בראשית

בראשית

א:א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ

"אמת" היא יסודה של תורה

מתחילת בריאת העולם, הודיע ה' כי הוא האלקים היחיד והבלעדי ואין שני לו, שהרי לא נכתב ח"ו "בראשית בראו אלקים" אלא "ברא", לשון יחיד. כי הוא אחד ואין שני ואין אחר, הרי בזה הוכיח הקב"ה שהוא אמת, כי כאשר יש רק א-ל אחד - הוא אמת. ואכן ה' הוא האלקים האמיתי והאלקים של אמת. וכך כתב במדרש: "ר' יצחק פתח: 'ראש דברך אמת' אמר רבי יצחק: מתחילת ברייתו של עולם, ראש דברך אמת: 'בראשית ברא אלקים' , "וה' אלקים אמת' . 'ולעולם כל משפט צדקך' שכל גזרה וגזרה שאתה גוזר על בריותיך הן מצדיקין עליהם את הדין ומקבלין אותו באמונה ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות בראו העולם. 'וידברו אלקים' אין כתיב כאן אלא 'וידבר אלקים', 'ויאמרו אלקים' אין כתיב כאן אלא 'ויאמר אלקים', 'בראשית בראו אלקים' אין כתיב כאן אלא ברא אלקים'".

"אמת" היא יסודה של תורה. ולא בכדי אמרו חז"ל: "חותמו של הקב"ה אמת". מכל המדות של הקב"ה - צדק, חסד, רחמים, וכו' - מצא הקב"ה לנכון לקבוע את חותמו ואת תחילת התורה דוקא במדה של אמת. והסיבה פשוטה ויסודית, כי אם אין אמת כבסיס לכל שאר המדות, גם הן לא תהיינה אמיתיות, כאשר יבוא כל אחד ואחד לפרש ולסלף את אמיתן של המדות. אז גם הצדק לא יהיה אמת ולא החסד ולא הרחמים. לשם כך קבע ה' יתברך את חותמו דוקא באמת, כדי להתריע ולהזכיר שכל המדות חייבות להיות על הדרך של אמת ולא תהיינה שעשועים לזייפנים ולמסלפים.

ועוד העירו המפרשים שסופי התיבות של "בראשית ברא אלקים", הם: אמ"ת.

על ארץ ישראל אין מקום להצטדקות

"אמר רבי יצחק : לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם ", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים " שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."

לגבי ארץ ישראל אין מקום להצטדקות ולהתנצלות. עם ישראל בא לארץ שישבו בה שבעה עממים, ולקח אותה מהם בגזירת בעל הבית, הקב"ה, שעקר את הגוים שישבו שם והכניס את עמו הנבחר, ישראל, כי הארץ היא שלו ולא של אלה שישבו בה כדיירים.

אין צורך לחפש עילות וסיבות "מוסריות" לכבוש את ארץ ישראל. היא שייכת לבורא העולם, לבעל ואדון העולם, והוא נתנה לנו ולקחה מידי הרשעים, ואין לך מוסר יותר מעולה מזה, ואין לך קבלת עול מלכות שמים גדולה מזה.

וכבר דקדקו מזה שכתוב "הגיד לעמו" ולא "הגיד לגוים", שעיקר ההבנה צריכה להיות לישראל, כי למעשה הגוי לא ירצה להבין בלאו הכי, שהרי ארץ ישראל היתה של שם והכנענים נטלו אותה מהם ומכל מקום לא איכפת לגוי, אלא הגוי מחפש עילה וכל תשובותינו לא יועילו לשכנע אותו. אלא עיקר התשובה כאן מכוונת לישראל, שלא יהיה בלבנו ספק שארץ ישראל שייכת לנו. וכן נאמר: "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאֻמים יירָשו ".

א:ד ויַּרְא אֱלֹקים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

הבדלה - סוד בריאת העולם

הבדלה. ערך עליון ואלוקי שנכנס לעולם מיד עם היבראו, כדי להפריד בין דברים ומושגים שהמיזוג והשילוב והאיחוד הוא רע להם ורע לעולם. ההבדלה קובעת ומגדירה שני ענינים, האחד הטוב והשני הרע. ולאחר שכינתה שם לכל אחד מהם, היא מפרידה ומבדילה ומבודדת ביניהם. תחומים נערכים, גדרות וקווים נבנים, והם מכריזים על מקומם הנפרד של כל אחד ואחד, כדי שלא יתערבבו, ולא יִטשטש ההבדל המהותי שביניהם. כבר בתחילת בריאת העולם גזר עליו הקב"ה הבדלה, כדי להבדיל בין האור לבין החושך, הטוב והרע.

מאחר שחייב אדם לבחור בטוב ולשלול בתכלית השלילה את הרע, ודבר זה מחייב הבדלה ולא ערבוביא. עצם המושג של "טוב" מעלה בהכרח את הניגוד, את המכחישו, את האויב לו - "רע". כמו שהאור עומד בהכרח בניגוד לחושך והמתוק בניגוד למר, כך כסתירה וכאויב מושבע עומד הטוב מול הרע. ומכיון שה' יתברך ברא את העולם לשם תמימות ושלמות של טוב, ברור שאין בו מקום לניגודו - הרע. כלומר, אין מקום בעולם למושג של רע, וק"ו לרשע, וזאת כוונת חז"ל בדבריהם : "אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה אלא על הטובה. 'ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא אלקים לילה' - אין כתיב כאן, אלא 'ולחושך קרא לילה' ".

וכך למדונו חז"ל : "לאור אמר לו: היום יהא תחומך, ולחושך אמר לו: הלילה יהא תחומך". וז"ל רש"י: "ראהו כי טוב. ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא. וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". הרי שהקב"ה קבע את המושג של טוב ושל רע והבדיל ביניהם, ובזה קבע כלל יסודי למעשה בראשית ולישראל - הבדלה - שבלעדיו אין העולם יכול להתקיים, כי ההבדלה היא היא שמגדירה ומאפשרת הכרה ברורה בשוני שבין טוב ורע, ובכך היא מונעת את הערבוביא ואת הטשטוש שמהם נולד הזיוף.

ההבדלה שגזר הקב"ה על העולם כגזירה ומידה וערך עליון, באה כדי להפריד בין טוב ורע, ולכן סמוך להבדלה בין אור לחושך, בין טוב לרע, כתוב "כי טוב", כלומר, שגם ההבדלה היא "טוב", יש כאלה המנסים לטשטש זאת בהסתייעם במקורות חז"ל שהם סילפו. שביום השני לבריאה לא נאמר "כי טוב", ובמדרש כתוב שזה משום שביום השני הבדיל ה' בין מים למים. מכאן - כך לשיטתם - שהבדלה אינה טובה. אך יש עליהם קושיה: הרי ביום הראשון, הדבר הראשון שעשה ה' הוא שהבדיל בין האור ובין החושך. ושם נאמר "כי טוב"? אלא, כאשר יש צורך להבדיל, חייבים להבדיל, וכשאין צורך להבדיל, אסור להבדיל.

להבדיל בין האמת והשקר

אחד מיסודי היהדות הוא הרעיון של ההבדלה, הבא לחסל את הטשטוש, למנוע את הזיוף, לקבוע את מקומו והגדרתו האמיתית של כל מושג ומושג . הפעולה העיקרית של הקב"ה ביום הראשון לבריאת העולם היתה דווקא מעשה זה של הבדלה, כמו שכתוב: "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך". הקב"ה ראה לנחוץ להבדיל, להפריד בין האור לבין החושך, כמו שמסביר רש"י הקדוש: "ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחושך שיהיו משמשים בערבוביה, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". הבדלה, הפרדה, לכל אחד תחומו, אבל לא ביחד.

רעיון ההבדלה נקבע כחלק יסודי של הפולחן היהודי, כאשר בהבדלה, בצאת השבת, היהודי מרים את כוסו ומבדיל: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה".

אין הקודש יכול לדור עם החול; אין האור מסוגל לדור בכפיפה אחת עם החושך; אין אפשרות למזג את היהודים והעמים. התורה קבעה מעמדות ומחסום של הבדלה שיעמוד ביניהם. ועל אחת כמה וכמה לגבי אמת ושקר, הטעונים חומת פלדה של הפרדה והבדלה, כדי שחס ושלום לא נטשטש את ההבדלים המהותיים שביניהם.

חברי הכנסת, אנו חיים היום בדור תהפוכות, בדור של איפכא מסתברא. האמת לא רק נעדרת, כי אם מטושטשת. המחסומים בין האמת לבין השקר נפלו, הערבוביה משתוללת ושולטת. שקר ואמת נפגשו, אור וחושך נשקו . קמו בגולה אנשי רמייה, רפורמים וקונסרבטיבים, הקימו פולחן של מרמה, וקראו לו "יהדות". כלאי הכרם הרפורמי והקונסרבטיבי עשו באושים. נולד ממזר הדוחף לבוא בקהל ה'. השקר והחושך והחולין וההתגויות של הרפורמים והקונסרבטיבים מתיימרים לתואר של אמת, אור, קודש ויהדות. אותו הרס רוחני ושקר נפשי, אותה טמיעה והתבוללות, אותו חילול וטשטוש הקודש שהם הביאו לגלות, רוצים הם היום לייבא לארץ הקודש.

חברי הכנסת, די לשקר בתחומו, די לטומאה בדירתה. החוק שאני מעלה היום בא להגדיר, לאמת את היהדות, להגדיר ולאמת מי הוא באמת רב ומה הוא באמת בית כנסת, ומי הוא יהודי באמת. החוק בא לגרש את הערבוביה מההיכל, להבדיל בין האור לבין החושך, בין היהדות הכשרה לבין הממזר.

אני מצטט מהצעת החוק: "לא ישתמש אזרח, תושב או תייר יהודי בארץ ישראל בתואר 'רב' או 'רבי' או כל תואר של מנהיג רוחני יהודי, אלא אם כן הוא מאמין בתורה מסיני, וכן - הוא הוסמך להוראה כרב על ידי רב המאמין גם הוא בכך, וכן - הוא קיבל תעודה המאשרת את סמכותו להשתמש בתואר 'רב' או 'רבי' על ידי הרבנות הראשית או גוף אחר של רבנים המאמינים גם הם בכך, אחרי שבדקו את מעמדו.

"לא ייקרא כל בניין או מוסד 'בית כנסת' ולא יימצא על הבניין או על המוסד שלט כזה, אלא אם כן מתפלליו ומייסדיו מאמינים בתורה מסיני, וכן - הנוסח והפולחן של התפילות הם על פי ההלכה כפי שנקבע על ידי גדולי התורה המאמינים בתורה מסיני. מותר לכל בניין או מוסד להיקרא 'טמפל' או 'סנטר' .

"תנועה או כת או גוף או ארגון יהודי לא יקרא 'מסורתי' אלא אם כן הוא מאמין בתורה מסיני.

"בסעיף 24 לחוק השבות, התש"י-1950 , אחרי המלה 'שנתגייר' יבוא: כהלכה, כמו שהיא מוגדרת ב'שולחן הערוך' וכמו שהיא מוגדרת ומפורשת אך ורק על ידי רבנים המאמינים בתורה מסיני. 

"לבד מבית דין רבני לא תהא לבית משפט, לרבות בית המשפט העליון, סמכות לדון בשאלה מיהו יהודי." 

ב:ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה  

מדוע נברא האדם מהאדמה?

יש קשר בין המלים והמושגים דם, אדם, אדמה ואדום. כי האדם נקרא כך על שם שנברא מן האדמה - "עפר מן האדמה". ונ"ל שאותה אדמה היתה אדומה, והאדם נברא ממנה לרמוז שני דברים: האחד, שהוא אדום כצבע הדם שהוא נפש האדם, ויֵדע האדם תמיד שהחטא יביא לנטילת נפשו. והשני, שהאדמה היא שפלה, ודורכים עליה, ויֵדע האדם שתקוותו רק עפר ורימה, שנאמר : "עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקָחתָּ, כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ואמרו חז"ל : "ממקום כפרתו נברא, הוא מה דאת אמרת: 'מזבח אדמה תעשה לי' . אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו - והלואי יעמוד". ודע שהאדום הוא סמל הגאוה והעושר, שנאמר : "כי תלבשי שני כי תַעְדִי עדי זהב... לשוא תִּתְיַפִּי", ולכן הקב"ה עשה את האדם מאדמה אדומה, ללמדו שכל גאותו לא תועיל, כי סופו לעפר. ולכן נקרא הצבע האדום גם "שָׁני" או "שָׁנִים" לרמז לאדם שאת השָנִים המועטות שניתנו לו לחיות, הוא מאבד בחטאים, ובכך הוא שופך את דמו.

ב:ז וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה

מתי האדם נקרא חי?

הקב"ה נפח באפיו של אדם את החיות של החיים, וכל מטרת החיות הזאת של האדם, היתה רק כדי שהאדם יתעלה ויתקדש ויתדמה לבוראו. חיות זאת נקראת חיים רק כאשר האדם מפעיל אותה לשם כך, אך אם יוריד האדם את עצמו למדרגה של בהמה וחיה, וחייו יתבססו על טומאה ועל אנוכיות ועל חמדנות ועל רשעות, אזי כמו שיש לחיה חיות אך אין לה חיים, כלומר, יש לה חיות ועל ידי זה היא נעה והולכת, אך חיים אין לה, כי בריה שכל ימי חיותה אינם אלא לאכילה ולשתייה ולצרכי הגוף ולתאוותיו, אין לה חיים, כך באדם שמתנהג כחיה. כי מה בין החיה לבין המת? וכי משום שהמת אינו אוכל ואינו שותה ואינו מתאווה ואינו עושה מעשה בהמה, ואילו החיה עושה את כל אלה - וכי יש הבדל מהותי ביניהם? ואכן דוד המלך ע"ה אמר : "לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבוא, שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב". המרעים והרשעים נקראים מתי שוא ונעלמים, שהרי החיה אינה מסוגלת להתעלות ולהתקדש יותר מהמת, וא"כ החיות של החיה אינה עולה באופן מהותי על המיתה של המת.

ב:טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ

מסירות נפש לתורה

"ומאיזה מקום לקחו ? ממקום בית המקדש, והכניסו לאפדנו, שנאמר 'ויקח ה' אלקים את האדם וינִחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'. ומה עבודה היה בתוך הגן שאמר 'לעבדה ולשמרה', שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן שיזמור לכרמים ולחרוש ולשדד את האדמה, או לעמר או לקצור? והלא כל האילנות נצמחין מאליהן... ומהו 'לעבדה ולשמרה'? אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את דרך עץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'".

זאת מטרת האדם וזאת כוונת יוצרו. ולכן נברא האדם דוקא ממקום שנברא בית המקדש, מקום המזבח ומקום עקדת יצחק, שהיא מסירות הנפש לתלמוד תורה. בשביל תלמוד תורה צריך מסירות נפש. בשביל מעשים צריך מסירות נפש, כי ללא מסירות נפש שום דבר לא יעשה.

ב:כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁו

תפקיד הבגדים

אדם הראשון הוכנס לגן עדן עם מצוה אחת, והיא "לאו" אחד שסימל את העיקר: לציית להקב"ה, לקבל על עצמו את עול מלכותו, לקבל את גזירת המלך. כי בכך נכלל כל הענין של כפיית יצרו וריסון האנוכיות שלו, שהם תפקיד ומטרת העולם. לא היה צורך במצוות או בתורות, אלא היתה מצוה אחת והיא היתה המצוה של קבלת גזירת הקב"ה, קבלת עול מלכותו. משום כך לא היה צורך גם בסמלים החיצוניים של מצוות, דהיינו בגדים לכסות את העירומות של הגוף. מה עוד, שעדיין לא חטאו ולא הכירו טעם חטא, כל זמן שלא חטאו היו בגדר קטנים ותמימים שלא ידעו מה הוא חטא ומה פירוש "ערוה" ו"עירום", ולכן לא היו צריכים לבוש חיצוני.

אך ברגע שפרקו עול, רמסו את גזירת המלך, וחטאו - הבינו מיד מה הוא חטא, ועירמותם בלטה בפניהם. החטא האיר להם את עירומתם, כמו שנאמר: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם". ידיעת החטא היתה הידיעה שעירומות הגוף היא הסמל האלקי לעירומות הנפש של החוטא, של פורק העול, והצורך של החוטא להתכסות בבגדים חיצוניים הוא כסמל של מעשים ומצוות המכסים את עירומות וערוות הנפש.

לאחר שחטא אדם הראשון, העולם הפך לעולם אחר, של יציאה מגן עדן ויצירת עולם עויין עם יצר הרע הבוער בתוך האדם, והצורך במצוות לכוף את היצר ולרסן את האנוכיות, להלביש את העול על היצר. לשם כך, גם בחיצוניות, לגוף העירום שהוא כנגד הנפש העירומה, דרש הקב"ה בגד ומעיל לכסות את הערוה והעירום שנוצרו ע"י המעילה והבגידה. לאור המצב החדש והתקופה החדשה, והיעד החדש של העולם, של מצוות כנגד יצר הרע, מצוות שיהוו את העול הרוחני, ציווה הקב"ה לכסות את הגוף באופן חיצוני, כמו שנאמר: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". פירוש: כתנות לעורם של אדם וחוה, ולפי פירוש אחר: כתנות של עור חיה ממש. וזאת, כדי להדגיש שהחיה שאין לה ריסון ועול ותפקיד אלקי ועליון, אינה לובשת בגד או מעיל, ואילו האדם יצטרך מכאן ואילך להראות שהוא מעל לחיה - שהוא אמנם מכסה את עצמו, בעור החיה שאסור לו להיות כמותה, בעור החיה שהאדם חייב להתעלות עליו ולהשתמש בה כדי לקדש ולהתקדש, דוקא ע"י עור החיה.

העירום הוא גילוי העור, וגילוי העור מסמל את החופשיות ואת ההפקר ואת האנוכיות של האדם שאינו רוצה שום עול או ריסון לחסום את דרכו לחופש מוחלט. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו: "אדם הראשון מין היה", כלומר, הוא פרק עול, והיינו כפירה בעיקר ומינות.

העור הגלוי מתרכז סביב הערוה, כמו שנאמר: "ואת ערום ועריה". "עירום" פירושו גילוי וחוסר מלבוש באופן כללי, ואילו "עריה" מכוונת לעירום הערוה. והמתבונן יראה עוד ש"עור" הוא גם קרוב במבטאו ל"אור", שגם הוא מגלה את מה שהיה נסתר ע"י החושך, וכן אח הוא למלה "עיוור", שהוא היפוכו של אור. ומוסר השכל הוא, שמי שרודף אחרי ההנאה והחופשיות, שמשליך מעליו את עול הבגד והמעיל, שחושף את עורו העירום, בועט בעול מלכות ובהקב"ה, ובגאוותנותו הוא רואה את עצמו כחכם וכנאור, שרואה את האור האמיתי, בעוד שלמעשה הוא עיוור וטיפש. ולא בכדי מצאנו שמיד אחרי הפסוק "ויהיו [אדם וחוה] שניהם ערומים ", נאמר "והנחש היה ערום מכל חית השדה ". העירום מעול מלכות חושב את עצמו כערום, ערמומי. הערמומי הגאוותן אינו סובל בגד או מעיל, והולך עירום ממצוות. אך כל חכמתו וערמומיותו אינן אלא הבל וסכלות מול הקב"ה. והנחש הערום - הפיקח כביכול - שחשב להיות מלך החיות וגם להשתלט על חוה, נדון להיות השפל שבבריות: "כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך ".

ג:ט וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה

החטא של אדם הראשון - קטנות

"יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום ". המדרש מפרש: "איך הוית? אתמול לדעתי, ועכשיו לדעתו של נחש. אתמול מסוף העולם ועד סופו, ועכשיו 'בתוך עץ הגן'". הרי לפני שחטאת היית בדעתי ומסוף העולם ועד סוף העולם, גדלות שאין כדוגמתה, ואיך הקטנת את עצמך? גדלות נתתי לך, והנה נפלת. המדרש ממשיך: "'והמה כאדם עברו ברית' - המה כאדם הראשון. מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן, וציוויתיו, ועבר על ציוויי, ודנתי אותו בשילוחין ובגירושין, וקוננתי עליו איכה... שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה', איכה כתיב [זאת היא קינה]. אף בניו [ישראל], הכנסתים לארץ ישראל, וציוויתים, ועברו על הצווי, דנתי אותם בשילוחין ובגירושין, וקוננתי עליהם איכה... שנאמר: 'איכה ישבה בדד'". המשמעות של איכה היא אַיֶּכָּה? היינו גדולים, מתן תורה, מ"ט שערי קדושה, ועתה - אַיֶּכָּה? מהשמים נפלנו לישיבה על אדמה. הסתכל על עצמך, ואמור: אַיֶּכָּה.

חטא אדם הראשון היה חטא של קטנות. אתמול היה מסוף העולם ועד סופו, והיום מכר את עצמו בשביל פרי. כמו עשיו, שמכר את העולם הבא בשביל נזיד עדשים. הנהירה אחרי קטנות העבדות - זה העניין. אין חיוב יותר תמידי מזה שאדם חייב כל בוקר לעמוד ולקבל על עצמו חיים של גדלות ולא של קטנות. הרמח"ל כתב: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". אדם שנוסע מעיר לעיר חייב להתבונן במפה ולנסוע לפיה, זאת דרכו וזו חובתו. הרמח"ל ממשיך: "ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". בעצם ההתבוננות הזאת, יוציא את עצמו מהקטנות. ומדוע אדם הולך אחרי הקטנות וההבל? הוא לא בוחר בהבל, אלא ההבל בוחר בו, בהיותו חלש. הוא הולך אחר לבו, במקום שלבו ילך אחריו. אדם יכול להתגבר על זה על ידי שישאל את עצמו: היכן אני, איכה? איפה אני עומד היום לעומת אתמול? נפלתי או עליתי? גם אתמול שאלתי את עצמי כך, וכך גם אשאל מחר. כך האדם מתעלה ומנצח את הסכנה הגדולה ביותר שבעולם - הקטנות.

הקב"ה דורש מהאדם להיות גדול - "מעט מאלוקים ". הרבי מקוצק אמר פעם שבעולם הבא, הקב"ה ובית דין של מעלה לא ישאלו: 'למה לא היית כאברהם אבינו או כמשה רבנו?' אלא ישאלו: 'למה לא הגעת לגדלות שהיית יכול להגיע אליה?' בתוך כל אדם יש גדלות. מי שחי לפי זה, לעולם יהיה שלו ושמח. אדם שהוא קטן ויש לו חשבונות קטנים תמיד דואג. אדם שהוא גדול, הוא תמיד שמח.

ד:ד-ה וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה

הסכנה שבקנאה

הקנאה היא אחות תאומה לתאווה ולחמדה, והיא שמביאה את התאוה לידי שטות של איבוד השליטה, ולידי גילוי עריות, וגזל ושפיכות דמים, כי הקנאה חייבת להגיע לשנאה. ואמנם, קנאת קין בהבל הביאה אותו לרוצחו. והתבונן, ידידי, בחומרת הקנאה, שנאמר בה: "אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמוד לפני קנאה ". וכן אמרו חז"ל: "'ורקב עצמות קנאה' - כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים". אכן, הקנאה נכנסת לתוך תוכו של האדם, לתוך עצמותיו, עד שהיא הופכת לחלק מעצמו. ואין מדה יותר מסוכנת לחיי העולם, לחיים תקינים של ציבור, יותר מהקנאה, והיא המדה שאוחזים בה הרשעים המסיתים את העם ומפנים את תשומת לבם לעושר של הזולת, ומתעטפים בטלית שכולה צדק כביכול, ודורשים לחלק את העושר ואת השלל עם כל עצלן ובטלן ולא - יוצלח.

מעטו של בנימין כהנא

מבראשית, בחר אלוקים במיעוט

אם נתבונן בכל הדברים בעולם, נמצא שהעיקר והתכלית שבכל דבר - הוא מיעוט קטן ביחס לדברים הטפלים והפסולת שבו. ניקח, למשל, עץ פרי. מה העיקר בו? הפירות. עם זאת, העץ כולל שורשים, גזע, ענפים רבים, עלים לאין מספר ועוד ועוד מרכיבים שאין להם כמעט כל תכלית לעצמם - אלא כולם למען הפרי הקטן. וכן, רוב קרקעות העולם הם זיבורית - סוג פחות, ורק מיעוט קטן הוא מהמין המשובח. ומיעוט של המיעוט - הוא המשובח שבמשובחים.

הגרעין - והקליפה

ספר "בראשית", שבקריאתו אנחנו מתחילים, מלמדנו שכך הוא ביחס לאנושות, ורבי יהודה הלוי, בספרו החשוב "הכוזרי", מרחיב בכך . ה' ברא את בני האדם כך שרק מיעוטם הקטן הוא ה"גרעין", לב העולם ותכליתו. רק הגרעין הזה נועד למלא את היעוד האלוקי השלם, לדבוק בה' ולהשיג בסופו של דבר את התכלית - העולם הבא. כל השאר הם ה"קליפה", העטיפה החיצונית והטפילה של האנושות. ומיהם ה"גרעין" הנבחר? בתחילה, מסביר "הכוזרי", מאז האדם הראשון, היה בכל דור רק אדם אחד שהיה הגרעין - ועשרת הדורות הראשונים מנויים בסוף פרשת בראשית, בן אחר בן, מאדם ועד נח. עשרת ה"גרעינים" שאחריהם מנויים בסוף פרשת נח, והם מנח עד אברהם. באברהם החלה תקופה חדשה, אך עדיין גרעין האנושות התמצה באדם אחד בכל דור. יצחק נבחר - ישמעאל ובני קטורה נדחו. יעקב נבחר - עשיו נדחה.

עם הופעת יעקב אבינו התחולל חידוש גדול - מעתה לא אדם אחד, אלא כל צאצאי יעקב, ללא יוצא מן הכלל, כעם, המועט מכל העמים, הם הגרעין - בשעה ששאר כל העמים הם הקליפה. "כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו" .

מדוע אין שיווין בעולם?

כאן יש לשאול: לשם מה כל הענין הזה של גרעין וקליפה? מדוע, בכלל, יש צורך בעץ שרובו מרכיבים טפלים, ומדוע לא יצמיח ה' את העיקר - הפרי - לבד? ובודאי ששאלה זו מציקה ביחס לאנושות - לשם מה ההבדלה הזו (ה"גזענית"...) בין עם נבחר אחד, הגרעין, לבין שאר העמים, הקליפה, שכאפס ותוהו נחשבו? ומדוע לא יבראו כל בני האדם שוים - מכוונים כולם ליעוד השלם?

אלא שבהנהגה זו שקבע ה' בעולם, הנהגת העיקר - והטפל, הגרעין - והקליפה, רצה ה' להעביר את הרעיון שיש אמת ברורה בתוך ים הבלבול שבעולם, ושהמטרה שלנו צריכה להיות לברור את הדרך הנכונה מתוך דרכי השקר הרבות מספור. לזרוק את הפסולת - ולאמץ את האמת והטוב. ועל כן, בכל פרט במציאות נטבע ענין זה, כדי שנספוג את הרעיון שכמו שבכל דבר חומרי שאנו עוסקים בו אנו מזהים את העיקר שבו ומניחים הצידה את הבלתי חשוב - כך בעולם הרוחני והרעיוני, התפקיד שלנו הוא להשתמש בבחירה החופשית שלנו כדי לחפש ולפשפש עד שנמצא את האמת האחת והיחידה ונדחה את כל השאר שלא מוביל ליעוד אלא מרחיק ממנו.

הטוב המבורר - תמיד המיעוט

וכך ברא ה' את האנושות, שבתוכה רק מיעוט קטן שהוא העיקר ותכלית הכל, ושהם צריכים למלא את היעוד - כדי שכאשר יסתכלו הם ימינה ושמאלה, ימצאו עמים רבים וגזעים אינספור שכולם חיים את הרגע, ללא יעוד ומטרה, שכקש ותבן נחשבים. אז ידע אותו "גרעין" קטן להעריך את היעוד האדיר שהוטל עליו ולא יראה אותו כדבר מובן מאיליו.

ומי שרעיון זה לא נראה לו, וקורא להבדלה שבין ישראל לעמים "גזענות" - עליו למצוא גם מילת גנאי מתאימה ל"אפליה" שבין הפירות - לענפים, שבין החיות - לאנשים, שבין הקרקעות הפוריים - למדברות השוממים. ואז ילך וילמד את ספר בראשית, ובעצם את התורה כולה, ויבין שהטוב, שהמתוקן והמגיע ליעודו השלם - הוא תמיד רק המיעוט. זו גם הסיבה, דרך אגב, שאנשי האמת הם תמיד מעטים...

אף שעל!

דברי רש"י הפותחים את פירושו לתורה מעוררים בכל שנה מחדש את יחסנו הנצחי והבלתי מתפשר אל ארץ ישראל: "ברצונו נטלה הקדוש-ברוך-הוא לארץ-ישראל מהגויים ונתנה לישראל" - מתנה שלא על מנת לוותר.

הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל, שהיה גאון בתורת ארץ-ישראל, כתב בשנת תש"ז מאמר מיוחד ביחס למה שקרוי "תכנית החלוקה", תכנית שדיברה בגלוי על ההסכמה שלנו לוותר על רוב חלקי ארץ-ישראל בתמורה לקבלת מדינה יהודית בשטחים מצומצמים. ההתנגדות שקמה לתכנית, שהתקבלה אצל "המוסדות הלאומיים", בקרב נאמני התורה בארץ-ישראל היתה גדולה. דובר נאמן לשיטתנו היה הרב חרל"פ זצ"ל, במאמר הנ"ל , הכותב: "כל ויתור על משהו קדוש בקדושת ארץ-ישראל חלק גדול או חלק קטן היא בבחינת 'לא הודה בארצו ' ואין שום הבדל אם לא הודה בכל הארץ ללא הודה בחלק מן הארץ".

נח לקצץ בהונות ידיהם...

ואם יעלה על הדעת שתמורת הסכם בין מדינות או הסכם שלום, הרי שבלית ברירה הדבר אפשרי, מבהיר הרב חרל"פ: "ואין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו חלילה לחתום על כתב חוזה בין-לאומי שמשמעו יהיה ויתור איזה שהוא מכל זכותנו על ארץ-ישראל, נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה ".

כדאי לכתוב את המשפט האחרון עם כל חריפותו שוב, במילים מובנות יותר: נוח היה לו לאותו ראש ממשלה בוגד, שחתם על הסכמי הפקרת ארץ-ישראל, לקצץ בהונות ידיו מאשר לעשות את מעשה הנבלה אותו עשה!

פיקוח נפש לא דוחה חלקי ארץ-ישראל

וכנגד הגישה ה"פרקטית" הנתמכת לדאבוננו גם ביד תופסי-תורה, שבמצבנו עלינו לסמוך על שיקולים בטחוניים, וכך הצורה שבעצם יקבע אם שטחים יופקרו או לא, לא יהיה שיקול דעת הלכתי מלא, אלא איזשהו שר בטחון או אלוף יקבעו לפי "המצב הבטחוני" להיכן שיקול ה"פקוח נפש" נוטה - כנגד גישה זו מכריע הרב חרל"פ: "ואף גם אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות בזה שיתאחזו בחלק שיקראו לו מדינה יהודית, אין בזה משום היתר לבתר לבתרים עינם וליבם של ישראל...".

אף שעל - מבחן קשה ומכריע

הכל נובע מתוך קדושתה האלוקית של הארץ, וממילא הסיסמה ה"לאומנית" "אף שעל" מאומצת על-די הרב חרל"פ: "כשם שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת הרי הוא כופר בעיקר, כן האומר על ארץ-ישראל לישראל חוץ משעל אחד הרי הוא נוטל מקדושת הארץ", ומסיים: "ואת נפש ישראל הוא קובע" - כלומר, הפקוח נפש הוא דוקא הויתור על סיסמת "אף שעל".

אחד המבחנים המכריעים של דורנו נעוץ בשאלה זו. ועתה, האם אמנם, יקום נציג ישראל באו"ם - סוף סוף - ויכריז לפני עולם שלם את דברי רש"י הפותחים את התורה ומהווים לה בסיס והתחלה, ובכך יכריע אחת ולתמיד בנושא זה?...

היחיד שיש לו כח

אפשר לתמוה תמיהה גדולה מדוע מספר לנו הקב"ה על בריאת העולם? הרי עיקר התורה היא "הוראה" של מצוות.

אלא שהתורה שלנו אינה כתורות נכריות. אין משמעותה של היהדות "דת" הכוללת מערכת חוקים כלשהי או פילוסופיה מעניינת גרידא.

מטרתה הראשונה של היהדות היא הכרה בגדלות ה', דהיינו: אמונה, בטחון, יראה ואהבה - "ודבקת בו" .

הדרך ל"ודבקת בו", בבורא עולם, הוא קיום המצוות ולימוד התורה בכללותה, אך הבסיס הוא האמונה בה', אמונה לא במשמעות של "הכרה בקיומו" גרידא, אלא הכרה בקיומו כ"בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, אדון הכל, היה הווה ויהיה" .

רק לו יש מילה

וזהו בעצם מה שאומר רש"י בתחילת התורה. מה נענה לגוי השואל אותנו מדוע כבשנו את ארצם? הרי ארץ זו אינה "שלנו"? אלוקינו הוא האלו-ה האמיתי, היחיד בעל הכוח, הוא ברא את העולם ונתן לכם ישיבה זמנית בארץ זו, הוא לקח אותה מכם ונתן אותה לנו. וזו זכותו - כי הוא בעל הבית פה, הוא היחיד שיש לו זכות לומר כאן מילה. ולכן ברור ש"ברצונו נתנה להם ונתנה לנו" ואין לכם שום פתחון פה.

הדבר היחיד המשמעותי

כך גם אפשר להבין מדוע מתחילים עשרת הדיברות בציווי שאינו ציווי כלל אלא כעין הצהרה: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". - איזו מין דיברה זו? מהו הציווי כאן? - אלא זהו אותו רעיון. שהרי מדוע בכלל עם ישראל מחויב בתרי"ג מצוות קשות? מדוע ישנו קשר כזה בין עם ישראל לה'? מדוע לנו בכלל "לטרוח" בניסיון לדבוק בדרך הקשה הזו? - משום שהוא הא-ל הבורא, המנהג עולמו ושולט בכל דבר בו. ולכן רק לדבקות בו ישנה משמעות.

ציוויים הבאים ממהות רוחנית חסרת כח, הינם חסרי משמעות, ואין שום הכרח למלאם. נרצה - נקיים, לא נרצה - לא נקיים.

אלוקי ההיסטוריה

אך הבסיס והמקור לתורה שלנו, תורת אלוקי אמת, היא העובדה שה' הוא השליט - "אלוקי ההסטוריה" הוא שברא, הוא שמנהיג, והוא שמחיה את העולם כולו כל רגע ורגע, ואם ח"ו יחדול רגע אחד, העולם כולו יפסיק להתקיים. זהו היסוד והראשית לכל ראשית קיומינו, ראשית התורה, וגם הסיבה לשייכות ארץ ישראל לנו.

"בראשית ברא:" הכל יכול, השליט הבלעדי, "את השמים ואת הארץ..."

הרעיון הפנימי שקדם לבריאת העולם

אומרים חז"ל: "תורה קדמה לבריאתו של עולם, דאמר ריב"ל: ב' אלפים שנה קדמה התורה לבריאתו של עולם". ובהמשך אותו מדרש מסבירים חז"ל, שכמו שבעולם הזה, כשמלך בשר ודם בונה ארמון הוא מתייעץ קודם עם מהנדס, כך היה הקב"ה מביט בתורה - ובורא את העולם. מה הרעיון שמסתתר מאחורי המדרשים האלו?

הרעיון הפנימי

אנחנו השקועים בעולם החומר, שוכחים את היסוד החשוב, שהפולחן - כל המערכת של המצוות המעשיות - הם הביטוי החיצוני שמסמל מושג פנימי מסוים. הרעיון הפנימי הזה, הוא רוח התורה ומטרת המצוות. אבל אם הרעיון הזה נמצא כבר באדם בצורה מעוותת, אז המעשה, מאבד משמעות, כי הוא לא מבטא את עניינו האמיתי.

גוי קדוש או "דת"?

אחרי גלות של אלפיים שנה בין הגוים הפכנו מעם ל"דת", לשומרי פולחן דתי ללא הנשמה והרעיון התורני. הפכנו לכאלו שיכולים לצעוק בבית הכנסת על כך שהקב"ה הוא כל יכול, ומיד אחר כך, בארוחת הבוקר, כשעולה לדיון איזשהו נושא "פוליטי", אומרים ללא בושה: "אבל מה נעשה ללא עזרת אמריקה?..." זהו האסון, בשעה שהעולם הדתי התחיל מאמין במצוות במקום בקב"ה.

על כן חז"ל מציינים לנו, שהרעיון, דהיינו התורה, קדמה למעשה - לבריאה. כי המצוה, היא המעשה החיצוני החומרי. ובלי הבנת משמעותה הפנימית, נשארת המצוה בגדר דבר "סטרילי", והיהודי שומר המצוות - הופך להיות שומר פולחן.

רעיון זה אנו מוצאים שוב בבניית המשכן, שהוא "עולם קטן". שם מצווה הקב"ה את בצלאל תחילה לעשות ארון, שהוא סמל לתורה, ורק בסוף מצווה אותו לעשות את המזבח שהוא סמל המצוה - הפולחן. לומר לנו שאם לא מתחילים מהבסיס - מהתורה, אין משמעות לקורבנות.

ישיבת "הרעיון היהודי"

זוהי הסיבה שרבינו הי"ד בחר את השם "הרעיון היהודי" לישיבה. הרב רצה ישיבה שלא רק לומדים בה "דת" (כביכול), גמרא ופוסקים, אלא מחברים אליה את הרעיונות והמושגים שעומדים מאחורי ההלכות. לכן בישיבה מדגישים גם את לימוד התנ"ך והמדרש - המקורות מהם שואב היהודי רעיונות ומושגים יהודיים מקוריים. לא בחינם קבעו חז"ל: "בן חמש למקרא". לפני שהיהודי לומד דינים, לומד הוא כיצד לחשוב כמו יהודי. רק אז התורה שהוא עתיד ללמוד ולקיים תהיה תורה אמיתית.

אמונה תמימה, או אולי... עצלנות?

שגיאה אחת חמורה, הולכת וחודרת לעומק לתוך הלכסיקון של רבים בציבור הדתי בשנים האחרונות בצורה מעוררת דאגה. שגיאה זו היא כבר בהחלט בגדר מחלה. למחלה זו אפשר לקרוא - במרכאות כפולות ומכופלות - "יתר אמונה". מול הבעיות והטרגדיות הקשות שאנו עוברים, אנו יותר ויותר שומעים קולות האומרים: "אוי, כמה קשה המצב! איום ונורא ממש!" - ואז הם מסיימים בהקלה: "...אך מזל שיש לנו את ריבונו של עולם, הוא כבר יסדר את העניינים!". מדוע זו מחלה? כי זו לא דרכה של היהדות, הדורשת מאדם לשנס מותניו ולפעול בשעה קשה, ולא לשבת באדישות ולצפות לישועת שמים, כפי שיוסבר בהמשך. מחלה זו, כך מורגש, מחמירה עם ההחמרה המתמידה במצב.

הנה לנו מדרש שמעביר מסר זה, טוב יותר מכל המילים שלנו: "'וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ' - עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בשישי קודם שנברא אדם... ובג' שכתוב 'ותוצא הארץ' , לא יצאו, אלא על פתח קרקע עמדו עד יום שישי, ולמה? 'כי לא המטיר ה" - ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה... ושבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהן וירדו וצמחו האילנות והדשאים".

הכל בשביל האדם

דבר באמת מוזר: כל מה שכתוב בתורה שהצמחים נבראו ביום השלישי, אין הכוונה שהם ממש נבראו ביום השלישי כמו שאנו מכירים אותם, אלא הם היו רק על פתח הקרקע כ"מחכים" לרגע שייקראו לעלות על פני הקרקע עם בריאת האדם.

הכוונה היא כך: אין ספק, שאילו כל מטרתו של הקב"ה היתה לברוא עולם יפה, שיא היופי האפשרי, שהיה יכול לעשות כך אמירה אחת, ומאז ועד היום הכל היה עומד כתיקונו בלי בעיות כלל. הוא לא היה צריך לברוא אדם כלל, הרי האדם עם יצריו רק הורס את היופי והמהלך המתוקן של הבריאה. אך משום מה, מטעם שרק חכמתו העליונה של ה' יודעת, הוא החליט לברוא את היצור המורכב, המסובך והבלתי מובן הזה שקוראים לו 'אדם' - ולבריאה הזו הוא מסר את השליטה והניהול בעולם. הוא נתן לו בחירה חופשית, וקבע אותו כתכלית העולם. החיות והבהמות, הצמחים ואפילו המלאכים - כולם נועדו לצורך האדם, לתכלית שלו לעלות ליעדו, או, חלילה, לרדת לשאול ולחטא.

אי לכך, ברור מדוע לא היה כל טעם לכך שהצמחים יעמדו באותם שלושה ימים שבין יום בריאתם ליום בריאת האדם. הרי אין בריאה 'סתם' בעולם.

לא לשכוח לקנות כרטיס

המסר כאן לאדם הוא ברור: אדוני, הקב"ה ברא עולם רק למענך, אך דע לך לא לנוח על זרי הדפנה וסתם כך להנות מהעולם באת לכאן. יש לך יעוד גדול, רוחני. וליעוד הרוחני הזה תצטרך לרתום את הגשמיות. ה' לא יאכיל אותך - אלא אתה תאכיל את עצמך; לא הוא יסדר לך פרנסה - תצטרך לחפש לבד; וגם לא הוא ילמד אותך את התורה - תצטרך לעמול על כך. עם כל זה, אתה חייב לדעת שה' קובע בסופו של דבר הכל, אך הוא דורש את השתדלותינו; ומי שלא משתדל (ברצינות), אין לו זכות לבקש מהקב"ה שיעזור לו, המעשה הוא הכלי למלא בו את עזרת ה'. בלעדיו הוא דומה לאותו אדם שהתפלל יום-יום לה' שיזכה בפיס, אך 'שכח' לקנות כרטיס הגרלה, ותמה מדוע אין תפילותיו נענות.

המצב לא "יסתדר" מעצמו

"יתר האמונה", שמביא את האדם לידי חוסר מעש, אינו אלא חוסר אמונה חבוי. מי שמטיל על הקב"ה את התפקידים שאמורים להעשות על ידו, אין הוא מאמין בה', אלא הכל נובע מתוך עצלנות גרידא.

והלקח למעשה: העניינים לא "יסתדרו" מעצמם, המצב הלאומי הוא קשה ביותר, וה' מחכה ומצפה למעשינו. אם לא נתעשת ונתחיל לפעול, הקב"ה ייאלץ ח"ו לנקוט בדרך שהוא לא רוצה לנקוט בה, בשלבים הקשים ביותר של גאולה "בעיתה", צירי הלידה הכואבים ביותר עליהם אמרו חכמינו: "ייתי ולא אחמיניה", שיבוא ואני לא רוצה לראותו (את בוא הגאולה).

"בראשית" - בריאה או חורבן?

יש דורות בהם עיקר ותכלית הבריאה הם אנשים בודדים,

בשעה שמיליונים אחרים הם כקש ותבן למרות הרעש הרב שהם עושים.

מתחילים מ"בראשית". ולמה אנחנו מצפים? שלפחות בהתחלה העניינים ילכו חלק, "מאה ימים של חסד...". אבל לא, פרשת בראשית מלאה ב"פרשיות" (הנחש, רצח הבל, הריגת קין), שחלקן קורות כבר ביום הראשון. אך הגרוע מכל - החורבן - מגיע בסוף הפרשה. הרשע מגיע לשיא כזה, שהקדוש-ברוך-הוא מתנחם על שעשה את האדם ומוציא את גזר הדין הנוקב: מחיה מוחלטת!

והדבר מוקשה מאד: רק עכשיו קראנו על בריאת העולם והאדם עם כל הציפיות האדירות הנלוות לזה, והנה, עוד לא גמרנו פרשה אחת בתורה - וכבר נגזר על הכל להימחות?!

יש מטרה

כאשר ה' ברא את העולם הוא ברא אותו עם יעוד. לא להפקרות. ליעוד הזה יכולים היו, לפי בחירתם, לדבוק רבים או מעטים. "הרשות נתונה". לכן, ברגע שהקדוש-ברוך-הוא הגיע למסקנה שאין לצפות עוד מהדור הרע הזה שימלא את יעודו, לא היתה לו, כביכול, ברירה אלא לכלותו מעל פני האדמה, לאחר שנתן להם ארכה לחזור בתשובה. ניתן לדמות זאת במידה מסויימת, לנאמר שה' מחה גם את הבהמה, הרמש ועוף השמים. ונשאלת השאלה: אם האדם חטא מה אלו חטאו? ורש"י מביא באחד ההסברים מהמדרש: "הכל נברא בשביל אדם, וכיוון שהוא כלה מה צורך באלו?" כלומר, המטרה של הבריאה איננה עצם קיום הבריאה - אלא מימוש היעוד של הבריאה. ברגע שהיעוד לא מתקיים כי ה' מוחה את בני האדם שהכל נברא בשבילם - קיומם של בעלי החיים מאבד את טעמו, וממילא הם אובדים. כך גם כאן: ברגע שמעשיהם של בני האדם מוכיחים על כך שאין סיכוי שימלאו עוד אחר יעודם, קיומם הופך למיותר, וממילא הם אובדים.

נח אורו של עולם

ועדיין נותר תמיהה: האם כל אותם דורות, שנמשכו יותר מ-1500 שנה, נבראו לחינם? האם אומנם פסוקי הסיום של פרשת בראשית מלמדים אך ורק על חורבן וחוסר תקוה?

התשובה שלילית. אמנם הפסוקים קשים, אך בסיומם מופיע פסוק אחד קצר שהופך את הכל: "ונח מצא חן בעיני ה' ". ביחס לפסוקים הקודמים שנותנים את הרושם שהכל היה לשווא, נדמה שאין בפסוק הזה נחמה גדולה. אבל האמת היא אחרת. הפסוק הקטן הזה הוא העיקר. הגם שמדובר רק על אדם אחד - הוא הוא עיקר המציאות. נח הוא אורו של עולם שדומה שהולך ונחרב.

כדי להבין את הדבר, נביא מדבריו של רבי מאיר שמחה מדוינסק, בעל ה"משך חכמה", בענין אחר. בפרושו הוא מביא את הגמרא : "רבי סימאי אומר: מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ - מה ביאתן לארץ שנים מששים רבוא (כי מתוך כל יוצאי מצרים נכנסו לארץ רק כלב ויהושע) אף יציאתן ממצרים שנים מששים רבוא!".

הכל למען שני אנשים!

ונשאלת השאלה: מה הפרוש שיצאו ממצרים רק שנים מששים רבוא? והרי כל הששים הרבוא יצאו! עונה ה"משך חכמה" כך: "כוונת המאמר הזה המופלג הוא: כי כל האותות והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף - שוה בשביל שיבואו שנים מששים רבוא אל המטרה האלוקית. וכמו שכל זה שעשה במדבר הכל היה לתועלת אשר שני אנשים ישארו מששים רבוא, כך לא ימנע מה' יתברך לשדד הטבע ולהראות זרועו והשגחתו על בניו בפרט לכל באי עולם - אף כי (מתוכם) אינם ראויים אל הדבקות לאלוקות והמטרה התכליתית רק שנים מששים רבוא. ומאות אלפים שונאי ה' יאבדון עבור תועליות (של) פרטים מצוינים מאמינים בהשגחתו."

כלומר, מכיון שלמטרת יציאת מצרים שהיא הכניסה לארץ הגיעו רק שנים, נחשב הדבר כאילו רק שני אנשים יצאו ממצרים. וכל האותות והמופתים נעשו אך ורק למענם!

הדברים משתלבים במה שפתחנו. ה' ברא את העולם בשביל אלו שבסופו של דבר ימלאו את היעוד - ואין הוא נרתע מן האפשרות שהם יהיו מעטים. כל השאר נחשבים כקליפה, ועם כל הצער שבדבר, וה' בהחלט מצטער על כך כפי שעולה מהפסוקים בסוף פרשתנו, הם אובדים.

שביב האש

ה"משך חכמה" מסיים בדברים מאלפים: "לכן לא ירפה ידי המאמין, בראותו כי אין מי שראוי אל המטרה האלוקית רק (=אלא) יחידי סגולה. כי משביב אש בהריחו ברוח סוער, יאיר כל העולם" .

כל הרעש וההמולה שמושכים כל כך הרבה תשומת לב ושנדמה שהם המציאות האמיתית, אינם אלא אשליה. העיקר הוא אותו שביב אש קטן, שלפעמים לא שמים לב אליו, אך הוא שיאיר את העולם באור היעוד האמיתי.

אותו "ונח מצא חן בעיני ה'", הוא שביב האש שמשכיח את החושך של בני דורו. הוא המוכיח שלמרות החורבן, הבריאה לא היתה לשווא.