בא

בא

י:א-ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'.

מדוע פרעה לא חזר בתשובה?

"רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו.... ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ', וכתיב 'ראה אנכי נותן לפניכם היום: ברכה, וקללה ', כלומר, שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים, ומפני זה העניין נאמר 'מי ייתן והיה לבבם זה להם ', כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם".

נשאלת השאלה: איך נאמר בפרעה "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", "ויחזק ה' את לב פרעה "? הרי אין הבורא כופה בני אדם. וכן מצאנו אצל סיחון: "ולא אבה סיחון מלך חשבון העברנו בו, כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה ". וכן נאמר אצל שבעת העמים: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל... כי מאת ה' היתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחנה כי למען השמידם כאשר צוה ה' את משה ". אם כן, איפה הבחירה החפשית?

התשובה היא, שמטרת הקב"ה בעולם היא לקדש את שמו בעולם, ושהכל יבינו שה' הוא האלוקים - עול מלכות שמים. בפרשת וארא אומר הקב"ה: "ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים; וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם ". ובמכת ברד כתוב: "ואולם בעבור זאת העמדתיך למען הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ ". ובפרשת בשלח כתוב: "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה' ".

עכשיו מובן מדוע חיזק ה' את לב פרעה. הרי רשע יכול לסגת ולחזור בו בשתי דרכים: דרך אחת היא שיחזור בתשובה ויודה בה' על ידי הבנה. אם הוא עושה כך, בוודאי הדלת פתוחה לו, ואין ה' מחזק את לבו. גם אם הוא גוי, הוא מתקבל מיד אם הוא אומר שה' הוא האלוקים. פרעה כמעט הגיע לזה, שהרי אמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים ". אם ה' היה רוצה, היה מכביד את ליבו כך שלא יאמר אפילו את זאת. במכת ארבה אמר: "חטאתי לה' אלקיכם ולכם " - הקב"ה לא מנע ממנו לומר זאת, כי רצה שפרעה ישוב בתשובה אמיתית, שהרי זאת כל המטרה של המכות - עול מלכות שמים. הדרך השנייה שבה הרשע יכול לסגת, היא מתוך חולשה ופחד. בנסיגה כזאת אין קידוש השם וקבלת מלכותו . זה מה שעשה פרעה, הוא נכנע מתוך חולשה ופחד, ואת זה לא רצה הקב"ה. לכן חיזק ה' את לב פרעה, כלומר הכניס בליבו של פרעה אומץ, כדי שבסופו של דבר יודה מתוך כניעה והבנה. אך אם פרעה היה רוצה לחזור בתשובה מתוך הכנעה אמיתית, הקב"ה לא היה מונע בעדו.

סכנת הגאווה

ואם כן, נשאלת השאלה, מדוע באמת לא נסוג פרעה? הרי ראה דברים מעל הטבע. מדוע לא נכנע? התשובה היא: בגלל גאוותנותו הוא לא נכנע. בעניין גאוותנות מול שפלות, הגמרא אומרת: "'לא מרובכם מכל העמים... כי אתם המעט מכל העמים ' - אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר '. למשה ואהרן - אמר: 'ונחנו מה '. לדוד - אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש '. אבל גויים אינם כן. נתתי גדולה לנמרוד - אמר: 'הבה נבנה לנו עיר '. לפרעה - אמר: 'מי ה' '. לסנחריב - אמר: 'מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי '...". הגאווה הורסת את האדם. הגאוותן עומד בפני עובדות - הוא רואה את ה' - ובכל זאת עומד על שלו.

ממשיכה הגמרא בחולין: "אין העולם מתקיים אלא בשביל... מי שמשים עצמו כמי שאינו... גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב 'ואנכי עפר ואפר', ואילו במשה ואהרן כתיב 'ונחנו מה'" - אפילו לא עפר ואפר. כשהיו ישראל במצרים, הם היו בשפלות, ואחר כך הגיעו לגדולה במכת בכורות. לפני מכת בכורות, ניתנה המצווה הראשונה, "החודש הזה לכם ". כתוב על זה במכילתא: "הראהו לבנה בחידושה " - לבנה שכמעט אי אפשר לראות אותה. ה' אמר למשה: יודע אני שתצאו ממצרים בגדולה, ואני חושש שתצאו בגאווה. לכן אני נותן לכם כמצווה הראשונה מצווה שתלויה בלבנה, בראשית החודש, כשכמעט אי אפשר לראות אותה. זוהי סמל הענווה. לכן אנו, עם ישראל, הולכים לפי הלבנה, שהרי היא התמעטה כעונש על גאוותה, אנו הולכים לפי הלבנה ולא לפי השמש, כדי ללמדנו מהי שפלות. זו הייתה המצווה הלאומית הראשונה של עם ישראל.

כל המטרה במצרים הייתה להודיע "כי ה' הוא האלוקים". במכילתא כתוב: "'ואכבדה בפרעה ' - מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן האומות, שמו מתגדל בעולם ... אומר 'ונשפטתי אתו בדבר ובדם ובגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית ' וגו' ואחר כך 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'' ". ובילקוט שמעוני: "מה הוא אומר 'נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו '? לכך 'וידעו מצרים כי אני ה'', לשעבר לא היו יודעין את ה', אבל מכאן ואילך 'וידעו מצרים כי אני ה''...".

י:ז וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ-שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם

לא רוצים לדעת...

כאשר יצא אברהם אבינו עם בנו יצחק לעקדה, הוא לקח אתו גם את שני נעריו. ובכן, "ביום השלישי... וירא את המקום מרחוק" . שואלים חז"ל : "מה ראה? ראה ענן קשור בהר... אמר ליצחק: בני, רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן (כן). אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה, ואתם אין אתם רואים, 'שבו לכם פה עם החמור' , עם הדומה לחמור".

אכן, חברי הכנסת, יש בני אדם הרואים, המבינים, החשים, הרואים את המציאות ואת האמת. יש שמסתכלים בדיוק באותו כיוון, בדיוק על אותו מצב, ואינם רואים כלום . חמורים.

אך יותר מפליא, יותר מדהים מחמורים שאינם מסוגלים לראות, הם אלה שלא רוצים לראות. בתורה, לאחר שבע מכות שהונחתו על מצרים מאת הקב"ה, בא משה ומזהיר על מכה שמינית, מכת ארבה. ועבדי פרעה המפוחדים, המתוסכלים, אומרים לפרעה: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?" בפשטות, הפירוש הוא: וכי אינך יודע כי מצרים אבודה? המפרש הגדול אבן עזרא מביא פירוש מבריק, שכולו הבנה עמוקה לנפש האדם. על המלים "הטרם תדע" אומר אבן עזרא: "הטרם תרצה שיתברר לך כי אבדה מצרים"? חברי הכנסת, איזה פירוש נפלא ואמיתי! ודאי שפרעה יודע כי מצרים אבודה, לא ייתכן שלאחר שבע מכות על-טבעיות לא ידע ולא יבין את האמת. אך המלך העיקש לא רוצה לדעת, לא רוצה להבין, לא רוצה להודות באמת המרה. לכן הוא עוצם את עיניו, מתעלם מהאמת הקשה, בורח מהמציאות הכבדה. הוא לא רוצה שיתברר לו. חולשת בן האנוש: הסירוב להביט בעיניים פקוחות ברע. וכמו שנאמר בישעיהו: "ועוצם עיניו מראות ברע" .

חברי הכנסת, עדים אנו היום לקבוצה שלמה בארץ שאינה רואה כלום: פוליטיקאים, אנשי רוח, סופרים, מתייוונים למיניהם - חמורים שפשוט לא מסוגלים לראות ולהבין, או פרעונים, משורש "פרעה", שמתוך אימת נפש מחרידה נרתעים מלהביט בפרצופה העכור של האמת המרה, של המציאות הקשה, ובחִיל ורעדה בורחים מהמפלצת, ומסתגרים במגדל השן בעיניים סגורות ובאשליה ילדותית, כאילו אם רק לא יסתכלו על האמת - היא תיעלם. חמורים, פרעונים, מטורפים. בונים לעצמם, המבולבלים האלה, מגדלי בבל, גורדי שחקים של אגדות שקר ומיתוסים מגוחכים, שלא היו מביישים את חכמי חלם.

אגדה א': הערבי הישראלי, הפלשתיני היושב במדינת היהודים, הוא ערבי טוב ונאמן למדינת ישראל. יש להבדיל בינו לבין הערבי הרע, הפלשתיני היושב בשטחים, הזורק עלינו אבנים ובקבוקי תבערה, שלא כאבנים ובקבוקי התבערה בוואדי-ערה.

אגדה ב': הערבי הישראלי, הפלשתיני היושב במדינת היהודים, הינו מסכן ומעונה העומד בפני דילמה של זהות כפולה: מצד אחד הוא בן העם הפלשתיני, שאותו הוא כל כך אוהב, ומצד אחר הוא אזרח מדינת היהודים שאותה הוא כל כך אוהב, אך לעולם, חס ושלום, לא יבגוד הערבי, הפלשתיני היושב במדינת היהודים, לעולם לא יבגוד בישראל, במדינה שנפשו קשורה בנפשה.

אגדה ג': חייבים להבין את המסכן ולעזור לו לצאת ממצוקתו ולהרגיש כי אוהבים אותו, כי אכן זה ביתו. חייבים להעניק לו חשמל וביוב, ובכך הוא באמת יהיה ערבי טוב. חייבים להעלות את רמת החיים שלו. לדוגמה, יש להוציא ממנו את הזעם והתסכול ואת הלאומיות הפלשתינית על ידי קבלת בית שימוש שבו יישב בשקט. הוי עם "סכל ואין לב" , "עם נבל ולא חכם" . הטרם תדע כי דווקא ככה, דווקא באשליות חלמאיות כאלה, אבדה ישראל?

יהודים, האמת המרה היא כה יסודית וכה צלולה, עד שאי אפשר להתכחש לה. אפילו תינוקות של בית רבן רואים אותה, מבינים אותה ומודים בה. ומה היא האמת? האמת היא שהערבים הנמצאים בתוך מדינת היהודים, האזרחים שלנו, חברי הכנסת מוחמד מיעארי, תופיק טובי, תופיק זיאד, מחמד ותד וכהנה וכהנה, שונאים את מדינת היהודים הציונית ורואים בה מדינת ליסטים וגזענים, כאשר כל שאיפתם היא לשים קץ לקיומה.

האמת היא שאין ערבי אחד במדינה הרוצה לחיות במדינה המכונה "המדינה היהודית", כאשר הוא אינו יהודי. האמת היא שאין ערבי אחד במדינה שאינו מתקומם נגד חוק השבות, המעניק לכל יהודי ולא לערבים זכות טבעית וחוקית להיות כאן, לעלות ארצה ולקבל מייד אזרחות, כאשר לבן דודו של אותו ערבי אזרח, השוהה בירדן, אין זכות דומה. האמת היא שאין ערבי אחד במדינה הרואה בהמנון "התקווה" את השיר שלו, שאין ערבי אחד שאינו רואה במלים "נפש יהודי הומייה" מושג זר, שאין ערבי אחד במדינה השומע את המלים "התקווה בת שנות אלפיים" ואינו מבין שהתקווה בת שנות האלפיים של היהודי לחזור לארץ היתה לגביו, הערבי, חלום בלהות. האמת היא שאין ערבי אחד במדינה הרואה ביום העצמאות יום חג. בשבילו זהו יום אבל, לא חגיגת ניצחון כי אם זיכרון תבוסה והשפלה. האמת היא שאין ערבי אחד במדינה שאינו חולם על היום שבו תקום מדינה ערבית בשם "פלשתין" במקום המדינה היהודית "ישראל", ומשום כך אין ערבי אחד במדינה שאינו מזדהה עם הערבים ביהודה, בשומרון ובעזה, המתקוממים ומורדים נגד היהודים ותובעים מדינה בשם "פלשתין" ביש"ע. אין ערבי אחד במדינה שאינו מקווה שזה יהיה רק השלב הראשון בדרך למדינת פלשתין, שתכלול גם את הגליל - נצרת ועכו, גם את המשולש - טייבה, טירה וכפר-קסם, וגם את יפו, וגם את רמלה, וגם את לוד, וגם את תל אביב וירושלים - מזרח ומערב.

משום כך, לעולם לא יהיה כאן שלום, והמאבק והמלחמה והדמים יגיעו, חס ושלום, גם לגליל וגם לשרון וגם לכבישי המדינה וגם לבתיהם של תושבי רמת השרון. ודאי שזוהי המציאות, ברור שזוהי האמת לאמיתה, וממציאות מרה זו בורחים החמורים והפרעונים.

כאשר ציוותה התורה הקדושה: "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה" , הסביר המפרש הגדול אברבנאל למה לא תיתכן ברית בין ישראל הכובש לבין העם הכבוש, וזה לשונו: "כי אחרי שהם לקחו את ארצם מידם, אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל... כי כיוון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא ולקחת אותה מידי יושביה... איך ישמרו לך ברית אהבה? אבל יהיה בהיפך - כי יהיה למוקש בקרבך" . דברים צלולים, ברורים של יהודי שהבין, לא חמור ולא פרעוני.

י:כד-כו וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת... לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה

אין פשרות בקידוש ה'

תשע מכות עברו על מצרים, ופרעה - רצוץ ועל סף התמוטטות - קורא למשה רבנו, ונכנע. וכי לא שמחה גדולה זו? וכי יש צל של ספק שמשה יסכים? אחרי שנות גרות ועבדות, כאשר הרודן העריץ התקפל ונכנע ופותח שערי הכלא לחבושים, ואור החרות מאיר להם, הייתכן שבגלל תנאי פעוט זה "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג" - יתעקש משה רבנו? האם יש לדחות חרות ושלווה בגלל צאן ובקר? אם הויתור המועט הזה הוא מחיר יציאה משעבוד לגאולה - הבה נשלמו.

אך משה רבנו בשלו: "לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה...". מטרת הגאולה ממצרים אינה בעיקרה פדות מעבדות מצרים. כוונת ה' הרבה יותר עמוקה. רצון ה' הוא להוכיח לפרעה, למלכותו ולעולמו, המכריזים בגבהות לבם. "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' " - שאכן יש אלוקים בישראל, שאכן הוא על הכל מושל, שאכן בידו נפש כל חי. מטרת יציאת מצרים היא ששם ה' יתגדל ויתרומם. קידוש ה'! ולימדַנו הכתוב, שלא יתכן לקדש שם שמים על ידי ויתורים ופשרות. הרי המהות של קידוש השם הוא בטחון מלא בה' יתברך, ללא שמץ של פחד מבשר ודם. וברגע שהאדם מוכן לוותר, בעוד הוא מצווה להמליך את השם כמלך מלכי המלכים, ודרושה לזה הכנעה מלאה מצד הגוי, הרי ויתור זה מפחית ממלכותו השלמה של הקב"ה. ואם הוויתור בא מתוך פחד כל שהוא, גדול פשעו כפליים ושבעתיים. ובימינו השפלים, מי חכם ויבן אלה?

יא:ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה', כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם

לפני הגאולה - ענוה

שואלת הגמרא מדוע משה אמר "כחצות" ולא "בחצות": "מי איכא ספיקא כלפי שמיא? [האם יש ספק בפני הקב"ה?]" והתשובה היא, שלא רצה שיאמרו שמשה שקרן, ולעולם ילמד אדם לשונו לומר "איני יודע". לפני הגדולה צריכה לבוא שפלות. אפילו משה, שנאמר עליו "גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם... ", אמר "כחצות"! זו גם הסיבה לכך שקרבן פסח היה בין הערביים. לפני הקרבת הקרבן הייתה מצווה להשבית את השאור, כי לפני ששוחטים אליל של אחר, צריך להשבית את השאור האישי - הגאווה.

לפני כל גדלות והתרוממות, יש שפלות. יהודי שמתחיל בגדלות, יהיה בסוף גאוותן וגס רוח. צריך להתחיל מ"ונחנו מה ", "ואנוכי תולעת ". אחרי שלומדים ענווה ממצוות קידוש החודש, כשהירח חסר, מגיע חג הפסח ומתרוממים. בט"ו בחודש, כשהירח מלא, חל חג הפסח - הגאולה והחג לא באים בשפלות אלא בהתרוממות.

ההכנה לגדלות היא בשפלות, ואז הגדלות היא בשיאה! לכן משה אמר "כחצות...". אבל כשבאה מכת בכורות, כתוב "בחצות...". שחיטת השה הייתה בגדלות, לעיני כל המצרים - "אל תאכלו ממנו נא..." .

"אמר ר' יצחק: מאי דכתיב: 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם ' - מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק תדברון'". פירש רש"י: "אומנות יפה היא האילום אבל צדק, דהיינו דברי תורה, אותו תדברון". הרמ"א אומר: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך ". ה"משנה ברורה" מביא את הבית יוסף הכותב: "ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת ה' יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך ". ו"ביאור הלכה" כותב: "דע דהבית יוסף לא איירי כי אם במצווה שהוא עושה לעצמו ובני אדם לועגים עליו... אבל אם הוא עומד במקום שיש כופרים ואפיקורסים... ועל ידי זה יעבירו העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא ענו לו... ומצווה לשנאותם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל". "צדק תדברון"!

כמו בכל המידות, ענווה וגאווה חייבות להיות על פי ההלכה. המידה היא לא מוסר, אלא הלכה, מתי להיות עניו, ומתי להיות גאה. את זאת לומדים מהתנ"ך, מהמדרש ומהאגדתא. אדם שהוא תמיד עז או תמיד עניו, הוא קיצוני, וזה לא כדין, כשיש מקום להיות עז, צריך להיות עז בקיצוניות, אך כשלפי ההלכה לא צריך להיות עז, אסור להיות עז. ומה שאמר הרמב"ם שמהגאווה צריך להתרחק באופן קיצוני ביותר, זה בעניין אישי, ולא בעניין הכלל, כפי שראינו בביאור הלכה. אתה צריך לוותר על כבודך, אך לא על כבוד עם ישראל או על כבוד הקב"ה.

יב:ג ו-ט בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת-שֶׂה לַבָּיִת... וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל-בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף-עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ

קורבן פסח - השפלת אלילי מצרים

השה היה האליל של הגויים, וכשה' שופט אומה, הוא נפרע קודם מאלוהיה , ולכן הוא מתחיל להשפיל את האליל - השפלת העבודה זרה תוביל למחיקתה, תוציא מלב העובד אותה את האמונה בה. אם אנו רוצים לבטל רעיון שקר של עבודה זרה, צריך להשפיל אותו, כמו שאת רוממות ה' צריך לפאר ולשבח. כשקורה ח"ו להפך, כשאנו מושפלים, הגויים אומרים: "איה נא אלוקיכם ".

ארבעה ימים קודם השחיטה, נצטוו ישראל לקחת את השה, האליל של המצרים, אשר בארצם הם ישבו כמיעוט, חלשים ועבדים. הקב"ה אומר: עכשיו אני רוצה להשפיל את האליל, ולכן אני מצווה לקשור את האליל למיטה. עובר המצרי ושואל: מה זה? ועונים לו: תרגע, בעוד ארבעה ימים אנו שוחטים אותו ואוכלים אותו. נתאר לעצמנו את התגובה של העם כשמשה בא ואומר להם את זה - פחד.

כל המצוה הזאת של קרבן פסח במצרים, עניינה בטחון בה' וקידוש שמו מול סכנה איומה ונוראה. על פי כל כללי ההגיון היו צריכים המצרים לעלות על בני ישראל ולחסלם. יתבונן כל אחד מישראל השוהה בגלות, מה היו עושים הגויים לישראל הגרים בארצותיהם תחת שלטונם, אילו היו מבזים בפרהסיה את אמונתם? אך דוקא אמונה ובטחון אלו דרש הקב"ה מבני ישראל - אמונה ובטחון שהוא יוכל להגן עליהם מפני אויביהם ושונאיהם. וז"ל המכילתא: "'והיה לכם למשמרת' - למה נאמר לפי שנאמר: 'משכו וקחו לכם צאן ' וגו', אמרו לו ישראל למשה רבינו, 'הן נזבח את תועבת מצרים [לעיניהם ולא יסקלונו] '? אמר להן: מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו [כלומר, בבזיון שאתם עושים לאלילם במשיכה וקשירה לארבעה ימים, והם לא יוכלו לעשות כלום], אתם יודעים מה בשחיטתו ".

וכן אמרו חז"ל: "'והיה לכם למשמרת' - לפי שהיו ישראל במצרים מניחין את המילה, כדי למצוא חן בעיני המצריים, לפיכך 'הפך לבם לשנוא עמו '. כיון ששחטו את פסחיהן היו המצריים חורקין עליהם שיניהם, ולא היו יכולין לומר כלום כי נפל פחדם עליהם. מיד אמר להם משה רבינו: 'וכל ערל לא יאכל בו '. אמרו, מה נעשה אם נניחנו שלא לקיים מצות הקב"ה, הרי המצריים הורגים אותנו על ששחטנו את תועבותם. מיד מלו כולם, והיה מתערב דם פסחיהם ודם הברית, לקיים מה שנאמר 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי ' - דם מילה ודם פסח".

לעשות שפטים באלוהי מצרים

דבר זה מתבטא גם במה שציווה ה' לתת את דם השה על שתי המזוזות ועל המשקוף, שיש בזה מחלוקת אם נתנו מבפנים או מבחוץ, כמו שמצאנו במכילתא , שרבי ישמעאל ורבי נתן מפרשים שנתנו את הדם מבפנים, בבית, אך רבי יצחק חולק וז"ל: "לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואין ומיעיהן מתחתכין". ויונתן תירגם לפי רבי יצחק, וז"ל: "ויסבון מן דמא ויתנון על תרין סיפייא ועילוי מסקופא עלאה מלבר (מבחוץ) ". וכל זה להגדיל את בטחוננו בהקב"ה כאשר היינו מתגרים במצרים.

זאת גם הסיבה לאופן האכילה שציוותה עליה התורה: "אל תאכלו ממנו נא... כי אם צלי אש", כמו שמסביר הזהר: "'ובאלהיהם עשה ה' שפטים '... אמר רבי אלעזר: אלוה של מצרים שה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש כמה דאת אמר: 'פסילי אלהיהם תשרפון באש ', כדי שיהא ריחו נודף ". לא נא, לא מבושל בתוך קדירה - זה חייב להיות בגלוי. זה גם חייב להיות שלם, לא חתוך בצורה שלא ידעו מה זה, אלא "ראשו על כרעיו ועל קרבו". פירש דעת זקנים: "דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלנו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים - ת"ל 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה - ת"ל 'ובשל מבושל'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת - ת"ל 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'".

 "תורה שלמה" מביא כתב יד של הרמב"ם בהלכות פסחים כך: "טעם למה ציוה לנו ה' יתברך אכילת בשר פסח צלי, מצאתי כתוב: שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמם של מצרים, שידעו שאנו אוכלים את יראתם. ומה שציוונו לאוכלו צלי אש ראשו על קרבו וכרעיו, למה ליה? שיהא ניכר לעיניהם של מצרים, ולא הצילו עצמם מהשחיטה, וכל זה דרך ביזיון ליראתם של מצרים". קשה להאמין באליל כשהוא במצב של ביזיון. ולכן, להבדיל, אצלנו בשואה, הרבה עזבו את האמונה. ההשפלה גורמת לחוסר אמונה. אמונה היא יסוד היהדות.

הכלל ברור: הקב"ה רצה לקבוע לישראל את היסוד של בטחון בו מול כל כח בשר ודם שבעולם; שאין כח בעולם שיכול לעמוד נגד ישראל כשעושה את רצונו של מקום, ושאין לפחד כלל מהגויים, ולא משום מלך ומלכות ולו החזקים ביותר. בטחון בה' מורכב משני חלקים: האחד, שהקב"ה הוא כל יכול ואין דבר היכול לעמוד בפני רצונו; השני, שחייבים להאמין בו ולהשליך רק עליו את יהבנו, ואסור באיסור האיסורים לסמוך על בשר ודם, וז"ל רבינו בחיי: "ומענין הבטחון - שלא יבטח באדם כלל. וידע באמת כי אין בשר ודם יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור ה' יתברך."

ולכן צריך להסתכל במעשי אבותינו - מעשה אבות סימן לבנים. אנו שמים דגש על לימוד התנ"ך כי אנו רוצים להבין את מעשי אבותינו. אנו צריכים לשים אותם לנגד עינינו, כי הם הדוגמה האמיתית להנהגה שה' רוצה. ההנהגה הרצויה היא רק כשהעם והמנהיג חיים בארץ ישראל, עם נורמלי, לא עם בגלות מלא תסביכים ופחד מהגוי. בארץ ישראל אפשר להינצל מהתסביכים, מה שאין כן בין הגויים. האמת צמחה דווקא מתוך הגדולים השפויים שחיו כאן בארץ, ודווקא מאנשים אלה רואים לטוב או ללא טוב את הרעיון היהודי - ובמיוחד האמונה. אין יהודי "דתי" שלא יגיד לך "אני מאמין". כביכול, כולם מאמינים. אבל למעשה הם אינם כולם מאמינים... רק כאשר יש מצווה הדורשת ממך להסתכן, ואתה מוכן לקיימה - אתה באמת מאמין. כל עניין האמונה הוא כאשר יש סכנה. ואילו האומר שיש להאמין אבל יחד עם זאת יש לפחד מהגוי - אינו מאמין באמת.

יב:כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף

אחדות ישראל

ביציאת מצרים בקרבן הפסח לקחו "אגדת אזוב" כאות לאחדות של שפלות וקבלת עול מלכות שמים. ונראה לי שיש רמז במילה "אגדה" שכתובה לפי סדר הא"ב, לרמוז שכל אות ואות, כל יהודי ויהודי, חייב להיות בתוך אגודה אחת. וזה שהאות "ב" חסרה, הוא לרמז שתהיה אגודה אחת ולא שתים.

יב:לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי-גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

קידוש ה' ללא פחד

בבהלה, באמצע הלילה, נכנע פרעה כניעה מלאה, נצחון בלי תנאים. אנשים, נשים, טף, צאן ובקר - הכל. לכאורה, על משה רבנו להסכים ובו במקום לצעוד בראש רבבות ישראל ולהוליכם לחרות. אך לא מחשבותינו מחשבות ה'. "אמר להם האלוקים: בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא לבני בלילה, אלא יצאו בראש גלוי, בחצי היום! ". ומשה רבנו אומר לפרעה: "...וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה! לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים ". וכן: "אמר לו משה: מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'"

קידוש השם חייב להיעשות ביד רמה ובריש גלי, ולא יתכן קידוש שם שמים, קידוש השם לאומי, בסתר. כי עצם המושג של קידוש השם הוא כלפי עם ועדה, וכאשר המעשה של קידוש השם (כביכול) נעשה בסתר מחמת פחד, הרי הקידוש הופך לחילול, ומוטב שלא נעשה כלל וכלל.

והעקרון הוא כה חשוב, עד שרבי עקיבא פוסק , שקרבן הפסח - סמל הגאולה - נאכל עד הבקר, "שעת החפזון" של ישראל, כזכרון שהגאולה האמיתית היתה דוקא בבוקר, בפרהסיא. ודבר מובן מאליו הוא, שהרי קידוש השם תובע "ראש גלוי", בלי מרמה וערמומיות, שהרי פשרה וסודיות וערמומיות הן כולן היפוכו המוחלט של קידוש השם, שכל מטרתו היא להפגין לעולם ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ". קידוש השם אומר בגלוי ובלעג למשנאיו: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל ". ובכן בני ישראל מצווים: "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר ". ורק למחרת, לאור השמש: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם ". ואמרו חז"ל: "לפי שהיו מצרים אומרים... אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם... אמר המקום: הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה! " ובכן: "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים ". וכך תירגם אונקלוס: "בריש גלי לעיני כל מצראי".

כל זאת להוציא מדעת אלו שטוענים היום, שנכון, צריך להקים התנחלויות, צריך לתת לערבים כגמולם, וכן הלאה - אבל "בשקט" שלא לעורר את חמת האומות, את רוגז הגויים, באה התורה ללמדינו, שאדרבה, כמה שההתנחלות החדשה תכה יותר גלים בתקשורת העולמית - כן ייטב, כמה שתגובתינו נגד הערבים תתפרסם - השגנו את מטרתינו בצורה יותר מעולה, כי יותר משמטרת ההתנחלות היא להקים "עוד ישוב" - המטרה היא לקדש שם שמים, דוקא לעיני הגויים, כמה שיותר בפרסום, ללא ערמומיות - שידעו שזו היא ארצינו ולא של אויבינו - זוהי משמעותו של קידוש השם אמיתי.

מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

לראות את הרע הגדל - ולעקרו

המכות באוייב - חלק מגאולת ישראל

אם נסתכל טוב על סיפור יציאת מצרים, נגלה שכמעט כל הסיפור סובב לו סביב המכות שמצרים ופרעה חטפו. את סיפור המכות אנו מכירים טוב, עוד מילדותינו, כשהסיפורים הללו הסבו לנו הנאה לא קטנה - עד שאנחנו לא שמים לב שכל העניין הזה דורש בירור רציני: מה פתאום! מה פתאום יציאת מצרים, יציאתינו לחירות עולם, שהיא גם תחילת היותינו לעם שאמור להביא אך טוב לעולם-צריך היה להיות כרוך במכות שגרמו לסבל כה גדול לעם אחר?

לא יכלו לנצח בלי מכות?

כדי לחדד את השאלה נאמר, שללא ספק הקב"ה יכול היה, אילו רצה, להוציא את בני ישראל ממצרים בדרך אחרת. "בדרכי נעם", למשל, או סתם על ידי שהיה מורה לישראל לצאת, והקב"ה היה עושה נס, נס "יפה" לא משהו שהיה כרוך במכות! שהמצרים לא היה מצליחים למנוע בעדם מלצאת. אם כן מדוע צריך היה להתלוות אל תחילת היותינו לעם - העימות האכזרי הזה עם פרעה?? הקב"ה, הוא כל יכול, ואם הוא רוצה לגאול את ישראל - שיגאל ישר ולעניין, בלי מכות ובלי מצרים?! ומכיוון שכל פרט שמתקשר לצורת גאולת ישראל ותקומת עם ה' בעולם - לא קורה "סתם כך", כיצד נבין את ההכרח שבגלגול האלוקי, כשלצד גאולת ישראל ממצרים נאלץ עם אחר, במקרה זה העם המצרי, לסבול מכות נוראות כאלה עד שנשבר ונתן לישראל לצאת מרצונו?

השאלה מתחזקת, כשאנו מוצאים בהגדה של פסח מחלוקת מוזרה ביותר בין שלושה תנאים. אם עד היום חשבנו שהיו "רק" עשר מכות - באים גדולי ישראל אלה, וכל אחד מהם דורש מפסוקים כיצד להגדיל ולהאדיר את מספר המכות. אחד מגיע לחמישים מכות, השני למאתיים והשלישי עד מאתיים וחמישים! מוזר. מה זה חשוב כמה מכות לקו המצרים? העיקר שישראל יצאו משם!

המסלול להשלטת הטוב

כדי להבין את כל זאת, יש להבין שעם ישראל אינו ככל העמים, וממילא ה"שחרור" שלו אינו סתם "הכרזת עצמאות" של עוד עם בעולם. עם ישראל הוא העם שמייצג את ה', העם העיקרי והנבחר, שיעודו להביא לעולם את הטוב ואת החסד האלוקיים שלמענם נברא העולם. מכאן שגם לשחרור היה יעד ברור, והוא - הבאת הטוב האלוקי שהעם הזה מייצג אל העולם.

אלא שבדרך להשלטת הטוב בעולם, יש מכשול "קטן" - הרע הרב שנמצא בתוכנו. ברור שהטוב לא יכול לשלוט בעולם שיש בו קיום לרע, וכפי שאנו אומרים פעמים רבות: אין דו-קיום בין טוב לרע. ועל כן המסלול להשלטת הטוב בעולם - עובר בדרך ההכרחית, גם אם היא לא תמיד נעימה, של "ובערת הרע מקרבך".

מכות לרע - קידוש השם!

עכשיו ברור מדוע כאשר התחולל הדבר המשמעותי ביותר - שחרור עם ישראל והקמת עם ה', העם של הטוב - זה היה חייב להיות מלווה בעימות האכזרי עם הרע עד תבוסתו! אכן, העימות עם מצרים לא היה מקרי, סתם איזה זבוב טורדני ומיותר. לא. העימות הזה מבטא את העימות הנצחי (עד ההכרעה) בין הטוב לרע. העימות בין הכפירה של "לא ידעתי את ה'" שבפי פרעה, לבין ה"ידעתי את ה'" שבא לידי ביטוי בעצם קיומו של עם ישראל בעולם.

כל מכה לפרעה שדבק בעקשנות מדהימה ברע ובכפירה-הייתה מכה לאידיאולוגיה של "לא ידעתי את ה'", והוכחה שאכן יש ה' בעולם, שהוא אלוקי ישראל ובעל הכח האמיתי. מעתה ברור גם, מדוע היה חשוב לתנאים להרבות בדרשת מכות מצרים - כי הן ביטוי לקיומו וכוחו של אלוקי אמת, שמביס את השקר. במילים אחרות: כל מכה לגוי הרשע - הוא קידוש שם ה' אלוקי ישראל!

אין "שלום" עם הרע

כך אז - וכך היום, ימי תחילת הגאולה האחרונה. גם היום אנשים לא מבינים מדוע הגאולה צריכה לעבור בדרך חתחתים של מלחמה עם הישמעאלים. אך ע"פ האמור, זה אינו לחינם. הישמעאלים מנסים בכל כוחם לשים מקלות בגלגלי גאולתינו שתביא לעולם של טוב - הם העומדים היום בראש החץ של כוחות הרע והשקר בעולם! כל פיגוע ומלחמה שלהם מכריזים: "לא ידעתי את ה', וגם לישראל לא ניתן להיגאל"! ומצד שני: כל מכה שלנו בהם, כל ניצחון, כל נקמה הם צעד במהלך קידוש השם והגאולה בדורנו.

מבט יהודי אמיתי זה, שומט את הקרקע מתחת לשאיפה המוטעית - שרק מעטים לא נשטפים בזרם שלה - ל"שלום" עם אלו שכל מטרתם היא "לא ידעתי את ה'" והשמדת ישראל מן העולם. שלום יכול היות רק עם מי שמוכן להכיר בבחירת ישראל ובכך שארץ נבחרת זו - ארצנו היא. כל "שלום" אחר, הוא השלמה עם הרע ועם השאיפה לחיסולינו וחיסול של ה'. מבט זה שומט גם את הקרקע מתחת להבעות "שותפות בצער" או "גנוי" שאנו שומעים לעיתים גם מיהודים טובים (אך לא מבינים), כאשר האוייב נפגע. חלילה שנצטער כאשר אנו נוקמים בהם. זהו קידוש השם, בדיוק כמו הנקמה במצרים, שכולנו חוגגים עד היום.

מה דין גויים השמחים בסבל היהודים?

שאלת העונש הקולקטיבי לבני עם האויב ומיצר לישראל, עולה בכל עוצמתה כאשר אנו קוראים את מכות מצרים הנוראות, שפגעו בכל המצרים ללא הבחנה.דברי חז"ל על אחד הפסוקים, המתאר את האוכלוסיות הרחבות שהוכו, יכולים להאיר באור מעט מפתיע את הסוגיה הזו. וכך אומר הפסוק: "וה' היכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור" . וחז"ל מיד שואלים: "השבויים למה לקו?" הרי הם עצמם היו משועבדים למצרים? ועונים חז"ל: "לפי שהיו שמחין בכל גזרות שגזרו מצרים על ישראל!" .

חז"ל מלמדים אותנו כאן את הרעיון היהודי לגבי עונש של עם שמשעבד ופוגע בישראל: לא רק אותם בודדים שבפועל פוגעים ביהודים, נענשים; אלא כל בני האומה, מגדול ועד קטן, נענשים יחד, שכולם שמחים בליבם בכל פיגוע שפגעו אחיהם ביהודים.

מרעיון - להלכה למעשה

את המושג הזה מימשה התורה בהלכה כאשר נקבע שבשעת מלחמה פוגעים בכל אחד ששייך לעם האויב, בלי צימחונות מיותרת. ע"פ דברי חז"ל הנ"ל, הבנו היטב גם את המושג שעומד מאחורי הלכה זו: כשעם נלחם בנו אין 'חפים מפשע', כי גם זה הנלחם בפועל וגם זה שבעורף - כולם שותפים. הכיצד? די בעובדה שהפגיעה ביהודי - ממלאת את ליבם שמחה (שלא לדבר על החפוי שהעורף נותן ללוחם), כדי להפוך את דין כולם כדין החיילים שבחזית.

[במאמר מוסגר ניתן להשוות את זה להלכה הפוכה, המבוססת על הפסוק "כי כחלק היורד במלחמה, וכחלק היושב על הכלים – יחדיו יחלוקו" , שם למדנו שגם במלחמות ישראל, שכרם של ה"יושבים על הכלים" - הוא בדיוק כשכר הלוחמים].

ומעניין, שגם "אור החיים" על הפסוק בפרשת האזינו "ונקם ישיב לצריו" , מפרש שכוונת הפסוק היא, שהנקמה תהיה גם באלו שרק חשבו לעשות רע לישראל. ולמעשה, הדבר מפורש במדרש: "מכאן אמרו חכמים, גוים נתפסין על... מחשבה רעה. אבל על הטובה - עד שיעשה מעשה על ידיהן".

על מה שמחים הערבים?

יתכן, שברגע הראשון המושג של עונש על עצם השמחה על פגיעה ביהודים, נראה מופרז. אבל מי שחי במציאות היום יכול להבין עד כמה עמקו וצדקו דברי חז"ל. להלן שתי דוגמאות חיות לרעיון הזה: א. הריקודים של הערבים בארץ על הגגות, בזמן שנפלו הסקדים של סאדם חוסיין, כשהם מתפללים שהם "יחריבו את תל אביב".

ב. פרץ השמחה בקרב הערבים לאחר כל פיגוע התאבדות, וסוכות השמחה ההמוניות שנפתחו בבתי המשפחות ה"שאהידים" ימ"ש. גם האבל הכבד שירד על העם ה'פלשתיני' לאחר שיחיא עיאש ימ"ש נשלח לשאול, הראה לנו היכן נמצא ליבם ותקוותם. אפילו הרשות ה'פלשתינית' לא הצליחה לכבוש את יצרה וירתה לכבודו מתח של 21 יריות, כשהיא מספידה אותו כגדול גיבוריה. ועתה- האין מצטלצלים כאן באזנינו דברי חז"ל, בסגנון מעט אחר: לפי שהיו שמחין בכל פיגועין שפגעו ערבים בישראל...?

מוסר היהדות - אמיתי ומתאים

אכן, כשאויב רואה בפגיעה ביהודים מעשה פטריוטי ראשון במעלה - אין מקום לרחם עליו, גם לא על ה'חפים מפשע', כיביכול, שבו. רחמנות כזו על האכזרים תביא בהכרח לאכזריות על רחמנים, כדברי חז"ל.

הנה מסתבר, שמושגי היהדות, לא רק שאין לערער עליהם מפני שהם מוסר אלוקי; אלא כאשר אנו מעמיקים בהם, אנו מבינים לפתע כמה הכל אמיתי ומתאים לטבע האדם. ואין פלא בכך, שהרי את המוסר הזה קבע יוצר האדם בעצמו. להבדיל, מה'מוסר' שהומצא על ידי בני אדם, דוגמת המוסר המערבי והנוצרי, המתחסד והצבוע, שגם כשל לגמרי במציאות כפי שניתן לראות את תוצאותיו בחברות המערביות הקלוקלות.