במדבר

א:נ-נא וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת

על מורא מקדש ויראת ה'

ה' ציווה על שבט לוי במדבר את השמירה על מורא המשכן, ופירש האבן עזרא: "שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות, וזה טעם 'ולא יהיה קצף ' כעוזא שנגע בארון". ועוד נאמר: "ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבֹד את עבֹדת המשכן". ואמרו חז"ל: "יכול המצוה על הלויים אבל אם עשו ישראל רשות? תלמוד לומר 'והזר הקרב יומת'".

ואמרו חז"ל על הפסוקים : "אל תכריתו את שבט משפחֹת הקהתי מתוך הלוים; וזאת עשו להם וחיו ולא ימֻתו בגשתם את קדש הקדשים... ולא יבֹאו לראות כבלע את הקֹדש ומתו". - "עשו להם דבר של תקנה, שלא יזונו עיניהם מבית קודש הקדשים". וכן : "'אל תכריתו את שבט' - זה שאמר הכתוב... 'אל תגזָל דל כי דל הוא ', מדבר בשבטו של לוי. וכי דלים היו?... שהיו דלים מן המנין. למה? שהיה הארון מכלה אותן. לפיכך הקב"ה מצוה את משה ואומר: 'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי'". וכן : "רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת? צא ולמד מן המקרא הזה: 'ולא יבואו לראות כבלע [את הקֹדש ומתו]', מלמד כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרוכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון...".

ואמנם כך היה עם אנשי בית שמש, אחרי שהחזירו הפלשתים את ארון ה' שנשבה, כמו שנאמר: "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש ... ויאמרו אנשי בית שמש: מי יוכל לעמוד לפני ה' האלקים הקדוש הזה". מכאן אנו למדים שני כללים: שהמכה הנוראה מכניסה יראת ה' באדם, ושהיה צורך שיתמנו הלויים על המשכן לשָמרו מכל זה, ורק הלויים יכלו להתקרב לעבודת הפריקה והטעינה ולכל מלאכת המשכן המוטלת עליהם, ולא איש זר מישראל.

עוד אמרו חז"ל: "'ולא יבואו לראות כבלע' וגו'... אם רואין בארון כבלע הזה שהוא נופל מן העין [כלומר, כהרף עין], מיד הם מתים. תדע מאנשי בית שמש... הוֵי, לא הרג... אותם אלא אנשי בית שמש על שראו בארון". כל כך חמורה היא יראת ה', עד שהקב"ה הנציח את המושג הזה באופן ממשי ומוחשי, בעונש שהגיע עד כדי מיתה של ישראל שלא נזהרו בה.

הקשר בין יראת ה' למורא הארון והמשכן והמקדש ברור מדברי חז"ל: "אמר הקב"ה: כשם שעשיתי לבני קהת על שהיו יראים אותי, כיבדתים וחילקתי להם כבוד והזהרתי עליהם להציל ממוות נפשם, כך כל מי שהוא מתיירא ממני אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם". הרי שיש מידה כנגד מידה: מי שירא את ה', ייזהר שלא להיכנס למקום יראתו, וכן דוקא מי שירא את ה' נבחר להיות זה ששומר על המשמרת ושנכנס למקום שאסור לזר מישראל להיכנס לתוכו. ומשום כך נבחרו הלויים למשימה זו, כי הם היו יראי ה' במובן המלא והשלם של המלה, בזה שיראו מהקב"ה ולא עבדו ע"ז במצרים, ובזה שמסרו את נפשם על קידוש שמו כאשר לא היססו להרוג את קרוביהם במעשה העגל, כמו שאמר להם משה: "מלאו ידכם היום לה"'. ואכן מלאים היו ביראת וקידוש השם. וז"ל חז"ל: "'ואתה הפקד את הלוים' ... שכל מי שהוא מקרב אותי אני מקרבו. הם קירבו עצמן לי, שנאמר 'ויאמר (משה) מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי '. הן קירבו אותי ואני מקרבן, 'והיו לי הלוים '. ולא עוד, אלא לפי שנמצאו עמי נאמנים, ששמרו אזהרתי 'לא יהיה לך אלהים אחרים ' וגו', לפיכך הן ראויין שיהיו נאמני ביתי, 'ואתה הפקד את הלוים' וגו'. וכן הוא אומר: 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי'. את מוצא, כל מי שנדבק בדבר, המקום אוהבו לעולם. שכן אתה מוצא ביהושע שנדבק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצוה.... ואף השבט הזה בדקתיו ונמצאו שמורים ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר 'שימו איש חרבו... ויעשו בני לוי כדבר משה '... אף כן אני מקרבן ועושה אותן בני פלטירי ואני מאמין קדושתי ותשמיש ביתי עליהם". משום כך, הופקדו בני לוי למשמרת גם במקדש, כמו שאמרו חז"ל במדרש לקח טוב, על הפסוק "המה ישאו את המשכן... והם ישרתוהו": "'ישאו את המשכן' - במדבר; והם ישרתוהו' - בארץ ישראל.

וכך גם פרשת נדב ואביהוא נקבעה ע"י הקב"ה לאזהרה נצחית ולזכרון עולם למורא מקדש וליראת ה'. לשם כך, לפני פרשת מינוי הלויים לשמור את משמרת המשכן, נסמך הפסוק: "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'...". וז"ל חז"ל: "'וידבר ה' אל משה ואל אהרן ' - אמר ר' לוי, מה עסקו של אהרן נזכר כאן? אלא שהוא נותן רמז לבני קהת ואומר להם: תנו דעתכם שלא לנהוג בקלות ראש ולהיכנס אצל הארון. אם נהגתם בו בקלות ראש, לִמדו מבני אהרן. אמר, בני אהרן בשביל שנכנסו שלא ברשות מה כתיב בהן? 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם '. אף אתם תנו דעתכם שלא יגיע לכם כשם שהגיע לבני אהרן. לפיכך הוא כתב: 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן'". כלומר הפסוק בא להודיענו את סיבת מותם, שלא מתו אלא על שנכנסו לקודש הקדשים והקריבו שם אש זרה, ולא יראו ברתת ובזיע מלהיכנס למקום קדשו. ועשאם הקב"ה זכר עולם לחומרת מורא ויראת ה', על ידי זה שהוציאם מן העולם, וכל העם יראו וייראו.

כמה היה צריך האדם לרעוד ולפחד לגשת אל מקום כבודו! מורא המקדש הזה היה יסוד בבנין המשכן ולאחר מכן בבית המקדש. משום כך, ציווה הקב"ה גם על הלויים וגם על הכהנים להיות שומרי המחנות, לבל יגיע זר למקום הקודש האסור עליו. וגם הלויים היו מוגבלים, וגם הכהנים, עד שרק לאדם אחד, הכהן הגדול, היה מותר להיכנס לקודש הקדשים, מקום נוראוּתו של הא-ל הנורא, ואף הוא רק פעם אחת בשנה. מורא מקדש זה היה הסמל המוחשי והמעשי למושג האדיר של יראת ה', שבלעדיה לא יכולים עולם והאדם ולקיים את תפקידם: קידוש השם וקבלת מלכות שמים.

ד:כג מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל-הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד

צבאות ה'

תפקיד היהודי הוא להגיע לקדושה, ואין מלחמה יותר קשה מזה, ודרושה בה מסירות נפש. ולכן השתמשה התורה במלה "צבא" כמה פעמים, ללמדנו שהאמהות המביאות קרבן אחרי שנולד בן בישראל נקראות בלשון צבא, משום שהן ובניהן הנולדים הם חלק מצבא ה'. וכן פירש הרד"ק על הפסוק: "'...ואת אשר ישכבֻן [בני עלי] את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד' כמו שכתוב בתורה שהיולדות צריכות קרבן, ונקראו בלשון 'צבא'. וכן בלויים הבאים לעבודת אוהל מועד אמר 'לצבא צבא'...". והבא לצבוא צבא ולמסור נפש הוא אהוב על ה'.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

אנדרלמוסיה במקום דגלים

בעיקבתא דמשיחא תחליף האנדרלמוסיה את הדגלים, הדמוקרטיה תחליף את הסדר החברתי האידיאלי, הכל יהיו "בעלי בחירה" ואמת תאבד מהארץ.

"בעקבות משיחא חוצפה יסגא... האמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה... פני הדור כפני הכלב, בן אינו מתבייש מאביו...". משנה זו בסוף מסכת סוטה המתיחסת למצב העגום שיהיה בתקופת 'עקבתא דמשיחא' (עקבות המשיח), התקופה לפני בוא הגאולה, מפורסמת למדי. אך מה משמעות התופעות המוזכרות? במבט ראשוני אנו רואים פה מצב של חוצפה וחוסר כבוד, מצד צעירים למבוגרים. אך ממה זה נובע? הרי מדובר פה בתופעות - ואלו לא קורות ללא רקע, ולעיתים רקע אידיאולוגי, שעומד מאחוריהן.

שיבוש סדרי החברה

הצד השווה שבתופעות אלו הוא היציאה מן הסדר. הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם בסדר מסוים. לפי סדר זה, אמור להיות טבעי שצעירים יכבדו מבוגרים ושבן לא יחציף פנים לאביו. אך בעקבתא דמשיחא, אומרים חז"ל, תיתכן מציאות שהסדרים הבסיסיים של החברה יתהפכו (יש להדגיש שכל הקללות שם אינן הכרח, אלא באות רק במצב שהגאולה באה בדרך הלא אידיאלית של "בעיתה").

התופעה שחז"ל מתארים כאן, היא מצב בו כל הדיוט וכל ילד רואה עצמו כ"מאן דאמר", כמבין ובעל חשיבות, לפחות כמו הזקן. בסדר הטבעי שהקדוש-ברוך-הוא טבע בעולמו חל שיבוש, אנדרלמוסיה. 'קול' אחד לכל אחד - כגדול כקטן, כחכם כטיפש, כמתוקן כמקולקל.

בתקופתנו התרגלנו לזה. אך החמור ביותר הוא, שמאחורי הדברים עומדת אידיאולוגיה. הרבה שמות יש לאידיאולוגיה זו: 'חופש', 'שוויון', ובעיקר - 'דמוקרטיה'. ערך זה האחרון הפך בעולם המערבי, ולמרבה האסון גם בתוכנו, לערך-על; ואצל אנשים מסוימים - אף ל'דת'.

"השיטה הכי פחות גרועה"

אבל מעניין. למרות זאת, במדעי המדינה מלמדים שהדמוקרטיה אינה אלא "צורת המשטר הכי פחות גרועה". איך הגדרה כזו על צורת משטר, יכולה להסתדר עם הפיכתה לערך על שדוחה כל ערך אחר, ושמי שלא מקבלו מוקע אל מחוץ למחנה כמצורע?

אנחנו לומדים מזה, שאצל הגוים יכול גם דבר שנחשב ל'רע במיעוטו', להפוך למצפן של החיים. הסיבה לכך היא, שהם, שרמתם הרוחנית נמוכה - מלכתחילה אינם שואפים לאמת מוחלטת, אלא רק למיזעור נזקים. אבל אצל היהודים? לנו ניתן יעוד ברור ומרומם. לנו ניתנה תורת אמת, שהיא הטוב המושלם. אנחנו איננו נזקקים לדברים שהם 'הכי פחות גרועים', ואסור לנו להסתפק ב'רע במיעוטו'. לנו יש את הטוב האולטימטיבי.

הדגלים - הסדר החברתי

זה מה שבא לידי ביטוי בפרשת הדגלים שבפרשת "במדבר". הדגלים מסמלים את הסדר החברתי המושלם בעם ישראל, כאשר כל אחד מוצב במקום המדויק המתאים לו. "איש על מחנהו ואיש על דגלו ". יש הנהגה מסודרת של הנשיאים המוזכרים בתחילת הפרשה, ומעליהם משה ואהרון. שישים ריבוא בני ישראל, עומדים כל אחד ואחד במקומו המדויק. אף אחד לא 'קופץ' פתאום, ומחפש לעצמו מעמד חדש (כאשר מישהו - קורח - ניסה בצורה יוצאת דופן לעשות כך, אנו יודעים את סופו). כל אדם, כל משפחה, כל שבט, יודע את מקומו ומעמדו; אדם מכבד את הגדולים ממנו; מכוון את הנתונים למרותו. בקיצור, סדר חברתי מושלם ובלי 'בליטות'.

לא בערבוביה

בדורות האחרונים באה לעולם הדמוקרטיה, מתוך מצוקה עולמית גדולה של רודנות. העולם, כצפוי, קפץ על המציאה. אין להאשים אותו על כך. אך לנו זה לא מתאים. הדמוקרטיה היא בבחינת מה שנאמר בפרשת דברים: "ותקרבון אלי כולכם". ומפרש רש"י: "בערבוביא. ולהלן הוא אומר 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם... '. אותה קריבה היתה הוגנת - ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן: 'ותקרבון אלי כולכם' - בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים". האין תיאור זה מזכיר את המשנה במסכת סוטה? האין זה מזכיר משהו ממציאות חיינו?

עלינו לפחות להיות מודעים לכך שהשיטה הזו איננה קדושה, ושהמצב בו האידיאולוגיה היא 'כל הדיוט - מלך' וכל אחד 'בוחר' (כביכול) - מביא להרס היכולת להקים חברה יהודית אידיאלית, מאוחדת שמקבלת על עצמה אמת מוחלטת. על כן, כששומעים מנהיגים ומחנכים דתיים הנגררים ומקדשים את הדמוקרטיה כשיטה אידיאלית, צריך לקרוע קריעה.

נסיים בדברי מדרש תנחומא : "אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו כנגדם, שלא היה יכול ליגע בם. שנאמר: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ' התחיל לומר: מי יוכל ליגוע באלו בני אדם, שכל אחד ואחד יושב בדגלו?".