האזינו

לב:א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי

אי אפשר לברוח מהשגחת ה'

כתב רבינו בחיי: "...ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כולן מתחילת 'אתם נצבים'... גם בפרשת 'וזאת הברכה'... הכל ביום אחד הוא, והוא יום מותו... ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד... שהנחיל עליון את האומות... לא בחר לחלקו מכולן כי אם ישראל... והם שכחוהו והכעיסוהו... והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה... והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלוקות... ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין, היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת... ואמנם עתיד הוא להינקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל... ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עַמו... ואמר: 'הרנינו גוים עמו', כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להידבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו. ואמר: 'וכִפר אדמתו עמו', כלומר, שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה".

בשעות האחרונות לחייו, מקהיל משה את ישראל להגיד להם את מה שיקרה להם אם יחטאו, והכל ברמז עבה, שהרי הקב"ה כבר אמר לו שזה בוודאי יהיה. והוא מעיד עליהם את השמים והארץ. כך כתב רש"י: "אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת; אם יאמרו ישראל: לא קיבלנו עלינו הברית, מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ... ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם [בגשם ובפרי הארץ]. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחילה: 'ועצר את השמים... והאדמה לא תתן את יבולה...'". ועוד אמרו בספרי: "שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה או לזוז מעל הארץ?" כלומר, שאי אפשר לברוח מן השמים ומן הארץ, והם עדים קבועים, ולא תוכל לברוח מהשגחת ה' ומגמולו.

עם ישראל יכולים להגיע לשמים או לארץ

אומר המדרש: "שמשל הקב"ה את ישראל ככוכבי השמים וכעפר הארץ", כלומר, שבישר להם שאם יעשו טוב, יגיעו עד השמים ברוחניות ובגשמיות; ואם יחטאו, ישפילו עד הארץ ברוחניות ובגשמיות, שאין גמול בינוני לישראל. ונראה לי להוסיף על זה, שאם יזכו, ירימו את הארץ איתם עד כוכבי השמים, כלומר, יקדשו את הגשמיות שלהם, וכן להיפך.

לב:ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא

הצור תמים פועלו

משה בא להצדיק את הדין פן יאמרו ישראל בעתיד שהעונשים והסבל אינם צודקים. והוא אומר שהקב"ה הוא "הצור" של העולם. ויש בזה שתי משמעויות. האחת, שהוא בורא העולם, שברא גם את האדם וגם את הצדק ואת המושגים, והוא ברא את העולם לשם האמת, ורק הוא יודע את האמת, מה באמת "אמת" ומה באמת "צדק", ורק הוא מבין מה המגמה והמטרה האמיתית של העולם ושל האדם. והשנייה, שהוא מנהל את העולם ומדריכו בכיוון שלו, והוא חזק ותקיף ועושה את הדין ומעניש את אלה שסוטים מהכיוון. אבל עליכם להבין שהעונש הזה הוא לטובת הענין, ויש בו צדק מלא, ולכן אין להרהר אחריו. והמלה "צור" באה להורות על שני הדברים האלה: שהוא הא-ל היודע הכל והמבין את הכל, וכן שהוא הא-ל הכל יכול, שבידו לעשות הכל בעולם כדי להביא אותו לאמת. ולכן אמר "צור" שפירושו גם סלע חזק, שעל הסלע הזה בונים ומעמידים הכל משום שהוא חזק, וזה מורה על כוחו של ה' ועל יכולתו, ושהוא גם יסוד העולם ; ו"צור" מורה גם שיצר וצייר את העולם בתבונה, כמו שפירש הספרי: "הצייר, שהוא צר העולם תחילה וצר בו את האדם, שנאמר: 'ויִיצֶר ה' אלקים את האדם'" . וכן אמרו חז"ל: "'ואין צור כאלקינו' - אין צייר כאלקינו".

והעיקר הוא, שהקב"ה הוא גם יוצר הכל - היודע מה טוב ומה אמת, וגם הכל יכול. ולכן אין להרהר אחרי מדותיו, שהרי אין היצור שואל ומהרהר אחרי היוצר שיצר אותו. צריך להבין את שפלות האדם ואת חוסר תבונתו, וללכת רק בדרכי ה', ולא להרהר אחרי מדותיו. ועוד, שאי אפשר לברוח מהעונש, כי "תמים פעלו", כל פעולתו וכל פעולותיו הן תמימות, שלמות, בלי חסרון וגרעון, ואין שום צורך בתיקון. כך אומר הספרי: "ואין להרהר אחר מדותיו אפילו עוולה של כלום... שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם... ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר: מה ראו [מה החטא שהיה בהם] אנשי דור המבול שנשטפו במים; ומה ראו אנשי המגדל שנתפזרו... ומה ראו אנשי סדום ועמורה... ומה ראה קורח ועדתו שתבלעם הארץ. ת"ל: 'כי כל דרכיו משפט' - יושב עם כל אחד ואחד ונותן לו את הראוי לו". וכתב רש"י: "אע"פ שהוא חזק [כצור] כשמביא פורענות... לא בשטף הוא מביא כי אם בדין".

אמונה תמימה

ונראה לי שאמר "הצור תמים", כדי לתבוע מישראל גם אמונה תמימה ושלמה בלי אף ספק קל. ו"צור" רומז לפסוק: "הביטו אל צור חֻצבתם", כלומר, אל הסלע שממנה נוצר עם ישראל, דהיינו אברהם אבינו, שגם הוא עבר נסיונות קשים, ולכאורה היה לו מקום להרבה ספקות, ובכל זאת "והאמִן בה'" . ורבינו בחיי פירש "תמים פעלו" כך: "בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו... וכן דרשו רז"ל: "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו'". והכוונה היא, שדוקא ליד "צור", לשון חוזק ותוקף, אתה מוצא שהקב"ה "תמים", עניו. ונראה לי שהוא נקרא עניו משום שהוא מוותר על כבודו, ומרחם על החוטא, ונותן לו זמן לחזור בתשובה. ובכלל - כל המושג של תשובה הוא חידוש גדול, שהרי לפי מידת הדין אדם שחטא חייב לשלם. א"כ, כאשר הקב"ה, אחרי שחיכה ונתן שהות, מעניש את האדם - זִכרו את ענוותנותו שהיתה ליד תוקפו, שחיכה ונתן לכם הזדמנות לחזור בתשובה.

חייבים למחות ברשעים

והנה אמר ר' חנינא: "כל האומר הקב"ה ותרן, יותרו חייו, שנאמר 'הצור תמים פעלו...'". והכוונה היא, שאע"פ שאין ספק שהקב"ה מוותר על כבודו ונותן לאדם שהות לחזור בתשובה, ואם יחזור בתשובה יוותר על העונש המלא המגיע לו, מכל מקום מי שמציג תמונה של אלוקים בצלם האדם, כלומר, עם מידות כפי שהאדם היה רוצה שיהיו לו - דהיינו שהוא "רחום" במושגים הטפשיים של "הרחמנים" המבולבלים, ושמשום כך הוא יוותר על כל החטא, ולא יעניש אנשים אף אם יחטאו, משום שהוא "רחום" כביכול - אדם זה יותרו חייו, מפני שהוא מביא חורבן לעולם, שהרי הוא נותן פתחון פה לרשעים להרשיע ולסמוך על "הרחמנות" של ה'. ונראה לי שזו כוונת רש"י שם, שפירש: "'ותרן' - לעבור על כל פשעם. 'יותרו חייו' - יופקרו חייו וגופו, שמורה אל בריות לחטוא". כלומר, שהוא מביא הפקר לעולם, ומשום כך, הוא יהיה הפקר, וה' לא ישגיח עליו ולא ישמור עליו. שהקב"ה ברא את העולם עם מטרה מסויימת, כמו שאומר כאן הספרי: "'ואין עָוֶל' - שלא באו בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים". ואם הם רשעים, אין סיבה שיתקיים העולם. ולכן חייבים למחות ברשעים ולהכשילם, וזה החסד, וזה הרחמים, וזאת האמת.

צדיק וישר הוא

הוא א-ל אמונה, שמצידו כל מה שהוא מבטיח הוא מקיים באמונה, הן לשכר והן - לאחר זמן - לעונש; והוא א-ל אמונה, שעושה את שלו באמונה ובאמת ובהגינות, ואין בו שמץ של עוול, אלא הוא שיא הצדק ושיא היושר - כלומר, הוא נאמן, צדיק, ישר ותמים, בלי שום חסרון. וא"כ אל יעיז אדם להרהר אחריו, או לטעון שמה שהוא מעניש ופורע הוא עוול או חסר צדק ויושר. אדרבה, הוא "א-ל אמונה", שדורש שעַמו יהיה עִם אמונה, שיאמין בו ובמדותיו, ויעשה מה שה' רוצה בקבלת עול מלכות שמים, ושיבין שאם באה עליו פורענות, יש לכך סיבה טובה, ושצריך ללכת תמיד עם האמונה הזאת ולבנות עליה בטחון, שמכיון שהוא א-ל אמונה, הנאמן לשלם שכר, בוודאי כך יהיה. ועוד: כמו שהוא א-ל אמונה ותמים ואין עוול וצדיק וישר - כל המעלות האלו חייבות להיות גם בכם, מפני שאתם עם ה' ונבחרתם להידמות לו, לדעת אותו, ולהעתיק את מדותיו, כמו שכתוב: "ובו תדבק" , "אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" . ובכך תגיעו בסוף הענין לקדושה, ותתקדשו כי ה' הוא קדוש, כמו שכתוב: "קדוֹשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם".

כתב אבן עזרא: "'תמים פעלו' - כי כל מפעל [שאדם או בריה עושה] פועַל חסר [הוא; כלומר, שבפעולה חסר משהו; ומפרש:] בעבור הצטרכו לאשר הוא למעלה ממנו [כלומר, שהפעולה היא רק צעד הממשיך כח אחר שלפניו, שהכח ההוא התחיל את את הפעולה הזאת, ובלי הכח הראשון לא היה כאן כח זה לפעול את הפעולה, ומכיון שהפעולה הזאת לא נבראה עכשיו כולה בשלמותה, אין כאן שלמות], לבד מפעל ה' הנכבד" - שהוא הכח הראשון ולא נברא אלא קיים לעולם, ולכן הוא שלם לגמרי, שלא היה צריך עזרה או כח אחר שקדם לו. והכוונה היא, שגָדלו, כוחו, יכולתו ותבונתו הם שלמים לגמרי, ואין שום דבר חסר בהם, שהרי ה' שברא את הכל יודע מה ברא ולמה, והוא שברא את הצדק והמשפט, יודע בדיוק מה הם צדק ומשפט, ולכן אי אפשר שיהיה עוול בדרכים שהוא מפרש מה הם צדק ומשפט ויושר.

כתב הרשב"ם: "בכל פורענות שהביא עליכם, צדיק וישר הוא... שהיטיב לכם בכמה עניינים, והם [ישראל] 'וישמן ישֻרון... ויטוֹש א-לוה עשהו'" - ולכן הם אשמים. ובספרי אמרו: "כשאדם נפטר מן העולם, באים כל מעשיו ונפרטים לפניו, ואומר לו: כך עשית ביום פלוני ואי אתה מאמין בדברים הללו? [איך תכחיש אותם?]. והוא אומר: הן והן. והוא אומר לו: חֲתום! [שאתה מודה שעשית כך ושמגיע לך עונש]... והוא מצדיק את הדין ואומר: יפה דנתוני...". וכך רבי חנינא בן תרדיון הצדיק עליו את הדין במסירות נפש, כמו שאומר הספרי: "כשתפסו את רבי חנינא בן תרדיון... אמרו לו: גזירה נגזרה עליך לשרוף ספרך [תורה] עליך. קרא מקרא הזה: 'הצור תמים פעלו'. אמרו לאשתו: נגזרה על בעליך... ועָלַיִך ליהרג; קראה המקרא הזה: 'א-ל אמונה ואין עוול'. אמרו לבתו: נגזרה גזירה על אביךְ... ועל אמֵךְ ליהרג, ועָלַיִך לעשות מלאכה [לשבת בקובה של זנות]; קראה מקרא זה: 'גדוֹל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקֻחות [על כל דרכי בני אדם] לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו' ". ואין לך צידוק הדין יותר גדול מזה, שכל אחד הוסיף על צידוק הדין. שהרי אם משום מה שחטא רבי חנינא, למה תמות אשתו? ואם אשתו נענשה מפני שהיא כגופו, למה תיענש בתו? וכל אחד קיבל על עצמו את הדין, אע"פ שזה היה נראה להם כמוזר ועוול - מפני שהם ידעו שאין עוול בה'. ולכן סיים הספרי: "כשירד משה מהר סיני באו כל ישראל אצלו... אֱמור לנו מה היה מדת הדין למעלה? [הַסבר לנו את דרך הדין, ולמה מחייב ה' את החייבים]. אמר להם: אני איני אומר לזַכות את הזכאי ולחייב את החייב , אלא אפילו להחליף בדבר - 'א-ל אמונה ואין עול'". כלומר, צידוק הדין מחייב הכרה בצדקו גם אם הוא כביכול אינו צודק, מפני שיש להקב"ה סיבה וטעם רב.

חובת המחאה

והנה אשתו של רבי חנינא מתה משום שלא מחתה בו כאשר עבר עבירה. ובזה רואים גם את חומרת חוסר המחאה, ורואים גם שהקב"ה חייב להעניש כדי להעביר ולבער את הרע מקרב הארץ, וגם כדי להראות לבני האדם שכמו שהוא מוחה ומעניש על הרע, כך גם הם חייבים לעשות. כך כתב אבן עזרא: "ויושר הישר לתקן המעוות". כלומר, שזה שהוא מעניש הוא תיקון המעוות והרע, וזה נקרא יושר, ולא כמו שטוענים הפתאים הרחמנים על האכזריים. ומי שמוחה ומעניש ומבער את הרע - עושה חסד לעולם, ואם אינו מוחה, אדרבה, הוא אינו גומל חסד אלא גומל רע ואכזריות. ויתכן שמשום כך אמר רבי חנינא לר' אליעזר בן פרטא : "אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול! שאתה עסקת בתורה ובגמ"ח - ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד". ודברי תימה הם, שהרי חז"ל העידו עליו ש"מעולם לא עלתה קללת חבירו על שפתו", וכן "מעות של פורים [שהכין לסעודת פורים שלו] נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתין לעניים" . אלא, ההסבר הוא, שזה שאשתו לא מחתה בידו, מראה שיתכן שגם אצלו היתה מדה זאת, וגם הוא לא מחה, ומכיון שלא מחה, נחשב שלא גמל חסד לעולם, והשומע יבין וילמד.

לב:יב ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר

בידוד - התנאי לגאולה השלימה

המלה "בדד" בפסוק זה מכוונת גם להקב"ה וגם לישראל. ה' לבד יעזור לישראל, והם, ישראל, יהיו לבד, ללא עזרה משום עם וללא בעל ברית, ורק הקב"ה יהיה בעזרתם, "כי אין עמו", עִם ישראל ובודאי שלא עם הקב"ה, "אל אחר". ונקטה התורה במלה "אל", שמשמעותה כפולה: לא אל אחר יהיה עם ישראל, כי יתייאשו מכל האלילים והע"ז והדתות והפולחנים הזרים, וגם לא אומה או עם חזקים, "אל" מלשון חוזק וכח, כמו שנאמר: "ואתנהו ביד אֵיל גוים", ותירגם יונתן: "ביד תקיף עממיא". וכן אמר לבן ליעקב: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע". ואף הכינוי "א-ל" להקב"ה בא מהמלה "אל", שפירושה כח, כדברי רש"י: "וכל 'א-ל' שהוא לשון קודש על שם עזוז ורוב אונים הוא". שוב: לא "אל" אליל, ולא "אל" עם חזק, יהיו לצידם של ישראל לעתיד לבוא כאשר יעלו הגוים למלחמה בגאולה הסופית. ודע, שגם אונקלוס תירגם את הפסוק על העתיד, וז"ל: "ה' בלחודיהון עתיד לאשריותהון בעלמא...".

קידוש השם הנשגב והגדול והנורא, יהיה רק כאשר הקב"ה יעמוד לבדו מול כל העולם המתנכל לישראל. רק אז יהיה ברור לכולם, עד אפסי ארץ, ש"נשגב ה' לבדו ביום ההוא" , ושהוא מלך מלכי המלכים, הכל יכול, "אשר בידו מחקרי ארץ" , ובצבאות השמים והארץ הוא עושה כרצונו. זאת ועוד: רק כאשר לישראל לא יהיה אפילו בעל ברית אחד מקרב העמים, יבינו ישראל וגם העמים, ש"ישראל נושע בה'", ורק בה', ויפלו כל יושבי תבל על פניהם ויקבלו עליהם ביראה, ברתת ובזיע, בהדר ובחרדת קודש, את עול הקב"ה כמלכם. הבידוד של ישראל הוא תנאי מוקדם ובל יעבור לגאולה הסופית.

אם כן, יסוד היסודות של הבאת הגאולה הסופית בהדר ובגאון, כדי שלא נצטרך לראות את חבלי המשיח האיומים, הוא חזרה בתשובה המבוססת על בידוד ועל "עם לבדד ישכון" . ודבר זה לא יתכן ללא אמונה ובטחון אמיתיים, בתמימות, המכוונים את היהודי למצוות שהן לכאורה מסוכנות ואשר יביאו עליו את זעם הגוים. רק בזכות בטחון זה, נוכל להמיר אף ברגע אחרון זה את הגאולה של "בעתה", עם כל היסורים הנוראים הקשורים בה, לגאולה מהירה ונהדרת של "אחישנה".

לב:טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

גם תופשי התורה נכשלו

כתב הספורנו: "והנה גם בעלי העיון שבהם, הנקראים 'ישורון' מן 'אשורנו ולא קרוב' [מהמלה לראות ולחזות], עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון... הנה אתה ישורון, קהל תופשי התורה ובעלי העיון, פנית אל התענוגים הגשמיים. ובזה עבית מהבין דקוּת האמת, כאמרו: 'וגם אלה ביין שגו ובשֵכָר תעו, כהן ונביא [שגו בשֵכָר, נבלעו מן היין, תעו מן השֵכָר, שגו ברוֹאה, פָקו פלילִיָה]'" - נכשלו במשפט ובפסק דין. דבר גדול ומזעזע אמר כאן הספורנו! שמרוב הגשמיות, גם עיני הגדולים, תופשי התורה, כהן ונביא, עבו מהבין את דקות האמת!

וטרגדיה זו גלויה לכל בימינו, בכשלון התפיסה של האמת אודות תקופתנו. אין מבינים את מהותה ואת השלכותיה. אין מבינים שהיום הגענו לאתחלתא דגאולה - שהגלות היא חילול השם והיא תחוסל, ושבידינו להביא את המשיח אם אך נקדש את שם ה' בבטחון שלם. וזה מתבטא בעזיבת שומן הגלות ועליה לארץ ישראל; בעזיבת פחד הגוי ובנכונות להישען על אבינו שבשמים; ובסירוב לחלל את כבוד ארץ ישראל ע"י הפקרת אדמות קדושות. והתנהגות הגדולים בימינו נקראת ממש "מרד" נגד ה'. אומר הספרי: "וכן אתה מוצא בימות המשיח, שאין עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתייה ושלוה. מה נאמר בהן? 'וישמן ישורון ויבעט'... דבר אחר: 'שמנת, עבית, כשית': אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר: 'ותִמָלֵא ארצו כסף וזהב... ותִמָלֵא ארצו אלילים'" - ולעיל מזה מדובר על אחרית הימים. ואין ספק שסיר הבשר הוא שהוביל אפילו בני תורה למרוד בהקב"ה, מפני שעיניהם נעשו שמנות מרוב הגשמיות, והגשמיות גם הסירה מהם את ההבנה של קידוש השם ושל הצורך להסתכן ולבטוח בו.

לב:כו-כז אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ

חולשת עם ישראל - חילול ה'

באמת היה מגיע לישראל עונש כליה, אלמלא הענין של חילול השם, והוא כעס האויב - שנאת האויב לישראל שכנוס בתוכו. כך אומר הספרי שם: "כעס של אומות שהיה כנוס לתוך מעיהם", וכן פירשו אונקלוס ורש"י. בגלל כעס-שנאה זה, יוצא האויב ונלחם נגד ישראל, ואם אני אתן לו להשמיד את ישראל - כלומר, שהוא יהיה שבט אפי - הוא בוודאי בגאוותו יתלה את זה בהצלחתו וגם בכח אלוהיו או תרבותו. מִדָבָר זה, מכעס האויב שיביא את ה' לידי חילול, כביכול מפחד ונרתע ה'. אם כן, המלה "אגור" משמעה גם "אגור" - כנוס, וגם "אגור" - אני אפחד , שהרי אין לך חילול השם יותר מזה, שכל הגוים יודעים שעם ישראל הוא עם ה', ואם יצליחו הגוים להשמידו, בודאי ילעגו ויחרפו ויגדפו את שם ה', שאין ביכולתו להציל את עמו.

לפעמים, אותו מעשה ועניין לגבי היחיד הוא קידוש השם, בעוד שלגבי הכלל, לגבי עם ישראל, אינו אלא חילול השם. לדוגמא: יהודי שנרצח בגלל יהדותו בשעת גזירה על עם ישראל, והלך בגאוה למיתתו על כך, בודאי ובודאי נחשב שמת על קידוש השם, וקידש שם שמים. אך אותה הגזירה כלפי עם ישראל, כאשר העם נרמס ונרצח, אינה אלא חילול השם לאומי. וכל כך למה? כי חולשתו של עם ישראל, בזיונו והשפלתו, רמיסתו והשמדתו על ידי הגוים, נראים לשונאי היהודים ולעולם כולו כחולשה של הקב"ה, אלוקי ישראל, כאילו אינו יכול להגן על עמו ולהצילם מיד צר ח"ו. הגוי לא יבין שהצרות הלאומיות והגלות הנוראה באות כעונש מהקב"ה על עמו, ושהוא - הגוי - שמענה ושרוצח את ישראל אינו אלא מכשיר בידי הקב"ה, כמו שאמר ישעיהו על אשור: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי... והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב...". וכך כאן הקב"ה מנמק, מדוע לא "אשביתה מאנוש זכרם" - "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו, פן יאמרו: ידנו רמה, ולא ה' פעל כל זאת". ולכן, חולשה זו כביכול של הקב"ה, בעיני הגוי, מביאה לידי חירוף וגידוף, בוז וניאוץ, כאילו אלוקי ישראל אינו קיים ח"ו, כי לפי ראות עיני הגוי, אילו אכן היה קיים, לא היה נותן לו - לגוי - להציק לעמו. זאת כוונת דוד המלך ע"ה באומרו: "עזרֵנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך... למה יאמרו הגוים איה אלקיהם...". ופירש הרד"ק: "'על דבר כבוד שמך' - וזהו החילול". וז"ל מצודת דוד: "למה תניחנו בגלות שיאמרו הגוים: איה אלקיהם! אם אלקים הוא, יריב ריב עמו!" עוד נאמר: "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם". ופירש הרד"ק: "ואף על פי שאין אנו ראויים, אל תעשה לנו, כי אם לשמך... שלא יחולל בגוים". וכן ביואל: "חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גוים, למה יאמרו בעמים: איה אלקיהם! ויקנא ה' לארצו, ויחמול על עמו". וכן כאשר נגזרה גזירה ע"י רומי שלא ישמרו ישראל את המצוות, אמרו חז"ל: "הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים...". ובתוס' כתבו: "פירוש שמים, להקב"ה היו צועקין: למה יאמרו הגוים איה אלקיכם...". שהוא מחולל בגוים, ואחר שתעזרנו יהיה מכובד.

ובכן, שמע ידידי, וקח אֲמָרַי וקשור על גרגרותיך, כי הכלל הזה הוא המפתח לגאולה הסופית בימינו בהדר ובתפארת: בעיני העמים, שפלותו של ישראל וחולשתו בקרב הגוים, היא שפלותו וחולשתו של אלוקי ישראל, אשר - בעיני הגוים אחד ואין שני לו, הכל יכול. ובעיני הגוים, שפלותם של ישראל בידי הגוים מוכיחה כביכול על חולשתו של הקב"ה, מכחישה את מציאותו ח"ו, וזה הוא חילול השם הלאומי, שבעיני הגוים מוציא את ה' מן העולם, והוא נשאר ריק ממנו, כחלל. "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא" - ואין חירוף וגידוף יותר נוראים מזה.

לב:לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם

נקמה של מצוה

הקב"ה יֵצא לנקום את נקמת שמו הגדול המחולל בגוים, וכן את נקמת עם ישראל שדרכם - דרך שפלותם ומצוקתם בידי הגוים - חוּלל שמו. בעת הנקמה של גאולה, הוא יתעורר כביכול כמי שמתרונן מיין, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין". כל משך הזמן שגזר ה' גלות ושעבוד על ישראל, הוא התאפק, ומשום כך חשבו האוילים שאינו קיים ח"ו, ולעגו לישראל, כמו שנאמר: "למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם". אך שתיקתו מול חילול שמו היתה גבורתו, כמו שאמרו חז"ל: "'אי אלקימו צור חסיו בו' - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפס זונה בידו ונכנס לבית קודש הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליו עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [כינוי לאלקים ח"ו], שנאמר: 'שאגו צורריך בקרב מועדך, שמו אותותם אותות'. אבא חנן אומר: 'מי כמוך חסין י-ה' , מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: 'מי כמֹכה באלים ה'' , מי כמֹכה באלמים".

אך הקב"ה, על אף שתיקתו, לא שכח את החירוף ואת הגידוף, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, והנקמה כמוסה עמו וחתומה באוצרותיו, ולו נקם ושילם. וכן אמר דוד המלך ע"ה: "כי כוס ביד ה' ויין חָמַר מלא מסך ויַגֵר מִזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ". הקב"ה, שחירפוהו וניאצוהו הגוים כי הוא נראה להם כישן מיין, יתרונן וישקה בנקמתו את הגוים שחיללו את שמו. הספרי אומר: "מאותה טיפה שתו ממנה אנשי דור המבול, ואנשי דור הפלגה, ואנשי סדום ועמורה, ופרעה וכל חילו, סיסרא וכל המונו, נבוכדנצר וכל חילו, סנחריב וכל אגפיו, ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי עולם עד סוף כל הדורות".

זאת נקמת ה', ונקמה של מצוה היא, נקמה של שמחה; אומר הספרי: "כשהמקום דן את האומות שמחה היא לפניו". אכן שמחה היא, כי: "ובאֲבֹד רשעים רִנה". ואע"פ שבעוה"ז אין הקב"ה בעצמו שֹשֹ במפלת הרשע, אך כאשר הוא בא למחוק את חילול השם הנורא ביותר שהיה בגלוי ובבוז על ידי הגוים, שמחה היא לפניו.

נקמה זו נעשית ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך, כמו הגאולה הראשונה במצרים. כך אומר הספרי: "'לי נקם ושלם' - אני בעצמי פורע מהם, ואיני פורע מהם לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח". וכך מנבא הנביא על נקמת ה' בגוים לעתיד לבוא: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדוּר בלבושו צועה ברב כחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע. מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת; פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, וְיֵז נצחם על בגדַי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני; ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם". ורש"י שם אומר: "נתנבא הנביא על שאמר הקב"ה שעתיד לעשות נקמה באדום והוא עצמו בכבודו יהרוג את שר שלהם תחלה". ופירוש "אגאלתי" שאמר הנביא הוא: ליכלכתי ותיעבתי בדם. ולא בכדי קבע הקב"ה בלשון הקודש את השורש "גאל" גם במובן של גאולה, דהיינו ישועה ופדות, וגם במובן של לכלוך בדם - כי גאולת ישראל תבוא רק בדם הגוים שחיללו את השם בדיכויָם את ישראל.

עוד זועק הנביא: "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך; איה קנאתך וגבורתך...". ומפרש הרד"ק: "שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים - איה הם עתה".

הקב"ה יֵצא בנקמה נגד הגוים על גאותם נגדו. כך אמרו חז"ל: "'תהרוס קמיך' - הרסת קמיך אין כתיב כאן, אלא 'תהרוס קמיך', לעתיד לבא, שנאמר 'אלקים הרס שנימו בפימו' . מפני מה? 'כי לא יבינו אל פעֻלֹת ה' ואל מעשה ידיו יהרסֵם ולא יִבנֵם' , יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא. 'תשלח חרונך' - שלחת חרונך אין כתיב כאן, אלא 'תשלח חרונך', לעתיד לבא, שנאמר 'שפוך עליהם זעמך' וגו' . ואומר 'שפֹך חמתך על הגוים', מפני מה? 'כי אכלו את יעקב' וגו' . 'יאכלמו כקש' - אכלמו כקש אין כתיב כאן אלא 'יאכלמו כקש', לעתיד לבא, שנאמר 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה' ". הגאולה הראשונה היא אכן סימן למה שיהיה בגאולה האחרונה.

כך, כפי שנאמר כאן, ינקום הקב"ה לעתיד לבוא מן הגוים את נקמת בני ישראל שהיא נקמתו, וכמו שאמר הנביא: "כי כה אמר ה' צב-אות אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו". ובמכילתא: "כביכול כלפי מעלה דבר הכתוב אלא שכינה הכתוב".

ראוי לשנוא את הרשע

יש ענין גדול של נקמה ברשעים ושנאת הרשעות, כמו שנאמר: "א-ל נקמות ה'". העולם נברא אך ורק לשם ידיעת ה', ועשיית מצוותיו שהן אמת ויושר וצדק, ולהביא את האדם לקדושה. ואם אדם הופך לרשע והוא כופר בה' ובמטרתו, ואינו יודע את ה', אם כן כל המטרה הוחטאה, ואדרבה, אין ראוי לעולם להתקיים. ולכן ראוי לאדם לשנוא את הרשע תכלית השנאה, שנאה שאינה באה מתוך נגיעה אישית כל שהיא, אלא שנאה לשמה. כך אמר דוד המלך ע"ה: "הלוא משנאיך ה', אֶשְֹנָא; ובִתקוממיך אתקוטָט תכלית שנאה שנֵאתִים; לאוֹיבים היו לי" - "עם כי לא עשו לי מאומה רע" - מצודת דוד . ובזה בולט הרעיון התורני של מדינה יהודית, בניגוד למדינה אחרת עם רעיון של חופש שווה לכל דעה, כל זמן שהאדם המחזיק בה אינו פוגע באחר. אצל ישראל, דבר כזה לא יכול להיות. שהרי מכחישי ה' ושונאיו, הם מיד, אוטומטית, משנאי ישראל, שהרי הם הורסים את מטרת הקב"ה בעולם. ועוד - כל ישראל ערבים זה בזה, וחייבים למחות, שאם לא כן יבוא עונש קולקטיבי על כל העם.

לב:לו כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

הגאולה תבוא כשעם ישראל יהיה לבד

הגאולה תבוא כאשר ישראל יגיעו למצב שהם אפס, כאין וכלא כלום כי הם יהיו לבד; וזה פירוש המלה "עצוּר" - לבד ומנוע מכל העולם, כמו: "אשה עצורה לנו", ושבת ויו"ט שהם "עצרת", עצורים מכל מלאכה. ו"עזוב", כפשוטו, לבד, כי יהיו עזובים ע"י כל העולם. וכן אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר 'ואפס עצור ועזוב' - כביכול אין סומך ועוזר לישראל".

ישראל יהיו מבודדים מול כל העולם בין אם יזכו לגאולה של "אחישנה", בין אם לא יזכו והגאולה תבוא "בעתה". כי גאולה, תהיה איך שתהיה, מבוססת אך ורק על ההוכחה שה' הוא האלקים, ושהוא לבדו ואין עוד. רק בזה יוכח גם לגוים וגם לישראל שהוא הכל יכול ושכל העולם בידו. זה אמור במיוחד לגבי ישראל, כי כל זמן שיהיה לישראל אפילו בעל ברית אחד, בטוחים יהיו שהישועה באה מהגוי הזה. ובכן, ההוכחה לכולם שה' הוא הגואל ומושיע, תהיה בזה שהישועה תבוא דוקא כאשר יהיו "אפס עצור ועזוב". הבידוד וה"לבד" של ישראל ביום ההוא, של הגאולה, הוא שיוכיח לעולם ולישראל שהקב"ה אין עוד מלבדו. וזה פירוש הפסוק: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", כלומר, ביום הגאולה השלמה והנצחון על כל העמים שיבואו על ישראל, כאשר רק הוא עומד להושיעם והם עם לבדד ישכון.

כך רואים גם בדברי רש"י: "א"ר יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' ... ומה טעם פתח בבראשית?... שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם...". וכן אומר המדרש: "מפני גוים שלא יהיו מונין את ישראל ואומרין להם, הלא אומה של בזוזים אתם". לא נאמר שם "מפני ז' העמים", אלא "אומות העולם", להודיענו שכל העולם יצטרף לגוים שהיו תושבי הארץ, אם ז' העמים אם הישמעאלים, בטענה שישראל לסטים ובוזזים הם; וביום ההוא יישארו ישראל לבד. ודוקא אז, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" .

הבידוד הזה, אם יהיה ברצון ישראל וביוזמתו, הרי אין לך בטחון ואמונה יותר גדולים מזה. ובשכר זה תבוא הגאולה חיש מהר ובהדר ובתפארת, כי הרי כבר אמרו חז"ל: "וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר: 'אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבֹאי תשורי מראש אמנה', וכתיב: 'וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי באמונה'". ואם לא יאמינו, ולא יבטחו בה', ויירתעו מהבידוד ומההפרדה, וישימו את בטחונם בגוי, ויבגדו במצוות ובהלכות של ירושת כל ארץ ישראל והורשת הגוים מתוכה, משום שיפחדו מהגוי, אזי במידה כנגד מידה יביא הקב"ה את ישראל למצב של בידוד ולבדיות בעל כרחם, ויביא עליהם את המוני הגוים, "אומות מאוחדות" בשנאה לישראל, עם כל חבלי המשיח שבזה, עד שמתוך הסבל והאסונות יתייאשו ישראל מן הגאולה ע"י גוים, וכמו במצרים יזעקו זעקה גדולה ומרה לשמים.

לב:מא אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם

צרי ישראל - צרי ה'

"אחזור פורענותא למעיקי עמי" - תרגום יונתן. שהרי הנקמה היא משפט. וכתב אבן עזרא: "כאשר עשו לישראל". והנה כתוב "לצרי", אע"פ שהם צרי ישראל, כי חילול ישראל הוא חילול השם, וצריהם הם בהכרח צרי ה', שהרי שמו חל עליהם. וכתב רבינו בחיי: "כלומר, אשיב להם גמול כאשר עשו לישראל. והקב"ה קראם 'צריו', ולמעלה הזכיר: 'פן ינכרו צרימו', ולישראל יחזור הכינוי [שהכוונה היא לצריהם של ישראל]. ולימדך הכתוב, כי צרימו של ישראל הם צריו של הקב"ה. וכן תמצא בגלות מצרים בשירת הים: 'תהרוֹס קמיך' , והיה ראוי לומר 'קמינו', אבל הכתוב יורה כי הקמים עלינו כאלו קמים עליו יתעלה . וזהו שאמר דוד ע"ה: 'כי הנה אויביך יֶהֱמָיון ומשֹנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך'. קרא האומות אויביו ומשנאיו יתברך, כשמערימים סוד ומתיעצים על ישראל שקראם 'צפוניך'".

האויב והצר

הקב"ה השתמש במלה "צרי", מפני שהצרים יותר גרועים מאויבים, שהם צוררים, ומנסים לעשות את חייהם "צר", פחות . וכן המחלל את השם הוא שמנסה להכחיש את כוחו ואת גבורתו של הקב"ה ואת שלטונו הרחב והמלא בעולם. ובכפירתו בזה, הוא כביכול מצמצם את הקב"ה, ועושה אותו "צר". הוא עושה מ"צור" ישראל "צר", בזה שהוא מכחיש את ה"וא"ו" - שמרמז לששת ימי בראשית, והוא כופר בבריאת העולם. וכן אמר ישעיהו: "בכל צרתם [של ישראל], לו צר" - כלומר, המקום, העולם, נעשה לו צר ומצומצם, שהרי לעגו לו וחיללו את שמו בהטיחם כלפי מעלה שהוא חלש, ח"ו. והקב"ה משיב לישראל - שגרם לו להיות צר - מדה כנגד מדה, כמו שאמר: "בצר לך ומְצָאוך כל הדברים האלה". והנה צרי ישראל וה' עושים זאת מתוך גאווה וכפירה בהקב"ה ופריקת עול ה', ולכן המלה "יצר" רומזת גם ל"צר", שבעל הגאווה שהוא גס רוח ומרחיב את דעתו ורוצה עוד ועוד, מקטין ומצמצם את העולם של הקב"ה, עולם הקדושה.

שנאה וכפירה

לא כל אויב הוא שונא. לפעמים האינטרסים של מישהו מנוגדים לאלה של הזולת, ומכיון שהם לדעתו חיוניים, הופך הוא לאויבו - אבל בלי סיבה יסודית של שנאה. ואילו השונא הוא זה שעיקר התנגדותו לאחר היא השנאה. והכופרים בה', והאוחזים בע"ז או בדת או פולחן או אידיאולוגיה אחרת, באים לידי שנאת ה' ותורתו ועמו. ואלה הם שמתפרצים באנטישמיות לשמה - נגד ה' ונגד ישראל שהוא עמו. עוד נראה לי שיש הבדל בין "שונאיו" לבין "משנאיו", שמשנאיו הם אלה שכל כך כופרים בו ואין יודעים את שמו, עד שהם גם מחטיאים ומשניאים אותו על אחרים. כך כתב מצודת דוד: "המשניאים מצוותיך בעיני הבריות". והמושגים "צרים" ו"משנאים" צמודים הרבה פעמים זה לזה בתנ"ך, מפני שמשנאי ה' הם שכופרים בו ומצמצמים את יכולתו ואת גבורתו. כך נאמר: "כי הושעתנו מִצָרינו, ומְשַנאינו הֱבִישותָ [ביישת]"; וכן: "וכַתוֹתִי מפניו צריו, ומשנאיו אֶגוֹף". והקשר בין "משנאי" ה' לבין כפירה בו, חילול שמו לשמה, ו"לא ידעתי", מתבטא ברורות בפרק פג בתהלים, ששם מדובר על אסיפת הגוים בימי גוג, שייקבצו להשמיד את ישראל, ושם כתוב: "כי הנה אויביך יהמָיון, ומשנאיך נשאו ראש". ושם: "לוּ עמי שוֹמע לי... כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי , משנאי ה' יכחשו לו ויהי עִתָם לעולם". כלומר, ה"עת" שלהם, של השמדה, תבוא, והיא תהיה לנצח.

לב:מח וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר

גאולה - בגלוי לעיני כל

אומר הספרי: "בשלושה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה'. נאמר בנח: 'בעצם היום הזה [בא נח... אל התֵבה]'. לפי שהיו דורו אומרים כך וכך , אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. ולא עוד - אלא אנו נוטלים כשילים [גרזנים] וקרדומות ומבקעים את התיבה. אמר המקום: הריני מכניסו לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. ומה ראה לומר במצרים: '[ויהי] בעצם היום [הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים]' ? לפי שהיו מצרים אומרים: מכך ומכך, אם אנו מרגישים בהם, אין אנו מניחים אותם, ולא עוד - אלא אנו נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם. אמר המקום: הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש... ימחה. ומה ראה כאן לומר 'בעצם היום הזה'? לפי שהיו ישראל אומרים: מכך וכך, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה... ועשה לנו נסים וגבורות - אין אנו מניחין אותו. אמר המקום: הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי... וימחה...". כאן אנו לומדים כלל גדול: כאשר מדובר בקידוש השם ובידיעת ה', להראות את כחו ואת גדולתו לעמים בגלוי, חייבים לפעול ולצאת בגלוי לעיני כל העמים, ואין כאן שיקול של סכנה. צריך להביא את כל התקשורת ולהודיע לרייגן: אנו הולכים להקים יישוב, לגרש ערבים; אם יש בידך כוח לבוא ולמחות, בוא ומחה. צריך קידוש השם בלי טריקים כמו "נעשה בשקט ואחר כך נודיע". אלא נעשה בקול גדול, ומי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה. ובמצרים טרח הכתוב לכתוב כך שתי פעמים, מפני ששם דיבר על הגאולה הראשונה, וגם רמז לגאולה האחרונה. ואילו היינו מאמינים ועושים על פי זה בגלוי, היה ה' גואל אותנו מיד.

עצם - עצמות - עצמאות

למלה "עצם" משמעות של כח וגם של גאווה, כמו בפסוק: "כוֹחי ועוֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"; וכן: "הוי היוֹרדים מצרים לעזרה... ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד ולא שָעו על קדוש ישראל...". ומלה זו באה גם במובן חלק מהגוף; ויש גם במובן של כגון "אני עצמי"; ויש גם "עצימה" במשמעות סגירה, כמו שנאמר: "וַיְעַצֵם את עיניכם". הקב"ה בא ואומר, שכל הכח והחוזק של האדם הוא הבל - לא הכח של ישראל ולא הכח של בעל בריתם יעזור להם. גם ה"אני" - ה"עצמי" הוא הבל; אין ביהדות מושג של "עצמאות" אם מדובר בחֵרות מה' ובסֵרוב לסמוך עליו ולהבין שאנו תלויים בו. וכן אין ליהודי לעצום ולסגור בכח את עיניו מלראות את האמת, ומלהבין שרק בעצם יד ה' - שהוא פועל בעיצומו של היום - ניוושע, שהרי אנו רק בשר ודם, ובסופו של דבר העצם אינו דבר חזק, אלא רק עצמות יבשות שיֵרדו לקבר. כל עוצם ידינו יסתיים בעצמותינו היבשות, והיחידי שיכול להחיות ולגאול את העצמות הוא הקב"ה, כמו שאמר בחזון העצמות היבשות . והוא שאמר "והצעיר לגוי עצום" . והוא שאמר בדניאל , בחזון המלכות האחרונה: "מלך עז פנים ומבין חידות; ועָצַם [וחזק] כחו ולא בכחו... והצליח ועשה והשחית עצומים... ועל שִכְלוֹ והצליח... ובלבבו יגדיל... ובאפס יד יִשָבֵר". ונראה לי שזה הטעם שבמצוות קרבן פסח ציווה ה': "ועצם לא תשברו בו" , מפני שהעצם של קרבן פסח היא סמל לכח ה' וקדושת שמו, והקב"ה אמר שלא נאכל בחפזון כ"כ שנשבור את העצם תוך כדי אכילה, אלא נאכל לאט לאט, מפני שהוא יוציא אותנו בחוזק יד לעיני כל המצרים רק למחרת. וזה כדי שנבין מהעצם הזה את כח ה' ואת חולשת האדם, שסופו עצמות בעפר.