וארא

וארא

ו:ו וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם

שתי גאולות גשמית ורוחנית

לכאורה, "סבלות" ו"עבודה" היינו הך, ומה הוסיפה השנייה על הראשונה? אלא, כוונת הקב"ה היתה להבטיח שתי גאולות, האחת גאולה גופנית מסבלות מצרים, דהיינו: העמל הגופני, והשני מה"עבודה", דהיינו הפולחן, העבודה זרה והתרבות של מצרים.

בגלות נשקפות ליהודי שתי סכנות: סכנה פיסית, ועוד יותר גרוע - סכנת התבוללות, שהוא מוכן לחקות את תרבות ודרכי הגוי וליהנות מסיר הבשר על ידי זה. לכן היהודי צריך להינצל משתי הסכנות. וברור שמהסכנה הפיסית הוא רוצה לצאת, ולכן אמר: "והוצאתי" אתכם מהסבלות - מהעבודה הפיסית, ואתם תרצו לצאת. אבל היהודים לא רוצים לצאת מגלות שאין שם סכנה פיסית, הם רוצים להתבולל. ולכן חייב הקב"ה "להציל" אותם מעבודתם, מהעבודה הרוחנית, שהם בעצמם תפסו בחיקוי מהגוים . ואין ספק שהיהודי לא רוצה להינצל, והקב"ה חייב לגאול אותו מעבדות התרבות והרוח של הגוי ע"י זרוע נטויה ושפטים גדולים כלומר עונש ואנטישמיות ושואות ושנאת הגוי.

וזאת כוונת הרמב"ן בכותבו: "כי הקב"ה אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים - והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה, אל מקום הכנעני".

הרמב"ן חיכו ממתקים, שאילו הכוונה היתה רק להציל את ישראל מהשעבוד הגופני, היה הקב"ה יכול להביא את המכות ולאלץ את המצרים לשחררם ושיחיו בארץ גושן כבני חורין, ובארץ גושן היה יכול לתת להם את התורה, שיקיימוה בקרב המצרים. אך הקב"ה הבין שלא יוכלו ישראל לקיים את התורה באמיתה בשלמותה, כראוי, כאשר הם שקועים בקרב גוים ונתונים להשפעת תרבותם. ולכן החליט להעלותם לארצם הבלעדית, בה יחיו כ"עם לבדד ישכון", מבודדים, מובדלים, כדי להינתק מההשפעה הנכרית.

ז:א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ

מיהו נביא?

"נביאך - אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת 'ניב שפתיים' ". נביא אינו דוקא מי שה' מדבר עמו. אלא גם מנהיג המדבר מוסר לעם. המנהיג חייב תמיד להיות "נביא", שמביא את האש לישראל. ומשום כך הקב"ה יצר בלשון הקודש את המלים "ניבה" ו"ליבה" כל כך דומות.

אמרו חז"ל: "אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור... בא אחר וליבה - המלבה חייב... אמר רנב"י: מאן דתני 'ליבה' לא משתבש [לא טעה]... דכתיב 'בלבת אש' [כלומר, שמשמעו, מה שמנפח ומעלה את האש], ומאן דתני 'ניבה' לא משתבש, דכתיב: 'בורא ניב שפתים' ". אנו לומדים כאן רמז גדול למנהיג. אדם הרוצה להחיות את האש, להמשיכה, להגבירה - מלבה את האש, מנפח ומחייה אותה. וזה תפקידו של המנהיג: ללַבות את חיי העם, להחיותו, להלהיב אותו באמונה, לתת לו כח להאמין ולעשות מה שקשה, להדריך אותו בדרך הנכונה, להכניס לתוך הקור והחושך - אש ואור. ועוד: חייב הוא להיות מורה ומוכיח בלי פחד ובלי מורא.

הדור הזה זקוק לנביאים, לא לרבנים, נביאים מלשון ניב שפתיים. הרב נותן שיעור בבית הכנסת נגד כל הרע שבעולם, אבל מי שיושב שם ממילא כבר משוכנע. קל לדבר על שבת בפני שומרי שבת, אבל צריך נביא שיוכיח את העם, וזה מסוכן.

אנו צריכים צופים שרואים את החרב ומזהירים את העם. מטרת ישיבת "הרעיון היהודי" היא להוציא מכאן צופים - נביאים.

ז:כח וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ, וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ

ללמוד ממסירות הנפש של הצפרדעים

וז"ל בעל הטורים: "...כדאיתא בפסחים מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לשריפה? נשאו ק"ו לעצמן מצפרדעים. שהצפרדעים מסרו עצמן למיתה על קידוש השם ועל כן נמלטו כדכתיב: 'וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות ', אבל לא מהתנורים [יש כאן כלל גדול: שדוקא מי שסיכן את עצמו על קידוש השם נשאר בחיים, ומוסר גדול הוא ליושבי הגלות], אבל משה ואהרן שנאמר בהם: 'יען לא האמנתם בי להקדישני ', ולא נשאו ק"ו מצפרדעים, מתו ולא זכו ליכנס לארץ".

כשחנניה, מישאל ועזריה שמעו שהמלך גזר להשתחוות לפסל, הם באו ליחזקאל הנביא ושאלו אותו מה לעשות. הוא אמר להם: "שבו בבתיכם ואל תגיעו לשם ". אך הם בכל אופן הגיעו, והגמרא מסבירה שהם דנו דין לעצמם: אם אנו לא נבוא ולא נשתחוה, למחרת יופיע בעיתון 'כל היהודים השתחוו', ויהיה חילול השם גדול. הם למדו קל וחומר מהצפרדעים במצרים שהיו מוכנים למסור את נפשם. אך לכאורה, הרי על הצפרדעים היה צו אלוקי, ואיך אפשר ללמוד מהם? אלא, מסביר הרב יונתן אייבשיץ שכל צפרדע הייתה יכולה לומר: 'אני הולכת למיטה, ובזה קיימתי את ציווי ה''. אך הם הבינו שאם אף אחת לא תלך לתנור, יהיה חילול השם. ואת זה למדו מהם חנניה מישאל ועזריה. הם באמת היו יכולים להתחמק, אבל אם הם היו מתחמקים היה נגרם חילול השם.

ט:יד כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, ובַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ

מלחמת דת

כתב רש"י: "מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות". וקשה, מה הקשר למכת בכורות? הרי מדובר כאן על מכת ברד? ועוד מה הם "כל מגפותיו"? יש אומרים שאין כוונת רש"י למכת בכורות עצמה, אלא למכת ברד, והמילה "בכורות" היא מלשון ביכורים - במכת ברד התבואה שהתבכרה נפגעה, ומה שלא ביכר לא נפגע. אבל זה דחוק, שהרי רש"י לא אומר "ביכורים" אלא "בכורות". ויש מתרצים שרש"י כתב 'מ"ב' והתכוון ל"מכת ברד", וסופר טועה פתח את ראשי התיבות ל"מכת בכורות". וכך נראה, אך עדיין קשה: מה מיוחד במכת ברד לעומת שאר המכות?

כדי להבין זאת, צריך להבין מהי המטרה של כל המכות, ולשם מה הוריד הקב"ה את יעקב אבינו למצרים, שיעבד את בניו ואחר כך הוציאם. הקב"ה רצה שעם ישראל ידע ויבין מהו הייעוד ומהו האתגר שלו. המטרה היא שישראל יעמדו מול פרעה, ויאמרו לו שזאת מלחמה נצחית. גלות מצרים נוצרה כדי שהעמים ידעו ויכירו את ה', וזהו הייעוד והתפקיד של עם ישראל.

כאשר משה ואהרן מגיעים לבית פרעה, הם באים בתביעה: "כה אמר ה' אלוקי ישראל, שלח את עמי" . משיב להם פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו?... לא ידעתי את ה'" . זהו האתגר. אמרו חז"ל שהיה לפרעה ספר עם שמות כל האלילים לפי סדר הא"ב, ואמר להם: לא מצאתי אותו, הוא לא קיים ואיני מכיר בו, והיות שאיני מכיר בו, "את ישראל לא אשלח". זהו האתגר הראשון, וזהו האתגר האחרון; זהו האתגר הנצחי, ולשם כך הוריד הקב"ה את יעקב ואת בניו למצרים. שם ישתעבדו למצרים שלא ידעו את ה', ועל ידי שהקב"ה יוציאם באותות ובמופתים, יגיעו המצרים להכרה בה'.

זאת לא המכה הראשונה שיש בה התראה קודמת, אך עד עכשיו לא נתן הקב"ה למצרים הזדמנות להינצל. כאן נותן ה' למצרים הזדמנות להינצל מהמכה למרות שפרעה אינו מוכן לשלח את ישראל. משה מודיע שאם ישמעו בקול ה', ויכניסו את רכושם מהשדה לבית, יינצלו, ואם לא, ייפגעו. "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו... ". פתאום חלק מהעם המצרי חושב: אולי בכל זאת יש ה'? והם מכניסים את רכושם לתוך ביתם. בזה הם מאמינים בה', ומודים שיש לה' כח שאין לעבודה זרה. יש כבר סדק של אמונה בה' בתוך מצרים. זאת הכוונה בדברי רש"י שמכת הברד שקולה כנגד כל המכות - היא כללה את המטרה של כולן, לשבור את העבודה זרה ולהוכיח למצרים שאכן ה' הוא האלוקים. זאת המטרה!....

את העיקרון הזה רואים כמה וכמה פעמים בחז"ל. במכילתא בשלח: "'סוס ורוכבו רמה בים ' - כיוון שראו ישראל שרה של אומה נופל, התחילו נותנים שבח. לכך נאמר 'רמה [בים]'. וכן אתה מוצא, שאין הקב"ה עתיד להיפרע מן המלכויות לעתיד לבוא עד שייפרע משריהן תחילה". קודם משמיד הקב"ה את אמונתם ואת שריהם של הגוים, כי השמדתם היא הצלחת תכניתו. אין לנו מלחמה נגד סתם גויים, אלא מלחמה של "ידעתי" נגד "לא ידעתי". לכן הקב"ה נפרע קודם כל משרו של מצרים, ורק אחר כך מפרעה ומצבאותיו. כך גם לעתיד לבוא: תחילה הקב"ה ייפרע משרי הגויים, ואחר כך מאומות העולם....

הר הבית מסמל את הדת המנצחת

המלחמה המתמדת והנצחית שלנו היא להוכיח לעולם שאכן ה' הוא האלוקים. זאת המלחמה! משמעות הדבר בשבילנו היא שהמלחמה בינינו לבין הערבים אינה מלחמה בין עם לעם, אלא בין היהדות לבין האסלאם: האם ה' הוא האלוקים או אללה? ולכן מי שאינו מבין את החשיבות והמרכזיות של הר הבית, לא מבין כלום. הר הבית מסמל את הדת המנצחת: בית המקדש או מסגד אל-אקצה. זוהי מלחמה של עם ה' מול עם הצועק "לא ידעתי את ה'". זאת מלחמת דת! כאשר איזה שר בממשלה קם וטוען שאסור להוביל את המלחמה עם הערבים למלחמת דת, זוהי שטות, מפני שזאת בדיוק המלחמה. הערבים נלחמים על הר הבית ומוכנים להתאבד, כי הם מבינים שההכרה באללה מביאה לשלילת ה'. ישראל נטשה במו ידיה את בעלותה על הר הבית - אין חטא עצום ונורא מזה. הטענה העיקרית של המתנגדים להורדת המסגדים בהר הבית היא הפחד ממלחמת ג'יהאד. זהו הפחד המושרש בעמנו: "אבל נהיה לבד, ואיך נוכל לעמוד מול כל העולם?" בגלל הפחד הזה איננו עושים מה שכל עם שפוי היה עושה. פתאום צה"ל, אשר מסוגל לטפל במדינות שלמות, "אינו מסוגל" לטפל בנשים וילדים...

הפצת המושג "ידעתי את ה'" - זו המשימה של עם ישראל! אנו בצד אחד וכולם בצד השני, כדי שיראו שה' הוא האלוקים. וצריך לעשות זאת ללא פחד וללא כל ערמומיות או הסתרה. נאמר בפסיקתא: "אין שרה של מצרים נופל אלא ביום " - בפרהסיה, לא בלילה! שמעתי פעם שרב גדול אמר להקים יישובים, אבל בשקט. לא זו הדרך. אין שרה של מצרים נופל אלא ביום! צריך להזמין את כל רשתות הטלוויזיה, שיראו ויצלמו. אילו היינו מגיעים להר הבית וכובשים אותו, שרם היה נופל באופן חזק.

מכת הברד הייתה המכה הראשונה שפילגה את המצרים, והיא הייתה התחלת המלחמה בעבודה זרה. אמרו חז"ל שבמכה זו היה נס בתוך נס, היה אש בתוך מים. מדוע דווקא במכה זו? המחסום בפני האמונה הוא הפחד, ומכת הברד מסמלת אמונה. נס בתוך נס הוא סמל לשינוי הטבע ולשינוי העולם. הפה שיצר הוא הפה שמשנה, וזה מוכיח שה' הוא הבורא והשולט...

אנו צריכים להגביר את המאבק סביב הר הבית, כי זהו המוקד! מי שרוצה להביא את הגאולה באמת, צריך להבהיר לעם שדווקא הר הבית הוא המוקד. גם אם אדם אומר בכל יום "אני מאמין", ייתכן שאינו מאמין באמת. האמונה האמיתית באה לידי ביטוי רק כאשר נקרא האדם לקיים מצווה מסוכנת, והוא בכל זאת הולך ומקיימה באמונה, בע"ה. דווקא כשהמצב יהיה כל כך קשה, דווקא אז העם יעזוב את כל המפלגות והשטויות, ויבחר באמת ובאמונה. כי בינתיים, חוץ מקבלת ייסורים שום דבר אחר לא עזר.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד

נקמה בגוים - קידוש ה'

פרשת וארא עוסקת בעיקר במכות שהקב"ה מביא על פרעה ועל מצרים ובכל מכה ומכה מוזכר ומודגש שבריבוי האותות והמופתים שבמכות, שמו של ה' נודע ומתקדש בעולם. "...בזאת תדע כי אני ה', בזה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם" . ובצפרדעים: "...למען תדע כי אין כה' אלוקינו" בערוב: "...למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". ובדבר: "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמיך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". וכן במכה האחרונה המוזכרת בפרשה היא מכת הברד.

ולא זו בלבד שהתכלית למכות היא שיוודע שם ה' בעולם כי אם לומדים שתכלית הכבדת לב פרעה היא גם "למען שתי אותותי אלה בקרבו" ועלינו להבין את המושג הנשגב שמודגש ומוזכר כאן בצורה כפולה ומכופלת.

נקמה בגויים וברשעים היא קידוש ה' שאין כדוגמתו. כמו שהמכילתא כותב על הפסוק "ואכבדה בפרעה" -"כשהמקום פורע מן האומות שמו מתגדל בעולם". וכן כתוב: "וידעו כי אני ה' בתתי את נקמתי בם".

וזה מושג שבא לידי ביטוי במקורות אין ספור. ומאידך גיסא מכות בישראל ע"י גויים מהוות חילול ה' - כמו שכותב רש"י: "שפלותם של ישראל חילול שמו".

לא גאולת מצרים בלבד היתה קשורה בנקמה כי אם גם הגאולה לעתיד לבוא, כמו שכותב הרד"ק על הפסוק "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" - ש"היה בלבי זמן רב עד שבאה שנת גאולי ואז יהיה יום נקם בעמים... כי כולם היו אויביהם ובכולם אעשה נקמה".

יהי רצון שנזכה לראות בהגשמת פסוק זה, בשחרור כל הנוקמים מבית האסורים ובגאולה שלמה במהרה בימינו אמן!

מכות מצרים - לשם קידוש השם בעולם

בפרשת וארא אנו רואים לאורך כל הפרשה וכהמשך לה בפרשת בא כיצד הקב"ה עושה לגידול שמו בעולם כמו שנאמר: "וידעתם כי אני ה'" .

כבר בתחילת הפרשה אנו מוצאים את עצם שליחות משה כשליחו של הקב"ה כדי לגדל שם ה' בעולם, שהרי הקב"ה היה יכול לשלוח אדם בעל כושר ביטוי טוב יותר או אדם חשוב יותר - אך הקב"ה שולח דוקא רועה צאן המעיד על עצמו "הן אני ערל שפתיים" וכל זה כדי להראות למצרים - שהנה, למרות ששליח ה' הוא בסך הכל רועה צאן פשוט וערל-שפתיים, עם כל זאת הוא גובר בעזרתו של הקב"ה על כל האלילות המצרית.

בהמשך הפרשה אנו קוראים על המכות. ואלו מחולקות לשלושה סוגים אשר להם מכנה משותף אחד: גידול וקידוש שם ה' בעולם!

בסדרת המכות הראשונה מוכיח ה' את הימצאותו בעולם. פרעה שהכחיש את מציאות ה': "מי ה' אשר אשמע בקולו" , סגד ליאור בהאמינו כי היאור הוא האלוה הגדול. לכן, שלח הקב"ה את משה להכות דוקא את היאור בדם כדי להראות ולהמחיש לפרעה כי יש אלוקים שמושל על אלוהי פרעה. "בזאת תדע כי אני ה'" .

הקב"ה לא מסתפק בזה וגם במכת הצפרדעים שוב הוא משתמש באלוהי המצרים - היאור, ומעלה משם צפרדעים המכסים את כל מצרים. והפעם גם מראה כי האלוה המוכה של פרעה והמצרים שומע לפקודת ה' ומעלה צפרדעים להשחית את ארץ מצרים. לבסוף, מביא ה' כינים על מצרים בדרך ניסית קודם על האדם והבהמה ואח"כ על העפר להראות שיד ה' בדבר.

לאחר שמוכחת מציאות ה' בעולם באות שלש מכות נוספות כדי להראות לפרעה ולמצרים שה' משגיח על בני ישראל השגחה פרטית. בערוב ודבר יש הפליה ברורה ומודגשת בפסוקים על ההבדלה בין עם ישראל והמצרים דבר המוכיח את ההשגחה המיוחדת של ה'. את סדרת מכות זו משלימה - מכת השחין.

בשלב זה פרעה כבר מבין שיש מציאות ה' בעולם ושהוא משגיח על עמו הנבחר, אך עדיין פרעה חושב שיש עוד אלוהות זולת ה' שלפעמים יוכלו לנצח את הקב"ה. וכדי להפריח מחשבה כזו מביא הקב"ה על מצרים שלוש מכות נוספות כדי להוכיח שרק לה' יש את היכולת והשליטה על הטבע. במכת הברד עשה ה' שני ניסים שנגדו את הטבע של מעשה בראשית: הקדים את הברד והרעם לברק וכן עירב שני יסודות הנוגדים זה את זה מים ואש, "ואש מתלקחת בתוך הברד" . את הארבה הביא הקב"ה על ארץ מצרים ע"י רוח על-טבעית "ורוח קדים נשא את הארבה" . ומשלים את השלושה - החושך שהיה חושך מוחלט, אפילו בלא ירח וכוכבים. כל תשעת המכות הראשונות לא באו אלא כדי לגדל ולקדש את שם ה' בעולם ולא על-מנת להוציא את בני ישראל ממצרים.

רק המכה האחרונה - מכת בכורות היא המכה היחידה שכל תכליתה היתה שפרעה יגרש את ישראל ממצרים. "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה" .

אוי לו לעבד שמתאהב במצבו

פרשת וארא מתחילה בפסוקים נשגבים המכילים את תורת הגאולה כולה. בפסוקים אלו הכל ברור - הבשורה האלוקית לגאול את ישראל ממצרים ולהביאם לארץ ישראל. והנה, אחרי כל זה, כאשר פונה משה לעם, טופחת על פנינו המציאות המדהימה: "וידבר משה כן (את דבר הגאולה) אל בני ישראל - ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" . היאומן? האם בני ישראל מעדיפים את העבודה הקשה??

את התמיהה הזו, תמהים גם חז"ל: "וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?... רבו מוציאו לחרות ואינו שמח ?" ותשובת המדרש מדהימה אף יותר: "אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר: 'ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים לא תטמאו ', ואומר 'וימרו בי ולא אבו לשמוע עלי'...".

הרוב לא יצאו ממצרים

אנו עומדים כאן בפני ענין נפשי עמוק, שליוה אותנו לכל אורך הגלות, וגם בהתייחסות העם לפעולות לזירוז הגאולה, לכאורה, לא יכול להיות עם שישאף לגאולה יותר מעם ישראל, שסבל והיה מנוכר ושנוא בכל מקום. במצרים הדביקו את הילדים אל הקירות במקום לבנים, ובגרמניה שרפו אותם במשרפות. ובכל זאת, לכל אורך גלותנו אנו מגלים שוב ושוב את התופעה המדהימה - עם ישראל, מלבד מיעוט, לא רוצה להיגאל. מצרים מהווה ביטוי שיא לכך, כאשר רוב רובו של העם לא רוצה לצאת. הם הם ה"פושעים בישראל " שה' המית במכת החושך. רק חמישית יצאו ממצרים, כנדרש על הפסוק: "וחמושים עלו בני ישראל" .

עם של עבדים

ההסבר לכך הוא, שעם ישראל הפך במשך שנות השעבוד הארוכות, לעם של עבדים, ש"נפשו שפלה" כלשון האבן עזרא . לעבד ישנה תכונה מאוסה - להתאהב במצבו. להתאהב בעבדות, ולדבוק בתרבות של אדונו. הוא רואה עצמו כנחות. אין לו גאוה עצמית. כולו התבטלות. גם חלק העם שכן זכה לצאת ממצרים לא עזבה אותו העבדות שוב ושוב הם מתלוננים וכמהים לחזור לעבדות מצרים. שימו לב לדברי המתאוננים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". חינם? והרי שלמו על כך בגופם, כעבדים?! מסביר רשי: "חינם מן המצוות". הם העדיפו את החופש המדומה מן המצוות, גם כאשר הדבר כרוך בעבדות משעבדת - על פני חרות פנימית, שהיא נחלת "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

באמת רוצים גאולה?

בדיחה מספרת על יהודי כפרי ברוסיה שהיתה לו פרה, ומחלבה פירנס את ביתו. ערב אחד שב הביתה ופניו חרושות דאגה. הוא סיפר לאשתו, שהרב אמר בבית הכנסת שיום אחד יבוא משיח, וכולנו נעלה לארץ ישראל. "נו?" שאלה האשה. "האינך מבינה?" השיב, "ומה על כל שבנינו בעשר אצבעותינו? ומה יהיה על הפרה שלנו? נעזוב הכל בשביל איזה משיח??" שקעה האשה בהרהורים, ואז הפטירה: "עמנו התגבר על כ"כ הרבה צרות - נתגבר גם על המשיח הזה!..."

אם כל אחד יסתכל לתוכו פנימה, הוא יבחין שהספור פחות מצחיק ממה שהוא נראה. כמה מבינינו באמת מצפים לישועה, וכמה מבינינו, בעצם, חוששים מפניה? החיים הנוכחיים - על תלאותיהם ושיעבודיהם - מוכרים לנו ואנו מכורים להם. לעומת זאת - גאולה, בית מקדש, סנהדרין? אלו דברים נעימים לסיפורים ויפים לחלומות. אך המציאות? מה פתאום? למה, מה חסר לנו?...

האומץ לכסוף לחלופה היהודית

ביסוד הרדיפה אחרי ה'שלום', והרצון להיפטר מנחלת אבות, וגם ביסוד הבעיטה בהר הבית והפיכת בית מקדש וסנהדרין לענין תיאורטי - עומד הפחד מגאולה, חוסר הרצון לשנות את דפוסי החיים - גם אם החיים אינם מאירים פנים. אך אצל אנשי הגאולה, קיים האומץ להסתכל במציאות פנים אל פנים, ולכסוף לחלופה היהודית.