דברים
א:יז לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא
לא תגורו!
כתב על זה הרמב"ן: "ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה', כי מעלתם בשליחותו". כלומר, שהקב"ה מצַוה וגוזר על היהודי שליחות, ואם הוא מפחד ובורח מהשליחות, אזי מועל הוא בשליחות ה'.
אסור לפחד מלומר תוכחת אמת. "אֹהבי ה' שנאו רע, שֹמר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם" - אם אוהבי ה' ישנאו את הרע ויגביהו את קולם נגדו, אזי ה' יהיה "שומר נפשות חסידיו", ו"מיד רשעים יצילם".
אמרו חז"ל: "מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא [עבדו של ינאי המלך, שהיה צדוקי ורשע, הרג אדם והרי לפי ההלכה, מכיון שעבד לא-יהודי אינו אלא רכושו של בעליו, חייב בעליו להופיע למשפט]. אמר להו שמעון בן שטח [נשיא הסנהדרין] לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו... אתא ויתיב [ינאי בא וישב, בעוד שבעל הדין חייב לעמוד בבית הדין]. א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד... אמר לו [ינאי]: לא כשתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבריך [כלומר, אם שאר חכמי הסנהדרין יגידו לי לקום, אקום]. נפנה [ינאי] לימינו - כבשו [הסנהדרין] פניהם בקרקע [מתוך פחד]. נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? [כלומר אתם חושבים שתכבשו פניכם בקרקע ולא תצטרכו לצוות עליו לקום ובכך לא תכניסו את עצמכם לסכנה?]. יבא בעל המחשבות [הקב"ה] וייפרע מכם!"
ואם בארזי הסנהדרין נפל העיוות שנגרם ע"י פחד מלך בשר ודם, מה יאמרו אזרחי העם, הפשוטים! ומ"מ חטא איום, פשע נורא, הוא סילוף זה של מצות ה', ואכן שילמו חכמי ישראל את המחיר: "מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". מדה כנגד מדה. הם - מתוך פחד - סילפו את ההלכה וכבשו פניהם בקרקע, הגיע להם עונש של חבטה באותו קרקע מאת הקב"ה שממנו לא פחדו.
א:כ-כא וָאֹמַר אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר ה' אלקינו נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן ה' אלקיך לְפָנֶיךָ-אֶת-הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אלקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ-אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת.
פיקוח נפש לא דוחה את ארץ ישראל
וקשה למה כתוב בפסוק כ' לשון רבים "אליכם" וכן "אלקינו", ובפסוק כ"א כתוב לשון יחיד "ה' אלקיך", "עלה"? אלא נראה שהפסוק בא לענות לאלה שסוברים ששיקול של פיקוח נפש דוחה מלחמה על ארץ ישראל, ולכן התחיל בלשון רבים ללמד שהמלחמה מוטלת על הרבים, ולכן על אף שיש סכנה ליחיד, "אל תירא ואל תחת", שאין שיקול של פיקוח נפש דיחיד דוחה מלחמה על ארץ ישראל.
הרי אלו הטוענים שפיקוח נפש דוחה שטחים, מביאים ראיה מכך שפיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. רבותי, דעו: יש מצווה בתורה הנקראת "מלחמת מצווה", דהיינו, מצווה ללכת למלחמה. הרמב"ם כותב: "ואיזו היא... ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". כל פעם שגוי בא על ישראל, המלחמה נגדו היא מלחמת מצווה. הרמב"ם מרחיב זאת: "גויים שבאו לערוך מלחמה... או ליקח מידם ארץ". משום כך, הגמרא במסכת עירובין אומרת שאם אויב בא אפילו על עסקי תבן וקש, נלחמים נגדו אפילו בשבת. כלומר, יש מצווה להילחם. הרי עצם מהות המלחמה הוא סכנת נפשות. כך כותב "מנחת חינוך": "נהי דכל המצוות נדחות מפני סכנה, מכל מקום מצווה זו דתורה ציוותה ללחום בהם, וידוע דתורה לא תסמוך דינים על נס, ובדרך העולם נהרגים משני צדדים בעת המלחמה, מכל מקום חזינן... דחויה סכנה מן התורה במקום זה". ואם לא תאמר כך, עקרת מצווה מדאורייתא לצמיתות, שהרי בכל מלחמה יש סכנה. היא אינה דומה לשבת וליום הכיפורים, שבהם בדרך כלל אין סכנת נפשות. אך במלחמת מצווה יש מצווה למסור את הנפש, והיא דוחה סכנה.
עוד יש להקשות: למה בפסוק כ"א כתוב "ה' אלקיך" ואח"כ "אלקי אבותיך"? אלא יש לומר שזה בא להורות שזכות ישראל לארץ ישראל נובעת אך ורק מזכות אבותיו, שה' נתן להם את הארץ.
א:לו זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ-אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ-בָּהּ, וּלְבָנָיו-יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'
מסירות נפש על הארץ
לכאורה קשה, למה לא הוזכר יהושע? ובבמדבר הוזכר יהושע אבל רק אחרי כלב? ומה פירוש הלשון "מילא אחרי ה'"? והנה בבמדבר מפרש האבן עזרא מדוע הקדימו את כלב ליהושע: "הקדים כלב כי הוא הקדים 'ויהס' ". ונראה שאע"פ שיהושע בטח בה' ולא היה מסופק כמו שאר המרגלים, מכל מקום לא היה לו האומץ לצאת נגד המרגלים עד שעשה זאת כלב. ולכן הוקדם כלב בבמדבר. וכאן כשמדובר לא רק על כניסתם לארץ אלא על ההתנחלות, כלומר, איזו נחלה יקבלו, הוזכר רק כלב כי הוא ולא יהושע קיבל בדיוק את מה שמסר את נפשו עליה - חברון. כי כאשר המרגלים הלכו לתור את הארץ, כולם נשארו ביחד משום שלא רצו להסתכן, והוא עזב אותם והשתטח על קברי אבות בחברון , ולכן נאמר שכלב "מילא אחרי ה'", כלומר, היה מלא אמונה, הגיע לתכלית השלמות, שהיה מלא ושלם לגמרי באמונה, וכמו שתירגם אונקלוס: "אשלים בתר דחלתא דה'". ואין היהודי שלם בלי אמונה שלמה.
ועיין ביהושע ששם כתוב: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אוֹתי... לרגל את הארץ ואָשִב אותו דבר כאשר עם לבבי. ואחי אשר עלו עמי הִמְסִיו את לב העם ואנכי מלאתי אחרי ה' אלקי. וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה, לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם, כי מלאת אחרי ה' אלקי... עודני היום חזק כאשר ביום שלוֹח אותי משה; ככוֹחי אז וככוֹחי עתה, למלחמה ולצאת ולבוא. ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דִבר ה' ביום ההוא כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדוֹלות בצֻרות; אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'. ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב... על כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנִזי לנחלה עד היום הזה יען אשר מִלא אחרי ה' אלקי ישראל, ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא, והארץ שקטה ממלחמה".
וקשה - למה היה צריך כלב לומר ליהושע "עודני היום חזק..."? ועוד - וכי באמת בגיל שמונים וחמש, היה כלב חזק כמו שהיה בגיל ארבעים? ועוד - אם כבר אמר "עודני... חזק", למה הוסיף "ככחי אז וככחי עתה"? ועוד - מה כוונתו כשאומר שהכח הזה חל על שני דברים: א. למלחמה ב. לצאת ולבוא? ועוד - על מה מדובר במלים "אשר דבר ה' ביום ההוא"? ומה הקשר בין כל זה לענקים? ולמה ברך אותו יהושע? ולמה כתוב כאן שוב "והארץ שקטה ממלחמה"?
אלא נראה, שכלב חשש שיהושע יסכים שחברון מגיעה לו, אבל הוא יפחד לתת לו את העיר בגלל הענקים שיש שם, מה עוד שכלב כבר הזדקן. ועל זה בא כלב ואמר, שההבדל היחיד שהיה בינו לבין המרגלים היה בכח הבטחון שלו בהקב"ה, ועל זה אמר: "עודני היום חזק"... כלומר, איני חזק בכח פיזי, אבל כמו שכחי אז היה בכח הבטחון, על אף שהמרגלים דיברו אמת על חוזק הענקים, כך אני נשאר בכח הבטחון בה' שהוא יעזור לי להתגבר על הענקים, ושאצא למלחמה ואחזור, וזה פירוש "לצאת ולבוא". וכמו שביום ההוא נתן לי ה' את ההר (חברון) בזכות כח האמונה והבטחון בו, ואהב אותי משום שהייתי שלם ומלא ביהדותי, שאילו אדם דתי שאינו מוכן להסתכן על סמך בטחונו בה', נשאר חסר ביהדותו, ורק הבוטח בה' הוא מלא, כך הוא יעזור לי עכשיו. ועל בטחון זה של כלב, בירך אותו יהושע. והארץ שקטה ממלחמה בזכות הבטחון של כלב, משום שרק בטחון בה' מביא לנצחון וגם לשלום.
א:לט וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ.
רק ארץ ישראל בטוחה
הפחד מן הגוים הוא רק אחת מן הסיבות שישראל מואסים בארץ חמדה, התאווה לחיים טובים היא סיבה עגומה נוספת. ודוקא בגלל האשליה הזאת שבגלות יימצא בטחון כאשר בארץ ישראל תהיה סכנה, חרה אפו של הקב"ה, שגזר עליהם מיתה במדבר, והוסיף: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה... ולהם אתננה, והם יירשוה". כלומר, אלה שפחדו שימותו בארץ ישראל הם וטפם, מתו דוקא במדבר, ואילו טפם נכנסו לארץ ישראל וחיו. לומר לך, שהבטחון היחיד לישראל הוא אך ורק בארץ ישראל, ואילו הגלות היא מקום קבורתם. וכך אמרו חז"ל: "'וישבתם לבטח בארצכם' - בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה". וכן אמר הנביא: "ובהר ציון תהיה פליטה" - כלומר, בציון ולא בגלות.
א:מא וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּנוּ ה' אלקינו
אין תשובה מספיקה לחילול ה'
באמת יש לשאול: הלא אחרי שחטאו העם ושמעו את עונשם, התחרטו וחזרו בתשובה, ולמרות תשובה זו, לא סלח להם ה', ואמר: "לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם...". ומדוע לא סלח?
דבר ראשון הנה ישראל לא חזרו בתשובה, ולא היתה להם אמונה אמיתית, אלא המחשבה על שנים של נדידה בגלות היתה כה איומה עד שהם העדיפו לעלות ארצה כי היא היתה הפחות רעה מבין שתי ברירות רעות, כמו שכתב הספורנו: "ולא שבו... אלא מיראת עונש". ולכן ה' אמר שהוא אינו מקבל את זה, ולא יעזור להם. אפילו כאשר עושים את הדבר הנכון, מ"מ כשעושים בלי אמונה בה', זה לא יצליח. וגם אם נחשיב את זה חזרה בתשובה הרי זה רק על החטא האישי שעליו סלח הקב"ה להם, בתור יחידים, וכל אחד ואחד נתכפר. אך מלבד החטא שהיה של חוסר בטחון של כל יחיד ויחיד, כמו שנאמר: "עד אנה ינאצֻני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי", היה גם חטא כללי של חוסר בטחון של כל העדה, של כל עם ישראל, והוא היווה חילול השם וכמו שנאמר: "עד אנה ינאצֻני". ועל חטא זה של חוסר בטחון ושל חילול השם אין תשובה, ורק המיתה ממרקת, כמו שכתב הרמב"ם: "אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות". וכן כתב הספורנו : "מפני חילול השם שעשו, שלא תספיק בו כל תשובה אלא מיתה". ועל חילול השם הזה של כלל ישראל, לא נסלח להם עד שמתו. וגם לא ניתן להם להיכנס לארץ ישראל, משום שהיו דור עם נפש שפלה, ולא היו מסוגלים להיות עם חזק ואמיץ.
ב: לד וַנִּלְכֹּד אֶת-כָּל-עָרָיו, בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת-כָּל-עִיר מְתִם, וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף: לֹא הִשְׁאַרְנוּ, שָׂרִיד.
הרשעים, גם בחייהם נקראים מתים!
החיים נבראו בשביל דברים מסויימים, אדירים ומיוחדים, כמו שנאמר: "פעולת צדיק לחיים", וכן: "כי מוצאִי מצא חיים". הקב"ה נותן את החיות ואת הדרך להפוך אותה לחיים, כמו שנאמר: "תודיעני אורח חיים", וכן: "כי עמך מקור חיים", וכן: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". עצם החיות אינה חיים, ולא כל הנע בעולם נקרא חי. יש ארצות חיים, ואורחות חיים, ומקורות חיים, ורק מי שמכיר את האורח והמקור יגיע לחיים, וידור בארץ החיים.
והם החיים מיוחדים לבריה האחת והיחידה המסוגלת לנצל את החיות שלה לפעולות מרוממות וקדושות ונעלות - והיא האדם. רק האדם יכול להפעיל את החיות לשם חיים, כלומר, לשם התעלות וקדושה והתרוממות הנפש והנשמה. לכן, נפש האדם נקראת "חיה", כמו שנאמר: "כי רדף אויב נפשי, דִכָא לארץ חַיָתִי", כי האדם מסוגל להפוך את החיות לחיים, לנפש, וכך הוא רצון קונו. לשם כך נברא; לכך ולא לשום מטרה אחרת.
ואם כן, כאשר האדם אינו עושה את רצון קונו, אלא משתמש בחיות שניתנה לו לא לשם חיים אלא כדי לנוע בעולם כחיה או בהמה, חיוּת ללא חיים, לא יתכן שייקרא "חי" במובן שרצה הקב"ה. מבחינת תפקידו בעולם מת הוא, וכבר נעלם בתור אדם, ואינו אלא כחיה או בהמה בדמות אדם. והסיבה לכך פשוטה: כי הקב"ה הוא אלקים חיים, הוא הסמל של החיים, הוא יוצר החיים. הוא הוא החיים. וכך נאמר: "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש...". וכן בירמיהו: "הוא אלקים חיים ומלך עולם". ומשום כך התורה נקראת חיים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב". ומשום כך ארץ ישראל נקראת חיים, שנאמר: "ונתתי צבי בארץ חיים", ותירגם יונתן: "ואתן חדוא בארעא דישראל". ולכן רק מי שדבק בהקב"ה, במקור החיים, נקרא חיים, כמו שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "שמור מצותי וחיֵה", כלומר, שאם לא תשמור את מצוותי, אינך חי אלא מת הנע בעולם.
משום כך, נקראו הרשעים והרעים מְתי שוא ונעלמים. כי כמו "מת" שבחילופי אותיות הוא "תם", דהיינו נגמר, כלה - כך הרשע, אע"פ שלכאורה הוא חי, למעשה אינו כן, וה"חיים" שלו כבר תמו, כבר הפך אדם זה לחיה שרק נעה עם החיוּת שבה, אבל חיים של נפש וגדלות אין לה.
גם המלה "מְתים" שפירושה: אנשים, קשורה כמעט תמיד במקרא לרשעים או למלחמה או לצרות או למיעוט. ולכן כאן לגבי סיחון נאמר: "ונַחרִם את כל עיר מְתים והנשים והטף", פירוש, שהחרימו את כל אנשי העיר, כולל נשים וטף. וקראם "מְתים", כי בגלל רשעותם היה להם כבר דין של "מֵתים", של אלה שמגיעה להם מיתה, ולכן הרי הם כאילו כבר מתו. וכך נאמר גם לגבי עוג: "ונחרם אותם כאשר עשינו לסיחן מלך חשבון החרם כל עיר מתם הנשים והטף". וכן כאשר צופר הנעמתי מוכיח את איוב על תרעומותיו נגד ה', הוא אומר: "בדיך מְתים יחרישו ותלעג ואין מכלים", פירוש: דבריך הכוזבים משתיקים את המְתים, האנשים, וללעגך כלפי ה' אין אדם שקם להכלים אותך. ומכיון שאיוב משפיע כך על האנשים, הוא מביא אותם לידי כפירה, ובזה הם נקראים "מְתים". וכן בישעיהו: "מְתַיִך בחרב יִפֹלו", פירוש: האנשים הרשעים ביניכם יפלו בחרב. וכן קשורה לשון זו לצרות, כמו שנאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מְתי רעב...", כלומר, אנשי רעב, בגלל חטאם וגלותם. וכן בעונש הגלות אמרה התורה: "ונשארתם מְתי מספר בגוים", היינו מיעוט מסכן ומפחד, שתמיד חושש מהמיתה, בגלל חטאותיהם.
מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד
ציון ב"תרבות שלטון" חדשה תיבנה
פרשת דברים - הנופלת באופן קבוע לפני תענית תשעה באב - מלאה בתחילתה במוסר המשפט בישראל. מסכת "אבות" שלמה מופיעה בה, תוך דקדוק כיצד תהיינה הנהגותיו של הדיין והשופט, כדי שח"ו לא יעוות את דינו של אחיו.
כמובן, יש לכך קשר עמוק לתשעה באב, כפי שאנו קוראים בהפטרת השבוע - "ציון במשפט תפדה" . הישועה תבוא לציון ע"י שיקויים בה המשפט כראוי, ואין כאן הכוונה סתם למצוות שבין אדם לחברו. המדובר פה הוא בנורמות שבמישור הציבורי. ההנהגה הרשמית צריכה שתהיה הנהגה שתיישם את מסכת אבות ואת ההנהגות הנלמדות מפרשתנו - הנהגות של דין פרוטה כדין מאה, היחס של הדיין לבעלי הדין העומדים לפניו, השוואת העני לעשיר וכן הלאה. עניין זה מתקשר, לצערנו הרב, למציאות ההנהגה העגומה בישראל היום.
המשטר הדמוקרטי - גם הוא מושחת
כולנו יודעים כי לעם בישראל נמאס מהשחיתות השלטונית, מהתאוותנות והחתרנות הבלתי נלאית של מנהיגיו לכסאות, מהמעילות הכספיות המבוצעות ע"י כל שליחי וזרועות השלטון (גם אם החקירות מבוצעות דווקא נגד הדתיים). ובכלל, רוצים איזה דבר ערטילאי שנקרא "תרבות שלטון".
ערטילאי אמרנו. כי מי שיחפש בכל המדינות ה"נאורות" והדמוקרטיות שאמורות להציע לנו את הדבר הזה שנקרא "תרבות שלטון", ימצא דבר מפליא. הדבר הזה פשוט לא קיים בשום מקום. בדמוקרטיות המצב פרוץ לפחות כמו בכל משטר אחר! מעילות, שחיתות, תככים, תאוות כבוד, איש את רעהו חיים בלעו, כל הדברים הללו פושים כנגע במשטרים הנאורים הללו. לכן אמרנו - ערטילאי. כי לא יתכן להגיע ל"תרבות שלטון" אמיתית, ליושר, צדק, ואמת אמיתיים אלא בהדרכת התורה, שרק היא מסוגלת להביא את האדם למטרתו שהיא שבירת ה"יש" ויושר.
מחליפים פח בפחת
הדברים הללו כמובן מכוונים גם לכל אלו שחשבו שעם סילוק השלטון הקודם והבאת השמאל במקומו, יצוצו אנשים צדיקים שאך טובת האנושות לנגד עיניהם. היום, כך יש לקוות, אין אנו צריכים ללמדם את טעותם. נמצאנו למדים לימוד חשוב לפרשתנו ולגאולתנו. אין הבדל, פשוט אין, בין כפירה מימין לכפירה משמאל, אלו גם אלו הגיעו לשלטון ע"י יכולתם יוצאת הדופן בתככים ואינטריגות פוליטיות, ואלו גם אלו מאבדים את האמת האלוקית ואת המשפט האלוקי.
לנתב הכמיהה לשלטון נקי
ציון במשפט תיפדה. אכן, הכמיהה ליושר ולשלטון נקי היא כמיהה עצומה וחשובה. מבלעדיה אין קיום למדינה ולחברה. אבל צריך לדעת לנתב אותה למקומה הנכון. הפתרון אינו החלפת בורות נשברים אשר לא יכילו המים בבורות ריקים דומים - הכמיהה צריכה להיות למשפט האמיתי של הרעיון היהודי התורני האמיתי, משפט שכולו אלוקי ואינו נובע משכל האדם האנושי המוגבל!
מאבלות למעש
שבת זו שבת "חזון" מורידה אותנו שלב נוסף בסולם היגון והאבלות על חורבנה של ירושלים. אבלות הנזכרת כל ימי השנה בחיי היום יום, במעשים שהם "זכר לחורבן", ואף בימי שמחה בבחינה "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". מימד מעמיק נתנו ישראל לאבלות זו בימי "בין המצרים". אבלות המתחלת בי"ז בתמוז, יום בו הובקעה העיר והופסקה העבודה במקדש, והולכת ומתעצמת עד ליום השריפה.
אלף ותשע מאות שנה ועדיין בוכים
למסתכל מן הצד על אבלות זו, יראה הדבר מופלא. מנהגו של עולם, בכל אבלות ולו תהיה החמורה ביותר סופה שתדעך ותעלם, שהרי "גזירה על המת שישתכח מן הלב" . והנה למרות יותר מאלף תשע מאות שנים מאז חורבן מקדשנו השני, לא חדל עמינו לזכור ולהזכיר אבלות זו, בכל הזדמנות כאילו עדיין המת מוטל לפנינו.
מציאות זו מעוררת לעיתים שאלות, ובדורנו אף מחריפות הן. "לשם מה לבכות"? האם זה מועיל? אנו בני דור הגאולה, הזוכים לראות את ארץ ישראל נותנת פירותיה, ונבנית לבניה השבים מגלות ארוכה ודוויה. אבלות זו מה מטרתה?
אבלות מעודדת לעשיה
האבלות לדורות על חורבן ירושלים, מלבד היותה ביטוי לצער על חרבן בית אלוקינו וגלות השכינה, מהווה היא לנו זכרון. כידוע הוא שכשאדם מאבד דבר החשוב לו, והוא מצטער עליו וחושב עליו תכופות, שואף הוא להחזיר לעצמו את האבידה, וככל שהצער גדול יותר, כן גדל המחיר שמוכן בעל האבידה לשלם תמורת השבתה. מכאן מובן שלא לחינם קבעו חז"ל אבילות כה כבידה על חורבן המקדש וביטול העבודה.
אבלות זו מטרתה להביא אותנו לשאיפה ועשיה מתמדת עד לביטול החורבן, בנית המקדש והחזרת כהנים לעבודתם. שאם לא כן צודקים השואלים "מה האבלות הזו לכם"?
הצופה היום אל ירושלים מאחד ההרים אשר סביבותיה, רואה הוא מחד את גאולתה של ירושלים בבנייניה המפוארים, אך מאידך מתפלץ ליבו בקרבו בראותו את המסגדים הנעוצים בליבה, בהר בית ה', ומבטאים בכך לא רק את שיא החורבן, אלא אף את שיא ההשפלה הלאומית וחילול שמו יתברך.
רבי עקיבא - איש המעשה
ענין זה מזכיר את סיפור הגמרא על ר' עקיבא וחביריו, בני דור החורבן, שראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, היו הם בוכים ור"ע צוחק. שאלוהו: עקיבא! מפני מה אתה מצחק? ענה להם שמובטח הוא עכשיו שתתקיים נבואת הנחמה של זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" . על סיפור זה יש לתמוה, שכן בנתיים החורבן בשיאו, ואיך מרשה לעצמו ר' עקיבא לשחוק? ליודע ומכיר את מפעל חייו של ר' עקיבא התשובה היא ברורה. ר' עקיבא, מנהיג המרד הגדול ברומאים, מחריבי המקדש, ששנים רבות הטלטל בדרכים, כדי לגייס צבא וכסף לצורך ביטול החורבן וגירוש הטמאים, הוא איש המעשה על כן מרשה הוא לעצמו לשחוק.
מצב החורבן הוא זמני, והוא מכריח אותנו לעשות לביטולו וכשבעזרת ה' נעשה ונצליח יתקיים בנו: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" .
לא תגורו!
לפני מספר שנים קיבל הרב כהנא הי"ד מכתב מהיועץ המשפטי לממשלה דאז שהיה ידוע בשנאתו לכל דבר יהדות או לאומיות. במכתב הזהיר אותו היועץ המשפטי שאם ימשיך במה שהוא הגדיר כ"הסתה" נגד הערבים, יועמד לדין ויושם בכלא. הרב כהנא, שמעולם לא התרשם מאיומים של הממסד שתמיד ניסה להתנכל לו על שאמר את האמת ללא חשש, לא התרשם גם הפעם מהאיומים הגסים של אותו שונא ישראל והמשיך ביתר שאת "להסית" בעד יהודים ונגד הסכנות הנשקפות להם מצד אויבינו הערבים.
יתירה מזו, מודעות בולטות הודבקו ברחובות הערים, כשמתנוסס עליהן באותיות גדולות הפסוק שבפרשתנו: "לא תגורו מפני איש"!, לצד תמונתו של הרב כהנא הי"ד. מתחת לכתובת הבולטת הובא צילום ממכתבו של היועץ המשפטי לממשלה אל הרב כהנא.
הפחד מהשלטון המושחת
מעטים היום האנשים שבקבלם מכתב-איום כזה מזרועות השלטון, לא יגיבו בפאניקה ואף יכנעו לתביעה להפסיק בפעילותם ה"אסורה", זאת למרות שהם מאמינים לחלוטין בדרכם. הפחד מהשלטון גם אם הוא מושחת (ואולי דוקא אם הוא כזה), מפיל גם צדיקים ותמימים ברשת הפחד וההימנעות ממילוי חובתם.
אך התורה מזהירה את הדיין, את איש הציבור שעול הציבור עומד על כתפיו - לא תגורו! אל תפחדו מאף אחד! בין אם מדובר באיש אלים המאיים עליך שלא תדון דין צדק, בין אם מדובר במושל או ביועץ משפטי מושחת, הרוצה למנוע ממך מלעשות את חובתך ומצוותך.
הפחדנים אחראים להתבוללות ולכפירה
אם יקום אחד ויאמר, אכן הפחד מפני איש הוא דבר לא טוב, אך לא נורא, זה טבעי לפחד מהשלטון, בא הרמב"ן ואומר: "ואם תגורו ותעשו חמס - הנה חטאתם לה', כי מעלתם בשליחותו". הפחד מאדם, מביא לעשיית חמס! כי מי שלא מתריע על העוול ומי שאומר ועושה רק מה שלא מסכן אותו, הוא שותף לאותו עוול שנעשה והרי הוא הוא זה שעושה חמס!
כל אותם אלה שיושבים היום בשקט ולא אומרים את מה שצריך להיאמר מחשש שמא יאמרו עליהם "גזעניים", או "חומייניסטים", הם אחראים להתבוללות של אלפי בנות יהודיות הנישאות לערבים בשעה שאין מי שזועק חמס על זה. הם אחראים לשמד של עולי רוסיה ואתיופיה, שיושבים בקיבוצים ולומדים כפירה ואוכלים טריפות.
מו"ר הרב מאיר כהנא זצ"ל לא ישב בשקט, הוא עמד לבדו, אמר את האמת והיה מוכן לסבול לשם כך. אך מי שלא מפחד מהם - ינצח. האמת הזו עוד תנצח!
נבואת ישעיהו - ערכה של תוכחה
שבת זו שקודם תשעה באב נקראת שבת חזון, על שם ההפטרה שאנו קוראים בשבת זו "חזון ישעיהו". חזון זה שאנו קוראים הוא מהתוכחות הקשות ביותר בתנ"ך בו מופיעים ביטויים חמורים ביותר כנגד עם ישראל. ישעיהו הנביא אינו חוסך עצמו מהביטויים החמורים כ"סדום ועמורה" , "ניאצו את ה'" , "גוי חוטא" ,"זרע מרעים" , וכו'.
על רקע המצב הרוחני הירוד בתקופה ההיא ניתן להבין את התבטאויותיו החמורות של ישעיהו כלפי העם מתוך דאגתו של הנביא, מתוך אהבתו של הנביא לעמו לא חסך עצמו מכל ביטוי כדי לנסות להשיב את העם מדרכו, אלא שלמרות הסבר זה יש תמיהה עצומה כאשר בפרק ו' בישעיהו אומר הנביא לה': "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" , ועל התבטאות זו אומרים חז"ל נענש ישעיהו מיד, והרי אין ספק שהתבטאות זו הינה חמורה הרבה פחות מהנבואה החמורה והקשה של נבואת "חזון" הפותחת את ספר ישעיהו?
חריפות תוכחה באזני העם
התשובה לדבר תהא לנו גם היום מורה דרך חשוב בדרך התוכחה. אמנם הקטרוג והקינטור על עם ישראל הוא חטא חמור ביותר, אך זהו דווקא כאשר נעשה לקינטור בעלמא ללא כוונת תועלת, כך היה כאשר אמר ישעיהו לה' "עם טמא שפתיים", לשם מה היה צריך לומר זאת? הרי זה לא נאמר כדי שהעם ישמע וישוב - ולכן נענש. אך נבואת הפטרת השבוע כל כולה מכוונת אל העם החוטא ההולך אלי חורבן ובמצב זה ידע ישעיהו כמו שיודע כל בר דעת שאין לחסוך במילים וביטויים כדי שאם יהיה מי שמוכן לשמוע, יכנסו הדברים אל ליבו במלא חריפותם וחומרתם.
בדרך הנביאים
כלפי מה הדברים אמורים? הדברים מכוונים כלפי ה"מתיפיפים" שכנגד הביטויים החריפים והתוכחה הנוקבת. קמים הם וטוענים ש"זה לא הסגנון המתאים" וצריך "דרכי נועם" ועוד כהנה וכהנה ומרוב נסיונות להראות "יפים" נמנעים מלהעמיד את המצב במלוא חריפותו והמציאות הופכת למטוייחת ויורד בלבול לעולם. כי הרי להוכיח "אסור" כי זה "לא יפה" ואז לא ידוע מה טוב ומה רע. ומה המקור לזה? המניע לכל זה הוא חוסר הרצון להיות לא מקובל ולא רצוי לבריות לשם כך מפתחים אידיאולוגיות שונות מדוע אסור להוכיח ושאסור להשתמש בביטויים קשים כי זה "לא מתקבל" כאשר ההיפך הוא הנכון. דווקא בזמן שהבלבול שולט בעולם ושמעטים הם המכוונים ומורים על המצב האמיתי, צריך לקום כארי ללכת בדרך הנביאים שדאגתם ואהבתם לעמם הכתיבה את מסירותם ונכונותם לוותר על הנוחיות ולהיות נרדפים בחייהם. ובזכות זה שנלך בדרכי הנביאים נזכה לחזרת הנבואה לישראל במהרה.
© כל הזכויות שמורות