בהעלותך
ח:ו קַח, אֶת-הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְטִהַרְתָּ אֹתָם
איך בוחרים מנהיג
אומר המדרש: "זה שאמר הכתוב 'ה' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו '. אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה, עד שבוחן ובודק אותו תחילה, וכיוון שהוא עומד בנסיונו, הוא מעלה אותו לשררה". בזמננו, בעידן הדמוקרטי, כשהמנהיג נבחר על ידי העם, אדם יכול לעלות לגדולה מכמה סיבות - בזכות כסף שהוא מחלק לאנשיו, בזכות כוח דיבור שמטה את העם אחריו, או בזכות דברים חיצוניים אחרים - ולא בזכות עצמו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא הוא בוחן לבבות ובודק את האדם בחדרי חדרים. רק לאחר שבדק אותו, הוא מעלה אותו לגדולה.
ח:יד וְהִבְדַּלְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם
ביהדות אין "שיויון"
הרעיון של "שויון" הפך בזמננו בידי הסוגדים לתרבות הזרה, לעגל זהב, לשיקוץ של שקר. יש מי שאינו מסוגל להגדיר ולקבוע מעמד שונה למושגים ולעמים ולאנשים, ויש מי שמתנגד לקביעה זו בטענה שמושגים ורעיונות הם ענין של נטייה עצמית ומבוססים על הרגשות אישיות, ולכן הוא דורש שויון המחשבות והמושגים. השויון של רעיונות ואנשים הוא פתח לכל אדם לעשות כרצונו, כאוות נפשו, וכתאוות לבו, כי אם אין הגדרה מוחלטת, הרי הכל מותר, הכל כשר ותקין. לכן, השויון הבלתי מוגבל, והחרות והחופש הנובעים מזה, כי אם כולם שוים, מי יקבע מה מותר ומה אסור, הוא אבי אבות הטומאה של ההרס הרעיוני של קדושה, של התקדשות, של טוב. כי לפי חסידי התרבות הזרה, מלבד דוגמאות צרות ונדירות, מי יעֵז ו"יתחצף" לטעון שיש לו הרשות והזכות לקבוע מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור? הרי כאשר אין לאדם אמת מוגדרת ומוחלטת, איך יהיה אדם אחר רשאי לקבוע לו את הדרך אשר ילך בה? הרי הוא, האדם, חפשי לבחור בדרך שהוא רוצה. זאת היא תורת התרבות הזרה בהלכות שויון והיעדר הבדלה והפרדה.
אך מי שמקבל על עצמו את עול מלכות שמים, את מציאותו של מלך מלכי המלכים, שהדעה והדעת והחכמה והבינה כולן שלו, מבין שאכן יש הגדרות של טוב ורע שהן אמיתיות, עניניות, בלי נטייה אישית, כי הקב"ה, שהוא יוצר האמת, קובע את ההגדרה האמיתית וגוזר שאכן דבר מסויים הוא טוב או רע מוחלט.
הקב"ה קובע מעמדות
ובכן, הקב"ה פוסל את הרעיון של שויון טבעי ומעמד שוה לכל רעיון ולכל עם ולכל אדם. הוא קובע הגדרות: טוב ורע; קודש וחול; קדשים קלים וקדשי קדשים. ועל פי זה הוא קובע מעמדות לכל דבר. את הרע הוא קובע כאויב האדם, שחייבים להחרימו ולבערו מן העולם. וגם בתוך הטוב, הוא מקדש מושג או עם או אדם מסויימים מעל לזולתם. כך, הבדיל הקב"ה כאן את הלויים משאר בני ישראל: "והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל". וכך גם הבדיל בין בעלי החיים, כמו שנאמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". וכן הבדיל את הכהנים מתוך הלויים, שנאמר: "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". וכן הבדיל בין הקודש לקודש הקדשים, כמו שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים".
אמרו חז"ל: "את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהם. ברא ז' ימים ובחר הקב"ה בשבת, שנאמר: 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו '. ברא שָנים ובירר לו אחד מהם, שנאמר: 'ושבתה הארץ שבת לה' '. ברא שבועות ובירר לו אחת מהם, שנאמר: 'וקדשתם את שנת החמשים שנה '. ברא ארצות ובירר לו אחד מהם, ארץ ישראל, שנאמר: 'תמיד עיני ה' אלקיך בה '. וכן הקב"ה קורא אותה ארצו שנאמר: 'ואת ארצי חִלֵקו '. ברא רקיעים ובירר לו אחד מהם, זה ערבות, שנאמר: 'סולו לרוכב בערבות '. ברא אומות ובירר לו אחת מהם, אלו ישראל, שנאמר: 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה '. ברא שבטים ובירר לו אחד מהם, זה שבט לוי, שנאמר: 'ובחר אותו מכל שבטי ישראל' ". ובתנחומא: "וכך הבדיל אהרן, שנאמר: 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים '. אם יכולין אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו".
ט:יג כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ-חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא
לא לפספס את המועד
"פסח שני" מיועד למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בט"ו בניסן, ולא היה יכול להקריב קרבן פסח בזמנו. אבל מי שהיה טהור ולא היה בדרך, ולא הקריב קרבן פסח בניסן, חייב כרת. אנו רואים כאן שיש עניין של מועד. זהו אחד מ"מושגי התורה", וחייבים להבין את זה. אנו רואים שתקופת ראשית הציונות הייתה מועד, מסוגל להתעוררות לאומית, למרות שרוב חוזי הציונות לא היו אנשי תורה, והסיבה היא שהם לא למדו תורת אמת בילדותם.
אילו הצאר הרוסי לא היה אויב, ודאי שהיהודים לא היו עולים לארץ ישראל. הם עלו רק משום שלא היה להם מה להפסיד, ולכן דווקא החלשים עלו. בזמן בית שני רוב העם לא עלה. פחותי העם עלו, ועזרא השאיר בגלות סולת נקייה. והרי בבבל היו גדולים בתורה - כיצד ייתכן שלא עלו? אלא, גם אז היה אצל הרבנים ניתוק בין תורה למלכות. בחו"ל יש בהכרח ניתוק בין הלאומיות לתורה, והתורה הופכת לדת בלבד. בכל דור היו אנשים בודדים שהבינו זאת. לפעמים הקב"ה נותן סייעתא דשמייא לאדם לראות למרחוק. תמיד היה קשה לי להבין איך אדם כמו ז'בוטינסקי, שלא למד תורה, ניחן בראייה כל כך מיוחדת, עד כדי כך שהרבה רבנים ראו אותו כחוזה. יש ביטוי בגמרא "חכם עדיף מנביא". עמוס הנביא היה רועה צאן ואדם די פשוט, וכן ירמיהו, ואינני יודע למה זכו לנבואה. אני משוכנע שכשאחד הנביאים בא לבקר אצל הרבנים, הם אמרו לו: "מי אתה? אנחנו ה'גדולים'!" איננו יודעים מה באמת היה אז, כי המקרא מקצר. אילו הרמב"ם היה חי היום, הוא היה מוחרם, ללא ספק.
ט:כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר-עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי ה' יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי ה' יִסָּעוּ
עם ישראל צריך חצוצרות
הרמב"ם בהלכות תענית פסק: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור", ומצווה לעשות חצוצרות להקהיל בהם את העם - על כל צרה מריעים בחצוצרות. כתוב בספרי: "למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו'. שומע אני, הואיל ונוסעים על פי הדיבור וחונים על פי הדיבור, יכול לא יהיו צריכים חצוצרות? תלמוד לומר עשה לך [וגו'], מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה', צריכים חצוצרות". אף על פי שנוסעים וחונים על פי ה', מכל מקום עם ישראל צריך חצוצרות שיעוררו אותו. אתם החצוצרות של עם ישראל. אם יש בעיה, אתם קמים כמו חצוצרות. "וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות " - אתם מתריעים נגד אויב, אבל אתם נוסעים וחונים על פי ה' תמיד. ותעשו את זה במסירות נפש ובקידוש השם.
אנו הקמנו את הישיבה כדי שתהיה סמל לרעיון היהודי האמיתי. בעז"ה אתם תהיו המחנכים, הרבנים של כל עם ישראל, אתם תהיו המנהיגים - החצוצרות. והעיקר: על פי ה', בהבנה שאנו גם גדולים וגם קטנים - שילוב גאווה של תורה עם שפלות של תורה.
י:לה וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ
עורה למה תישן
על הפסוק הזה אמרו חז"ל: "כל זמן שישראל משועבדים, שכינה עמהם משתעבדת". ולכן זועקים אנו להקב"ה לקום, להתקומם ולהתנקם: "עורה למה תישן ה' ".
חז"ל מלמדים אותנו יסוד עצום בגאולת ישראל: "'אלקים, אל דָמי לך, אל תחרש ואל תשקוט א-ל ' - זה שאמר הכתוב: 'באשר דבר מלך' וכו'. הצדיקים אומרים להקב"ה מה תעשה. אומרים לו 'קום', והוא קם, שנאמר: 'קומה ה''; אומרים 'שוב', והוא שב, 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל '; אומרים לו 'אל תישן' - 'עורה למה תישן ' - והוא מתעורר, שנאמר: 'ויקץ כישן ה' '". ואלמלא חז"ל אמרוהו אי אפשר היה לאומרו: הצדיק - מי שמאמין, שבוטח בהקב"ה בבטחון תמים ושלם בכך שהוא משליך מעליו כל פחד בשר ודם ומוכן לעשות מצוות שיביאו לבידוד ול"בדד" - מכריח, כביכול, את הקב"ה להתעורר ולהביא את הגאולה.
הנה חז"ל במשנה אמרו: "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררים...". ובגמרא : "מאי מעוררים? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים: 'עורה למה תישן ה' ', אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר: 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל '? אלא בזמן שישראל שרויין בצער וגוים בנחת ושלוה, לכך נאמר: 'עורה למה תישן ה''". ודאי שהמושג "למה תישן" קיים כל זמן שישראל שרויין בצער, ורוב העם בגלות, והמקדש בחורבנו, והאויבים מתגרים בישראל ומסכנים אותם. כמו כן, ברור שכאשר ישראל אינו עושה רצונו של מקום, כביכול ה' ישן, בהסתר פנים. כך אומר ילקוט שמעוני: "כשישראל עושין רצונו של מקום אין שינה לפניו, שנאמר 'הנה לא ינום ולא יישן'". א"כ, בדור שפל זה, כמה צריכים לזעוק: עורה למה תישן ה'!
ואם תשאל, מדוע מאפשר הקב"ה לבשר ודם לגזור עליו? הסיבה פשוטה: הרי הקב"ה רוצה ומתאווה לקדש את שמו המחולל יום יום ע"י הגוים, אלא שהוא דורש מישראל לקדש את שמו תחילה ע"י אמונה ובטחון תמימים ושלמים. והבטחון שהוא דורש הוא דוקא אחיזת ישראל במצוות מסוכנות ומפחידות שגורמות לישראל להיות בבידוד, לבד, מול הגוים, שרק זה מוכיח את אמיתות הבטחון. אז, כאשר יקדשו ישראל את השם בבטחון תמים ושלם המוכיח שהם בוטחים רק בהקב"ה, יֵצא הקב"ה בחרון אפו ובנקמתו נגד הגוים המחללים את שמו, ובכך הוא יושיע גם את ישראל וגם את עצמו, כביכול.
מי השונאים של הקב"ה
אומרים חז"ל: "'וינוסו משנאיך מפניך' - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם [כלומר, וכי יש מי שייחשב למשהו נגדו, להיות שונאו]? אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: 'וברוב גאונך תהרֹס קמיך '... שכל מי שקם על ישראל כאילו קם על המקום. וכן הוא אומר: 'אל תשכח קול צֹרריך, שאון קמיך עֹלה תמיד'. [וכן] מפני מה [הוא אומר]: 'כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש '? מפני [המשך הפסוק] 'על עמך יערימו סוד' [ולכן הם אויביך]... וכן הוא אומר: 'כי הנֹגע בכם, נֹגע בבבת עינו ', 'בבת עין' לא נאמר אלא 'בבת עינו' של מקום, כביכול כלפי מעלה... וכל העוזר לישראל כאילו עוזר למקום, שנאמר: '...אֹרו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים...'. וכן אתה מוצא, כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משתעבדת, שנאמר... 'בכל צרתם לו צר'... וכן הוא אומר: 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים, גוים ואלקיו '... ר"ע אומר: אלמלא מקרא שכתוב, אי אפשר לאומרו. אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך. את מוצא, שכל מקום שגלו, שכינה עמהם, שנאמר: 'הנגלֹה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים... '; גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: 'למענכם שִלחתי בבלה' ; גלו לאדום, שכינה עמהם, שנאמר: 'מי זה בא מאדום'. וכשהם חוזרים, שכינה חוזרת עמהם, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך '. 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב ה''...".
לא רק שהקב"ה מתאבל על בניו שהוא אוהב, ובתור אב הוא משתתף בצערם, אלא גם שמו מחולל כאשר בני ישראל מושפלים ומשועבדים. גם בילקוט שמעוני נאמר: "'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' - אמר רבי אבהו: זה אחד מן המקראות הקשין, שישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה". כלומר, לא כתוב "ואראהו [לישראל] בישועתו", אלא "ואראהו בישועתי", כביכול בישועה שלי, של הקב"ה. ומכאן למדנו שישועת ישראל היא ישועת ה' כביכול, כי שפלותם של ישראל היא חילול שמו. וזאת כוונת הפייטן בהושענות, בתפלת "אני והו הושיעה נא, כהושעת אלים...", שכתב: "כהושעת מאמר 'והוֹצאתי אתכם', נקוב 'והוּצאתי אִתכם', כן הושע נא". הקב"ה משתתף בצערנו, ויבוא יום שהוא ישים קץ גם לצערנו וגם לצערו, והגאולה תבוא על אף שאין אנו ראויים לה, משום חילול שמו של ה'.
יא:ד זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים
אל תמירו את הגדולה בבצלים
היהודי בגלות הוא צאצאם האמיתי של בני ישראל אשר לאחר היותם במדבר, לאחר שנגאלו באותות ובמופתים מעבדות מצרים, אשר לאחר שזכו לעמוד במעמד הר סיני ולשמוע קול אלקים מדבר אליהם - רצו פתאום לשוב מצרימה כי לא היה להם בשר! וי לעם המוכן להמיר את גדולתו ואת קדושתו בתפריט של מאכלים. אלה שבגלות נשארו בדיוק אותו עם הממיר גדולתו בבצלים...
יא:טז אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ
מי שמוסר נפש על ישראל יכול להיות מנהיג
כתוב בתנחומא שה' הורה למשה לקחת את אלה שהיו השוטרים במצרים. הם לא היו תלמידי חכמים גדולים או צדיקים, אלא השוטרים שמסרו נפשם על עם ישראל במצרים. הנוגשים המצריים היו מכים את שוטרי ישראל אם ישראל לא הכינו את מניין הלבנים הנדרש, שלא פחת גם אחרי שפרעה הורה להפסיק לתת לישראל תבן. בכל זאת, לא היו השוטרים מוסרים את העם בידי הנוגשים, אלא אמרו: מוטב שאנו נלקה! לכן דווקא הם "ונשאו אתך במשא העם". מכאן אתה למד, שמי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד, לגדולה ולרוח הקודש. וזו חובתו של כל מנהיג.
הקב"ה לא בוחר אדם להיות מנהיג משום שהוא גדול בתורה או בזכות "כושר מנהיגות", אלא הקב"ה בוחר מנהיגים אחרי שהם עמדו במבחן אחד, והוא אהבת ישראל. משה רבנו חי בבית פרעה בין גויים, והוא עמד במבחן של אהבת ישראל. הוא ראה גוי מכה יהודי, והרג את הגוי! וזה היה לפני שלמד תורה ולפני שעמד בהר סיני. גם עם אברהם אבינו כרת ה' את הברית רק לאחר שהציל את לוט.
לא קל להיות מנהיג
"אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו לבנותו, נקרא על שמו... וכן אתה מוצא שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו. בשלשה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה... נתן נפשו על ישראל נקראו על שמו שנאמר לך רד כי שחת עמך.... נתן נפשו על הדיינין ונקראו על שמו ". מנהיג צריך מסירות נפש וזה לא קל. לכן אנו רואים שהנביאים והמנהיגים ניסו להתחמק מעול המנהיגות. כאשר ה' אומר למשה ללכת ולהנהיג את העם, הוא מסרב ואומר: אני עשיתי להם טובה כשהרגתי את המצרי, ואילו למחרת שניים מהם הלשינו עלי - אני לא רוצה להיות מנהיג. וכן אומר הקב"ה ליחזקאל, כאשר ממנה אותו: "בן אדם, שולח אני אותך אל בני ישראל, אל גוים המורדים אשר מרדו בי, המה ואבותם פשעו בי, עד עצם היום הזה. והבנים קשי פנים וחזקי לב, אני שולח אותך אליהם. ואמרת אליהם: כה אמר ה' אלקים; והמה - אם ישמעו ואם יחדלו, כי בית מרי המה, וידעו כי נביא היה בתוכם ". אתה חייב ללכת ולומר את האמת. את שלך תעשה. אם ישמעו - טוב, ואם לאו - זו בעיה שלהם. ולא רק זאת, אלא "ובית ישראל לא יאבו לשמוע ". אל הקב"ה לא שומעים, קל וחומר שאליך לא ישמעו, אבל בכל אופן - לך. "הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם... לא תירא אותם ". על כל יהודי מוטלת מצוות תוכחה, ולא משנה אם ישמעו או לא ישמעו. יותר מזה אומר הקב"ה למשה ולאהרן: "היו יודעים שטורחנים וסורבנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים " - על מנת זה ולמרות זה!
יא:כג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הֲיַד ה' תִּקְצָר
גם צדיקים יכולים להיכשל בחוסר אמונה
וכמה קשה האמונה. אפילו הצדיקים הגדולים נכשלים בזה מדי פעם, לרגע. במשה רבנו כתוב: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר". הם התעלו במעמד הר סיני, והם עולים לארץ הקודש - ופתאום מה חסר? בשר. הם אומרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים...". והקב"ה עונה: ניתן להם בשר "עד חודש ימים...". ומשה שואל: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?!" וה' עונה: "ויאמר ה' אל משה, היד ה' תקצר?!" לרגע משה נכשל בחוסר אמונה (מתוך לחץ). הנגע הזה של חוסר אמונה וביטחון, הנגע הזה של הפרקטיות, הוא מכה שנחתה אפילו על משה רבנו.
וכן אצל ירמיה בזמן שהבבלים צרו על ירושלים, אמר ה' לירמיהו: כשחנמאל יבוא אליך, ויציע למכור לך אדמה בענתות, קנה את השדה. ואכן "ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי אשר בענתות, ואשקלה לו את הכסף..." - ירמיהו קנה את השדה למרות שהוא ידע שאת השדה הזה כבר לא יראה. אחר כך אמר לו ה': "כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל, לקוח את הספרים האלה [של המכר] את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. כי כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". השיב לו ירמיהו: "אהה ה' אלקים, הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרעך הנטויה, לא יפלא ממך כל דבר. עושה חסד...", ובאותה נשימה הוא הוסיף: "הנה הסללות באו העיר ללכדה, והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר, ואשר דברת היה והנך ראה. ואתה אמרת אלי ה' אלקים, קנה לך השדה בכסף והעד עדים, והעיר נתנה ביד הכשדים". אמר לו ה': "הנה אני ה' אלוקי כל בשר, הממני יפלא כל דבר?!" ה' אמר לו: אתה בעצמך אמרת זאת, אבל לא שמעת מה שאמרת, לא האמנת במה שאמרת.
אם אנו שומעים גדול בישראל שאומר שאסור להתגרות בגויים ושצריך להחזיר שטחים, ואם משה וירמיהו נכשלו לרגע, אנו יכולים להבין את חוסר האמונה שבעם ושבקרב ה"דתיים". הבעיה היא שהם מכתירים את חוסר האמונה בהצהרה של אמונה, ולהם אנו צריכים לומר: "היד ה' תקצר?! ".
כתוב בפסיקתא : "'אנוכי אנוכי הוא מנחמכם, מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן ' - מי את? למה את מתייראת, שמא אין את יודעת מי את? אין את בתו של אברהם בתו [של יצחק ובתו] של יעקב, ובתם של שלשה הררי עולם, ואת מתיירא מן ברייה ומן אנוש שהיום הוא חי למחר הוא מת, מאנוש ימות?! אלא אין את יודעת מה עשיתי [לכל] מי שנזדווג (לאברהם) [להם]?! אמרפל שנזדווג לאברהם תחילה להשליכו לתוך כבשן האש לא הצלתי אותו וחזרתי אותו בידו... מי את ותיראי, ובתו של אותם ומתייראת? שאבותיכם, כל מי שנזדווג להם נפל לפניהם, אף אתם, כל מי שיבוא ויזדווג לכם נופל לפניכם". בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם. ובכל דור ודור יודעים מה קרה בדור הקודם, ובכל זאת מתייאשים מן הגאולה!
המשך הפסיקתא: "'ותשכח ה' עושיך... ' - היו ישראל מתפחדין, שהיו לקוחין למיתה ולהריגה, ונתייאשו מן הגאולה". וכך זה היום, מפחדים מאמריקה. ובמלחמת יום כיפור, שילמנו מחיר של חייהם של אלפי צעירים, משום שלא פתחנו תחילה במלחמה, מתוך פחד מה תגיד אמריקה. ואחר כך עוד באים וטוענים שאמריקה הצילה אותנו. כתוב בגמרא: "רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה". גולדה מאיר אמרה שאינה בטוחה אם עשתה טעות, כי אולי "מחיר הבחורים שווה בשביל למנוע קרע עם ארה"ב"! ורבין אמר: "אם תנטוש אותנו ארה"ב, קיומנו בסכנה". "אלה אלוהיך ישראל". מילא אלה, אבל מצטרפים אליהם קולות של המון "דתיים" בטענות של "התגרות בגוים", "שטחים". חוסר אמונה זה נובע מזה שאין לנו זהות יהודית: "מי את!" - אינכם יודעים מי אתם?! בניהם של שלושה הררים! ואתם מסתכלים על עצמכם כגמדים.
הישועה תבוא דווקא כשנהיה מבודדים, כי כל זמן שיהיה לנו בעל ברית אחד, נתלה את ישועתנו בו. הישועה תבוא כשישראל ידעו לומר: "הקב"ה הציל אותנו"! וכשיתייאשו מן הגאולה. אבל כל זמן שיש אמריקה וטוגו , אנו נאמר שהם הצילונו. משום כך, העימות חייב להיות בין היהדות לאסלאם, כמו במצרים. שם היה עימות מיהו האלוקים, השה או ה'. כשהמלחמה בערבים בגויים תהיה מלחמת דת, תבוא הגאולה.
יב:א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח
מסירות הנפש של אשת המנהיג
דרשו חז"ל: "האשה הכושית' - וכי כושית הייתה, אלא מדיינית הייתה... ומה ת"ל כושית? מה כושי משונה בעורו, כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים". אחר כך, בהמשך המדרש, דרשו על המלים החוזרות "כי אשה כושית לקח": "למה נאמר, לפי שהוא אומר על אודות האשה הכושית, אלא מה ת"ל כושית לקח, יש לך נוחה ביפיה ולא במעשיה, במעשיה ולא ביופיה, כמו שנאמר: נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. זאת נאה בנויה ונאה במעשיה. לכך נאמר אשה כושית לקח". כלומר, צפורה הייתה נאה הן במעשים והן במראה. נשאלת השאלה: הלא יכלו חז"ל לכלול שני דברים אלו בלימוד אחד, ולומר "כושית - מה ת"ל, שהייתה נאה הן במעשיה והן בנויה". מדוע לא עשו כך חז"ל? ועוד: מדוע כתוב "כי אשה כושית לקח"? וכי זו הסיבה שבגללה דיברה מרים במשה?!
ועוד, מנין ידעה מרים שמשה פרש מאשתו? הרי זה סוד ודבר שבצנעה. אומרים חז"ל בספרי: "מנין הייתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראתה... ר' נתן אומר: מרים הייתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה 'אלדד ומידד מתנבאים במחנה'. כיוון ששמעה צפורה, אמרה: אוי לנשותיהן של אלו, אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני , ומשם ידעה מרים". גרשום רץ ומספר לאביו שאלדד ומידד מתנבאים, ומתוך תגובתה של צפורה, מזה שאמרה: "אוי לנשותיהם, שעכשיו גם הן יצטרכו לסבול", הבינה מרים שמשה רבנו פרש ממנה. זו הסיבה שהתורה אמרה "כי אשה כושית לקח" - נאה במעשיה. מרים ראתה שלפניה יש צדקת, שאינה מתלוננת ואינה מתרעמת על כך שהיא סובלת מתפקידו של בעלה. רק במקרה ובדרך רמז גילתה שמשה אינו עוסק בפריה ורביה. על זה דיברה מרים על משה - כיצד ייתכן שמשה יפרוש מצדיקה כזו, שמעשיה נאים כל כך? גם אם הוא צדיק, בכל זאת, אשתו צדיקה לא פחות ממנו. ולכן חזרו חז"ל וסיפרו על מעשיה, כי מעשיה היו מיוחדים, ולא כמעשי שאר הנשים, אפילו הטובות.
אבן עזרא כותב על פסוק זה: "ומה נכבד דברי קדמונינו שאמרו על הזקנים אשריהם ואוי לנשותיהם". מסירות הנפש של האישה צריכה להיות גדולה פי כמה וכמה משל בעלה המנהיג, שהרי היא צריכה למלא תפקיד גם של אישה וגם של בעל, לטפל בילדים, להיות מוכנה למעצר של בעלה, והיא מיטלטלת. לבעלה יש זמן לכל ילדי ישראל ונשות ישראל חוץ מלה ולילדיה. לא כל אישה יכולה לעמוד בנטל כזה. מסירות כזו לא נמצאת בכל אחת. וזה מה שכתוב "אשת חיל עטרת בעלה " - עטרת, ממש כך. אשת מנהיג, שממלאת תפקיד של אשת מנהיג, שסובלת אך שותקת, כי יודעת שבעלה מוכרח לעשות את מה שהוא עושה, אישה כזו היא באמת עטרת בעלה, "אשת חיל". וידועים דברי חז"ל על אשת קורח לעומת אשת און בן פלת .
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
אהבת ישראל עם 'קבלות'
"והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרים אותם... והיו אומרים: מוטב לנו ללקות ואל יכשלו שאר העם ". בפרשת 'בהעלותך' אנחנו עדים לאירוע מיוחד במינו: בחירת מנהיגים. התורה 'משתפת' אותנו בשיקולים שמאחורי בחירת מנהיגים בישראל, ומיותר לציין עד כמה פרשה כגון זו צריכה לעניין אותנו בתקופתנו. לא פעם בעבר כבר עסקנו בפרשת בהעלותך בנושא זה, והפעם נעשה זאת מזוית קצת שונה.
מתוך המכלול הגדול של תכונות וכשרונות, מה באמת חשוב שיהיה בו במנהיג יהודי? הרי אין אדם מושלם בעולם, ומה שיש בזה אין בזה. אם כן, כיצד נדע לבחור את האדם המתאים שיוביל אותנו, מבין רבים וטובים בעלי מידות תרומיות כאלו ואחרות!
סרבו למסור
כאשר משה, הנופל תחת נטל המעמסה, פונה לה' למצוא לו שותפים לדבר מנהיגות, ה' מצביע בפניו על המאגר ממנו יקח את המנהיגים הנדרשים: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ". ומפרש רש"י: "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם". אכן, גם אנחנו מכירים את השוטרים עליהם מדובר כאן, מהסיפור המיוחד במינו שבפרשת 'שמות'. כאשר פרעה הטיל על בני ישראל מכסת-עבודה בלתי אפשרית, הוא מינה נוגשים מצרים שיכו את אלו שלא יעמדו בו. לנוגשים היו מתווכים יהודים, שהיו צריכים למסור להם את שמות היהודים שלא עמדו במכסה. אלו הם "שוטרי בני ישראל", שהיו אמורים להיות מעין 'קאפו' יהודים. אבל שוטרים אלו, להבדיל ממקרים אחרים עגומים ומוכרים, סרבו למסור את שמות היהודים שלא עמדו במכסה. והתוצאה? הנוגשים היו מכים מכות-רצח את השוטרים הסרבנים, במקום את העבדים היהודים!
גדלות שאין דומה לה
אם ננסה להעמיד בדמיון שלנו את המציאות הזו מול העיניים, ולא נתייחס לדבר כאל עוד ספור ששמענו בגן, תעבור בנו צמרמורת מול גדלות הנפש של השוטרים הללו. התנהגות מסוג זה - אין דומה לה. לא יתכן ציור יותר ממשי לאהבה, לאכפתיות, לאחריות של בעל משרה, כלפי האח היהודי. לא רק שהם לא השתררו על הנתונים למרותם, כפי שבמקרים רבים מדי אנשים במעמדם עושים; לא רק שלא ניסו לנצל את מעמדם לקבלת טובות הנאה; אלא השוטרים האלו הבינו, שהתפקיד שהם קיבלו מחייב אותם לפעמים לקבל על עצמם את הסבל שאחיהם היה אמור לסבול! את זה ראה ה', ולא שכח. ברגע שהיו דרושים מנהיגים, לא היה ספק למי יש לפנות מתוך כל האישים המיוחדים, התכונות והכישורים שהיו מצויים בעם ה' למכביר, ה' הצביע על אלו שהיו מוכנים לסבול למען אחיהם. זה בדיוק מה שנדרש ממנהיג. ה' לא ביקש למדנים, ולא, להבדיל, אנשים בעלי כריזמה ולשון שנונה; לא גאונות ולא כשרון ארגוני. דבר אחד: אהבת ישראל ממשית.
למי שיפקפק במרכזיות של התכונה הזו, ויטען שיש כאן קצת הגזמה, שהרי משה רבנו, אבי המנהיגים, לא נבחר מסיבה זו - נזכיר שלפי חז"ל, גם משה וגם דוד, שני המנהיגים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית, נבחרו בדיוק מסיבה זו. חז"ל מלמדים אותנו ששניהם נבחנות ברעיית צאן, שדרכה ראה ה' שיש בהם את התכונה הבסיסית של הרחמנות, והנכונות לסבול למען הנתון למרותך.
לא נאומים
וכאן צריך להדגיש ענין חשוב מאד. היום כולם מדברים על "אהבת ישראל". אך נא לא לטעות. כאשר ה' ביקש ממשה לבחור את המנהיגים, הוא לא הפנה אותו לאנשים שיודעים לנאום יפה על אהבת ישראל, או לתת שעורים על אהבת ישראל וסגולתו. הקב"ה חיפש אנשים עם 'קבלות' ו'קבלות' באהבת ישראל זה רק מי שהוכיח שהוא מוכן לסבול סבל ממשי בשביל עמו ולמסור נפש למענם.
למסור את השם הטוב למען העם
זה כל כך מתוק לקרוא שוב ושוב את המדרש הזה על שוטרי בני ישראל של פעם. כי זה כל כך מה שאנחנו צריכים, וכל כך מה שאין. הנכונות לשבור את הכלים למען עם ישראל, ולסבול למען האחים בלי חשבון אישי. בכלל, כדאי לשים לב שמסירות נפש למען העם, זה לא רק נכונות למות למענו. יש לפעמים דברים שבפועל הם קשים יותר. הנכונות להיות שנואים בגלל מה שאתה עושה מתוך אהבת ישראל. הנכונות לשבת בבית הסוהר למען עם ישראל, ולהיות מנודים בעיני 'הזרם המרכזי'. עם ישראל לא יכול להיגאל בלי אנשים שמוכנים מתוך טהרת לב שיתקיפו אותם, שיגנו אותם, על מה שעשו או אמרו למען העם, ואשר לא ירוצו לתקשורת בפניקה כדי להתנצל בפני מגינהם. כן, אנשים שמוכנים להקריב את שמם הטוב לטובת עמם.
ביום שיגיעו בנים עד משבר וכח אין ללידה, אלו, יראי ה' ואוהבי עמו, יהיו האנשים שעם ישראל יוכל לסמוך עליהם.
© כל הזכויות שמורות