בשלח

יד:יג-יד וַיּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לא תוסִיפוּ לִרְאותָם עוֹד עַד עוֹלָם

קשה להוציא את הגלות מישראל

וכתב האבן עזרא: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להילחם בכנענים עד שקם דור אחר, דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה...".

דבר גדול חידש לנו האבן עזרא, בזה שקבע שכבר אז, בים סוף, בתחלת יציאת ישראל ממצרים, החליט הקב"ה שדור זה אינו מסוגל להיכנס לארץ ישראל, כי רק דור עם נפש גבוהה מסוגל לבטוח בה' ולעמוד נגד הגוים, ורק דור כזה ראוי להיות עם ה' הדר בארצו. ועל כן, מנע הקב"ה מדור הגלות להיכנס לארץ ישראל, דבר שלדאבוננו לא קרה בימינו אלה. הרי היום, דור המדבר והערב רב, שניהם יושבים בארץ ואיה הבטחון ואיה האמונה? וי לנו, כי נפש שפלה הומיה, וקולה של נפש העבדות והגלות נשמע בארצנו. רק היהודי שמשתחרר מן הגלות ומתורת הגלות - שבעל כרחה הושפעה על ידי השפלות ופחד הגוי - מסוגל יהיה לעמוד בגאוה ובאומץ מול הגוי.

הנגע של פחד מבשר ודם וחוסר בטחון בה', קיבל חיזוק ותנופה ותאוצה, והתפשט בתוך עצמותיו של ישראל כנגע ממאיר, בגלל קללת הגלות שהפכה את נפש היהודי לנפש של עבד נרצע, לעם המפחד מאדוניו ומאלה שהיו אדוניו ומהגוים בכלל, עם שאינו מסוגל להשתחרר מאימתו מהגוי ולעמוד כנגד הגוי בבטחון בה', חוסר בטחון זה הפך חלקים גדולים של עם ישראל לבעלי נפש שפלה ועבדותית, כי תחילה נכנסו ישראל לגלות, ואחר כך, כתוצאה משפלותנו שמה, נכנסה הגלות לתוך ישראל. והרי להוציא את הגלות מישראל קשה עשר מונים מהוצאת ישראל מהגלות, וזאת הסיבה שגם בארץ ישראל קם עם הרועד מגוים בשר ודם, עם של מחוסרי בטחון בהקב"ה, ולצערנו נגעה מחלה זו אפילו בלמדנים ותלמידי חכמים.

יד:כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה

חייבים לשמוח במפלת הרשעים

אומרת הגמרא: "'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ' - ומי חדי [שמח] הקב"ה במפלתן של רשעים, והא כתיב: 'בצאת לפני החלוץ, ואומרים: הודו לה' כי לעולם חסדו ', ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. וא"ר יוחנן מאי דכתיב: 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה '? (באותה שעה) בקשו מלאכי השרת לומר שירה (לפני הקב"ה). אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" וממשיכה הגמרא: "אמר רבי אלעזר, הוא אינו שש, אבל אחרים ששים. ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש', ולא כתיב 'ישוש', שמע מינה".

מי ימלל זיופי גבורות ה' כפי שזויפו בדורות אלה! העיוות המכוון לגבי "מעשה ידי טובעים בים", כאילו יש להצטער ולהימנע משמחה בנפול אויבך, הפך למנת חלקם של אוכלי התרבות הזרה, תרבות הגוים והמתייוונים, והרי כל אלה - הבורים והמזייפים גם יחד - מעלימים או מתעלמים מהסיפא של מאמר זה, שדוקא משם, ורק משם, יש להוציא את ההלכה לגבי שמחה לאיד האויב!

אמת ואמונה! בודאי שהקב"ה, האב הרחמן, אב ויוצר כל חי, צדיק ורשע גם יחד, אינו שש ואינו שר כאשר בניו הרשעים מתים. כי למרות רשעותם, מכל מקום הרי הם בניו, ואיזה אב ישוש על מיתת בנו, אפילו יהיה הרשע שברשעים? ומ"מ אין הוא מהסס להרוג את מעשה ידיו, כי הרי הוא זה שהטביע את המצרים. הוא אינו שר, הוא אינו שש, אבל הוא מטביע את מעשה ידיו בים, ועוד, אמנם הוא אינו שש ואינו נותן ששון ושירה ברקיע השמים, אבל אחרים - בני ישראל - הוא כן משיש, ואדרבה - הוא מחייב אותם לשיר.

כך אמרו חז"ל: "'ה' ילחם לכם ' - המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקין? אמרו ישראל למשה רבינו: משה, מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנים שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, כענין שנאמר: 'רוממות א-ל בגרונם '... באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה ". וכן: "מהו 'הגיון סלה '? אמרו ישראל: מה עלינו לעשות אלא לומר שירים וזמירות, שנאמר: 'אז ישיר'...". "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"! הקב"ה שתק - אך טיבע ותבע. טיבע את המצרים על אף שהם מעשי ידיו, ותבע מישראל לשיר ולשמוח, להודות ולהלל כי הרע בוער מן הארץ.

כי פרעה והמצרים הרעים והגאים הם אלו שהגביהו את קרנם נגד ה' ונגד משיחו ישראל. "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ". אותו פרעה ואותו מצרים אמרו: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ". פרעה הרים את נס המרד נגד בוראו ויוצרו, חילל שם שמים בגאוותנות, ועל כן אמר הקב"ה למשה על אותו מחלל שמו שאמר "לא ידעתי את ה'": "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם ". ואפילו לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, וכבר נגף הקב"ה את המצרים באותות ובמכות, לא הסתפק בזה הקב"ה והוסיף גמול על עונש, כמו שאמר למשה: "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ". ובכן, הקב"ה החליט להטביע את מעשה ידיו, בלי לשיר, אלא לצוות את ישראל לשיר על קידוש שמו של הקב"ה, שהיה מחולל במצרים על ידי המצרים גסי הרוח והגאווה. וז"ל חז"ל: "'אשירה לה' כי גאה גאה ' - מתגאה הוא על כל המתגאים, שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו בו הוא נפרע מהם". וכן: "'ואכבדה בפרעה' - מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן האומות שמו מתגדל בעולם... 'וידעו מצרים כי אני ה'' - לשעבר לא היו יודעים את ה', אבל כאן - 'וידעו מצרים כי אני ה''". בגלל גאוותם ורשעותם הטביע הקב"ה את מעשה ידיו בים, וציוה על ישראל מצות שירה ושבח והודיה, כדי להודיע לעולם ש"ה' ימלוך לעולם ועד"!

סלחנות ואהבה לאויב? רחמנות וצער על מותו? ז"ל חז"ל: "'וירא ישראל את היד הגדולה ' - בשעה שביקש הקב"ה להטביע את מצרים עמד עוזא שר מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבש"ע! נקראת צדיק וישר... למה אתה רוצה להטביע את מצרים... באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע! הללו ששעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם? מיד חזר הקב"ה וישב עליהן במדת הדין וחזר וטיבען בים".

צער על מיתתם של רשעים, על צרי ישראל? ז"ל חז"ל: "מה היו [בני ישראל] עושין להם [למצרים]? היו כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו והולך ונותן את רגלו על צואר של מצרי והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן המעיים הללו שלא חסו לי".

מפלתם של המצרים הרשעים המליכה את הקב"ה כמלך מלכי המלכים, וקידשה את שמו המחולל בלעג ובניאוץ הגוים, ושירת ישראל ביטאה את קידוש שמו ומלכותו. וז"ל חז"ל: "'אז ישיר משה' - הדא הוא דכתיב 'נכון כסאך מאז '... אע"פ ש'מעולם אתה', לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'... משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב'אז', נתיישב מלכותך וכסאך נכון. הוי - 'נכון כסאך מאז', ב'אז ישיר'". וז"ל הילקוט שמעוני: "'נכון כסאך מאז' - זה אחד מששה דברים שעלו במחשבה להיבראות קודם בריאת העולם". כלומר. הקב"ה חשב לברוא את העולם כדי שישב על כסאו כמלך, וכאשר הוא עושה נקמה כרשעים כמו ב"אז" , הרי כסאו נכון.

יד:כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה

מסירות נפש מביאה למלכות

כאשר עמדו בני ישראל על ים סוף ורדפו אחריהם צבא פרעה, רכבו ופרשיו, הקב"ה חיכה לישראל לבטוח בו ולרדת לתוך הים, נחשון בן עמינדב משבט יהודה הפגין בטחון בו וקפץ לים, ועל כן זכה יהודה למלכות, בזכות הבטחון בה'. כך אמרו חז"ל: "באיזו זכות זכה יהודה למלכות? אמר להם [רבי טרפון]: כשעמדו שבטים על הים, זה אומר: איני יורד תחלה. וזה אומר: איני יורד תחלה... מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות... אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים יבוא וימשול על ישראל...".

אסור להתייאש

מפרשת ים סוף למדנו כלל גדול בבטחון, והוא, שאם הולכים בבטחון בה' ועושים את כל מה שציוה, גם אם המצב ממשיך להתדרדר, אין לאדם מישראל להתייאש, כך אמרו חז"ל: "'ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה' - אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים? אלא מכאן אתה למד, שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ואח"כ נעשה להם יבשה". עד הרגע האחרון, על היהודי לבטוח בה' ואל יתייאש. וכן מצינו בדברי חז"ל: "'בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו, כה אמר ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ' וגו' - מאי 'כי מת אתה ולא תחיה'? 'מת אתה' בעולם הזה, 'ולא תחיה' לעולם הבא. אמר ליה, מאי כולי האי? אמר ליה, משום דלא עסקת בפריה ורביה. א"ל, משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. א"ל, בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד. אמר ליה, השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. א"ל, כבר נגזרה עליך גזירה. א"ל, בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. איתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: 'הן יקטלני לו איחל' ".

טו:כב-כה וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה-וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם... וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ

מתוך היסורים האדם גודל

אומר המדרש: "את מוצא, בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה. והקב"ה אינו כן, אלא במכה שמכה - בו מרפא. וכן את מוצא, כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה, והיה משה סבור שהקב"ה אומר לו שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין, ראה מה כתיב שם: 'ויצעק משה אל ה' 'ויורהו ה' עץ' [היינו עץ מר, כמו שאומר בהמשך]. אמר לו הקב"ה: משה, אין דרכי כמדת בשר ודם, עכשיו אתה צריך ללמוד, שנאמר 'ויורהו ה' עץ', 'ויראהו' לא נאמר כאן, אלא 'ויורהו', הורהו בדרכיו. ... רשב"ג אומר, בוא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה, יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה במר מרפא את המר, הא כיצד? נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל, לעשות נס בתוך נס. ...א"ל הקב"ה למשה. לא כך הוא אומנותי, אלא במה שאני מכה, בו אני מרפא, הלכך, הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר".

דברים גדולים למדנו כאן, ראשית, שדוקא מתוך המר והיסורים, לומד האדם וגדל והופך למתוק. וחובה על האדם בישראל ללמוד את זה, וללמוד מיסוריו המרים שימתיקו את נשמתו, ויגדל דוקא מהם ודרכם, ולעולם יבטח בזה האדם בישראל, ויאמין שהדרך המרה תוביל למתוק ולטוב. וכן הורונו חז"ל, שהגאולה המתוקה, אם לא נחזור בתשובה ונקבלנה בהוד והדר, תבוא בדרך מרה, ורק כדי לקדש את שמו הגדול המחולל בגוים.

על היהודי לקבל על עצמו את מרותה של התורה

ועוד באה התורה ללמד לבני ישראל את העיקר, יסוד היסודות: קבלת עול מלכות שמים. הקב"ה לקח מים מרים, והורה למשה לקחת עץ שימתיק את המים. והנה ידוע שהמורה הוא שמלמד את הילד וכופה עליו את מרותו, שהרי המלה "מורה" או "מר" [תואר כבוד] פירושו אדנות, הטלת מרות. ובעיני הילד, המרות היא דבר מר, הן בעצם העובדה שהוא צריך לקיים את רצונו של אחר, והן משום שהוא מעדיף לעשות משהו יותר נעים, ובא הקב"ה ומלמד שעל היהודי לקבל על עצמו את מרותה של התורה, גם אם הוא מתנגד וזה נראה לו "מר", משום שאדרבה, לא התורה היא מרה אלא החטאים והתאוה. ובזה שאדם לוקח על עצמו את מרותה של התורה - הוא ממתיק את המרים, ומשום כך אמרו חז"ל שהיה כאן נס בתוך נס, שהעץ היה עץ מר ודוקא הוא המתיק את המים, והעץ מסמל את התורה כמו שכתוב: עץ חיים היא... ". ומשום כך הוא נתן שם מצוות מכל המינים: גם מצות פרה אדומה - שהיא חוק ממש בלי סיבה הגיונית, וציווה בכל זאת לציית לה, וגם מצוות מאד הגיוניות, שנמצאות אפילו אצל הגוים, כגון כיבוד אב ואם ודינים, ואמר להם שאת המשפטים ההגיוניים האלה צריכים לקיים לא משום שהם הגיוניים והאדם מסכים אליהם, אלא כאילו הם היו חוק בלי סיבה, וגם אם אתה מתנגד, אתה מקיים אותם משום שהקב"ה ציווה. ומשום כך, מיד אחרי זה כתוב: "ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו [לא בעיניך] תעשה..."

להיות בשמחה ובאמונה תמיד

ועיין היטב, כמה פעמים משתמש הכתוב בפסוק אחד בלשון 'מר': "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה". והכוונה היא, שילמד ישראל לבטוח בה' ולקבל את מלכותו ולשיר לפניו, לא רק בזמן שמחה אלא גם בתקופה קשה של צרה ורעות, "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ". וכן בילקוט שמעוני: "'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ' - אמר הקב"ה לישראל: לא תנהגו בי כמו שעובדי אלילים נוהגים באלהיהם. עובדי אלילים, כשהטובה באה אליהם הם מכבדים את אלהיהם... וכשפורענות בא עליהם הם מקללין את אלהיהם... אבל אתם - הבאתי עליכם את הטובה, תתנו הודיה, הבאתי עליכם את היסורים, תתנו הודיה."

הקב"ה רצה להדגיש מיד את ההבדל הבולט והקיצוני בין שמחה גדולה כגון קריעת ים סוף לבין צרה גדולה כגון חוסר מים, המלווה באכזבה של מציאת מים שאי אפשר לשתותם. בכך רצה להורות, שבדיוק כמו ששרו והודו לה' והאמינו בו בשמחה, כך חייבים להאמין ולבטוח בו אפילו בעת צרה, שהוא יושיע.

כמה קל לבטוח כביכול בה', כאשר אין בעיה ואין איום ואין סכנה ואין צרה! אז יוכל כל אחד להיות צדיק כביכול ולהכריז על בטחונו בה', כי הרי אז אין צורך בבטחון. המבחן והנסיון האמיתי הוא כאשר המצב רע ומר, רק אז אפשר לראות מי הם המאמינים באמת ומי הם מחוסרי האמונה.

לכן כאן, לא רק שלא מצאו מים, אלא המים שמצאו היו מרים, הסמל בפועל של המצב שדורש בטחון בה'. כמו כן, רצה הקב"ה לחנך את ישראל לצרות גם בתוך חרות, כי מתוך השלוה והחיים הטובים המתמידים, אי אפשר להתרומם ולהתגדל, כי הגשמיות והחומרנות מגדילות את האנוכיות ואת הקליפה, וכאשר אדם אינו מרגיש את הצער והסבל של החיים, לא יתכן שיתמלא חסד ורחמים לזולת הנצרך, שהיא הדרך לשבירת האנוכיות וה"יש" שבו.

עוד למדנו מכאן, שהדרך היחידית לקדש את שם ה' היא לנקום במרים, ברשעים, בדרך מרה, והיא הנקמה, שרק בעוז ונקמה ניכר הקב"ה ע"י הרשעים.

טו:כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה-וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם

צדיק כתמר יפרח

כותב הרמב"ן: "איננו דבר גדול בהימצא במקום שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר... אבל בפרשת 'אלה מסעי' [זה גם כתוב]... ולא האריך כן בכל מקומות המסעים". אומר המכילתא: "כיון שברא הקב"ה את עולמו, ברא שם שנים עשר מבועין [עינות מים] כנגד שנים עשר שבטי יעקב, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים ". וברור שהכוונה היא, שבבריאת העולם תלה הקב"ה את גורל העולם באמונה ובטחון בו ובהליכה בדרכיו. והתמר הזה מסמל את עם ישראל ואת הצדיקים שבו, שבוטחים בו ושמאמינים שהוא יפרנס אותם ויצילם מכל צרה. ומיד אחרי מרה שלא היו שם מים, הביאם ה' למקום הזה שהיו בו מים ותמרים - נס באמצע מדבר שומם וריק, כסימן שהקב"ה פותח את ידיו ומשביע ומציל כאשר הוא רוצה.

טז:ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא

המן הסמל לאמונה

המן בא כתגובה לתלונות בני ישראל שהטילו ספק ביכולת ה' לתת להם אוכל - והפגינו חוסר אמונה מובהק כלפי הקב"ה. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך ". לא מליצה היא, ולא סתם מושג של שיעור "מוסר", אלא מציאות, ואמת. ואמרו חז"ל: "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה". כדי ללמד מידה זו של אמונה ובטחון, הוריד הקב"ה את המן לפרנסת אבותינו במדבר, כך אמר דוד המלך ע"ה: "וידברו באלקים, אמרו: היוכל א-ל לערוך שלחן במדבר... הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו; לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל; כי לא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו ", לכן החליט הקב"ה לתת להם מן, כנגד אי-אמונתם, וכסמל האמונה והבטחון בו, על אלה שלא שמעו למשה והותירו מן המן עד למחרת, אמרו חז"ל: "אלו מחוסרי אמונה שבישראל".

המן היה נס איום ועצום, הסמל הממשי של בטחון בה', המפרנס כל בשר, והוכחת אדנותו על חוקי הטבע, והשגחתו בעליונים ובתחתונים. המן ירד רק פעם ביום, ולא בכמות גדולה, וכל זאת כדי שלא יוכלו ישראל ללקט הרבה ולהכניסו לשמירה ובכך ישבו בשלוה ובנחת, בידיעה שבסלם יש די אוכל. כי הקב"ה רצה להשריש בתוכם את תורת האמונה והבטחון - שכל חייהם תלויים כל יום וכל שעה וכל רגע אך ורק בחסדי ה', כך שישאו את עיניהם לשמים בבטחון בו, שאכן יפרנס אותם כל יום, ובכך ישברו את גאותם ואת האנוכיות שבתוכם, ויקבלו עליהם עול מלכות שמים, וזאת כוונת המלים "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא": המן היה נסיון ומבחן לישראל, האם יבטחו בה' ויסמכו עליו.

והנה, הקב"ה אמר: "הילך בתורתי אם לא", בעוד הוא התכון: אם יאמינו בי; ובזה יש רמז גדול לכלל שבטחון בה' ואמונה בו הם "התורה", שעליהם העמיד הקב"ה את כל תרי"ג המצוות . וכן נאמר: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך, לדעת את אשר בלבבך. התשמור מצוותיו אם לא; ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם; השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך... פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... וכל אשר לך ירבה; ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך, להיטבך באחריתך".

המלה "מן" לקוחה מהמלה "אמונה", כי המן הוא הסמל הממשי של אמונה ובטחון, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "'דבר יום ביומו ' - מי שברא יום ברא פרנסתו". ומן זה - סמל האמונה - הושם למזכרת עולם, כמו שנאמר: "זה הדבר אשר צוה ה': מלא העמר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אחכם במדבר... קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן... ". ואמרו חז"ל: "שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה איך אתם עוסקין בתורה, אמרו לו: אם אנו עוסקין בתורה, במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להן צנצנת המן ואומר להם... אבותיכם שעסקו בתורה ראו מהיכן נתפרנסו. ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה ". המן היה ונשאר סמל הבטחון בה' ויכולתו לפרנס ולהציל את עמו, ולכן אמר הקב"ה להכניסו דוקא לצנצנת, כמו שאמרו חז"ל: "איני יודע של מה היה, אם של כסף, אם של זהב, אם של ברזל, אם של עופרת. תלמוד לומר: 'צנצנת', לא אמרתי אלא דבר המציץ מחברו - אין את מוצא אלא כלי חרס ". כי הקב"ה רצה שכל דבר הקשור למן יסמל שפלות והכנעה ובטחון. החרס מסמל את זה, וכמו שכתב הפייטן: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר ".

יז:ז-ח עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר, הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן. ויָּבֹא, עֲמָלֵק...

הסכנה שבספק

על חטא גדול זה במסה, שניסו את ה' והסתפקו אם הוא נמצא בקרבם - שלמעשה היתה הסתפקות אם מסוגל הוא לעזור להם - נענשו מיד במלחמת עמלק, שהרי נסמך לזה הפסוק: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". וז"ל חז"ל: ר' יהודה אומר: אמרו [ישראל]: אם רבון הוא של כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו, נעבדנו, ואם לאו - נמרוד בו. ורבי נחמיה אומר: אם מספיק לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין בני המדינה צריכים לו כלום [כלומר, שהוא מספק להם מזונות בכמות מספקת כך שלא יצטרכו לבקש ממנו את צרכיהם כל יום], נעבדנו, ואם לאו, נמרוד בו [אם אין לו היכולת לספק לנו צרכינו הרבה יחד]. ורבותינו אמרו: אם מהרהרים אנו בלבבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים, נעבדנו, ואם לאו, נמרוד בו. אמר להם הקב"ה: אם בקשתם לבדוק אותי, יבא הרשע ויבדוק אתכם, מיד 'ויבא עמלק'... אמר הקב"ה לישראל: אני נשאתי אתכם על ענני כבוד, ואתם אומרים, היש ה' בקרבנו? לפיכך יבא השונא וישלוט בכם. הוי: 'ויבא עמלק'". החטא הגדול הוא הטלת ספק, הספק הנפשי, ביכולת הקב"ה להציל בענין פלוני, בענין מסויים זה העומד על הפרק, על אף האמונה כביכול הכללית בה'.

יז:ט וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה

להאמין שיש "מחר"

קשה מדוע אמר משה ליהושע לצאת להילחם בעמלק "מחר", והלא זו מלחמת מצוה, וזריזים מקדימים למצוה? ועוד: מדוע לא חששו שעמלק יתקוף קודם לכן? אלא נראה, שהקב"ה רצה ללמד בזה את ישראל כלל גדול באמונה. הרי עמלק הוא סמל לאויב הקלסי של ישראל, סמל חילול השם וחילול בני ישראל. והקב"ה ידע שכשבני ישראל יחטאו, הם יצטרכו לקבל עונש, לצאת לגלות ולסבול מידי שונאיהם ומחרפיהם, והוא רצה שישראל יאמין שיש "מחר", יש הבטחה ברורה של גאולה ונצחון על עמלק "מחר", בקץ הגלות, אע"פ שהיום המצב שחור ועמלק שולט עליהם. לכן קבע בשני מקומות, גם בתחילת המלחמה עם עמלק, בגאולה הראשונה, וגם אצל דוד שנלחם בעמלק: "ויכם דוד מהנשף ועד-הערב, למחרתם" שהוא סמל המשיח והגאולה האחרונה - שהישועה תבוא ל"מחרת".

יז:י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק

למלחמת מצוה כולם יוצאים

"א"ל משה: יהושע, צא מתחת הענן והילחם בעמלק! " כלומר, יש עת לצאת מתחת הענן של תורה, מבית הוועד, מבית המדרש - והוא כאשר יש ענין של מלחמת מצוה לקדש שם שמים ולהציל את ישראל מיד צר הבא עליו. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. שהרי יהושע הלך בציווי זה וביראת ה' ולא פחד.

אם יש הצדקה לאי-השתתפותם של בחורי ישיבה במלחמת קודש נגד אויבינו, היא יכולה להיות רק לאלו שמקדישים את עצמם ללימוד בשלמות ובאופן מוחלט; אלה שאינם עובדים ואינם לומדים מקצוע ואינם עומדים ליד הבנק כדי לברר את השער האחרון של הדולר, של המרק ושל הליש"ט מול השקל... אם מישהו מקדיש את עצמו יומם ולילה לתורה, ובאופן מליצי אוכל פת במלח, ומים במשורה, וישן על הארץ - שכן זוהי דרכה של תורה - רק, ורק אז, אולי, אפשר לקרוא לו "חייל בצבא ה'". אבל כל האלפים במדינת ישראל שלומדים כמה שעות ואח"כ עובדים או ישנים או משחקים בבורסות הכספים השונות; כל אלו שאינם מתאמצים לשבת וללמוד אלא נותנים מעצמם במסירות לבורסת היהלומים ובורסת המניות ובורסות אחרות שאינני מסוגל להעלות על הכתב - מה יאמרו הם ביום הדין הגדול והנורא? מה יאמר אדם העוטף את עצמו בטלית שכולה תכלת, כאשר שופט השופטים ירעים בקולו: אתה עירום!

יז:טז וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה', בַּעֲמָלֵק מִדֹּר, דֹּר

מיהו עמלק?

"רבי אלעזר המודעי אומר: נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, אם אניח נין ונכד של עמלק תחת כל השמים, שלא יהו אומרים גמל זה של עמלק, רחלה זו של עמלק ". וכן: "'כי יד על כס י-ה', אמר ר' לוי בשם ר' חמא בי רבי חנינא: כביכול כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם [כי כתוב "י-ה" ולא השם המלא] ולא הכסא שלם [שהרי כתיב "כס"], נעקר זרעו של עמלק הכסא שלם והשם שלם".

וזה הסוד של עניין עמלק, מדוע חרה אפו של הקב"ה באומה זו יותר מבשאר האומות: כי שאר האומות היוצאות למלחמה נגד ישראל מחללות את השם בעקיפין, שבזה שהן לוחמות בעם ה', איגלאי מילתא שאינם נרתעים מהקב"ה, ואכן זהו חילול השם שלא יכופר, אך אינו דומה לחילול שבו יוצאים גוים בהכרזה גלויה (כגון גלית) נגד הקב"ה. וזה היה החטא הנורא של עמלק.

עמלק בא להשמיד את ישראל, כמו שאמרו חז"ל: "למה נקרא שמו עמלק? עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב". הוא בא ראשון, ובכך סלל את הדרך לכל שאר האומות, כמו שאמרו חז"ל: "'אשר קרך בדרך ' - רבנן אמרי קרך, הקרך לפני אחרים. אמר רבי חוניא, משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אע"פ שנכוה - הקירה לפני אחרים. אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים הקב"ה. קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות, שנאמר: 'אז נבהלו אלופי אדום ' וגו'. כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן, הקירן לפני אומות העולם".

אך יותר מזה: עמלק בא בגלוי לחרף, לגדף ולמחות ח"ו את שם ה'. כך אמרו חז"ל על הפסוק: "ויבא עמלק ", וז"ל: "שבא בגלוי פנים, לפי שכל הביאות שבא, לא בא אלא במטמוניות... אבל ביאה זו לא בא אלא בגלוי פנים... ". ובגסות גלויה הדגיש עמלק את חילול השם הגלוי הזה. וז"ל חז"ל: "מה היו בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרים: בזה בחרת, טול לך מה שבחרת! זהו מה שכתוב: 'חרפתם אשר חרפוך ה' ".

חטאו של עמלק היה המלחמה הגלויה והחצופה שפתח בה נגד הקב"ה, ועל זה גזר הקב"ה: "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים ". ופירש המכילתא: "'מחה' בעולם הזה, 'אמחה' לעולם הבא ", הוא פשט את ידו בכסא ה', כמו שאמרו חז"ל: "כתוב אחד אומר: 'תמחה את זכר עמלק ', וכתוב אחד אומר: 'כי מחה אמחה '. כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא - 'תמחה', כשפשט ידו בכסא - 'מחה אמחה'. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקב"ה? אלא ע"י שהחריב ירושלים שכתוב בה: 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ', לפיכך - 'מחה אמחה". פירוש: החטא של עמלק הוא מלחמה גלויה וחצופה בהקב"ה, כפי שעשה כאשר יצאו בני ישראל ממצרים. אך גם כל אומה אחרת וכל גוי אחר המחרף ונלחם בהקב"ה - נדבק בו חטאו של עמלק, והוא כעמלק. הרי לא עמלק העם החריב את ירושלים, ומכל מקום אמרו חז"ל שבזה פשט עמלק ידו בכסא, אלא מכאן למדנו שכל הפושט ידו בכסא נקרא עמלק. והבן וזכור כלל זה לימינו אלה.

הקב"ה קבע כלל, שכל זמן שיש לישראל מלכות וממשלה וכח למחות את זכר עמלק - חובה ומצוה לעשות זאת, ומשום כך אמרו חז"ל: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק - ואיני יודע איזה יקדים, תלמוד לומר 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק ' - כל שישב מלך על כס י-ה אתה מכרית זרע עמלק. ומניין ש'כסא י-ה' זה המלך? שנאמר: 'וישב שלמה על כסא ה' למלך'".

רק אחרי שחרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם וממדינתם, ולא היתה להם האפשרות למחות את זכר עמלק, אמר הקב"ה: עתה, אני מחה אמחה את זכר כל עמלק שגילה פנים נגד ה'. ויש להבין שהיום, שאכן החזיר אותנו הקב"ה בחסדו לארצנו ולשלטוננו. שוב עלינו להשתתף אתו במחיית עמלק, אם יתברר לנו שיש בפנינו ענין של עמלק.

מעטו של בנימין זאב כהנא הי"ד

לקפוץ למים סוערים

בני ישראל מול ים סוף, מצד אחד הים סוגר, ומצד שני אויב רודף, וכבר נשמעות צהלות סוסי מצרים ושאון מרכבותיהם... והם בתווך זועקים אל ה'. ותגובת ה' למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו " -"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה".

הצורך במסירות נפש

מספרת הגמרא: "ר' מאיר אומר, כשעמדו בני ישראל על הים היו שבטים מתדיינים, זה אומר אני יורד תחילה לים, וזה אומר אני יורד תחילה לים, מתוך שהיו מתווכחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה... והיו שרי יהודה רוגמין אותן... לפיכך זכה בנימין שבית המקדש בנוי בחלקו ויהודה זכה למלכות. אמר ר' יהודה, לא כך היה המעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים ונוטלים עצה, קפץ נחשון בן עמינדב, וירד לים תחילה... אמר המקום מי שהמליכני על הים, יעשה מלך על ישראל".

לכאורה ישנה כאן מחלוקת, לפי ר' מאיר, הויכוח פרץ בגלל שכל השבטים רצו לרדת ראשונים לים, ולפי ר' יהודה היה ויכוח, כי לא היה מי שירצה בכך.

הכל דבורים...

אך הרב הי"ד, הסביר שבעצם אין סתירה. כשהים נראה מרחוק, היה דיון סוער מי יזכה במצווה ובכבוד, להיות הראשון הנכנס לים, וחשיבות הענין היתה כה גדולה עד ששבט יהודה רגם באבנים את שבט בנימין, כדי שלא יקדימו, ויגזול ממנו את המצוה.

אך משהתקרבו ועמדו על שפת הים הגועש, ברגע האמת, הגיע הרגע שצריך שאדם מסוים יכנס ראשון בעול, השתנה סגנון הויכוח. אף אחד לא רוצה להיות הראשון להיכנס למים הסוערים. כל אחד אומר לשני: "נו בכבוד תהיה ראשון". וכך אפשר לדייק מהגמרא שר' יהודה אומר: "לא כך היה מעשה" שכשהגיעו למעשה כבר אף אחד לא רצה ואז רק נחשון בן עמינדב קופץ, והמים מגיעים עד אפו. "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש ". אז הים נקרע.

להיות "נחשון"

כאשר הדיון תיאורטי, מי יפעל ומי יעשה ראשון, תמיד נוצר הויכוח, בחלק מי יפול הכבוד. אך כאשר מגיעים ל"תכל'ס", מי יקפוץ ראשון למים הקרים הסוערים והעמוקים, נעלמים לפתע כל הגיבורים. ומעטים מאד הם ה"נחשון בן עמינדב" שמוכנים בפועל לפרוץ את מחסום הפחד, וקופצים, והמים מגיעים "עד נפש", ואז בזכותם, ובזכות מסירות נפשם, ברגע האחרון, נושע עם ישראל.

ה' ונחשון שותפים בקריעת הים

קפיצתו של נחשון לים, לא היתה מעשה התאבדות, כי אם דרישה של ה' מהאדם להוכיח את הבטחון במעשה. גם היום עלינו להוכיח בטחוננו בה' על ידי קיום המצוות הנראות 'מסוכנות', בידיעה שה' שציוונו - לא יטוש אותנו.

המדרש המספר על נחשון הקופץ לים סוף הגועש, המים מגיעים עד לצוארו - ואז הים נבקע, מלמד אותנו את הלקח הכללי של 'השתדלות'. כלומר, למרות שה' אמר למשה: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" , הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו 'השתתפות'.

זהו מהסדרים שקבע ה' בעולמו - שלמרות שה' כל-יכול, הוא דורש את מעשה האדם. ולמרות שאין האדם יכול לעשות דבר בלי סיעתא דשמיא, ה' דורש ממנו מעשה, ולו קטן, ובכך האדם ממלא את תפקידו בעולם. "פתחו לי פתח כחודו של מחט - ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם ".

השתדלות או התאבדות?

ולמרות עיקרון זה, יש משהו קשה במעשה נחשון. ניתן להבין את המושג 'השתדלות' כשמדובר בפרנסה, למשל. אז אומרים, שלמרות שה' הוא ה"נותן לחם לכל בשר", בכל זאת ה' אומר, שאם לא תשתדל באופן טבעי - לא תהיה לך פרנסה. כך גם במלחמה - למרות שה' נלחם לנו, בכל זאת נדרשים אנו לכלי נשק ותכסיסי מלחמה טבעיים. לעומת זאת, אצל נחשון - מה הועילה קפיצתו לים? הרי במעשהו לא היתה כל השתדלות טבעית! קפיצה לים הגועש היא מעשה שבדרך הטבע לא מקרבת במאומה קריעתו של ים! 'השתדלות' אין כאן - התאבדות חסרת הגיון אולי יש כאן! ובכל זאת, זו היתה דרישת ה': "דבר אל בני ישראל ויסעו (אל תוך הים)!".

בין הפטיש לסדן

ההסבר לכך הוא, שקפיצתו של נחשון לים, היתה מעשה סמלי שדרש הקדוש-ברוך-הוא, לא רק כאקט של השתדלות אלא כאקט של בטחון בה'. דוקא אנו נוכל להבין את הדבר על רקע אירועי ומבחני תקופתנו. לא פעם ולא פעמיים עמדנו בדורנו בפני מבחנים שנראו בלתי אפשריים. הקדוש-ברוך-הוא העמיד אותנו בפני מצבים גורליים, שעמידה בהם בלי להיכנע נראתה כחוסר הגיון מוחלט, ואף כהתאבדות. זכותנו הגדולה - מאז תחילת שיבת ציון - היא עמידתנו במבחנים אלו, בלי לומר: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה ", בלי לומר: בואו ניסוג מהמהלך העצום של שיבת ציון והחייאת הארץ. והנה, בימים אלו ממש, הגענו לשלב גורלי של אותה דילמה, כאשר הטענה הגוברת כנגד גישת המאמינים היא: "אין ברירה. אם לא נמסור את השטחים שה' נתן בידינו בנצחון הניסי בתשכ"ז - זו תהיה התאבדות", וכן "מימוש הצו התורני של הורשת הערבים - זה מסוכן".

למעשה, הקדוש-ברוך-הוא מעמיד אותנו בדיוק במצב בו עמדנו מול ים סוף. מצב של: בין הפטיש והסדן. מצד אחד המצרים המשעבדים, מצד שני הים. מצד אחד, מסירת השטחים והשארת האויבים - זהו חיסול המדינה בפועל. מצד שני, החזקת השטחים וגירוש האויבים - זהו סכנה של תגובת הגוים.

מעשה של בטחון בה'

כאן אנו צריכים לינוק מהלקח של נחשון בן עמינדב. ה' לא מוכן לקרוע את הים בלי שמישהו יקפוץ קודם. נכון, בשביל לחולל את הנס ה' לא צריך את נחשון - ובכל זאת הוא רוצה מעשה שיבטא את הבטחון שלנו בכח ה' גם במצבים קשים. וכך אומר "אור החיים" הקדוש: "אין הדבר תלוי בידי... דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני עושה להם נס... כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה... ". "אור החיים" מסביר עוד, שהדבר נצרך במיוחד לאחר שהראו חוסר אמונה, באמרם "כי טוב לנו עבוד את מצרים ". רק לאחר שנחשון הוכיח בטחון בה' במעשה - נקרע הים.

אנחנו יודעים שהים יקרע!

זהו. ודאי ה' כל-יכול. אך גם במבחני ימים אלו, הוא 'צריך' את השתתפותנו. שנוכיח את בטחוננו בו באופן מעשי, על ידי קיום ההלכות והציוויים ה'מסוכנים', מתוך בטחון שהוא לא יטוש אותנו. אין ספק, שלרבים יש היום הרגשה שאי הליכה בדרך הנסיגה היא כמו לקפוץ לים גועש. אך כאן בדיוק נמצאת נקודת המבחן - אנחנו יודעים שהים יקרע! והרי האמונה הזו נבחנה בדורנו פעם אחר פעם, בנצחונות בל-יאמנו! אך עיוור יחשוב שכל הצלחות דורנו נעשו רק בכוחנו הדל. ועל כן, כאשר ה' דורש מאיתנו מעשים קשים, ומתחייב לעזור לנו - עלינו להאמין לו! כי אם נחכה שיעשה הכל לבדו, זה יעלה לנו במחיר יקר ח"ו. זהו המבחן שלנו. מבחן האמונה. ומי אמר שזה צריך להיות קל?

שמחה במפלת הרשעים

בימים של בלבול וחוסר יכולת להבחין בין אויב לאוהב, קשה מאוד לקום ולהסביר מושג כמו "שמחה באבדן הרשע", מהסיבה הפשוטה: מי בכלל מסוגל היום להבחין בין טוב לרע, לקבוע מי רשע ומי צדיק? אפילו לזהות מיהו הרשע אנשים כבר לא מסוגלים, שלא לדבר על שמחה בהשמדתו!

שירה מול הגוויות

ובכל זאת, כיצד אפשר לקרוא את פרשת "בשלח" האדירה, ולא להתרשם מהשירה ששרו ישראל כאשר ראו את גויות אויביהם מוטלים על החוף? ושירה שקבע לנו הקב"ה לאומרה בוקר בוקר. על מה שרו ישראל את שירת הים? ודאי יבואו אנשי הקידמה, "הדתיים הנאורים", ויאמרו: את השירה שרנו על ההצלה שלנו ממוות, וח"ו לא שרנו זאת על אבדן המצרים, שהרי - יוסיפו הם בצדקנות - "בנפול אויבך - אל תשמח" . האמנם כך? האמנם בשירת הים שמחנו רק על הצלתינו ולא על מפלת שונאינו? נבדוק בפסוקים עצמם. כיצד השירה מתחילה? "ויאמרו לאמר: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים" - עוד לא הוזכר רמז להצלת ישראל, וכבר משבחים את ה' על שהפיל את הסוס ורוכבו בים. נמשיך: "מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף" , "תשלח חרונך יאכלמו כקש" , "צללו כעופרת במים אדירים" , "תבלעמו ארץ" . רק אחרי כל הביטויים של הנקמה במצרים, לקראת סוף השירה, 'נזכרים' ישראל שגם הם עצמם ניצלו ויש להודות גם על כך, והתחילו אומרים: "נחית בחסדך עם זו גאלת..." .

עולם נקי יותר

בקיצור, עיקר שירת הים מוקדש למפלת המצרים. וכאן הבן שואל: מדוע? ועוד: הרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח"? כאן אנו מגיעים למושג התורני: שמחה על מפלת הרשע. יש מצוה רבה לשמוח ולהודות לה' על מפלת הרשע, והדבר הזה עובר כחוט השני בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית. והדבר ברור: מות הרשע הוא מוות של שונא ה', וגם אם ה' עצמו לא חפץ במות רשעים, הרי כשה' מחליט שזהו, הגיע הזמן שרשע ימות - אזי שמחה גדולה היא לכל אוהב ה'! העולם עתה טהור יותר ונקי יותר, ושם ה' גם התקדש בכך, כמובא במכילתא: "כהמקום פורע מן האומות שמו מתגדל בעולם!". מה שיוצא הוא, שבאמת עיקר השבח בשירה היה על כך שהמצרים אבדו, כי זה עיקר קידוש ה'.

פרסומי ניסא!

אם כן, מה הכוונה "בנפול אויבך אל תשמח"? פשוט מאוד: שם מדובר באויב פרטי. שלמה המלך במשלי אומר לנו: חלילה שתשמח על שאויבך הפרטי שהסתכסכת איתו, מת. זה אסור. אבל כאשר מדובר באויב של העם, שונא ישראל, שונא ה' - על מפלתו חובה לשמוח! והעיקר: לשמוח בגלוי, כי כמו שקידוש ה' הוא דבר שנעשה בפרהסיא, כך השמחה על קידוש ה' צריכה להיעשות בפרהסיא - פרסומי ניסא! בדיוק כמו בחנוכה ובפורים!

מה נעשה והרעיון היהודי הפשוט הזה כל כך שובש בימינו, עד שמוות של ערבי שונא ישראל הוא דבר ש"אסור" לשמוח עליו, כי גם הוא "נברא בצלם"... זהו חלק מעוות המושגים שדיברנו עליו בפתיחת המאמר.