בחקתי

כו:ג-ו אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ...

הברירה היחידה

זהו החוק הבלתי - משתנה של עם ישראל - ואין ממנו מפלט. גורלו של היהודי, אם עתידו מזהיר או משחיר, אם יהנה משלום או יחיה זוועות, תלוי אך ורק בדבקותו בתפקידו, במשימתו, בשליחותו בעולם הזה- בהרכנת ראשו ושעבוד רצונו לעול מלכות שמים. זוהי הברירה; הברירה היחידה. כל היתר - אך הבל. והזמן אוזל וההכרעה בידנו.

הקב"ה מפציר בנו, בבניו, להסכים לקבל את אשר מתחשק לו לתת לנו! המשיח מתדפק על דלתותינו, פעמות רגליו נשמעות בחוצות! וקולו של אלקי ישראל קורא : "שובו אלי, נאום ה' צבאות, ואשוב אליכם..." חושו, מהרו, בתפארת, היום - ממש ברגע זה!

זהו חוק הברזל של היהדות. מי שבא עם פתרונות שאינם מבוססים על "אם בחוקותי תלכו", אין לנו מה ללמוד ממנו, והוא הבל וריק. אפילו אם יש לו אותו מצע כמו שלנו, אך הוא מבסס אותו על ההיגיון [ולא על התורה], אין לאדם כזה מה לומר לנו.

אדם, חבר כנסת, שר שאינו מבין זאת - אינו מבין כלום. שר שמסוגל לדבר על תוכנית כלכלה ואינו משמיע את שמו של הקב"ה אינו יודע מה הוא סח. אין לו מה לומר לנו. אל תלכו בדרך אתו, מנע רגלכם מנתיבתו.

הימני הכי קיצוני, אם הוא לא פועל מתוך עול מלכות שמים, לא יביא את המשיח והגאולה. לגבי הקץ והישועה, רק אדם שמתבסס על ההלכה מסוגל להביא את הישועה. ואם לא מבינים את זה, לא מבינים כלום. השאר הבל ואין בם מועיל. ביהדות יש תהליך: אם שומרים על החוקים ומקבלים עול מלכות שמים, יהיה טוב, ולא חשוב כמה אנחנו. ואם לא, אזי אותו צה"ל שבשישה ימים רמס ודרס, במלחמת יום הכיפורים קיבל הלם ונפלו ארבעת אלפים מחיילינו. צה"ל הוא גדול כשהקב"ה רוצה, וכשהקב"ה לא רוצה, לא.

מדינת ישראל כעם ישראל הרי היא כחומר ביד היוצר. ברצותו מרחיב וברצותו מקצר; ברצותו מחריב וברצותו מעשיר. האמת היא שהמדינה עומדת היום, חס ושלום, בפני שואה כלכלית, חברתית, מדינית וצבאית, חס וחלילה. אך ורק משום שהמדינה המירה את כבודה בתבנית שור אוכל עשב. אך ורק משום שפנתה עורף להאחד והיחיד הפותח את ידיו ומשביע לכל חי רצון.

לבחור בחיים

יהודי יקר, הקב"ה נותן בידינו היום את החיים ואת המוות. הלא נבחר בחיים? האם לנו הבינה להבין, העיניים לראות, הרצון לרצות לראות? האם נבין כי רק דבקותנו באמונה שלמה ובטחון בקב"ה תביא את הגאולה, אמונה המסומלת ב"מן" ששוב יאכילנו? האם תחזינה עינינו את המשיח, האם נפעל ולא ניתן ששוב יסתר מפנינו? האם נפגין ונוכיח את אמונתנו בדרך האפשרית היחידה - ע"י מעשים, קשים ביותר, לעיתים אף מסוכנים ביותר? מעשים העומדים מול האומות בלי כל חשש, שהרי הן אינן כלל רלבנטיות; מעשים המחבקים ואוחזים את ארץ ישראל כולה, המרחיקים את הערבים, המטהרים את הר הבית, הנוטשים את טומאת הגולה ואת קללתה, והשבים הביתה. ממעשים עשויה אמונת היהודי, את אלה רוצה הקב"ה.

אם בחוקותי - גם במישור הלאומי

"אם בחוקותי" הוא לא רק במישור הפרטי של קיום המצוות, כמו שמירת שבת, כמו שנאמר "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת ", אלא גם במישור הלאומי. אתמול היה חילול השם כפול בירושלים, מצד אחד של גויים ומצד שני של יהודים. ערבים השתוללו ורגמו מכוניות בואדי ג'וז ובשער הפרחים ובשער שכם, ומאידך גיסא, המשטרה לא נתנה ליהודים להביא אבן פינה להניח בתוך הר הבית. זהו חילול השם! וקידוש השם הוא המפתח לגאולה! על הפסוק "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה " אומרים חז"ל : "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה". הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים. אם נזכה על ידי "אם בחוקותי תלכו", זה יהיה "היום אם בקולו תשמעו...". וזה היה יכול להיות אפילו שנה לאחר החורבן, וזה היה יכול להתבצע רק על ידי קידוש השם.

שתהיו עמלים בתורה

אמרו חז"ל: "'אם בחוקותי תלכו' - מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר: 'לו עמי שומע לי...', 'לו הקשבת למצוותי...'. וכן הוא אומר : 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי... כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם' ". ודאי שמדובר כאן בשמירת המצוות, אך כדי להביא את הגאולה דרוש הרבה יותר מזה. חז"ל ממשיכים לומר : "'אם בחוקותי תלכו' - יכול אלו המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הוי מצוות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו'? להיות עמלים בתורה".

כלל גדול למדנו כאן: הקב"ה אינו מסתפק בשמירת מצוות גרידא, אלא הוא דורש שמירת מצוות בעמל, שמירה מתוך עבודה קשה, אף מתוך יגון נפשי, שמירת המצוות הקשות, הדורשות אמונה ובטחון בה'. בדרך כלל אלה החוקים, שקשה לתפוס אותם, והם מנוגדים לרצונו של האדם התפוס בפח שכלו החלש ולבו המוגבל. אומר הקב"ה: אם בחוקותי תלכו, אם תלך בדרכי התורה, גם בחוקים הקשים, ולא תעמוד ותלמד אותם סתם כמצות אנשים מלומדה, אלא תעמול בהם, עבודה קשה ומרתיעה, באמונה ובטחון בה', שלזה מתאוה ה' - בזכות זה יביא את הגאולה חיש מהר.

כו:לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה

אסון הגלות

הגלות באה מתוך טעמים צודקים, כעונש על חטאיהם ועל פשעיהם של עם ישראל שהפרו את חוקיו ועברו על מצוותיו, וכמו שהזהיר הקב"ה פעמים אין ספור, ובפרטי פרטים של נוראות, כאן וכן בדברים: "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב... והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן; ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש... בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה".

וכן קבעו חז"ל כי הגלות היא שיא העונש האלקי על מרד בניו באביהם שבשמים, וכך אמרו בספרי : "'ואבדתם מהרה [מעל הארץ הטובה אשר ה' נתן לכם] ' - אחר כל היסורים שאני מביא עליך אני מגלה אתכם. קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל". וכך אנו מתפללים במוסף של החגים - "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". הרי ברור שהגלות באה למטרה ברורה, להעניש את ישראל בעונש החמור ביותר שניתן להעניש בו עם: גלות מארצו, אבדן מדינתו.

על מה הקב"ה מתחרט?

והנה במסכת סוכה אמרו חז"ל: "ארבעה [דברים] מתחרט עליהן הקב"ה שבראם. ואלו הן: גלות. כשדים וישמעאלים ויצר הרע". ברור מדוע מתחרט הקב"ה על שברא רשעים כגון כשדים וישמעאל, וכמו שכתב הרמב"ם באיגרת תימן: "ואתם, אחינו, ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו, שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך; 'ואויבינו פלילים ' ושלא עמדה על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם...". אבל מה מקום יש כאן לחרטה מצד הקב"ה על הגלות שהרי היא נוצרה למטרת חזרת היהודים בתשובה? אלא, ודאי שהגלות אכן באה כעונש כדי להחזיר את ישראל בתשובה, לחרטה על מעשיהם הפגומים והרעים. אך אם העונש מחטיא את המטרה, ואם למרות הגלות אין ישראל חוזרים בתשובה, ואינם מתחרטים, בודאי שיש מקום להקב"ה להתחרט על זה, שלא רק שהעניש את בניו האהובים ביסורים נוראים אלא שהעונש גם לא הועיל! על אחת כמה וכמה יש להקב"ה להתחרט ולהתאבל כאשר העונש - הגלות - לא רק שלא הועיל אלא אף הפך את עם ישראל לגרוע יותר!

אסון הגלות

ובכן הסכת ושמע עמי, והבן את גודל האסון של הגלות שעליו מתחרט הקב"ה מדי יום ביומו. הגלות לא רק שלא החזירה את היהודי למוטב, אלא אף פתחה לו פתח להתבוללות ולנישואי תערובת, ולהשליך מאחרי גוו את תורת ה' ואת זהותו היהודית, אך יותר מזה: הגלות הצליחה להביא את היהודי למצב הנורא ביותר שאפשר להגיע אליו - כי היא גרמה לסילוף התורה, לעיוותה, לזיופה, עד שנשכח ונסתלף הרעיון התורני האמיתי והמקורי, ואף יהודים רבים וטובים וביניהם יראי שמים ותלמידי חכמים שכחו וטישטשו את הרעיון הכולל האמיתי ושקעו במושגים והלכות מסולפים - והכל בגלל שקיעתם בגלות והיעדרם מארץ ישראל ומן החיים השלמים שאפשר לחיותם רק בה. וזאת הכוונה האמיתית של דברי חז"ל : ''עתידה תורה שתשתכח מישראל" ואף לפי רשב"י שאמר: "ח"ו שתשתכח תורה מישראל... אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו ' - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד", כוונתו שבגלל הגלות יטשטשו הרעיונות וההלכות ויצטרכו לטרוח קשה כדי למצוא את אמיתתם.

וכן נראה ההסבר למה שאמרו חז"ל: "רבי זירא כי סליק לארעא דישראל [מבבל] יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה". ולכאורה תמוה מעשה זה של רבי זירא, שאחר שהשקיע כל כך הרבה יגיעות ושנים וכוחות בלימוד, עתה כשעלה לארץ ישראל עשה נסיון לשכוח את תלמודו שלמד בבבל! אך נראה לי שהסיבה היא, שרצה להוציא מקרבו את הלימוד המהול בהשפעה הזרה והבלתי נמנעת של התרבות הזרה של הרוב הנכרי שבתוכה חיו יהודי בבל, וידע רבי זירא שהמושגים והרעיונות הזרים שינק בעל כרחו יהיו לו מטרד קשה וסתירה עמוקה לתלמוד ארץ ישראל שהוא קב ונקי, ועל כן החליט לנקות את נשמתו אפילו מתורת בבל כדי שיספוג ויקלוט את האמת כראוי ובשלמות.

וכן אנו, בגין הגלות בה חי היהודי קרוב לאלפים שנה כמיעוט בקרב רוב של גוים ובהשפעתה הבלתי נמנעת של תרבותם, מושגיהם, וערכיהם של הנכרים - נתערבו מושגים נכריים וערכים זרים לתוך מחשבתו ודעתו של היהודי, סילפו את שלמותה של תורת ה', עיוותו את אמיתה, ויצרו כעין שעטנז רעיוני שהשכיח את האמת הטהורה של תורת ה', כאשר אפילו יהודים שומרי פולחן המצוות הנוטלים את השם "דתיים" טובלים במקוה של מי התורה ושרץ תרבות הגוים בידיהם.

כו:לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן

ערבות הדדית

מלמדים חז"ל: "'וכשלו איש באחיו' - איש בעוון אחיו. מלמד שכולן [כל ישראל] ערבים זה בזה... שהיה בידם למחות ולא מיחו". וכן אמר יחזקאל: "באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו... הוא רשע בעוֹנו ימות ודמו מידך אבקש" - על שלא הוכחת אותו. וחז"ל אמרו: "אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של 603,550", ופירש רש"י: "כמנין [בני ישראל] שהיו במדבר, שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו". כלומר, יש תמיד חובה על יהודי למחות בחוטא, כי אם יהודי צדיק לא מחה ולא הוכיח בהתמדה, הוא יִסְפה בעונש הרשע, אם רוב העם הוא רשע, ואפילו כאשר רק חלק מהעם חוטא, הצדיק ייענש על שלא מחה. כולנו מפליגים באותה ספינה, וההורס את השטח שלו - מטביע את הספינה על כל מפליגיה. מושגים כמו חיים "פרטיים", וזכותו של היחיד לחטוא כל זמן שאינו מזיק לזולת, זרים ונכרים ליהדות, משום שעצם חטאו של היחיד מזיק לזולת, בזה שהוא מטמא את קדושת ישראל ומביא חורבן על כל ישראל.

כו: מ-מא וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי... אַף-אֲנִי, אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם; אוֹ-אָז יִכָּנַע, לְבָבָם הֶעָרֵל, וְאָז, יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם

הקב"ה לא יתן לישראל להישאר בגלות

אומר על כך התורת כהנים: "זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו לבין אומות העולם נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא אני מעמיד נביאי עליהם ומחזירין אותם למוטב תחת כנפי. מנין? 'והעולה על רוחכם... ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ', על כורחכם, שלא בטובתכם ממליך אני מלכותי עליכם". פירוש: הקב"ה לא יתן לישראל להישאר בגולה ולהתבולל; או שיחזרו למוטב, ואז יביא להם גאולה נהדרת של "אחישנה", או שח"ו ימלוך עליהם בעל כרחם, בחמה שפוכה. לכן, התחיל המדרש ב"זו מדה טובה לישראל", לומר שיש להם אפשרות לצאת מן הגולה בתשובה, ואם לאו, יֵצאו ח"ו על כורחם שלא בטובתם, אלא מתוך זוועות בגלות שיצטרכו לברוח מהן, מי שיוכלו.

אפשר לראות את זה מהמקרא גופא, שהרי קודם כתוב: "והתוודו את עוונם ואת עון אבותם...", ומיד אחר כך: "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל". וקשה, אם "והתוודו את עונם", הרי כבר עשו תשובה, ומדוע "אף אני אלך עמם בקרי"? אלא, שתי אפשרויות מנויות כאן: הפסוק הראשון הוא אם אכן יחזרו בתשובה, ואז תהיה גאולה נהדרת מיד, ויהיה קיבוץ גלויות בשלוה ובשמחה, והשני הוא אם לא יחזרו בתשובה, ואז היציאה מן הגלות תהיה בניסה ובבריחה ובאימה. וכך באמת אמרו חז"ל על הפסוק הראשון : "'והתוודו את עוונם...' - לצד התשובה הם הדברים, שמיד שהם מתוודים על עוונותיהם, מיד אני חוזר ומרחם עליהם...". זאת ועוד: גם אם הקב"ה יתחיל את התקופה של הָאַרְכה של עקבות משיחא ואתחלתא דגאולה ביסורים של "בחמה שפוכה", אם ישראל יחזרו בתשובה הוא יהפוך אותה לגאולה של "אחישנה". כך אומר התורת כהנים על הפסוק השני "'... או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם': לצד התשובה הן הדברים, שמיד הם מכניעים לבן בתשובה, מיד אני חוזר ומרחם עליהן...". וברור הוא.

כו:מב וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר-וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר

שם ה' על הארץ

כמו שהברית עם האבות הפכה את העם לעם של ה', ששמו עליהם, כך היא הפכה את הארץ לארצו, ששמו עליה. וכמו שכאשר העם מחולל, גם ה' מחולל, כך כאשר הארץ מחוללת ע"י גלות בניה, גם הקב"ה מחולל. כך אמר יחזקאל: "ויבוא אל הגוים... ויחללו את שם קדשי באֱמֹר להם [כלומר, בזה שהגוי אמר עליהם]: 'עם ה' אלה ומארצו יָצָאו'". כלומר, העובדה שהגוי הצליח להגלות את ישראל, שהוא עם ה', מארצו - מוכיחה לפי דעת הגוי שאין לה' יכולת, ח"ו, וזה חילול השם איום, כשהגוי מתפאר בזה ואין פתרון אחר למחיקת החילול, אלא חזרת העם לארצו.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

חוק הברזל של העם היהודי

חוק הברזל של העם היהודי הוא הפותח את פרשת בחוקותי. חוק הברזל הכלכלי, חוק הברזל הבטחוני, חוק הברזל היהודי. "האם בחוקותי תלכו!"

תשובה אחת לשאלות רבות

שאלות רבות מנסרות בחלל האויר הלאומי היום. בעיות ומצוקות, המדירות שינה מעיני אלו הסובלים מהן, ומעיני אלו הכואבים את כאבם. אבטלה, עוני, מצב בטחוני חמור, פחד מהאויב המסתובב ברחובותינו.

מה הפתרון?

איך יוצאים מה"ברוך"? והשאלות מציקות כל כך עד שבשוק שואל ההמון, האם בכלל נצא מזה? האם יש פתרון? לאן פנינו מועדות?! יש תשובה אחת לכל השאלות האלה. והתשובה היא חוק הברזל של העם היהודי. הכל מקבל משמעות אחרת ואמיתית מול מילות הנצח "אם בחוקותי תלכו". פשוט עד להדהים: אם בחוקותי תלכו - יהיה טוב. ואם בחוקותי תמאסו - יהיה רע. אין דרך ביניים, ואין דרך אחרת. ההיסטוריה היהודית עומדת במבחן של החוק הזה - כאשר ישבנו בארצנו, כעם שלם בארצו, החוק הזה עמד כחוק ניצחי שהיכה את המלך הרשע והטיב עם שלטון הצדק.

נהיינו פרקטיים, ריאלים.

אבל כשרחקנו מחוקות ה', וגם יהודים שומרי מצוות רחקו ממושגי תורת ה', התחלנו לבחון את הכל במשקל ה"ריאליות", וריאליות זו הוציאה אל מחוץ לחוק את חוק הברזל היהודי והכניסה שיקולים "פרקטיים". בעיות כלכליות פותרים ע"י הישענות על משענת הקנה הרצוץ האמריקני, לבעיות האבטלה מקימים מכון כלכלי חדש שיבחן פתרונות ריאליים לבעיה המציקה, ובה בשעה מעסיקים עשרות אלפי ערבים במקומות העבודה.

עשה כמו שהבטחנו!

יש פתרון. אחרי שה' החזירנו לארצנו, לנורמליות שלנו, אנו חייבים לחזור לגמרי לחוקותיו. לזה הוא מחכה. ואז כשבחוקותיו נלך הכלכלה תפרח, האבטלה תיעלם מאחר והאויבים יגורשו, הבטחון יגבר והפחד יפוג. הכל היא שרשרת אחת. הכל תלוי במעשינו. כשאנו נוכל לומר: "עשינו מה שגזרת עלינו", נוכל אנו לתבוע: "אף אתה עשה עמנו כמו שהבטחתנו" .

קבלת עול מלכות שמים כיסוד קיום המצוות

"והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" הגרי"מ חרל"פ זצ"ל היה דורש מהפסוק הזה את היסוד של קבלת עול מלכות שמים, וכך הוא כתב ב"מי מרום": "כי יש כלל ויש פרט. הכלל הוא קבלת עול מלכות שמים, והפרט הוא קיומי המצוות שעל ידם נעשים לעם ה' ויש הכרח שהכלל של קבלת עול מלכות שמים יקדים לכל דבר..." אמנם ע"י קיום המצוות עם ישראל נעשה לעם ה', אבל לא די בכך. דבר עקרוני הוא שעשייתם תבוא רק מתוך הקבלה הכללית - קבלת עול מלכות שמים.

וכך שנו חז"ל במשנה: "אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות". קבלת רבונותו ואדנותו של מלך מלכי המלכים ללא היסוסים הוא יסוד היסודות ביהדות. הדבר כה חשוב עד שהוא קודם את קיום המצוות עצמן.

מצווה - ציווי

והטעם לדבר פשוט. עצם המילה "מצוה" הוא מהשורש ציווי - שמשמעותו ביצוע הוראה מסוימת ולא פעולה של רצון אישי בעלמא. "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" . "עשה רצונך כרצונו... בטל רצונך מפני רצונו..." . עשיית המצוות רק מתוך הידיעה שהם ציוויו של ה' יתברך. שאם זה לא ככה, הרי ברגע שנתקלים במצוה שאינה מוצאת חן בעינינו - הן בגלל הקושי שלפעמים כרוך בביצועה, הן בגלל שזה מתנגד ל"מצפונו" של האדם או הבנתו האישית של אותו ציווי - אזי לא נבצע אותו בשלימותו. וכך נהפוך את התורה ל"שוק" בו אפשר לבחור מה שנראה לנו טוב ויפה ולהזניח מה שנראה לנו כמקולקל. דרך כזו משמעותה התאמת התורה לרצוננו (ומצפוננו) האישי שהוא בסופו של דבר הפיכת תורת ה' לתורת פלוני אלמוני.

יתירה מזאת, אפילו אם מקיימים את כל המצוות, אם הקיום לא נבע מהקבלה הכללית של עול מלכות שמים אלא מתוך שזה נראה "מוסרי" בעינינו או שזה נובע מתוך הרגל בלבד, אז הופכים את מה שהיה אמור להיות עבודת ה' לעבודה זרה ח"ו-עבודת עצמו (קרי: רצונו, מצפונו).

יש קשר מיוחד; יחס מיוחד בין עם ישראל לבורא העולם כתוצאה מקבלת עול מלכותו. "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" . כאשר רצון עם ישראל הופך להיות רצון ה', הקב"ה סולל את הדרך להשגת יעודינו ורצונינו (שהם רצונו). אז בע"ה נזכה להגשים את כל הברכות המוזכרות בהתחלת הפרשה, ה' יהיה לנו לאלוקים ואנחנו נחיה לו לעם, ויקוים בנו הכתוב "ואולך אתכם קוממיות" .