא בישרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמיה לאלתר; ור' יוחנן אמר, כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר, כגון דאמרי אינשי: שרא ליה מריה לפלניא. רב יצחק דבי רב ינאי אמר, כגון שהיו חבריו בושין משמועתו'. נמצאת למד כי העוון הזה חמור הרבה מאד, ויותר בתלמידי חכמים, כי מי שהוא תלמיד חכם והבריות חושדים אותו בעבירה ומרננין עליו, אע"פ שהוא נקי ממנה ואין הדבר אמת, הנה יש בזה חילול השם, לפי שהמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו, וכמה פתאים המאמינים לכל דבר, מטילין דופי עליו ועל תורתו, וכדי בזיון וקצף, על אחת כמה וכמה אם אמת הדבר, כי הבריות למדין ממנו, ומעשה העבירה אינה בזויה בעיניהם, ונמצא שם שמים מתחלל".

חילול ה' של כלל ישראל

בעיני המון העם, חילול השם וקידוש השם הם מה שכתב רבינו בחיי, ותו לא. אך יש חלק שני לחילול השם ולקידוש השם של היחיד, הפרט בישראל, ולפעמים הוא מופיע בלבוש ממלכתי, של הכלל, של עם ישראל כולו. וחבל שבגלל הגלות שנכנסה לתוך עצמותינו, כל הענין של ממלכתיות נִטשטש ונתעוות, ותלמידי חכמים לא מעטים נתקלים בו ואינם יודעים במה נתקלו. חובה עלינו לברר את הענין של קידוש השם מעבר לבוּרוּת של ההמון. לגבי היחיד בישראל כלל הוא, שהקב"ה ברא את האדם מישראל כדי לחיות חיים של קבלת עול מלכות שמים, ע"י קיום מצוות ה' הכופות את יצרו והכובלות את האנוכיות ואת ה"יש" שבו, ובכך הוא ממליך עליו את הקב"ה כמלך ומפרסם את שמו בעולם, ולכן חייב הוא לחיות כדי לקיים את תפקידו בעולם, כמו שכתוב: "וחי בהם", ודרשו: "ולא שימות בהם".

ומשום כך אמרו חז"ל: "נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג - חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים". וגם אם היחיד רוצה ליהרג ולא לעבור, אסור לו להחליט שימות במקום שחייב לעבור על מצוה מסויימת, כמו שכתב הרמב"ם , ע"ש. אך לגבי העבירות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהן יסודי עולם, גזר הקב"ה שלא יעבור האדם עליהן אפילו במחיר של נפשו, ובשביל היחיד, זה נקרא קידוש השם היסודי. אך בגמרא קבעו עוד כללים בקידוש השם בשביל היחיד בישראל, והרמב"ם כללם, וז"ל: "במה דברים אמורים [שיש הבדל בין ע"ז, ג"ע ושפ"ד לשאר עבירות], בזמן שהגוי מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת... אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל ייהרג. ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר המצוות בלבד". בוא ונתבונן בזה ובמה שכותב הרמב"ם להלן, כך שנבין כמה יסודות בענין של קידוש השם.

אם הגוי מתכוון לפגוע במצוה בתור מצוה, יש בכך אבק חילול השם, אך לא חילול השם גמור, מכיון שמדובר בגוי יחיד, בעוד חילול השם גמור הוא רק כשגוים בתור עם (או עמים) גוזרים גזירה או נלחמים נגד עם ישראל. הכרזת מלחמה מצד העמים נגד הקב"ה הוא חילול השם האמיתי, שיסודו הוא הפרסום בעולם של חירוף וגידוף נגד אלקי ישראל. מכל מקום, מכיון שיש אבק חילול השם גם בגוי יחיד הבא לפגוע במצוה, לכן אם החילול הוא רק בין הגוי לבין היהודי ואין לזה פרסום, אין זה קרוי חילול השם שמצריך ליהרג על המצוה; אך אם האונס הוא בפרהסיא, בפני עשרה מישראל, מכיון שיש כאן פרסום של אבק חילול השם, ייהרג ואל יעבור. והנה מה שאמרנו שהפרסום כאן, בפרהסיא, הוא בעשרה מישראל, קצת קשה, שהרי לכאורה, חילול השם הוא בקרב הגוים הלועגים להקב"ה רח"ל, וא"כ גדר "פרהסיא" היה צריך להיות תלוי בפרסום בקרב הגוים? התשובה היא, שחילול השם יכול להיות גם בקרב הגוים וגם בקרב ישראל. לגבי גוים, חילול השם הוא החירוף והגידוף וההשפלה כביכול של הקב"ה בזה שהם בזים למצוותיו או לעמו ישראל, והוא כביכול אינו מסוגל לעזור, וזה קיים בגזירה נגד כלל ישראל, כי בזה יש חירוף. לעומת זאת, לגבי ישראל, החילול הוא בהשפלה ובבושה שהם מרגישים מתוך זה שהם חייבים לעמוד בחוסר אונים מול השפלת המצוות והשפלת עם ישראל, בעוד הקב"ה כביכול אינו נמצא, וזה מכניס ללבם ספקות וחששות, שמא צודקים הגוים בלעגם כלפי הקב"ה, רח"ל. ומכיון שמדובר כאן באדם יחיד מישראל ולא בגזירה נגד עם ישראל, אין כל כך חילול השם לגבי הגוי, כי שם ה' אינו מתחלל כל כך בעיני הגוי כאשר רק יהודי אחד נאנס והוכרח לעבור על מצוה. אבל לגבי עם ישראל, החרפה והבושה כאשר הם רואים איך גוי כופה על יהודי לחלל אחת מן המצוות, הן משפילות מאד, והחילול לגביהם הוא חילול שלם, ולכן קבע הקב"ה אצל חילול השם של היחיד, "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

הרמב"ם ממשיך ואומר: "וכל הדברים האלו - שלא בשעת הגזירה, אבל בשעת הגזירה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות, ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות; בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין הגוים". מה שכתב הרמב"ם שבשעת הגזירה חייב ליהרג אפילו על אחת מכל המצוות, אין כוונתו דוקא למצוה, אלא אפילו למנהג חשוב ונפוץ, כמו שהביא ההגהות מיימוניות : "ואמרינן בגמרא ברדיפת הדת, אפילו ערקתא דמסאנא אסור לשנויי וייהרג ואל יעבור, פירוש - רצועות מנעל שנהגו ישראל לשנותן משל גוים משום צניעות ומנהג יהדות. ומכאן כתב רא"ם שאפילו אינה מצוה אלא מנהג רק שהונהג לתרבות ויהדות [כלומר, והפך לחלק יסודי של החיים של יהודים], אם יעברנו נראה כעובר מצוה ועוקרה, וייהרג ואל יעבור".

כאן קבע לנו הרמב"ם על פי הגמרא את ההגדרה של חילול השם הלאומי (לא ליחיד אלא לעם, וכן ליחיד בתור חלק מהעם), ואת חובת עם ישראל למוחקו מעלי אדמות כדי לקדש שם שמים ברבים. חובת קידוש השם הלאומי, של עם ישראל, היא כאשר הגוים, בתור עם (או עמים), מכריזים מלחמה על הקב"ה באופן ישיר - דהיינו נגד תורתו, נגד מצוותיו ונגד חוקיו - או נגד עם ישראל, שהוא עמו של הקב"ה, אלוקי ישראל, כגון בגזירה על מנהג ישראל, שאינו מצות ה' ממש.

על הסוג השני כתב דוד המלך ע"ה : "אלקים, אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקט א-ל; כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש; על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך; אמרו, לכו ונכחידם מגוי, ולא יזָכֵר שם ישראל עוד; כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו". הנה כתב שהגוים אמרו על ישראל "לכו ונכחידם", וסיים "עליך ברית יכרותו", להודיענו שמי שקם נגד עם ישראל, למעשה קם נגד אלקי ישראל, כי הוא מראה בזה שאינו מפחד ממנו ומכחו ומגבורתו כלל, ואין לך חילול השם גדול מזה. כמו כן, על הכתוב : "וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין", אמרו חז"ל : "הקב"ה אמר 'נקמת בני ישראל', ומשה אמר 'נקמת ה''... אמר משה: רבון העולם, אם היינו ערלים, או עובדי עבודה זרה או כופרים במצוות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה שנתת לנו, לכך הנקמה שלך". כלומר, הנקמה היא עבורך, עבור עמך. וודאי וודאי, שכאשר בפירוש ובגלוי לוחמים הגוים נגד תורת ה', הרי זה חילול השם בלתי נסבל שמחייב מחיקת החילול, וקידוש שמו.

אם כן, כאשר מדובר על גזירה של הגוים נגד תורת ה', זהו חילול השם לאומי, וחובת עם ישראל היא לקדש את השם, כי גוים אלה קמו נגד ה' ונגד משיחו, ואין חילול השם יותר גדול מזה, אם ישראל ייכנע ויקבל אותו, ואין זה כגזירה נגד יחיד שבתנאים מסויימים מותר לו לעבור ולא ליהרג. גזירה נגד תורת ה' היא חילול השם ברבים, ועל זה אין כניעה והכנעה - וייהרג ואל יעבור. וכן, מלחמה או איבה נגד עם ישראל ונגד ארץ ישראל הן בדיוק אותו חילול השם, ומשום כך גם אז אסור להיכנע, במיוחד אם מדובר בתביעה מצד הגוים שישראל יעבור על אחת ממצוות התורה.

אותו מעשה יכול להיות קידוש ה' וגם חילול ה'

לפעמים, אותו מעשה ועניין לגבי היחיד הוא קידוש השם, בעוד שלגבי הכלל, לגבי עם ישראל, אינו אלא חילול השם. לדוגמא: יהודי שנרצח בגלל יהדותו בשעת גזירה על עם ישראל, והלך בגאוה למיתתו על כך, בודאי ובודאי נחשב שמת על קידוש השם, וקידש שם שמים. אך אותה הגזירה כלפי עם ישראל, כאשר העם נרמס ונרצח, אינה אלא חילול השם לאומי. וכל כך למה? כי חולשתו של עם ישראל, בזיונו והשפלתו, רמיסתו והשמדתו על ידי הגוים, נראים לשונאי היהודים ולעולם כולו כחולשה של הקב"ה, אלוקי ישראל, כאילו אינו יכול להגן על עמו ולהצילם מיד צר ח"ו. הגוי לא יבין שהצרות הלאומיות והגלות הנוראה באות כעונש מהקב"ה על עמו, ושהוא - הגוי - שמענה ושרוצח את ישראל אינו אלא מכשיר בידי הקב"ה, כמו שאמר ישעיהו על אשור : "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי... והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב...". וכך אמר הקב"ה בפרשת האזינו בנמקו, מדוע לא "אשביתה מאנוש זכרם": "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו, פן יאמרו: ידנו רמה, ולא ה' פעל כל זאת". ולכן, חולשה זו כביכול של הקב"ה, בעיני הגוי, מביאה לידי חירוף וגידוף, בוז וניאוץ, כאילו אלוקי ישראל אינו קיים ח"ו, כי לפי ראות עיני הגוי, אילו אכן היה קיים, לא היה נותן לו - לגוי - להציק לעמו. זאת כוונת דוד המלך ע"ה באומרו : "עזרֵנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך... למה יאמרו הגוים איה אלקיהם...". ופירש הרד"ק: "'על דבר כבוד שמך' - וזהו החילול". וז"ל מצודת דוד: "למה תניחנו בגלות שיאמרו הגוים: איה אלקיהם! אם אלקים הוא, יריב ריב עמו!" עוד נאמר: "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם". ופירש הרד"ק: "ואף על פי שאין אנו ראויים, אל תעשה לנו, כי אם לשמך... שלא יחולל בגוים". וכן ביואל: "חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים, למה יאמרו בעמים: איה אלקיהם! ויקנא ה' לארצו, ויחמול על עמו". וכן כאשר נגזרה גזירה ע"י רומי שלא ישמרו ישראל את המצוות, אמרו חז"ל: "הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים...". ובתוס' שם כתבו : "פירוש שמים, להקב"ה היו צועקין: למה יאמרו הגוים איה אלקיכם...". שהוא מחולל בגוים, ואחר שתעזרנו יהיה מכובד".

קידוש ה' המפתח לגאולה

ובכן, שמע ידידי, וקח אֲמָרַי וקשור על גרגרותיך, כי הכלל הזה הוא המפתח לגאולה הסופית בימינו בהדר ובתפארת: בעיני העמים, שפלותו של ישראל וחולשתו בקרב הגוים, היא שפלותו וחולשתו של אלוקי ישראל, אשר - בעיני הגוים אחד ואין שני לו, הכל יכול. ולא משנה אם בשעת גזירה או שנאה נגד עם ישראל, הלכו יהודים כיחידים למות על קידוש השם. גם אז, לגבי עם ישראל, ובעיני הגוים, שפלותם של ישראל בידי הגוים מוכיחה כביכול על חולשתו של הקב"ה, מכחישה את מציאותו ח"ו, וזה הוא חילול השם הלאומי, שבעיני הגוים מוציא את ה' מן העולם, והוא נשאר ריק ממנו, כחלל. "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא " - ואין חירוף וגידוף יותר נוראים מזה.

עוד אמרו חז"ל : "'וינוסו משנאיך' - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: 'וברוב גאונך תהרוס קמיך ', וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאילו קם על המקום, וכן הוא אומר: 'אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד '. מפני מה? 'כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש ' מפני מה? 'על עמך יערימו סוד ', ... 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי '. וכן הוא אומר: 'כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו ', בבת עין לא נאמר אלא בבת עינו של מקום, כביכול כלפי מעלה אלא שכינה הכתוב... וכל העוזר לישראל כאילו עוזר למקום, שנאמר: 'אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים '... וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משתעבדת, שנאמר 'ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ', וכן הוא אומר 'בכל צרתם לו צר '... וכן הוא אומר: 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו ' ... ר"ע אומר אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום, פדית את עצמך. אתה מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם, שנאמר: 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה '. גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: 'למענכם שִלחתי בבלה '. גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר 'מי זה בא מאדום '. וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך ', 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב ה'', ואומר, 'אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי '".

למדנו מכאן שני כללי יסוד בקידוש השם ובתורת ה':

א. קידוש השם וסילוק חילול השם באים אך ורק ע"י הוכחה לעמים שאכן הקב"ה הוא כל יכול, מלך מלכי המלכים, ואת זה אפשר להוכיח לגוים רק ע"י גבורותיו ונוראותיו של הקב"ה.

ב. ההוכחה לגויים של גבורתו או ח"ו חולשתו כביכול באה רק על ידי נצחונו או נפילתו של ישראל, כי שפלותם וחולשתם של ישראל שהוא עם ה', היא, בעיני הגוים, שפלותו וחולשתו של הקב"ה.

 ואת שני הכללים האלה זכור, ואל תשכח!

מסור את עצמך וקדש שמי!

י"ג בתשרי תש"מ, כלא רמלה

לבני היקר והחמוד, בנימין זאב, נ"י,

מכל הפעמים שלא יכולתי להיות אתך, הפעם אין כאב כמכאובי .כמה רציתי להיות אתך בעלייתך לתורה, כשבעזרת ה' אתה מקבל עליך באהבה את עול המצוות. אם מדברים על המצווה למסור נפש ולהקריב למען תורתנו ועמנו, ברור שלכל אדם נקודה הכי מכאיבה בשבילו. בשבילי, היעדרותי משמחתך, משמחת הבן הצעיר שאותו אני אוהב אהבה עזה, היא ההקרבה המכאיבה ביותר. מצד אחד אני מבקש ממך למחול לי, ומאידך אני בטוח שהנך מבין לא רק את הנסיבות, אלא גם את החיוב לעשות מה שעשיתי. כל מאמציי - גם אתך וגם עם אחיותיך ואחיך - היו בכיוון חדירת הבנה אחת יסודית ועקרונית, והיא: להבין שלא החיים הם חשובים, כי אם איך האדם חי אותם; שלכל אדם חייב להיות ערכים המכוונים את אורחותיו; שתדע מה באמת חשוב ונצחי בעולם, ומה סתם הבל, עובר וחולף. מובטחני שלמדת טוב את כל זה, ושחתומים לנצח בנפשך דברי חז"ל על הפסוק בפרשת אמור "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שהוא המקור למצווה הגדולה של קידוש השם. וזה לשונם : "מסור את עצמך וקדש שמי". האושר האמיתי בא אך ורק בהבנה מה באמת חשוב ומה באמת הבל, ובהכרה שאתה אמנם הולך בדרך הנכונה. אז תוכל כל בוקר להרים את קולך בשמחה פנימית ובהתלהבות לקרוא: "אשרינו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו".

כג:יא-יז וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לה'

קרבן העומר - בטחון בה'

ספירת העומר - ספירה לגאולה

כדי לחדד ולחזק את העקרון של עם קדוש, קשר הקב"ה בין חג הפסח, זמן החרות הלאומית, לבין חג השבועות, זמן מתן תורתנו, ע"י "ספירת העומר". הספירה קשורה גם לארץ, שהרי היא מתחילה בקצירת העומר. וכך כתב הר"ן : "ובהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו". הקשר בין פסח לשבועות נקבע בתורת ה' בספירה, כדי להבליט ולהדגיש, שהיהודי מחכה בכליון עינים וסופר ומונה: מתי תבוא ההשלמה והשלמות, להיות גוי קדוש. הקשר בין הימים האלו הוא קשר מתחייב, כאשר בכל יום לאחר הגאולה התקרבנו יותר ויותר להפיכתנו לעם מושלם. אם כן, בכל יום נוספה קדושה, וזו הסיבה שאנו מונים את הימים בספירת העומר כלפי מעלה.

מצות עשה של העומר קושרת בין פסח לשבועות, בין העם לבין קדושתו. היא השלימה את בריאתו של ישראל כעם קדוש, והיא הבטיחה שעם קדוש זה יזכה לארץ ישראל. כך אמרו חז"ל: "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך [את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען]', על מנת 'ואתה את בריתי תשמור '". פירוש: ע"י זה שישראל קיים את מצות העומר, המקשרת בין פסח לשבועות, ובכך יוצרת עם קדוש, הוא זכה לרשת את ארץ כנען מהגוים, שהרי אם לא יסכימו להיות עם קדוש, מדוע יקח ה' את ארץ כנען מהגוים ויתן אותה להם?

חז"ל שאלו, מדוע לא ניתנה התורה מיד, או זמן קצר, לאחר שיצאו ממצרים? וכך השיבו: "ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתינתן להם תורה מיד. אלא אמר... הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו בני שנים ושלושה חדשים במן ובאר ושלו, ואח"כ אני נותן להם את התורה..." . למדנו מכאן, שגם אחרי החרות הגופנית והלאומית, עדיין אין העם מסוגל ומתוקן לקבל את השלמות של קדושה, והוא צריך להתקדם אל הקדושה ע"י קיום מצוות המבטאות מושגים, רעיונות וערכים ובטחון בה', שמעדנות ומעלות ומרוממות את העם משפלות הלאומיות החילונית, במיוחד משום שהן מבוססות על אמונה ובטחון בה', שהם העיקר של המן, הבאר והשלו. הרי עם חילוני, כמו כל הגוים, בודאי חושב אך ורק במונחים לאומיים ו"מציאותיים". בשביל עם כזה, רק גודל הצבא וכמות הנשק וכלי הזיין ובעלי הברית מעניקים לו את בטחונו. לכן, לאחר שיצא ישראל משעבוד לגאולה, ולפני שהגיע לקבלת התורה, השלמות של עם קדוש, היה צריך להעמיד את התורה, את הקדושה, על הבסיס שאלמלא הוא אין התורה יכולה להתקיים, והוא האמונה.

ספירת העומר - אמונה

לכן, ספירת העומר לא רק מבליטה את הקשר בין עם לקדושה, בין גוי קדוש לארצו הקדושה, אלא גם מעמידה את יצירת העם על הבסיס של אמונה. כי העומר נקצר מן התבואה החדשה, ועד אז אסור לאכול חדש ואסור אפילו לקוצרו, כמו שכתב הרמב"ם : "אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר". בזה מכריזים אנו שה' נותן לחם לכל בשר, אליו עינינו תלויות, לתבואה הזאת, לברכותיו, לטלליו ולגשמיו. על כן, הקצירה הראשונה ניתנת לו בקרבן מנחה, כהודעה שקוינו לו באמונה ובבטחון, וכהודאה ותודה על שבירך אותנו בקציר זה. דבר זה רמוז גם בדין שעומר זה בא מן השעורים שהם מאכל בהמה, כמו מנחת סוטה, ובמנחת סוטה נאמר : "כל המנחות באות מן החטין [שהם מאכל אדם] וזו [מנחת סוטה] באה מן השעורין [מאכל בהמה]... ר"ג אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה". ואע"פ שמנחת העומר אינה דומה לגמרי למנחת סוטה, שהרי מנחת העומר טעונה שמן ולבונה, ואילו מנחת סוטה אינה מהודרת בזה, ועוד, שמנחת העומר באה גרש (ואין דרך בהמה לאכול גרש) ואילו מנחת סוטה באה קמח שעורים שדרך בהמה בכך, מ"מ הקב"ה רצה לרמוז לנו בתחילת התבואה החדשה, שהאדם כמו הבהמה, תלוי בחסדי ה'. וכך תיאר דוד המלך בתהלים: "כולם אליך ישֹבֵרוּן לתת אכלם בעתו". וכן אמרו חז"ל: "כתיב: 'ולוא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו' - יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין ליה מן הדין, 'שבועֹת חוקות קציר ישמר לנו' - ישמור לנו מרוחות רעות ומטללין רעים. ואימתי? באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת". פירוש: אל תחשבו שכיון שהחורף חלף והיו גשמים ויש כבר תבואה, אין עוד צורך להתפלל אל ה' על תבואה זו, שהרי אפילו כאשר יש תבואה, אם בתקופת הקציר יֵרדו גשמים ויהיו רוחות רעות וטללים רעים, התבואה תלך לאבדון, כמו שאמר שמואל: "הלוא קציר חטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר... ויירא כל העם מאד...". ומשום כך מניפים את מנחת העומר, כפי שאמרו חז"ל: "וכיצד היה מניפו? רבי חמא בר עוקבא בשם ריב"ח אמר: מוליך ומביא, מעלה ומוריד. מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו. מעלה ומוריד למי שהעליונים ותחתונים שלו. רבי סימון ברבי יהושע אומר: מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים".

עוד סיבה שבפסח מביאים מנחה משעורים, שהם מאכל בהמה, ואילו בשבועות חייבים להביא חמץ מחיטה שהיא מאכל אדם. בגאולת מצרים עדיין היינו בגדר בהמה (גוי ככל הגויים), אך בשבועות היינו בגדר "אדם".

היסוד העיקרי כאן הוא שהאמונה קבועה במנחת העומר, כי מנחה בכלל מסמלת אמונה, כמו שאמרו חז"ל: "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר, העני, שקשה לו להביא אפילו קמח למנחה, ומ"מ הוא מקריב מנחה בבטחון שהקב"ה יפרנס אותו, מחשיב לו הקב"ה את הבטחון הזה כמסירות נפש, שהיא שיא ושלמות הבטחון. ומאחר שמנחת העומר מסמלת את הבטחון בה', בחר מרדכי ללמוד וללמד דוקא עליה כאשר ריחפה גזירת המן על ראשם של ישראל, כדברי חז"ל: "אזל [המן] אשכחיה [למרדכי], דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן... אמר [המן] להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי". פירוש: מרדכי לימד הלכות קמיצה שלא היו נוהגות אז, שהרי לא היה המקדש קיים, ומכל מקום לימדן מרדכי כאות בטחון שעוד יהיה מקדש, ועוד יהיו ישראל מביאים שם מנחות.

 כיון שתקופת הספירה שקשרה בין פסח לשבועות היתה תקופה של אמונה ובטחון, התחיל אותה הקב"ה במנחה - וגם סיים אותה במנחה, "מנחה חדשה", כמו שכתב הרמב"ם : "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות... ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם...". סמל האמונה.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

בני האדם לא נולדו שוים

רעיון ה'שוויון' המערבי הגורף מנוגד לטבע האדם. לא המדענים ולא האידיאולוגים יוכלו לשנות טבע זה. רק דרך התורה מותאמת לטבע האדם.

אחד מיסודות ה'אמונה' של התרבות המערבית הוא ש"כל בני האדם נולדו שוים". על המשפט הזה מיוסדת השקפת העולם הדמוקרטית המערבית החילונית. נתבונן מעט בקביעה זו ונבדוק אם יש בה אמת כלשהי.

כל בני האדם נולדו שוים? והרי המציאות מוכיחה שבני אדם נולדים חכמים וטפשים; אנשים ונשים; עניים ועשירים; בעלי כשרונות כאלו ואחרים. אלו הן עובדות חיים ללא קשר לאידיאולוגיה. זו מציאות עובדתית, שגם אם אינה נראית למישהו אין בידיו לשנותה. אין ספק: אנשים שונים נולדים עם הזדמנויות שונות, ועם נקודות מוצא שונות לגמרי זו מזו.

השקפת עולם מול טבע אנוש - מה גובר?

ברור לכן, שהמשפט "כל בני האדם נולדו שוים" שמתיימר להביע מציאות; אינו אלא משפט המקפל בתוכו השקפת עולם מסויימת. השקפה, שכמו השקפות רבות אחרות, היא מנותקת מהמציאות הטבעית של העולם.

אם כן, אנחנו מוצאים נקודה מעניינת: דוקא אלו שכל הזמן תוקפים את נאמני התורה על דבקותם בדרך חיים שהיא מנותקת, כביכול, מהמציאות - דוקא הם אלו שבונים תיאוריות והשקפות עולם, שהרעיון היסודי בהן איננו מתחשב בטבע האנושי ואף מנוגד לו.

הסיבה לזה ברורה. התורה ומצוותיה בנויים לפי טבע האדם - מכיון שנותן התורה הוא גם יוצר האדם. לעומת זאת, התרבויות האנושיות השונות, נוצרו על ידי אנשים שחלמו לתקן את העולם לפי דגם שהם החליטו עליו, אך הם לא דאגו (וכמובן, גם לא יכלו לדאוג) לכך, שהדגם הזה יתיישב עם הטבע האנושי...

הפמיניזם והקומוניזם - הצד השוה

וכך אנו רואים, למשל, את הפמיניזם מדבר על 'שוויון האשה', כשבעצם מדובר על נסיון להפוך אשה לאיש. והתוצאה? נשים נוטשות את תכונות נפשן המיוחדות, בנסיון בלתי אפשרי לאמץ תכונות גבריות - ונוצרות דמויות מעוותות של נשים ללא צלם וללא דמות.

כך גם ראינו את הקומוניזם מדבר על ביטול מעמדות וביטול לאומים. ומה התוצאה? ספק אם מאז בריאת העולם היה מקום בו מעמד מצומצם דרס מאות מליונים, והביאם לדכוי ולעוני מנוון, כבברית המועצות. ברית המועצות היתה גם בטוחה שהצליחה להשכיח מהקבוצות האתניות הרבות שתחת שלטונה את מוצאם, ולדכא את שאיפתם לעצמאות. ומה התוצאה? אחרי שבעים שנה (!) התפרצה מכל הפינות, ברעש גדול, הלאומיות החבויה, והמדינות הישנות קמו לתחיה (כמובן, שהזרז לתהליך זה היה ההתעוררות היהודית המופלאה מכל). וזה גם מה שקורה היום ביגוסלביה. להוכיח לנו שהרגש הלאומי איננו ענין 'מיושן', אלא טבוע עמוק בנפש האדם.

עדיפות הכהנים

וכך התורה מלמדת אותנו בפרשת "אמור", פרשת הכהנים, על מעמד הכהונה המקודש והעדיף. אלו שרגילים להלך המחשבה המערבי, מסתייגים מרעיון זה. מעמד כהונה? זה שייך ל'פעם'! וכי מה הופך תינוק בן יומו, שבמקרה נולד לאב כהן - לבעל מעמד גבוה משלי? ומה פתאום אני חייב לתת לו מהאוכל שעמלתי למענו רשימה ארוכה של מתנות, תרומות, מעשרות, חלה, ביכורים, חזה ושוק, ראשית הגז, בכור ועוד ועוד? במה הופכים דברים שלי לפתע להיות שלו? מה פתאום הוא עולה לתורה כמעט כל שבת, ואני רק פעם בשלושה חודשים? מה פתאום ההלכה קובעת שעלי להקדים אותו אלי, למרות שאני עשיר ומבוגר ומוכשר ממנו? אך המציאות מוכיחה מושג המעמדות אינו 'מיושן' - הוא תואם את הטבע האנושי שיוצר האדם טבע בנפש האדם, ובאנושות כולה.

הלכות וכללי מעמדות בישראל

הנה, למרות יומרתה לא מצליחה התרבות המערבית ליצור שוויון. מי שנולד במקום מסוים יש לו סיכוי, מי שנולד במקום אחר סיכויו קטנים (ואף הם תלויים בטשטוש זהותו העצמית). בתרבות זו, בה 'כולם שוים', כביכול - מתברר שרק כלפי חוץ הם יכולים להציג את טלפיהם ולהכריז: 'שוויון'; אך במציאות - נוצר מעמד עליון, שמתענג בצביעותו על ליטרת הבשר שחסרה לאחרים.

אבל ביהדות, בגלל שהמעמדות מסודרים מלכתחילה עם כללים - על פי התורה ועל פי יוצר האדם - אין בין המעמדות לבין קיפוח ולא כלום. אדרבא, זה כמעט להיפך. הכהנים אמנם מקבלים 24 מתנות כהונה וקודמים בעניינים מסוימים. אך חובותיהם והאיסורים המיוחדים המוטלים עליהם משמעותיים לאין ערוך. עד שאמרו חז"ל "וקדשתו' - על כרחם יקדישום בית דין בכך ". כלומר, מן המבט הגשמי שבט לוי כלל לא זכו ב'עסק' טוב. אפילו נחלה בארץ לא קיבלו. כי מטרת בחירת שבט לוי איננה הענקת טובות הנאה אלא אדרבא, המטרה היא יצירת מעמד משרתי ה', שמתרכז בבית ה' ובעניינים הרוחניים, ומאציל אותם על העם כולו.

שלום עם גדרי המוסר

שמו של המגדף המוזכר בסוף פרשתינו אינו מוזכר, לעומת זאת שמה של אימו מודגש "ושם אימו שלומית בת דברי". אומרים על כך חז"ל: "המתחיל בדבר הוא העיקר". התחלת הדבר אליו מתכוונים חז"ל בדבריהם הוא מעשה זנות של אותה אשה עם מצרי. לדבריהם הגידוף של בנה הינו המשך ותוצאה ישירה של זנותה של אימו.

שלום פרוץ

מה הקשר בין מעשה האם למעשה הבן? חז"ל מספרים שלא לחינם קראו לשלומית כך, אלא שהיתה הולכת מאחד לשני ואומרת להם: "שלום עליך", "שלום עליך", "מה שלומך", וכו', ומתוך חוסר צניעות זו הגיעה למעשה החמור עם הגוי המצרי. והמסר שרוצים חז"ל ללמדנו הוא שלמרות שגדול השלום עד שאמר הקב"ה שמוטב שימחה שמו על המים ובלבד שיוטל שלום בין איש לאשתו, אף על פי כן יש גבול לדבר, וגם השלום חייב להיות בתוך מסגרת, לא שלום פרוץ כזה שתלך אשה בין אנשים ותחלק פריסות שלום מאחד לשני, ולא שלום שאין לו גבול מוסרי, שהכל מותר בגינו ולמענו.

נתיבות שלום ע"פ התורה

והדברים אמורים כלפי אנשים שבשם היהדות נושאים את השם "שלום" לשוא. לא מתוך קבלת עול היהדות עליהם והבנת עקרונות היהדות, אלא למרות שלא העמיקו בערך הנעלה "שלום", ובאופן שטחי נתפסים לרעיונות חיצוניים של אחוות עמים ושלום ללא סייג. ה"שלום" שבשמו הם הולכים הוא שלום מזוייף מאחר שלא יתכן לקחת את השלום שבתורה ולעשות בו ככל העולה על רוחנו. התורה אינה משחק הניתן ביד האדם להתאימו לדיעותיו. אדרבה, התורה וערכיה היא תוכנית מפורטת שנועדה לעצב לאדם את השקפת עולמו.

התורה מצווה את דרך השלום האמיתית. דרך שונה כ"כ מדרך השלום המזוייף בשמו מנפנפים בימים אלה ממש. בתורה יש צוים המחייבים הבדלה מהגויים, איסורי נישואי תערובת, איסורי מאכלות גויים, התורה רואה בחומרה גדולה כ"כ תערובת זו, תערובת שבמושגים של היום היא יסוד היסודות של ה"שלום".

גדול השלום - איזה שלום?

שלומית בת דברי נושאת דגל השלום המזוייף, הפרוץ, זו שזרקה "שלום" "שלום" לכל עבר היא דוגמא חשובה לימים אלה. ימים שבשם ה"שלום" נעשים מעשים שלא יעשו, מעשי שחיתות של ה"מנהיגים" הטוענים שהכל מותר למען ה"שלום". חשוב לזכור את הלקח של שלומית בת דברי מפרשתינו, אותה "שלומית" שהוציאה מתוכה את הקלקול של המגדף, חיללה שם שמים בשלום שלה עד שבאה לידי זנות וה"שלום" שלה לבסוף הביא אף לגידוף. ואמרו חז"ל "גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל". איזה שלום? שלום של ה', שלום עם גדרים שנתן ה', שהרי שמו של הקב"ה - שלום.