בלק

בלק

כג: ג-ד וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. וַיִּקָּר אלקים אֶל-בִּלְעָם

ויקר - לשון עראי

מפרש רש"י: "'ויקר' - לשון עראי", "קרי" הוא לשון עראי, דבר שבא פתאום ולא באופן קבוע. ובפסוק: "ויקרא אל משה" , כתוב "ויקרא" ב"אלף" זעירא, לרמז שלאומות העולם מופיע ה' רק בלשון "ויקר", רמז למדה כנגד מדה - אתם, אומות העולם, אומרים שאין לה' השגחה בעולם, ולכן אף אני לא אופיע אליכם באופן קבוע ומסודר. ולכן אמרו חז"ל: "אין הקב"ה נגלה על הגוים אלא בלילה", כמו בבלעם , אבימלך ולבן . כל אלה רצו להזיק לישראל, ולכן הופיע אליהם הקב"ה להזהירם שהוא משגיח בעולם ולהזהירם לבל יפעלו נגד ישראל. וזו מדה כנגד מדה, שהם אינם מתייחסים אליו כבלתי מוגבל, וכך הוא מופיע אליהם. ואולי יש רמז לזה בעמלק, שכתוב בו: "אשר קָרך בדרך", שחטא עמלק היה בזה שהכחיש את השגחת ה' ולא פחד ממנו, ובזה ניסה להוכיח שכל הנסים במצרים היו רק דרך "מקרה". וכך אמרו חז"ל: "'קרך' - הִקרך לפני אחרים [עשה את בני ישראל קרים לפני הגוים]... משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אע"פ שנכוה, הקירה לפני אחרים. אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו. נפל פחדן על כל האומות... כיון שבא עמלק... אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן [שהוכה], הקירן לפני אומות העולם". א"כ כוונתו היתה לקרר את היראה שראתה בה' משגיח ומנהל העולם.

ולענין בלעם יש לצרף את דברי חז"ל: "אין הקב"ה נגלה לנביאי הגוים אלא בחצי דיבור, דכתיב: 'ויִקָר אלקים אל בלעם'... אין הלשון הזה 'ויקר' אלא לשון טומאה. הוא מה דאת אמרת: 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה'". כלומר, ששכבת הזרע צריכה להיות קדושה ומקודשת, והקב"ה ברא אותה כדי לאכלס את העולם, כמו שכתוב: "לא תֹהו בְרָאָהּ, לשֶבֶת יְצָרָהּ", ולא סתם להנאת גוף האדם. ומי שמקפיד על זה מקבל עליו את מרות הקב"ה, ומודה בזה שהוא משגיח על הכל. אך מי שמוציא זרע במקרה, כאשר הוא רוצה, גם כופר בהשגחת ה'. ולכן השחתת הזרע בדרך זו נקראת "קרי", על שם פריקת עול ההשגחה, ונדבק לזה שם של טומאה. ומסיים המדרש: "אבל בנביאי ישראל בדיבור שלם [משום שהם מכירים בשלמותו], בלשון חיבה, בלשון קדושה, בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו: 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש' ".

כג:ט הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב

הגדולה שבברכות

 בלק, מלך מואב, שלח פעם את בלעם לקלל את עם ישראל, ובלעם חפץ להתנבא באיומה ובנמרצת שבקללות, אך הקדוש ברוך הוא הכריחו לברוך את ישראל בגדולה ובכבירה שבברכות, וישא משלו ויאמר: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" היתה זו הגדולה שבכל הברכות שנתברכו בהן היהודים.

ברכה ולא קללה

עם ישראל לבדד - קללה? נהפֹך הוא! בבדידותו טמונה ישועתו של היהודי וקידוש שם אלוקיו. "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ" . רק אמונה, בטחון במלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, ונכונות לקום ולעשות בכח אמונה ובטחון אלה. אם את כל זאת נבין - אשרינו וטוב לנו. אם את כל זאת נבין - הבנו את הכל. אם את כל זאת נבין - הבאנו עלינו ועל בנינו ועל בנותינו את היום הגדול לו קיווינו, נגילה ונשמחה בו. אך עלינו להבין את הכל ולא חלקים, ומי שאינו מבין את הכל כאן, אינו מבין כלום, וימיט על ראשיהם של צאצאיו וצאצאי צאצאיו קללה ושואה, חס וחלילה.

הבדידות ליהודי ברכה היא ולא קללה. ולולא הכריח אותנו הגוי להבדל ממנו, לא היינו יכולים להתקיים בגלות כפי שהתקיימנו, אלא אצים היינו להתחתן בגויים, להתבולל, להטמא ולהעלם. לעמוד בבדידות מול כל אויבינו, פרושו לחסות בצל אלוקי ישראל, אלוקי ההיסטוריה, א-ל קנא ונוקם, השומר הבטחתו לגאולה השלמה.

ישראל - מובדלים מכל העמים

אמרו חז"ל: "מהו 'הן'? כל האותיות מזדווגין, חוץ משתי אותיות הללו. כיצד? [אם אדם רוצה לחבר שתי אותיות ולהגיע לעשרה, דהיינו לאות יו"ד, יש לו תמיד שתי אותיות] א"ט - הרי י'; ב"ח - הרי י'; ג"ז - הרי י'; ד"ו - הרי י'. נמצא ה' לעצמה [כלומר, שכשהוא מגיע לאות ה', אין אות אחרת שתזדווג לה' להגיע לי', חוץ מעוד ה']. וכן האות הנ' אין לה זוג. י"צ - הרי ק'; כ"פ - הרי ק'; ל"ע - הרי ק'; מ"ס הרי ק'. נמצא נ' לעצמה. אמר הקב"ה: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם [שאר] כל האותיות, אלא לעצמן - כך ישראל אינן יכולין להידבק עם כל הגוים, אלא לעצמן מפורשים". ביהדות ההבדלה והבדלנות הן מושגים חיוביים וגדולים. ובהבדלה זו של ישראל, יש אמונה גדולה, כי המובדל יושב "לבד" (שתי המלים הן מאותו שורש, בחילוף אותיות), וישראל מצוּוה להיבדל מן העמים ולשבת לבד,

 "כך ברא הקב"ה את שבעים אומות, ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל... ומכולם לא אהב אלא ישראל" . אנו מובדלים מכל העמים. כמו שאדם שרואה את בנו משחק בשכונה עם ילדים רעים, מבדיל אותו מהם לטובתו ולהנאתו, כך הבדילנו הקב"ה מהגויים. הפסוק "הן עם לבדד ישכון" חייב להיות הדגל. הגמרא אומרת: "כתיב 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ' מאי רבותייהו אתון נמי ערביתו בהדן [ומה ההבדל בינכם לבינינו, הרי גם אתה גוי?] א"ל: מדידכו אסהידו עלן דכתיב 'ובגויים לא יתחשב'". כלומר, אנחנו לא חלק מהמושג "גויים". "המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים".

לא לפחד להיות לבד

"אברהם העברי" נקרא כך מפני שעמד מעבר אחד וכולם מהעבר השני. והוא צדק ואתו הייתה האמת. כל העניין של אמונה הוא שהאדם לא יפחד להיות לבד, לבדד. כל אדם יכול לזעוק ולצעוק "אני מאמין", אבל המדד של אמונה הוא כשהאדם לבד ושם את מבטחו בה'. זהו אדם שמאמין. אנו מנסים להידמות לה': "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום..." . מה הוא לבד, שנאמר "אין עוד מלבדו" , אף אתה תהיה לבד. הפסוק "אין עוד מלבדו" נכלל בפסוקים שנקראים "מלכויות" אף על פי שאין בו לשון "מלכות" . הסיבה: מה זה מלך? מי שהוא לבד, ואעפ"כ הוא מולך. אם הוא לא לבד, הוא לא מלך. ואם כן, אדם שלא מאמין שה' הוא לבדו, לא מאמין שהוא מלך. "ה' בדד ינחנו" , "וישכון ישראל בטח בדד" .

מובדלים בלבוש

ומכאן יש להלל ולשבח כל יהודי שמלבושו ובגדיו שונים מאלה של הגוים, ושאינו מתבייש בזה שהוא שונה מהם, וגם אינו נרתע מלעג המתייוונים, כי זכות גדולה היא ליהודי להיות מובדל במלבושו, ובזה הוא מסבב את עצמו בהכרה ובהזכרה שהוא שונה ושעליו לקבל על עצמו עול מלכות שמים ביראה ובאהבה. וז"ל ילקוט שמעוני: "'הן עם לבדד ישכון' - מובדלין הן מן הגוים בכל דבר - בלבושיהן, ובמאכלן, ובגופיהן ובפתחיהן". וכנגד אלה והמלעיגים עליהם הקפיד הרמ"א לכתוב בפתיחת השולחן ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך".

מובדלים בארץ

הקב"ה ציווה עלינו להיות עם אחד מובדל מתוך כל העמים שבעולם, ולחיות בארץ המיוחדת לנו. מוסלמי לא חייב לחיות במכה. הוא יכול להיות מוסלמי גם במקום אחר, וכך גם קתולי. ואילו לעם ישראל יש מצווה לחיות בארץ אחת, בארץ ישראל, כדי שנהיה לבד. בדלנות - כדי שנמנע ככל האפשר חדירה של תרבות גויית. כתב הרמב"ן: "כי הקב"ה אמר למשה שני דברים: ארד להצילם מיד מצרים, ואפשר שיצילם בארץ גושן עצמה [ויהיו "בקהילות קודש", עם בית כנסת ומקווה ואדמו"ר] אבל הבטיח עוד להעלותם מן הארץ ההיא". האבן עזרא כתב בפרשת ואתחנן: "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". לומדים שם מכל השקר ומכל הסילוף שיש ברדיו, בטלוויזיה וסתם באוויר, ומושפעים מכך. כל יום שחיים בחו"ל, עוברים על איסור שעטנז. על הפסוק "עבדים היינו לפרעה" כתב הספורנו: "ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות". שלמות תיתכן רק בארץ ישראל. בה אנו יכולים לסתום את ה"גוישקייט" ולהקים מדינה בדלנית, ואז אפשר לפתח יהודים קדושים. אבל בלי הבדלה אין קדושה. משום כך אמר הקב"ה, כפי שמובא בספרי: "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ, היו מצוינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו לכם כחדשים". דבר זה הוא פלאי פלאים - וכי זו הסיבה שיהודי בגלות צריך להניח תפילין ולשמור שבת? כדי שלא יהיו כחדשים? לא משום שחובת הגוף נוהגת גם בחו"ל? אלא, באמת הקב"ה נתן את כל המצוות לקיום בארץ ישראל. יהודי שנמצא בחו"ל - זהו שעטנז. כל המצוות ניתנו לקיים בארץ ישראל.

ושמא יפחד ישראל ויחשוב: איך נוכל לחיות לבד, בדד, בבידוד ובבדלנות בלי בעלי ברית, והלא אנו תלויים בהם? על זה אמר הקב"ה לבטוח בו, כי הוא לבדו יציל את העם היושב בדד. כך נאמר: "ראו עתה כי אני, אני הוא, ואין אלהים עמדי", וכן: "ואביט ואין עֹזר... וַתושע לי זרֹעי...". כי הבידוד של ישראל נחוץ בגלל שתי סיבות: האחת - שרק כשהוא לבד, חפשי מכל השפעה של זרים ושל תרבות זרה, יכול העם להתקדש בטהרה ולבנות חברה קדושה. והשנייה - שככל שהוא יותר מבודד, וברור יותר שאין לו בעל ברית, כך נצחונו על הגוים יהיה הוכחה גלויה יותר לכוחו של הקב"ה, וקידוש שמו. נמצא, שהבידוד והבדלנות של ישראל קשור למושג שהקב"ה אחד ולבד ובלעדי בעולם, ושבכוחו להציל את עמו מכל אויב. וכן נאמר: "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר".

הן עם לבדד ישכון" - זה יביא את המשיח!

ככל שהיהודי מבודד יותר, כן תגדל יראת הכבוד והקדושה בנצחונו של הקדוש ברוך הוא. ככל שיעמוד בדד, וככל שימעטו העומדים לימינו, כן תגבר תפארת עֹזו. וכאשר יבוא היום בו לא יהיו עוד בעלי ברית לישראל לבטוח בהם אף אם נבקשם - אז נראה בהתקדש שמו יתברך ותיכון מלכותו בעולם. אז תבוא הגאולה השלמה.

הגאולה תבוא אך ורק כשנהיה לבד! כל זמן שיהיה לנו בעל ברית, אפילו רק אחד, יאמרו רוב העם שבזכות בעל הברית ניצחנו. רוב העם מאמין שהישועה במלחמת יום הכיפורים באה רק משום שוושינגטון נתנה לנו נשק, ושבלי אותו נשק היינו אבודים. אך האמת הפוכה. כל הצרה והמלחמה באו עלינו כי פחדנו לפתוח במלחמה. יום לפני יום הכיפורים, הרמטכ"ל אמר לממשלה שצריך לצאת להתקפת מנע ולא לתת לסורים להגיע לטבריה ולא לתת למצרים לעבור את התעלה. אך הממשלה פחדה: מה יגידו בוושינגטון? "חייבים לאפשר לערבים לתת לנו את המכה הראשונה, כדי שבוושינגטון יבינו שהם פתחו באש" - כך אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר. משום כך נפלו ארבעת אלפים יהודים, ומשום כך היה צורך בנשק מהאמריקנים. אבל אילו פתחנו באש, לא הייתה בעיה עם סוריה ומצרים. ההסתמכות על עזרתו של בעל ברית היא חוסר אמונה וגם אשליה. ומשום שאנו לא מוכנים לקבל על עצמנו את הבידוד, כלומר להיות לבד, הקב"ה יביא אותו עלינו. זה מתחיל כבר היום. כולם שונאים אותנו ממילא - מה הרווחנו מכך שניסינו לא להרגיז אותם? "הן עם לבדד ישכון" - זה יביא את המשיח! בסופו של דבר, אנחנו נהיה לבד. מה שתלוי בנו הוא האם זה יקרה מרצוננו או על כורחנו. אם נרצה, תהיה ישועה בהדר ובגאון, ואם לאו, הישועה תבוא עלינו בייסורים, ח"ו.

"'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה' - אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: אימתי יבוא הגואל? לכשירדו לירידה התחתונה אותה שעה אני גואל אתכם... אמרו: ... בירידה התחתונה אנו! אמר להם הקדוש ברוך הוא: הכל מכם. כשתכוונו לבבכם למעלה... באותה שעה אני גואל אתכם" .

כד:ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב

לקח טוב נתתי לכם

בלעם דיבר על אהלי תורה שהם טובים, שאמר: "מה טוֹבו אוֹהליך יעקב", ו"אהליך" הם בתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שאמרו חז"ל: "ביקש [בלעם] לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות [וה' הפך את זה לברכה - שאמר:] 'מה טוֹבו אוֹהליך יעקב'...".

בזה רמזה לנו התורה כלל גדול ויסודי: שהלומד תורה, או הגדול בתורה, חייב ללמוד אותה כדי שייבנה ממנה ויתקדש ויתעלה, ולא ללמוד סתם, למטרה אינטלקטואלית בלבד, שהרי תלמוד תורה גדול רק משום שמביא לידי מעשה , וגדולתו היא בזה שהאדם מתעלה והופך ל"טוב". וזאת כוונת הפסוקים "מה טובו אהליך", וכן "וירא מנוחה כי טוב" , וכן: "כי לקח טוב נתתי לכם" . ופסוק זה האחרון מלמד, שלא רק שטוב ללמוד תורה, אלא התורה היא עצמה "טוב".

כד:טז וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן

ההבדל בין העטלף לנשר

על הפסוק: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". אומר הספרי: "אבל באומות קם. ואיזה זה? בלעם בן בעור". וטעם לזה נתנו בבמדבר רבה: "לא הניח הקב"ה לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבוא, לומר שאתה ריחקתנו [בזה שלא נתת לנו נביא]... העמיד משה לישראל ובלעם לאומות העולם". וחייב אני להביא מאמר נפלא שהביא בתורה תמימה בשם ר' חיים מוואלאזין: "...משל לנשר ועטלף ששניהם יודעים עת זריחת השמש וביאת השמש. אך מנקודת הראות שתי הקצוות שונות תכלית שינוי זה מזה. כי כידוע מטבע הנשר, שאוהב קרני השמש הוא ובלילה עיניו כהות מראות. וכנגד זה העטלף ימצא קורת רוח רק באישון לילה ואפילה, ומתיירא הוא מפני אור היום. ולכן, כשתזרח השמש יודעים שניהם, אבל תכלית ידיעתם שונה. כי הנשר יודע כדי להקיץ ולראות אור וחיים, והעטלף יודע כדי להיטמן ולהיחבא... וציור זה מקביל לידיעת משה ובלעם את דעת עליון... שאמנם שניהם ידעו לכוון דעת עליון, אבל זה פירש לאור, וזה - לחושך...". והעיקר הוא להבין שהקב"ה נתן לאדם את כח השכל, החכמה, הבינה והדעת, להגיע דרכם לדברים גדולים. ומי שמנצל את חכמתו לאור ולחיים, מביא ברכה לעולם. אך יש אדם שמנצל את חכמתו דוקא כדי להביא לעולם הרס וטרגדיה, חושך ואפילה, לדוגמה, מי שבחכמתו מפתח נשק ומכשירי מוות למלחמה ולשואה כמו שעשו הגרמנים יש"ו. "נביאים" כאלה קמים באומות, אבל לא קם כמשה שפיתח את חכמתו לתורה ולחיים.

כה:ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם-אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב

אומר הספרי: "נענה פינחס באותה שעה ואמר: אין אדם כאן שיהרוג וייהרג?! [ובירושלמי הגירסה היא: "שיהרגנו וייהרג על ידיו"; ונ"ל שהכוונה היא: אין כאן אדם שמוכן להרוג את זמרי, ואם יהיה צורך לכך - ליהרג על קידוש השם?] והיכן הם אריות - 'גור אריה יהודה' , 'דן גור אריה' ? התחיל צווח! כיון שראה שהיו הכל שותקים, עמד מתוך סנהדרי שלו [שכל הסנהדרין שתק] ושמט את הרומח...".

והנה בסנהדרין אמרו חז"ל שנתעלמה הלכה ממשה, ופינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה". ועוד אמרו: "ראה ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'' - כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". מכאן אנו לומדים דבר גדול: שגם רב יכול לטעות ולהיכשל ולשכוח, ובמיוחד בענין שדורש הקרבה עצומה ויש בו סכנה או שפיכות דמים. ובמקום כזה שדרוש קידוש השם, והגדול שבגדולים אינו פועל, אין חולקים לו כבוד, אלא פועלים. ולמה? מפני שהמחלל את השם אינו מראה כבוד לה', כמו שאמרו בתנחומא: "שלא חלק [זמרי] כבוד לשמים ולא לבריות". ולכן במקום כזה אסור לחלוק כבוד לשום אדם שאינו מסיר את האי-כבוד. ובגלל כל זה נקבר משה מול בית פעור, להזכיר את כל חומרת החטא, ואת הדרך של פינחס בקידוש השם. ובקבורתו יש גם רמז לכשלונו, כמו שאמרו בתנחומא: "ולפי שנתעצל, 'ולא ידע איש את קבֻרתו'. ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר, קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. ומכאן אַת למד שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים אפילו כחוט השערה". זה הצו של קידוש השם, ובזה מדקדק הקב"ה כחוט השערה. ואין מקום לטענה של שכחה אצל חילול השם, אלא כמו שאמרו בתנחומא : "'וירא פינחס...' - וכולן לא ראו?!... אלא ראה מעשה ונזכר הלכה". הוא היה רגיש למראה חילול השם ולפעול מיד נגדו.

שוויון מביא להתבוללות

יש ללמוד מזה גם את גודל הסכנה שיש בגוים היושבים בארץ ישראל ובתערובת ביניהם לבין ישראל, שהרי כל החטא הזה של פעור נבע מזה, כמו שכתוב: "...ויָחֶל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראןָ לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן". ישיבתם של הגוים בארץ ישראל בתנאים של תערובת ושויון בהכרח תביא לידי נישואי תערובת והתבוללות.

מה היה קורה אילו?

האם קיים מנהיג יהודי בעל נשמה כה יבשה, עד שאינו משלם מס שפתיים ואינו מהלל את היהדות וספריה הנהדרים? האם ישנו ראש ממשלה, חבר כנסת, רב רפורמי, נשיא פדרציה, מנהיג קונגרס יהודי (אמריקאי, קנדי, עולמי!) אשר אינו נעמד בכבוד והערכה בפני ספר הספרים, התנ"ך הקדוש? חפש ככל שתרצה, כפי שמחפשים חמץ לפני פסח, ולא תמצא הומניסט או ליברל יהודי, אשר אינו מרעיף עלינו הוקרה כלפי התנ"ך והיהדות אשר לה "ערכים, מוסר ואחוות עמים".

ובכן, ברצוני להציע לכם משחק. שמו של המשחק - "מה היה קורה אילו".

למעשה, מדובר במשחק די פשוט. מה שצריך לעשות הוא לפתוח את התנ"ך המוסרי וההומניסטי ולבחור ארוע המתואר בו. אחרי זה, בוחרים במנהיג או מנהיגים יהודים בני זמננו ושואלים את השאלה הניצחת - מה היה קורה אילו? מה היה קורה אילו הם חיו אז? מה הייתה תגובתם? משחק כה פשוט. ובעל השלכות כה עצומות. הבה נתחיל. מה היה קורה אילו?...

מה היה קורה אילו הרפורמים, הנאורים, השופטים, או חברי הכנסת היו במדבר כאשר פינחס קם מתוך העדה - "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל...".

האיש הוא זמרי נשיא שבט שמעון, מנהיג יהודי, מכובד, מקובל, מפורסם. האישה היא גויה מיוחסת, מכובדת, נסיכה מדינית, שקצה. הוא מקיים עמה יחסים - דבר אשר לא רק שאינו פוגע באף אחד, כי אם יותר מכך - יתכן והוא אפילו אוהב אותה! מהי תגובתו של פנחס? "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה...".

המשחק נעשה יותר ויותר מרתק! מה היה קורה אילו? מה הם היו אומרים? מה היו עושים רב בית הכנסת הרפורמי או יו"ר הקונגרס היהודי העולמי או שופט בית המשפט ה"עליון" הומניסטים וליברלים למופת? מה עולה בליבם ובמוחותיהם של יהודים ערכיים ומוסריים כאשר פנחס הורג יהודי עם בת זוגו רק משום שהם רוצים ליהנות מהחיים כדרך שבני-אדם מבוגרים נהנים, ולממש את אהבתם באופן שאינו גורם נזק לאיש? איזו מין הצהרה הם יתנו כנגד ההפרה הבוטה והאלימה של זכויות הפרט ורמיסתו הגסה של ערך הסבלנות? ומה חושב מתבולל יהודי - הנשוי לאותו סוג "שיקצה" (מיוחסת) שפנחס דקר - כשהוא מהרהר בתנ"ך המונח אחר כבוד בכל בית כנסת - אורתודוקסי, קונסרבטיבי, רפורמי, רקונסטרוקציוניסטי, אפילו של קהילת ההומואים?

מה היה קורה אילו?

מה היה קורה אילו עברנו במכונת הזמן מאות שנים קדימה לירושלים. שם, בזמן בנית הבית השני, שומע לפתע מנהיג היהודים, עזרא הסופר, חדשות מחרידות - יהודים נישאים בנישואי תערובת! "כי נשאו מבנתיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה. וכשמעי את־הדבר הזה קרעתי את־בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם" .

זרע הקודש? ריבונו של עולם, איזו מין השקפה גזענית ורודנית היא זו? האם זה לא מזכיר...? האם מישהו יכול לנסות ולדמיין כיצד חיישניהם ההומניסטיים של אותם נאורים היו מניעים אותם לקום ולהתמרד? וכאשר נחמיה פעל כפי שפעל - "גם בימים ההם ראיתי את־היהודים השיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות... ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם בא-להים אם־תתנו בנתיכם לבניהם ואם־תשאו מבנתיהם לבניכם ולכם" . ללא ספק היו כל אנשי התנועה הרפורמית מתקוממים בזעם ומקימים איזה שהוא ארגון נגד גזענות ודיכוי!

ומה היה קורה אילו?

מה היה קורה אילו דוד המלך היה מפרסם הודעה לעיתונות, ובה הוא מודיע על הוצאתו לאור של ספרו החדש, ספר בשם "תהילים", והוא היה שולח העתקים לטורי הביקורת הספרותית של לאונרד פיין מהמגזין "מומנט" או לעיתון "הארץ"? כיצד היו מגיבים אילו קראו פנינים מהסוג הבא - "ישמח צדיק כי־חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע" ; או "בת־בבל השדודה אשרי שישלם־לך את־גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את־עלליך אל־הסלע" ; או "הלוא־משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" ?

נקמה? שנאה? הרס? זו היהדות?

אילו שולמית אלוני ויוסי שריד ובית המדרש לרבנים קונסרבטיבים והמכללה למורים רפורמיים והועד היהודי האמריקאי וארגון נשות "הדסה" היו שם - שערו בנפשכם, וכי קיים סולם ריכטר המסוגל למדוד את רעידת האדמה המוסרית שהם היו מעוררים?

מה היה קורה אילו? כמה שהמשחק הזה הוא משחק חכם, שכן הוא עוזר לנו למדוד את עוצמת ההתגויות וההתיוונות של אותם חמורים ממיטי אסון המכונים "מנהיגים יהודיים". אך הדבר העצוב ביותר הינו שאני יכול ברגע זה להעלות על דעתי שמות של לא מעט מנהיגים "אורתודוקסים מודרניים" אשר היו מצטרפים לזעקה המתפרצת כנגד אלוקי ישראל הגזען, ספריו ונביאיו.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

ללמוד את צביעותם של אומות העולם

מי שקורא ללא דעות קדומות, את פרשת בלק, יוצא בהרגשה שבלעם הוא, לכל הפחות, צדיק. לכל אורך הפרשה מכריז בלעם על כך שרק את מה שה' יאמר לו אותו יעשה - ממש עול מלכות שמים! שלא לדבר על הברכות הנהדרות שהוא מרעיף על ראשינו. ובכלל, לא נמצא איזכור רציני לתדמיתו של בלעם כרשע שונא ישראל.

לעומת זאת, מי שיקרא בפירוש רש"י מתחילת הפרשה, יבחין במגמה מעניינת: כל מקום שיש לטעות שמא בלעם איננו רשע כל כך גדול, דואג רש"י להעמיד את מעשהו של בלעם באור שונה לחלוטין תוך שהוא מייחס לבלעם כוונות זדון שונות ומשונות. כיצד זה מוציא רש"י את הפירוש מפשוטו?

אחיזת עיניים וצביעות

אכן מטרתו של רש"י היא שנבין את פשוטו האמיתי של המקרא. וכך עיין ומצא רש"י דבר מוזר בבלעם זה. הנה באים אליו לנביא אומות העולם, בלעם, שלוחים ומבקשים ממנו לקלל את ישראל. ומהי תשובתו? האם הוא שולל את זאת, כמצופה ממנו? לא. הוא נכנס לניסוחים שונים, חכו עד הבוקר, נשמע מה יאמר ה', וכן הלאה. וכמובן עולה שאלה עצומה: וכי יש איזה ספק ל"צדיק" זה שמא ה' יתן לו רשות? אז רש"י הלך קדימה, השקיף על בלעם ומעשיו מלמעלה, וגילה את התשובה בסוף הפרשה. שם, אחרי כשלונו של בלק, מחליט בלעם באופן התנדבותי לגמרי לייעץ לבלק עצה. ובפרשת מטות בנקמה במדין מוצאים שהתורה מדגישה: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" כאחד האחראים לחטא מדין. כאן הערפל מתפזר. התורה דואגת לגלות את פרצופו של בלעם שונא ישראל שרק בעל כרחו לא קילל את ישראל, אך שנאתו לישראל מצאה לה במה אחרת בדמות עצת הזימה. מכאן שכל סיפור הצידקות של בלעם אינו אלא אחיזת עיניים. בלעם אינו אלא צבוע.

משקפי רש"י לימינו

באומות העולם בימינו מוצאים אנו הרבה "בלעמים" כאלו. האדם הפשוט המתבונן במנהיגי אומות העולם למיניהם מוצא בהם הרבה כוונות טובות, לכאורה, הרבה טוהר, אפילו הרבה אהבת ישראל. וכך דומה שפסיקת חז"ל "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב" , לא שייכת. אך הקורא את פרשת בלק, פרשת אומות העולם, תוך שהוא חובש את משקפי פירוש רש"י - רואה את המציאות נכוחה. כשהוא מסתכל על הסוף - על המקום אליו הם רוצים להוביל אותנו - לנסיגה מארץ ישראל, לחלוקת ירושלים, לכניעה. אזי הוא מבין שכל הדבש הזה אינו אלא כיסוי על הרעל. ואזי כמו רש"י הוא מצליח להבין את על מעשיהם ומטרתם!

הן עם לבדד ישכון - בראי ההלכה

'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב' - אחת הברכות הגדולות ביותר, שלדאבוננו, הפכה בעיני רבים בימינו לקללה עצובה, או במקרה הטוב יותר - למעין "שירה" יפה אך חסרת משמעות מעשית. במאמר זה נביא מערכת שלימה של הלכות, שעצם קיומן יוצר בשטח את המציאות של "עם לבדד ישכון" - כמציאות האידיאלית.

שהרי זאת עלינו לדעת - את המצוות נתן לנו ה' לא כפולחן חיצוני חסר משמעות. במעשה היהודי - במצוה - מעגנת התורה את הרעיון היהודי. המצוות אמורות לתת לנו מדד ממשי של דרכי ה' בעולם - ומהן המחשבות והערכים שה' רוצה שיהיו לנו. וכך בעניננו: כשנתבונן על קובץ שלם של מצות והלכות שנביא בהמשך - נראה כיצד הרעיון של "עם לבדד ישכון" בא לידי ביטוי מעשי.

ארץ ישראל - הבדלה

ההלכה היסודית ביותר בענין זה היא מצות ישוב ארץ ישראל. ה' שם את עם ישראל בארץ אחת, נפרדת וקדושה, וציוה על כל יהודי פרטי לגור רק בה, ולא לעזבה אפילו לזמן קצר אלא מסיבות נדירות ביותר. דבר זה מביא אותנו באופן טבעי, לידי חיים נבדלים מהגוים והשפעתם התרבותית. אך לא די בכך - מעבר למצוה הפרטית, יש חובה שתהיה לעם את הריבונות על הארץ, וכלשון הרמב"ן: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". כי עצם כפיפותנו לגוי השולט מביא לכפיפות לתרבותו ולמחשבותיו הפסולות. את הצד השני של מטבע הבידוד הלאומי, משלימה ההלכה המחייבת להוריש את הגוים מהארץ. כך נוצר בידוד מוחלט. רק מספר מוגבל של גרי תושב שמוכנים לקבל בלב שלם את מלכות אלוקי משה , את ריבונות ישראל על הארץ ומתנתקים בעצמם מהתרבות הקלוקלת - יכולים לגור בארץ ישראל, וגם זה באיזורים נפרדים. את הענין הזה משלימה ההלכה האוסרת למכור בתים ושדות לגוים בארץ ישראל, אפילו כאשר אין לנו ריבונות בה.

אחרי שה' קבע, שישראל לא יכול להגיע למעלתו העליונה אלא בהיותו בדד בארצו, כלומר, אחרי שה'יצרן' קבע שתנאי השטח הדרושים ל'מוצר' המעולה ששמו עם ישראל הם בידוד לאומי - הרי המטרה של היותנו "לשם לתהילה ולתפארת", לשם קידוש ה' בעולם - יכולה להתקיים רק בבידוד מוחלט.

איסור כריתת ברית

קימות עוד הלכות רבות המבדילות בין ישראל לעמים, אך אנו רוצים לציין את האיסור לכרות ברית עם הגוים, בניגוד מוחלט למקובל היום, כאשר אנו כורעים ברך בתחינה לקשור יחסים עם אחרון עמי אפריקה, יהא השבט הנידח ביותר, הרי על פי התורה הענין הזה לא פשוט כלל, כל הנביאים לא פסקו מלהזהיר נגד כריתת ברית עם הגוים, והדבר בא לידי ביטוי באיסור התורני "לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית" . כריתת ברית היא הפתח המסוכן ביותר לקבל השפעת הגוים, שהרי בזה הם נהפכים ל"ידידינו". על כן, כל קשר עם מדינה זרה צריך להיות מושתת אך ורק על יחסי "תן וקח" מוגבלים ותו לא. אל פחד! הגוים רק יעריכו אותנו על כך. הם, למעשה, מצפים להתנהגות כזו מהעם היהודי.

ארה"ב - ניתוק ה'יחסים המיוחדים'

אך החמורים ביותר, הם יחסינו האסורים עם אמריקה, דרכם מתממשים דברי התורה "פן יחטיאו אותך לי" , בצורה הפשוטה ביותר. גרוע מכך - תלותינו באמריקה, על כל הכניעות הכרוכות בכך, הנובעת מחוסר בטחון בה' - מביאה לחילול ה' הנורא ביותר. "היחסים המיוחדים" עם אמריקה, הם הסכנה הרוחנית והמעשית הגדולה ביותר של עם ישראל, ובודאי שאינם "נכס". עלינו להגביל יחסים אלה רק ליחסי מסחר, ללא קבלת טובות. טובות נבקש רק מה' - עוזרנו ומצילנו מעולם. במקביל, צריך להיות ברור שכל התערבות חיצונית בעינינינו הלאומיים, עלולה להביא לניתוק יחסים מצידנו. הם יירתעו מזה וגם יעריכו את זה.

חידת שנאת ישראל

איך אפשר להבין את התמדת האנטישמיות? מה הגוים מרויחים ממנה? בלעם, אביהם של האנטישמים לדורותיהם, יעזור לנו להבין את הסוגיה. מה רצה בלעם מישראל? מילא בלק, הוא פחד מהם, כפי שמעידה התורה. אבל בלעם - מה לו להתערב על ריב לא לו? יותר קשה: הרי מדובר בנביא! שדוקא אדם כזה, בלי שום סיבה נראית לעין - בלי שום אינטרס אישי - ינסה לקלל את העם בחיר ה'? עוד יותר קשה: אחרי שבלעם עבר את כל הבזיונות, עם הכשלון הצורב מבחינתו, כל זה לא הספיק לו? עוד הוא מחזיק בעקשנותו, ומציע למואב, כדברי חז"ל, לפגוע בישראל על-ידי הכשלתם בזנות? מה מוביל את בן-האדם הזה? מה כל-כך בוער בתוכו?

הקנאה

בלעם יודע שהוא לא בחיר ה'. הוא ידע, שעם כל מעלתו הנבואית (שהיא סוגיה בפני עצמה), לא הוא, אלא העם הזה, הם בחירי ה'. והוא קינא. הוא, שהגאווה היא התכונה הבולטת ביותר אצלו, לא מקבל את זה שהוא - נביא! - פחות נחשב מאלו! והקנאה יצרה אצלו שנאה עזה ולא הגיונית כלפי ישראל באשר הם נבחרי ה'! כאן אנו נפגשים בצורה בוטה בתופעה הלא-רציונלית הזו שנקראת שנאת ישראל, או במונח המודרני של התופעה: "אנטישמיות". אבל לפני שנעסוק בה יותר, נתבונן עוד קצת בהתנהגותו של בלעם.

חושב 'לסדר' את ה'

לכל אורך הפרשה אפשר לראות כיצד בלעם לא מוכן להשלים עם מגבלותיו. הנה מתגלגלת לידיו ההזדמנות לפגוע בישראל בכח הרוחני שה' הפקיד בידיו. והנה, מתברר לו (להפתעתו?), שה', המקור הרוחני של הכח שלו, עוצר בעדו! אבל בלעם לא מוותר. זה ממש פלא גדול! רואים כיצד לכל אורך הפרשה בלעם מנסה לשחק משחקים עם ה'. כאילו לרמות אותו. גם אחרי שה' מרשה לו ללכת בתנאי מפורש שידבר רק את מה שישים בפיו, ידיו של בלעם לא רפות - והוא הולך. רגע, מה הוא חושב לו? שה' יתן לו לקלל את ישראל? אבל הוא הולך. יהיה בסדר. הוא, בלעם, כבר יצליח 'לסדר' את ה'. גם לאחר כשלונו הראשון לקלל, הוא מנסה שוב ושוב, מנסה כל מיני 'תכסיסים'.

וכך גם אחרי כל הכשלונות, וגם לאחר שכבר "ידע שנבאש בקדוש-ברוך-הוא ונטרד", לא חל שום זעזוע פנימי אצלו. אדרבא, חדור בכשלונו העמוק, הוא מחליט ללכת עד הסוף, ולהוציא את הנשק הסודי: "אלוקיהם של אלו שונא זימה" , מגלה בלעם למואבים. נחטיא אותם, ואש אלוקיהם יעזוב אותם. צעד כזה, צעד של יאוש, הוא התרסה מוחלטת כלפי ה', המוכיחה לאיזה עומק פתולוגי הגיעה שנאתו - שנאה ללא כוונת רווח אישי!

מה להמן ולבלעם?

אמרנו קודם: אנטישמיות. מה זה? לבלעם לא היה חסר כלום. הוא הגיע למה שאף גוי אחר לא הגיע אליו. ובכל זאת הוא יצא מדעתו. "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" - הסביר המן הרשע, נכדו הרוחני של בלעם הרשע, כשהוא חוזר מסעודה עם המלך (!)

בלעם הגאוותן ראה את היהודים, וזה שיגע אותו. הוא לא היה מוכן 'להסתפק' במעלה הגדולה שהוא קיבל. אותו ענין שהם הנבחרים והוא לא, ולא היה מוכן להשלים עם זה. לכן הוא פיתח שנאה עמוקה כלפי ישראל. יותר מזה: הוא החל לפתח רגשי שנאה ובוז כלפי הקדוש-ברוך-הוא עצמו!

ממתן תורה ועד היום

כאשר קיבלו ישראל את התורה בסיני, אומרים חז"ל, "ירדה שנאה לגוים". באותו רגע ירדה אותה תכונה רוחנית על-טבעית של שנאה לישראל. מדוע? כי באותו רגע הוצבה הברירה בפני הגוים: או לקבל את זה שה' בחר בישראל ונתן להם את תורתו, ועליהם עכשיו לינוק את רוחניותם דרך תורת משה; או להלחם נגד ישראל והבחירה.

ואכן, ההסטוריה הוכיחה, שלא רק הנבערים שבגוים שנאו את היהודים. אדרבא, אלו נגררו אחרי המשכילים שפיתחו את תורות השנאה לדורותיהן. שנאה ללא רווח אישי; שנאה שלא ידעה גבולות של תקופות או תרבויות; שלא הבדילה בין יהודי טוב למומר; שנאה של מי שלא מוכן לקבל את רעיון העם הנבחר.

לא לחינם באה השנאה לביטוי היוקד ביותר אצל בלעם. גוי זה היה בכוחו להתעלות לרמה גבוהה ביותר, אילו התגבר על גאוותו והכיר בערכם של ישראל. אבל מרגע שסרב להכיר בבחירת ישראל ומשה, והעדיף לראות את משה כמתחרה שלו - מיד "נבאש בקדוש-ברוך-הוא - ונטרד" לבאר שחת.

והשנאה הזו חיה עד היום. ומי שחושב שמה שמפריע לערבים זה שלקחנו מהם שטחים, וכשתיפתר בעיה זו תשתנה שנאתם במשהו - שיקרא את פרשת בלק. המניע שלהם הוא לא שטחים שממילא מעולם לא היו בידיהם. אותם מניעה השנאה בטהרתה, והנסיון לשבש את חזרת עם ישראל לארצו ואת גאולתו.

"צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו"

מדוע הרשעים עושים מעשי רשעה? מילא הרשעים הטפשים, שלא רואים את מעשי ה' ולא מבינים שסוף האמת האלוקית לנצח, אבל הרשעים החכמים, הרי יודעים הם שיש אלוקים ושעתיד הקב"ה להעניש כל עושי העוולה. מדוע יעשו הפך החכמה? מדוע בלעם, הגדול שבנביאי אומות העולם שודאי הכיר במציאות ה', לאחר התשובה ההחלטית של ה' "לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא", עדיין מנסה "לשכנע" את ה'?

בלעם שונא ישראל

"ויחבש את אתונו" , אומר רש"י: "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו". על כך נאמר "השנאה והתאוה והכבוד מעבירים את האדם מן העולם". כך היא דרך העולם, כשאדם מרשה לרגשותיו האפלים להתפרע, נמצא הוא מונהג על ידם, אז כל הראיות שבעולם ואפילו ה' בכבודו ובעצמו - לא יזיזו אותו מרשעותו. כך גם בלעם, שהמפרשים מסבירים שכך פירש את דברי ה' "מי האנשים האלה עמך?" שח"ו כאילו אין ה' יודע במציאותם ואפשר "לעבוד עליו" וכן "לא תלך עמהם", עם אלה - לא, אבל עם אחרים כן. למרות היותו נביא (אמנם גוי), יכול היה לעוות ולסלף את דברי ה' בשביל להצדיק שנאתו לישראל ולתת לה פורקן. אם גדול נביאי הגויים כך, קטני הרשעים על אחת כמה וכמה!

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

מתוך כך מתבאר כיצד זה חזר בו ה', כביכול, מהוראתו ונתן לבלעם הרשות ללכת - ואחר-כך עוד כעס עליו על שפעל על פי רשותו. מכאן אומרים חכמינו: בדרך שבה רוצה אדם לילך בה - מוליכין אותו. בתחילה אמר ה' לבלעם לא ללכת עמם לטובתו, שהרי בלעם לא יוכל לקלל את ישראל כרצונו ואם כן למה לו לילך ולהתבזות? אולם כשראה ה' שבלעם הוא בעצה אחת עם אותם רשעים, פתח לו פתח ללכת עמם, אבל התרה בו שיהיה זה בתנאי שה' יאמר לו. משראה שבלעם הולך עמם ברשעותו לעשות עצתם - מיד, ויחר אף אלוקים .

מפלת הרשעים בקרוב

הרשעים - בין גויים ובין מישראל - השונאים את העם היהודי, יודעים שסופם קרוב, שעתיד ה' לשלם גמולם. אולם בגלל תאוותם ושנאתם, מכניעים הם הגיונם לטענות הבל ובלבד שיוכלו לעשות, ולו עוד רגע קטן, את זדון לבם, ומטהרים בק"נ טעמים כל שרץ ומעשה נבלה. אך קרוב יום נפילתם, היום שבו אכן יגיע סופם המר והמוחלט, הידוע אף להם, מראש.

עד אז, אל לנו לפחד ולהיכנע להם. הגויים שמרדו בה' ולחצו את עמו מבחוץ תמיד נעלמו וייעלמו מבמת ההיסטוריה. אף המתייוונים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו מבפנים, יפלו ויוכנעו, ובנו יקוים "וירד מיעקב, והאביד שריד מעיר" !