בהר סיני

בהר סיני

כה: כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת-כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי

לה' הארץ ומלואה

אומרים חז"ל: "'כי לי הארץ' - אל תרע עיניך בה; 'כי גרים ותושבים אתם' - אל תעשו עצמכם עיקר. וכן הוא אומר: 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו ', וכן דוד אמר: 'כי גר אנוכי עמך, תושב ככל אבותי '; 'אתם עמדי' - דיו לעבד שיהיה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם". פירוש: כשתהיו שלי, תלכו במצוותי ותהיו שלי, ותודו שאתם ושלכם שלי, אזי הארץ וכל אשר בה יהיו שלכם.

אצל הגוים והתרבות הזרה, נוצרו כל מיני השקפות באשר לרכוש, ולמרות ההבדלים השטחיים ביניהם, כולן מבוססות על התפיסה שהארץ והרכוש שייכים לבני האדם, ולענין זה אין הבדל בין מה שכינו הגוים "קפיטליזם" או "סוציאליזם" או "קומוניזם".

בין אם הגוי טוען שהרכוש הוא נכס פרטי, ובין אם הוא טוען שהרכוש הוא נכס החברה, הוא מתכוון לומר שהוא רכושו של האדם. לא כן אצל הקב"ה, שתורתו אומרת שהכל שלו, ורכוש ונכסים ניתנו לבני אדם רק לשימוש. משום כך, כאשר הקב"ה גוזר על נתינת צדקה, חובה וגזירה היא לתת לעני, כי אין הצדקה באה כלל וכלל מרכושו של העשיר, שהרי אין לעשיר כלל וכלל בעלות על מה שניתן לו מן השמים. ולכן כופין אדם לתת את מה שהצדק של הקב"ה מצווה עליו, וזאת כוונת דברי חז"ל : "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו".

כל פעם שנאמר במקרא "לי", הכוונה היא "שלי", עם כל התנאים שבכך, כגון "כי לי כל הארץ"; "כי לי כל בכור ", "והיו לי הלוים ", "כי לי בני ישראל עבדים ". בפסוק אחרון זה תירגם יונתן: "ארום דילי הינון בני ישראל משתעבדון לאורייתי...". כלומר, אין אדם בעולם שהוא בן חורין, אין בני ישראל בני חורין, אלא שלי הם, עֲבָדַי המשועבדים לי ולתורתי, ואם כן איך יתכן שיהיה לאדם רכוש, הלא מה שקנה עבד קנה רבו, ועל אחת כמה וכמה בעבד של אדם אחר, כאשר אין קנייה בעוה"ז לא לעבד ולא לרבו שגם הוא בן אדם, כי הרי הקב"ה הוא קונה שמים וארץ.

המעיין במלה "לי", יראה שהיא עולה בגמטריה ארבעים, ובזה רמז לנו הקב"ה רמז חשוב: הרי האדם נוצר לארבעים יום, והתורה ניתנה לאחר ארבעים יום, והאדם לוקה ארבעים מלקות, והעולם נענש בארבעים ימי גשם במבול. יֵדע האדם בישראל שהכל - העולם, העונש, והוא עצמו - אינם אלא ברשותו של הקב"ה, שהכל הוא "לי", ארבעים.

כה:לח לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לאלוקים

היושב בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חז"ל: "'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'- מיכן אמר: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל היוצא לחו"ל כאילו עובד ע"א, וכן בדוד הוא אומר: 'ארורים הם לפני ה', כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים ". וכי עלת על דעתינו שדוד המלך עובד עבודת אלילים? אלא שהיה דורש ואומר: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו מלכות שמים, וכל היוצא חו"ל כאילו עובד ע"ז". ועוד אמרו : "וכן היה ר"מ אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית [דהיינו קבלת עול מלכות] ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא".

סירובם של ישראל להידבק באמונה ובבטחון במצות ישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל המצוות, הוא שהביא ועוד יביא ח"ו אסונות לאומיים. כך אמרו חז"ל : "ריש לקיש הוי סחי בירדנא [רחץ בירדן], אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא [רבב"ח עלה מבבל ללמוד תורה והושיט לריש לקיש את ידו]. אמר ליה [ריש לקיש]: אלקא, סנינא לכו! [שבועה שאני שונא אתכם, יהודי בבל, ופירש רש"י: "לכל בני בבל, שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא, מלשוב לשרות בבית שני"], דכתיב: 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז ', אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

חטא זה, סירוב היהודים לעלות מהגלות, הוא החטא הקדמון שחסם את הדרך בפני הגאולה הסופית כבר בבית שני. וחטא יהודי בבל חוזר על עצמו היום, כשיהודי הגלות יושבים בשלוה בארץ נכר, רח"ל, בעיוורון ובקוצר ראות, בחוסר חזון ובהיעדר אמונה. ולזאת התכוון ענק הרוח, רבי יהודה הלוי, בספרו גדול המחשבה ורחב הדעת : "החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה [סירוב היהודים לעשות את המאמץ לשוב אל ארץ ישראל] הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני, כמה שנאמר: 'רוני ושמחי בת ציון [כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'] '. כי כבר היה הענין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה, אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה - שלא ייפרדו ממשכנותיהם ועניניהם".

כה:נה כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם

אסור להיות עבדים

ועל זה אמר רבי יוחנן בן זכאי : "מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף [שהיא נרצעת]? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. ור"ש בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים. והוצאתים מעבדות לחירות. והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם". בגלל פחד הגוים הפכנו להיות עבדים להם בדעתנו ובנפשנו, ומגיע לנו עונש של עבד נרצע: "ועבדו לעולם ". כי מי שלוקח לו אדון בשר ודם משום שהוא מפחד ממנו וסומך עליו ונשען על כחו וחסדו, הרי הוא כופר בהקב"ה, באדון האדונים. ולא רק זה, אלא הוא מחלל את השם, כפי שאמרו חז"ל : "'כי לי בני ישראל עבדים... אני ה' אלקיכם ' - מה תלמוד לומר? מלמד שכל המשתעבד בהם למטן, מעלין עליו כאילו משתעבד למעלן". והכוונה הפשוטה היא, שהקב"ה הוציא את בני ישראל מעבדות במצרים כדי לקדש את שמו בהראותו לגוים את כחו וגבורתו, ואם כן, כאשר שוב משתעבדים ישראל, איה כחו ואיה גבורתו? אין לך חילול השם גדול מזה, והרי זה כאילו הקב"ה כביכול משתעבד בידי הגוים. ואם כך הוא כאשר הגוי עולה על ישראל ומשעבד אותו, מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, כאשר מתוך פחד מהגוי וחרדת אדם ויראת בשר ודם. משעבד היהודי את עצמו לגוי, ולוקח לעצמו אדון על אדונו הקב"ה, רח"ל? וכי יש חילול השם גדול מזה? חיגרו שקים, סיפדו והילילו ישראל.

בתקופה זו של התחלת הגאולה, של עקבות משיחא, כאשר הקב"ה בחסדו ולקראת הגאולה בעתה, דורש מאתנו קידוש השם העומד על עמוד התווך של אמונה ובטחון בה' - אנו ובנינו וזקנינו שקענו בבוץ של גלות ופחד מהגוי, והרמנו על נס עלוב את הפחד והשפלות של "אסור להתגרות באומות העולם", ענין שהורתו ולידתו העגומה בגלות ובעלבון ובשפלות - והעיקר בחילול שמו הגדול של מלך מלכי המלכים. ואם מושג זה היה מתאים לשפלות הגלות, כאשר בלית ברירה היינו לעבדים ולשפחות לגוים, ללא כח וללא אפשרות להתרומם ולהגן על עצמנו, איך נעז להביא לתוך ארצנו, ארץ הקודש. ארץ חמדה. ארצו של הקב"ה. את אותו מושג מביש ועלוב של "אסור להתגרות באומות העולם"? והרי כאשר הקב"ה העניק לנו את הנס והאות והמופת הגדולים והעצומים ביותר מאז נצחונות בית החשמונאים. נשארנו אותה תוצרת גלותית, אותו עבד לגוים. אותו עבד לעבדים, עם אותה נפש שפלה שבגללה גזר הקב"ה מה שגזר על אבותינו במדבר.

חייבים להתגבר על הפחד

אדם רשאי לפחד, אבל הוא חייב להתגבר על הפחד. אין יהודי שלא מפחד. אבל אסור לירא. ולגבי אלה המפחדים מהמשטרה, בואו ונלמד מאויבינו. הם לא מפחדים ממשטרה ומצבא, ואנו כן מפחדים?! חייבים להתגבר על הפחד, כי מי שמפחד הוא עבד, ואסור ליהודי להיות עבד. עבד עברי עובד שש שנים, ואם הוא רוצה להמשיך להיות עבד, רוצעים את אוזנו. אמרו חז"ל: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' - עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בה ". אנחנו הפכנו לעבדים בפחדנו מערבים, מהממשלה. אם נמשיך כך, הקב"ה יאמר: "'מידה כנגד מידה' - לא יראתם ממני, לכן אני אביא עליכם את הערבים, שמהם תפחדו". המצב הזה, שאנו מפחדים מבשר ודם ולא מפחדים מהקב"ה, הוא חילול ה' שעוד לא היה.

ולא עבדים לעבדים

הבוקר שלחתי מברק לשגריר האמריקני, תומס פיקרינג, ובו נאמר: "התערבות ארצות-הברית בעניינים הפנימיים של ישראל הפכה לבלתי נסבלת. הינך השגריר של ארצות-הברית בישראל ולא הנציב העליון. אנו דורשים להפסיק מייד את הלחצים על ישראל".

חברי הכנסת, אם נמשיך להיות גרורים אומללים, קבצנים גרורים, ניהפך לגרורים דקים ופחותים, פחותים כזית. ההיגררות אחרי האמריקנים תמשוך אותנו חס-ושלום לשואה לאומית. "כי לי בני ישראל עבדים", קובע הפסוק, ולא עבדים לעבדים, וודאי שלא עבדים לגויים.

אני מציע להדגיש את העצמאות, את הריבונות ואת החירות של המדינה בפני וושינגטון בצורה הכי ברורה - על-ידי החזרת השגריר מוושינגטון לשבוע ימים. אני מציע שננצל את השבוע הזה כדי לחזור לאבינו שבשמים ולהכריז לעצמנו כי "רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום ", וכי "פלגי מים לב מלך ביד השם, על כל אשר יחפץ יטנו ".

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

היפלא מה' דבר?!

בשבת אנו מפטירים בפרק חשוב בירמיהו, פרק רב לקחים לנוכח תבוסתנותם של מנהיגי המדינה היום. פרק ל"ב בירמיהו מספר על הנביא ירמיהו העצור ב"מעצר מנהלי" (מעצר פוליטי) מטעם המלך ב'אשמה' שהוא הוכיח את העם וניבא שיהיה חורבן. ה' מגלה לירמיהו בעודו עצור, שבקרוב יבוא בן דודו למכור את שדהו בענתות הכבושה בידי הגוים והוא מצווה על ירמיהו לקנותו, וכך היה. לאחר מכן מתפלל ירמיהו לה': "אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרועך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר " - אין דבר שאינו ביכולתך! ירמיהו מאריך בתיאור כוחו של הקב"ה ואיך שבעוונות ישראל ירושלים לכודה ונתונה במצור ברעב ובדבר. אך לבסוף הוא שואל לפתע בתמיהה: "ואתה אמרת אלי ה' אלוקים קנה לך שדה בכסף והעד עדים - והעיר נתונה ביד הכשדים?! " דהיינו, וכי איזו תועלת ישנה בקניית שדה בעיר כבושה? והרי החורבן מתקרב?

מדהים. לפני דקה אחת אמר ירמיהו בגילוי של אמונה תמימה את המילים האלמותיות: "לא יפלא מה' דבר", והנה עוד לא הניף עפעף והוא אומר דברים מנוגדים בתכלית, מלאים פקפוקים.

קטנות אמונה של צדיקים

ספקנותו זה של ירמיהו איננה ללא תקדים. גם כששרה אימנו התבשרה שתלד בן היא צחקה ולא האמינה. חז"ל גם מביאים דוגמאות רבות על היסוסים של גדולי האומה ועל קטנות האומה שגילו לעיתים. כל זאת ללמדינו על חשיבותו של הביטחון בה' ועל הקושי הגדול להיות מאמין שלם, עד כדי כך שאפילו צדיקים גדולים יכולים ללקות בחוסר בטחון.

רשע ובוטח בה'

מאידך - על הפסוק בתהילים "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו" - אומר רש"י: "אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו". צדיק יכול להיות לקוי בחוסר בטחון בה', ואפשר שדווקא רשע יצליח לרכוש לעצמו מידה נעלית זו, שעם כל חטאיו בוטח הוא בה'. משמע, שמידה זו דורשת עמל רב להשיגה ולפתח את הטבעיות שבאמונה וביטחון, בנוסף ובמקביל לחינוך היהודי הרגיל שמקבלים. המציאות מוכיחה שיתכן שיהודי פשוט יבטח בה' בצורה עמוקה יותר מאשר גדול בתורה שמרוב פלפול מצליח לסרס את המושג של ביטחון.

באמת, ממה יש לפחד?

וכך ה' עונה לו שוב: "הנה אני ה' אלוקי כל בשר - הממני יפלא כל דבר?!" ממש אותם המילים שהוציא מספר דקות קודם לכן ירמיהו עצמו מפיו, אך ככל הנראה לא האמין בהם מספיק! ואת אותם המילים אומר ה' לאברהם: "היפלא מה' דבר? למועד אשוב אליך ... ולשרה בן!" .

מי מאיתנו יקום ויכריז כלפי עם ועדה: להסיר את עול הגוים מצווארינו! לא לפחד מהגוי! לבטוח - באמת בה'! ממה יש לפחד? מבשר ודם בוושינגטון או באו"ם? אם נעשה את רצונו - הוא יעשה את רצונינו. היפלא מה' דבר?!

מבט מבין חומות הכלא על ההבדל בין חיי העבד לחיי האסיר

אני כותב שורות אלו ביום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, שעה שאני יושב כעציר בתא מעצר בשפלה, ימים ספורים לאחר שנגזרו עלי תשעה חודשי מאסר, והובלתי ישירות לכלא. ומכיוון שמאמרי זה אמור לראות אור לקראת שבת פרשת "בהר", אנצל את הקשר בין מצבי, לנאמר בפרשת בהר אודות העבדים: "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" .

 מה מגונה בלהיות עבד?

אנחנו מוצאים שהתורה רואה בשלילה רבה את המושג של יהודי כעבד. משום כך, הגבילה התורה, גם לגבי המוכר עצמו לעבד מחמת עוניו, וגם בנמכר בגניבתו, את זמן העבדות עד שש שנים לכל היותר. עבד הרוצה להרחיב את תקופת עבדותו - חייב אדונו לרצוע את אוזנו, כנאמר בפרשת "משפטים", וגם אז הוא ישאר עבד רק עד היובל. וכך אמרו חז"ל : "מה נשתנה אוזן מכל האיברים שבגוף? אמר הקדוש-ברוך-הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'וכי לי בני ישראל עבדים [עבדי הם]' ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה אדון לעצמו - ירצע!". מה מגונה כל-כך בלהיות עבד? לכאורה, בסך-הכל מדובר בפועל - "עובד", והרי "גדולה מלאכה "... מה אם כן, מונע מעבד מלהיות היהודי הצדיק וירא השמים ביותר? מה כל-כך פגום בנפשו של העבד?

 איבוד האישיות והחופש האמיתי

התשובה היא שעבד אינו סתם פועל. הוא אדם שמבטל את אישיותו כלפי בשר ודם אחר באופן מוחלט. רצונותיו של העבד הופכים להיות רצונות אדונו. הוא בטל; משועבד. הוא נתון תחת רצונו ושאיפותיו של אדם אחר, והוא מאבד את אחריותו על חייו. בכך העבד מאבד את יכולתו לפתח את רוחניותו ולהעשיר אותה, כדי להתקדם לעבר מימוש מטרת היהודי - התקדשות והתקרבות לה' ולמידותיו. היהודי צריך להיות בעל אישיות עצמאית וחופשית הכפופה רק לה' הבלתי מוגבל, ולהיות אחראי על מעשיו ודרכו. מהעבד - כל זה נמנע. הוא נמחק, כולו ראי של אדוניו.

שנת היובל קובעת שכל יהודי באשר הוא, הינו חופשי. אבל לא חופש פרוע כפי שנתפס המושג "חופש" בתרבות המערבית הזרה. אלא מצב בו תהיה נפשו פנויה וחופשית מכל שיעבוד זר ומוגבל - כדי שהוא יוכל לפתח אותה לקראת מימוש מטרתו מתוך קבלת העול היחידה המותרת והמחייבת - עול מלכות שמים. וכדברי רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן (המשתנה והמושפע) - עבדי עבדים הם; עבד ה' - הוא לבדו חופשי".

הבטלה מביאה לידי שעמום

והנה, למרות הגנאי הגדול של העבדות, אנחנו מוצאים בתורה את העונש של מכירה לעבדות (לזמן מוגבל, כאמור). ולא את עונש בית סוהר, שהפך היום לעונש המרכזי, ואף נחשב היום לעונש "הומני" ומתקדם. אך לא מיניה ולא מקצתיה.

מי שמכיר את המציאות של בתי הסוהר, מוצא שגם אם העבדות מבטלת את העצמאות הפנימית של האדם ואת אחריותו כלפי עצמו - הרי בית הסוהר מביא את האסיר למצב גרוע אף יותר. שהרי גם אם עבד איבד את עצמיותו, הוא לפחות צל של אדוניו, דבר שנותן לו תוכן מסוים (גם אם לא עצמאי). לעומת זאת, המצב בו דוחפים אסירים לתוך תאים (ובכך מדמים לעצמם שפתרו את בעיית הפשע) מביא למצב של איבוד צלם האדם. בבתי הסוהר נדמים האסירים לחיות ולבהמות, מאבדים כל תוכן, כל יחס כלפי ערך הזמן, שרועים על מיטותיהם ללא כל תכלית, וכל מה שמעניין אותם הוא הקיום החומרי ברמה נמוכה ביותר.

רוב האסירים מאבדים עצמאות ורצון פנימיים, מאבדים אחריות כלפי כל דבר, וכמעט ואין להם סדר-יום, דבר שאצל העבד קיים ולו בצורה המוכתבת על-ידי אדם אחר. וכך, משתלטת הריקנות על האסיר, והבטלה לא רק שמביאה לידי הדברים הגרועים ביותר אלא גם לידי חוסר תקוה עתידי. לא פלא, לפיכך, הוא האחוז הגבוה של האסירים שחוזרים לפשע שוב ושוב כבמעגל קסמים.

עצמאות בין כותלי הכלא

אמנם ישנם מעטים בעלי אופי, או בעלי תוכן פנימי, המצליחים להיות עצמאיים גם כאשר הם נמצאים בין החומות, כאילו אין חומות או סוהרים מסביבם. לאלו אין זה משנה היכן הם נמצאים. אדרבא, הנסיון וההתמודדות שלהם בבית הסוהר מחשלים את רוחם, ואת עצמאותם הפנימית, ומפתחים את האחריות והמחוייבות שלהם כלפי מטרתם בחיים. לאלו, מהווה בית הסוהר סם חיים וזרז למימוש יעודם.

פחד וחוסר אמונה ממיטות עלינו אסון וגלות

"ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח" על פסוק זה כותב רש"י: "שבעוון שמיטה ישראל גולים שנאמר 'אז תרצה הארץ את שבתותיה...' ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמיטות שבוטלו היו". מהי הסיבה לחומרת העונש בגין עוון ביטול שמיטה, עד כדי גזרת גלות, רח"ל? להבנת הענין ראוי להתבונן במושג וברעיון העומד מאחרי מצוה זו. הרמב"ן כותב: "...וכן שנינו גלות באה... על שמיטות הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית". בדברים החריפים של הרמב"ן שוב רואים ביטוי של התיחסות חמורה כלפי המבטל מצות שמיטה, אדם זה מוגדר כאחד שלא מאמין בה' ולא מודה במעשה בראשית. ואילו ההפך מובטח לאדם המאמין בה' אשר מקיים מצות שמיטה, הוא זוכה לבטחון ושלוה בארץ בזכות אמונתו המעשית בבורא עולם, וביכלתו לכלכל את יושבי הארץ על אף השביתה מעבודת השדה בשנת השמיטה.

 וזהו יסוד היסודות של היהדות "אמונה" - אמונה בה', ונכונות לעשות את המוטל עלינו תוך קבלת עול מלכות שמים, ואמונה שלמה שרק בשמירת מצוותיו נזכה לשבת לבטח בארצנו. אמונה ומצוות אינם מושגים יחסיים אשר נעשים היכן שנוח לעשותם, או שנראה לאדם שזה משתלם- זו אינה אמונה ואלו אינן מצוות. אדם חייב להתאים עצמו למצוות ה' ולא להתאים את התורה למחשבתו או לחוסר בטחונו. ולשם כך במצות השמיטה, מפרט הכתוב: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואותינו".

כך הוא טבע העולם, האדם אשר מפחד וחושב שירויח טוב יותר אם יזרע ויעבד את אדמתו דוקא הוא יסבול שעבוד וגלות מארצו ומאדמתו ח"ו, ולעומתו אדם אשר שם מבטחו בה' יזכה בגאולה וישיבה לבטח בארצו. בדור יתום זה מיהו אשר יקום ויאמר, כל הכופר במצוה להוריש אויבנו מארצנו אינו מודה במעשה בראשית, וכי הוא מתחמק מקיום דבר ה' מתוך פחד ומחוסר אמונה ביכולת ה' להגן על שומרי מצוותיו. ומי יקום ויאמר, שויתור על שטחי ארץ ישראל זו כפירה במעשה בראשית, ולא רק זו אלא שבמעשה זה יגרום לאותו אסון שכה פחד מפניו. אי שלום ואי בטחון הם נחלתו של המפחד, מחוסר אמונה, כי אותו בורא עולם שברא עולם בששה ימים ואשר הנחיל לישראל נצחון בששה ימים, נאמן להביא שלום ובטחון לשומרי מצוותיו.

שמיטה - סמל האמונה

וע"כ החמיר הכתוב במצות שמיטה יותר מכל חייבי לאוין, כי שמיטה היא הסמל של אמונה מעשית בה' ובכוחו, שאותו בורא עולם אשר יצר את העולם מסוגל גם לכלכל את העולם אף בלא עבודת האדם. אשרי האדם אשר זוכה לעלות ולדרוך על הבריקדות של חרדה מפני אדם, ואשר פורץ את מחסומי הפחד מאנוש וממשפט בני-אדם, ועל ידי כך מגיע לאמונה שלמה בבורא עולם, אשר נאמן להתיר אסורים ולהחיות מתים.

על מצוות לא 'מציאותיות'

למרות ששנת השמיטה חלה בשנה שעברה, אחד הלקחים שלה, שהוא כנראה המרכזי שבהם, חייב להישאר איתנו הלאה בנוגע לעוד הרבה-הרבה מצוות אחרות.

המצוה תוביל לחרפת רעב?

באה התורה בפרשת 'בהר', ובפיה שאלה בשם אנשים רבים: "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?" הרי זה ממש בלתי אפשרי! קיום מצוה זו יביא אותנו ואת משפחותינו לידי חרפת רעב! מצוה זו היא דבר יפה בתור חזון ערטילאי, אך היא לא מציאותית. ואז באה התורה ונותנת את התשובה: דע לך, התורה תורת חיים היא. אם היא מצווה אותך דבר, סימן שאתה יכול לקיים אותה, ואף לא יכול לחיות אחרת - "כי הוא חייך ואורך ימיך" . לך נדמה שהיא 'לא מציאותית'? אדרבא! היא החיים והיא המציאות, ואין ליהודי שום מציאות אפשרית אחרת!

בורא המציאות

ובפועל, אמנם, מה נאכל? התורה כאן, טורחת לתת תשובה על השאלה, תשובה שהיא בנין-אב וציון-דרך לכל השאלות מסוג זה שעולות ביחס לכל מיני מצוות 'לא מציאותיות' אחרות. וזו התשובה: "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים!" זהו. והענין הוא ברור. הרי מי קובע מהי ה'מציאות'? בורא העולם. הוא שקבע שאדם זורע את שדהו כמה זרעונים המתעפשים בקרקע, וראה זה פלא הם מצמיחים עצים עבותים; הוא זה שקבע את אורח החיים הזה שאדם זורע בתחילת החורף וקוצר בקיץ; והוא הוא גם אותו אחד שציוה את היהודי שפעם בשבע שנים עליו לחרוג מהדרך הזו. בשנה השביעית לא זורעים ולא זומרים, לא חורשים ולא קוצרים. שנת שבתון! וה' מבטיח שבכל זאת יהיה בסדר, הוא כבר ידאג לנו לאוכל. כי לא העץ הוא המאכיל כי אם מי שציוה עליו "גדל"! לא הלחם הוא המשביע, כי אם מי שציוה עליו להשביע! ואם אנחנו נדבק באמונה שמצוותיו לא יכולות לגרום לנו רע, אלא רק טוב הכל יסתדר - "וציותי את ברכתי לכם..." . ואכן, הפסוק שמקדים את שני הפסוקים עליהם אנו מדברים, כבר רומז לכל זה, באומרו: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה" . ואמרו חז"ל: "'ואכלתם לשובע'- אף בתוך המעים תהא בו ברכה". הקב"ה הוא הקובע למי וכיצד יבוא השובע.

קיום מצוות או מרות אמריקה

את הלקח הזה שמלמדת אותנו התורה, אנו צריכים להשליך על כל מצוה ומצוה שמתעוררת בנו לגביה תהייה שמא היא מצוה 'לא מציאותית'. הבולטות שבהן בתקופתנו, הן המצוות שלאומיות שדורנו זכה שיוטלו עליו, אך בני הדור - גם שומרי המצוות - מלאי ספקות לגבי קיומן. פעמים אינספור אנו שומעים את הטענה: "אתם לא מציאותיים!"; אם לא נתפשר על ארץ ישראל, אם נגרש את העם האויב שבתוכנו - אזי אמריקה תפסיק לתמוך בנו, ועוד מיני 'נבואות' כאלו.

מילא, כאשר אדם גלוי-ראש ונטול-אמונה טוען כך, אפשר קצת להבין אותו, למרות שטענת 'אי המציאותיות' הזו היתה צריכה להיטען על ידו כבר מהיום הראשון שחלוצים 'חולמי-חלומות' החלו לחרוש בביצות ארץ ישראל קודחות הקדחת, ולוחמי חרות החלו במלחמה 'חסרת סיכוי' נגד המשעבד הבריטי. אך סימן שאלה ענק עומד על ראשו של אדם שבכל יום ויום אומר "אלה ברכב ואלה בסוסים- ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר" , ודקות מספר לאחר מכן, הוא משנה גירסתו וטוען באוזנינו בחרדה : "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו על האו"ם ונדיבות ליבה של אמריקה נישען"... התשובה לקטני האמונה האלו ברורה: אכן, אולי באמת אמריקה תפסיק לסייע לנו. אולי. אז מה? לא אמריקה היא המסייעת, אלא רבונו של עולם. ואת הגדרת 'המציאותיות' - רק בורא המציאות קובע.

ואם הוא קבע שכיבוש הארץ וגירוש הגוי מתוכה הם מצוות, אז כנראה שהם גם דברים 'מציאותיים'...