וזאת הברכה
לג:א וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ האלוקים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי מוֹתוֹ.
אם לא עכשיו אימתי
הגיע היום האחרון של משה רבינו, ובאותו יום הוא מוכיח את ישראל, ומיד אחר כך מברך אותם, כדי שדבריו האחרונים אליהם יהיו דברי ברכה וניחומים, וכדברי רש"י: "סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי". כלומר, שמכיוון שידע שהוא ימות באותו יום, הזדרז, משום שאם לא באותו יום, שוב לא יספיק. ומכאן לקח לכל אדם, שמאחר שאינו יודע את יום מותו, יקפיד וישמור על מעשי בניו ויזהירם אם הוא רואה בהם פגם, שהרי אצל כל אדם כתוב: "ושוב יום אחד לפני מיתתך", והרי זה כל יום ויום מספק, ואם כן תמיד עליו להוכיח את בניו. אבל תמיד יסיים את התוכחה באהבה, וגם לא יוכיח אלא בסגנון של אהבה. ואת כל זה עשה משה משלוש סיבות: א. להראות לישראל שכל התוכחה לא באה אלא מתוך אהבה, כמו שאמרו חז"ל: "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה". ב. לתת להם תקוה ועידוד, שעל אף התוכחה והעונשים העתידים לבוא, יתקיימו לנצח וייגאלו. ג. ללמד סניגוריה על ישראל.
איש האלוקים...
כל אדם נולד "איש", וחובתו בעולם היא להתעלות, להתרומם, להתקדש, ולהידמות לאלוקים ע"י שבירת ה"אני" והגאוה. ועל אף שאדם אינו יכול להגיע למדרגה של אלוקים, בכל זאת הוא יכול להגיע למדרגת "איש האלוקים", והיא שיא המדרגות. האדם מגיע למדרגה זו רק בהשליכו מעליו את האנוכיות ואת הנגיעות. וזה מתבטא במסירות נפש ובהקרבה למען הזולת. ואין לזה ביטוי יותר גדול מאהבת ישראל, שטובת הזולת והכלל עומדת במרכז מחשבתו. אומר דברים רבה: "נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. א"ל משה: אני נתעליתי יותר ממך [משה לא אמר אני "גדול" ממך, מפני שזוהי גסות הרוח, אלא "נתעליתי" ברוחניות על כרחה] - אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל". כלומר, שלא היה בנח הכח העצמי, הפנימי, להציל את דורו. ומשה הצליח בזה רק כאשר הפגין את השיא של מסירות נפש, שהוא אמר שאם לא יחזור בו הקב"ה, כביכול, הוא (משה) מוכן למות עם שאר ישראל, כמו שאמר: "ואם אַיִן, מחֵני נא מספרך". ואיזה כח אדיר יש במסירות נפש זו!
אמרו חז"ל: "זה שאמר הכתוב: 'מי יעלה בהר ה''... זה משה, שנאמר: 'ומשה עלה אל האלקים' [שנבחר לעלות ולדבר עם האלקים, ואין לך "איש האלקים" יותר גדול מזה]... 'אשר לא נשא לַשָוְא נפשו' - זו נפשו של מצרי, שלא נְטָלָה על חינם, אלא כדין עשה". ולא כמו שאומרים הכסילים המחדשים את ה"מוסר" המסולף שלהם, שאלימות ונטילת נפש אסורות לחלוטין, והרחיקו לכת ואמרו שמשה חטא כאשר הרג את המצרי. ודבריהם הבל וריק, שאדרבה, משה קיים מצוה גדולה, בזה שמנע מגוי להכות יהודי, וקידש שם שמים, ועזר לרעהו ולא עמד על דמו. דברי חז"ל ברורים: "כדין עשה!" ויש ללמוד מכאן לקח נוסף, ולפרש שמשה גם לא נשא את נפשו שלו - של משה, שלא התחייב מיתה, אלא להיפך, כדין עשה. ועל בוראי "מוסר" משלהם והצדיקים יותר מבוראיהם ניתן לקרוא: "יוציאם מחשך... ומוסרותיהם ינתק" - אל תקרי "מוסרותיהם" אלא מוסריהם.
קנאות שקר
אומר הפסיקתא המובא בילקוט שמעוני: "אחד עשר שבטים ברך משה, ולמה לא ברך לשבטו של שמעון? לפי שהיה בלבו עליו על אותו המעשה שעשה בשטים" - מעשה זמרי. וזאת היתה הסיבה, ולא משום מעשה שמעון ולוי בשכם. שעצם המעשה שעשה שמעון בשכם היה קידוש השם, וקללת יעקב באה רק משום שראה ממה שעשה שמעון עם יוסף, שכוונתו בשכם לא היתה לשמה. קנאים מדברים ועושים באלימות בשם ה' ולמען העם, ואם מחשבתם טהורה - מה טוב. אבל לדאבוננו יש כאלה שהמטרה היא רק מסווה לשנאה ולאכזריות שבתוכם, והדבר בהכרח יתגלה אחר זמן במעשים גלויים מכיון שטבעם כך. וכך היה בשמעון. ובכל זאת מביא הילקוט: "ואעפ"כ טפלו ליהודה...".
לג:ב מִימִינוֹ, אֵשׁ דָּת לָמוֹ
עם קדוש לא דת
רק כאן תמצא בתורת משה את המלה "דת" והכוונה ברורה: חוק המלך, ולא סתם פולחן מנותק מהמושג של עם. ישראל אינו דת, כפי שבעוונותינו הרבים סבורים רבים וטובים מבני עמנו בגלל הגלות, שהרי הֲפָך בה הֲפָך בה ולא תמצא את המילה "דת" אף בשאר התנ"ך, אלא במגילת אסתר, ששם מוכח שהכוונה לחוק ופקודת המלך. ודאי וודאי שאין הכוונה לפולחן גרידא או לאמונה סתם הנקראת בלועזית "רליג'יה", שפירושו אמונה אחת שמאמינים בה אנשים מאומות שונות ומעמים נפרדים, שהקשר היחידי ביניהם הוא האמונה, בעוד הם קשורים בקשרי לאום ועם לאנשים אחרים בארצותיהם המאמינים באמונות אחרות. ודאי וודאי שאין לישראל חלק ונחלה במושג הזה, והוא תועבה ושיקוץ בעינינו. הקב"ה כינה את ישראל "עם" ו"גוי" להדגיש שאין לאדם בישראל שום קשר לאומי ומדינתי וחברתי עם שום לא-יהודי, אלא כל ישראל מהווים חטיבה אחת של עם נפרד ומובדל.
ישראל אינו עם ככל העמים, אלא עם קדוש, המקבל על עצמו את עול מלכות שמים ואת קדושת המדות והמצוות של הקב"ה, ולא כמו אלה שפרקו עול וחשבו לעשות אותנו גוי ככל הגוים, לא קדוש וללא הבדלה.
וכך קבעו לנו חז"ל בברכת המזון, ואמרו: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר 'ארץ חמדה טובה ורחבה' בברכת הארץ ו'מלכות בית דוד' בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה...". וכן פסק המחבר: "אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפילו אם לא חיסר אלא אחד מהם מחזירין אותו... אם לא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד מחזירין אותו". כאן בגדולתם קבעו והגדירו חכמי ישראל בדיוק מי זה ישראל ומהו: עם של מלכות, המקודש בברית ובתורה, והדר בארץ שלו.
והא בהא תליא. הממלכתיות של העם קשורה לקדושה של הברית והתורה, וכן להיפך. תולדות עם ישראל וגורלו ומה יהיה עתידו - אם טוב ואם רע ח"ו - תלויים בזה שיהיה ישראל עם קדוש, דבק בקדושה ובטהרה ובעול מלכות שמים. כך נאמר: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו... ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ [כאן "עליון" אינו עליונות של נשמה ונפש, כי זה כבר ניתן לישראל, אלא עליונות של נצחון ואדנות]... וברכך בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך [כלומר, כי הקב"ה קבע שידור ישראל שם]. יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצוות ה' אלקיך והלכת בדרכיו [פירוש: אם תשמור את מצוות ה' ותלך בדרכיו, היינו תלך אחרי מדותיו ומושגיו וערכיו, הוא יעמיד אותך כעם חזק - וכמובן עם קדוש - שינצח את אויביו], וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תולדותיו וגורלו של ישראל תלויים אך ורק בהיותו עם קדוש, כאמור בילקוט שמעוני: "ישראל, כיון שעושין רצונו של מקום היו אומות העולם יראים מהם, שנאמר 'וראו כל עמי הארץ [כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך]', ואומר: 'שמעו עמים ירגזון'; 'ויגר מואב' ; וכן הוא אומר: 'ונשמע וימס לבנו' . ולא עשו, אלא עברו על דבריו ונשתעבדו למלכויות. התחילו צועקים לפני הקב"ה, אומר להם: אתם גרמתם לעצמכם, שנאמר: 'תיסרֵך רָעָתֵך ומשֻבותיך תוכיחֻך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך'".
לג:ד תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב
שבועת אמונים לדורות
פירש רש"י: "תורה אשר ציווה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב - אחזנוה ולא נעזבנה!" והיא שבועת אמונים לדורות, שאנו מקבלים על עצמנו את התורה הזאת - והיא אותה תורה שציווה לנו משה בסיני, מפי הקב"ה, ולא השתנתה, ואנו נשבעים להיות נאמנים לה ולהעבירה מאב לבן, מדור לדור. והיא מורשה בלעדית לכל קהילת יעקב, ואינה ברשותה של שום אומה אחרת בעולם, ואפילו לא עֵשָו וישמעאל. כך אמרו חז"ל: "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר 'תורה צוה לנו...' ולא להם". כלומר, שרק לנו ניתנה התורה, ולא כחכמה אלא כאורח חיים, שהרי בלי קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות אין בלימודה כלום. ולכן גוי שמחלל את קדושתה בלימוד לשם חכמה - חייב מיתה, מה עוד שגזל בזה את יראת ישראל, וגוי חייב מיתה על גזילה. אומר הספרי: "אל תקרי 'מורשה' אלא מאורסה - שהתורה מאורסה היא לישראל, וכאשת איש לאומות העולם". וכתב רבינו בחיי: "כי איננה ירושה אלא לזרע יעקב בלבד, לפי שהיא מן הארבע מתנות שלא ניתנו אלא לישראל בלבד" - הנבואה, התורה, ארץ ישראל, ותחיית המתים. והיא הדבר היחיד שמבדיל בינינו לשאר האומות, והיא הדבר היחיד שנותן סיבה לקיום נפרד של עם ישראל, כמו שכתוב: "והייתם לי קדוֹשים כי קדוש אני ה', ואבדִל אתכם מן העמים להיות לי". ואומר תורת כהנים: "אם מובדלים אתם מן העמים, הרי אתם לשמי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו". כלומר אתם בדיוק כמו נבוכדנצר ושאר העמים. וגם אני נותן אתכם בידי נבוכדנצר וחבריו.
בסיס התורה
הקריאה וההכרזה הזאת היא ההכרזה הלאומית, שבועת האמונים של עם ישראל. ומשום כך היא הדבר הראשון שחייב אב בישראל ללמד את בנו, כדברי חז"ל: "תנו רבנן: קטן היודע... לדבר, אביו לומדו תורה... מאי היא [מה קרוי תורה לגבי קטן כזה]? אמר רב המנונא: 'תורה צוה לנו...'". שהפסוק הזה מקשר את הילד גם לעבר וגם לעתיד, וכל התורה נמצאת בו. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו: "אמרו ליה רבנן לרב המנונא: כתב ר' אמי ארבע מאה ספרי תורה. אמר להו: דילמא 'תורה צוה לנו משה' כתב" - ארבע מאות פעמים. כלומר, שהרי לכתוב ממש ארבע מאות ספרי תורה במשך החיים זאת משימה עצומה, אלא ר' אמי החשיב את הפסוק הזה כבסיס ויסוד לתורה.
התורה ירושה לכל יהודי
הנה התורה היא מורשה לכל יהודי, שהרי אבותינו כולם קיבלו את התורה וכולם נצטוו להעבירה כירושה לבניהם. ולכן אמרו חז"ל: "שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו; של שלחן זכה דוד ונטלו; של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח". ואלו הם כתר כהונה, כתר מלכות וכתר תורה. בכתר תורה אין בעלות מיוחדת לשום יהודי או לשום משפחה. התורה שייכת לכולנו וכולנו נצטוינו לרשת אותה, ואפילו הגר שוה בזה. כך כתב הרמב"ן: "ודרשו רבותינו שלא אמר '...בית יעקב' או 'זרע יעקב' ואמר 'קהילת יעקב'... ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו... ונקראו כולם קהילתו". וכ"כ הרשב"ם.
ולכן אמרו חז"ל: "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: 'תורה צוה...' - מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית". שהרי כל העולם נברא רק כדי שישראל ילמד תורה ויהיה עם סגולה ואור לגוים. וכתב רש"י שם: "דכתיב: 'בראשית ברא', בשביל התורה שהיא ראשית וישראל נקראו 'ראשית תבואָתוֹה' , שעתידין להנחילה [את התורה], 'ברא אלקים את השמים [ואת הארץ]' ". וקצת קשה כל המושג הזה של מישהו שימנע מתלמידו הלכה - וכי יתכן דבר כזה?! אלא נראה לי שהכוונה היא כך: מכיון שיש ענין של "לא תסור", שמחייב את התלמיד ללכת אחרי דברי רבו אפילו יאמר על ימין שמאל ועל שמאל ימין, הייתי חושב שזה מחייב את התלמיד להימנע מלחשוב ולפסוק לעצמו, והוא חייב להיות כרובוט בכל דבר ולא לחשוב ולא להתבונן - קמ"ל שאסור לרב למנוע מהתלמיד את האפשרות להתפתח ולחשוב לעצמו וגם להתווכח עם רבו אם הוא בטוח שרבו טעה. ואף על פי שהוא חייב לציית לו, מ"מ מותר לו וחייב הוא לנסות עוד פעם ועוד פעם לשכנע את רבו שטעה. שהתורה היא ירושה לכל יהודי, ו"מכל מלמדי הִשכלתי" . והרב שמתגאה בזה ולא ישמע לתלמידו המפציר בו, גוזל ממנו תורה.
ולכן גם נמשלה תורה למאורסה, מפני שארוסתו של כל יהודי שייכת לו כאשת איש, ואין אחר יכול למנוע ממנו את אשתו. ושוב צריכים להבין את ההבדל בין "מורשה" ל"מאורסה": שהמורשה באה לאדם בלי שיתחייב הוא שום דבר כלפיה, אבל אשה הבאה אליו, באות עליו גם התחייבויות ואחריות כלפיה. וכן התורה - היא מתנה ושי אדיר, אבל אדם שמקבל אותה חייב ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות. ומה שאמרו חז"ל: "כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו", הכוונה היא שלא ילמד בלי ללמוד יחד עם עם הארץ, מפני שאם הוא ילמד ועם הארץ יֵשב בטל משום שאינו יודע איך ללמוד, כל הלימוד הוא ע"י האחד, ומכיון שתלמוד תורה הוא כעין היחוד והקידושין בין יהודי לאשתו, נמצא שרק האחד מתייחד עם התורה, ועם הארץ נשאר בלי ארוסתו.
התורה היא ירושה מיוחדת במינה. היא כמו ירושה שכל בן מקבל מאביו בלי תנאים, כמו שאמרו במכילתא, ומובא כאן בילקוט שמעוני: "שלושה דברים ניתנו על תנאי [שיקיימו את התורה]: ארץ ישראל, ובית המקדש, ומלכות בית דוד. חוץ מספר תורה ובריתו של אהרן", כלומר, שהאב מחויב להעביר לבנו את שני הדברים האלה. ועוד: התורה היא ירושה שאסור ליהודי לוותר עליה, ושגם אסור לו לבזבזה ו"לאכול" אותה, מפני שגם הוא חייב למסור אותה לבנו אחריו. ומאחר שנוצרה כאן שרשרת ארוכה, שראשה קשור לתחתית הר סיני, ושנמשכת אלפי שנים טבולות בדם ובקרבנות של אבות שמסרו את נפשם עליה, ומאחר שלכל יהודי הקיים בדור ההווה של כל תקופה יש התחייבות לדורות אין-סוף שיֵצאו ממנו בעתיד - לכן הבוגד בירושה זאת, ומסרב להיות חוליה הקושרת בין העבר לעתיד, בוגד בדורות של אנשים שהיו, וגוזל מדורות של אנשים שיהיו. ועל כן המלים "מורשה" ו"שרשרת" דומות, כיון שהמורשה של התורה מהווה שרשרת לדורות.
מורשה זו היא "ירושה" מהקב"ה, ומי שאין לו ירושה זו, נשאר רש - עני. ועוד: מי שרוצה לקבל מורשה חייב לקום ולקחת אותה, כמו שכתוב לגבי ארץ ישראל: "עֲלֵה רֵש כאשר דִבֶר ה'... אל תירא ואל תֵחָת". ואדם היורש את התורה חייב להבין שזאת משימה לא קלה, והוא חייב למסור נפש עליה ולהקריב ולפעמים להסתכן. והוא חייב לאזור כח ואומץ ולא לפחד, כי בסופו של דבר, אדרבה, לא קיום התורה יעשה אותו רש אלא הוא יירש בה יותר מכסף וזהב. והאדם חייב גם להבין שכדי לרשת משהו הוא חייב להוריש, במובן: לגרש את ההיפך ומשום כך כתוב "מורשה" ולא "ירושה". שהיורש קדושה וטהרה ועליונות, חייב לגרש ממנו את האנוכיות, הגאוה, ה"יש", ה"אני", הטומאה והשפלות. ויתכן שזאת כוונת הספרי שאומר: "'תורה צוה לנו משה' - ציווי זה אינו אלא 'לנו', אינו אלא בשבילנו". כלומר, שהקב"ה לא נתן לנו את התורה כדי שנדע אותו ונקדש את שמו לטובתו ולהנאתו, אלא דוקא בשביל טובתנו, שבכך נשבור את הגאוה ונכוף את ראשנו ונעשה את רצוננו רצונו, ובכך נתקדש ונתעלה.
בזכות התורה יזכו לארץ
כתב רבינו בחיי: "ואפשר לומר כי מלת 'מורשה' תחזור לארץ ישראל, ויהיה ביאור הכתוב: בזכות התורה שציווה לנו משה, [לכן] הארץ שכתוב בה: 'ונתתי אוֹתה לכם מורשה, אני ה'', תהיה מורשה לקהלת יעקב, שהרי בקיימנו התורה אנו זוכין בירושתה, ובעָברנו עליה אנו גולים ורשים ממנה. וזהו לשון 'מורשה', מלשון: 'מוריש ומעשיר' ". גם בעל הטורים מביא את הפסוק "ונתתי אותה לכם מורשה", ואומר: "והיינו 'ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חֻקיו...' ". ומשום כך כתוב "מורשה" ולא "ירושה", מפני שהתורה היא ירושה המורישה עוד ירושה בשמירתה - ארץ ישראל. ובלי ארץ ישראל אין הירושה של התורה שלמה, ובלי התורה אין ארץ ישראל שלמה. ויש בזה גם רמז לעתיד, לעונש הגוים, שהרי אמרו הגוים: "ובָמות עולם [א"י] למורשה היתה לנו". ובשכר זה שעם ישראל קרא "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", המורשה של א"י תהיה לעם ישראל, ויקויים דבר עובדיה: "וירשו בית יעקב את מורָשיהם".
לג:ו יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת; וִיהִי מְתָיו, מִסְפָּר
בזכות אהבת ישראל
אמר: יחי ראובן בזכות המצוה הגדולה שהיתה בידו, אהבת ישראל, שהציל את יוסף מיד שאר השבטים שרצו להָרגו, כמו שכתוב: "ועתה לכו ונהרגהו... וישמע ראובן ויצִלֵהו מידם... ויאמר אֲלֵהם ראובן: אל תשפכו דם, הַשליכו אוֹתו אל הבור הזה... למען הַציל אוֹתו מידם...". כך אומר הפסיקתא זוטרא: "'יחי ראובן' במעשה יוסף, 'ואל ימות' במעשה בלהה". ואין ספק שהיתה במעשהו גם סכנה שמא יהרגו אותו אחיו השבטים הזועמים, ובכל זאת עשה באמונה ובבטחון. ומשה ביקש שהמצוה הגדולה הזאת תעמוד לו נגד כל החטאים שעשה או שיעשו בניו לדורות, ושלא יימחו שמם של בני ראובן לעולם, גם אם יעברו ויחטאו חטאים חמורים, מפני שמצות אהבת ישראל היא מצוה יסודית, והמוסר את נפשו עליה מתקדש. ויתכן שזאת כוונת הירושלמי האומר שמשה התפלל על עדת קרח (מבני ראובן) שלא יאבדו לעוה"ב, שנאמר "יחי ראובן ואל ימות". כלומר, שבזכות אהבת ישראל של אביהם, ייסלח להם עוונם במחלוקת ושנאת חנם. ומשום כך אומר הספרי: "'יחד שבטי ישראל' , 'יחי ראובן ואל ימות' - וכי מה ענין זה לזה?... אלמלא שבטים לא נתרצה המקום לראובן". והכוונה היא, שהשבטים הבחינו במסירות נפשו של ראובן בשביל אחד מהם והוקירו אותה, ובגלל זה ביקשו רחמים עליו.
מכאן ומכל המפרשים משמע שמשה בירך את ראובן אע"פ שבאמת חטא במעשה בלהה, כמו שנאמר: "...וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו, וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר". וכתב רש"י: "יחי ראובן בעוה"ז [שלא ימות מיתת כרת על גילוי עריות], ואל ימות לעוה"ב [שלא יפסיד את עוה"ב], שלא ייזכר לו מעשה בלהה". וכ"כ הספרי: "ואל ימות במעשה בלהה". ואע"פ שיש מחלוקת בדבר , נראה שבאמת חטא ראובן בבלהה, ושהמצוה הגדולה של אהבת ישראל כיפרה על חטא זה. אומר הספרי: "רבי חנינא בן גמליאל אומר: לעולם אין מחליפים לא זכות בחובה ולא חובה בזכות, אין מבטלים חטא של אדם תמורת מצוה שעשה, ששניהם ימחקו זה את זה, כך שלא יקבל עונש על החטא ולא שכר על המצוה, אלא האדם מקבל שכר על המצוה ועונש על העבירה אם לא חזר בתשובה, חוץ משל ראובן [שהצלת יוסף מָחקה את חטא בלהה] ומשל דוד, שנאמר: 'ושמעי הוֹלך בצלע ההר לעֻמתו הָלוֹך ויקלל...' ואעפ"כ 'הר לעומתו'. 'שלמה בנה את המִלוֹא, סגר את [פֶרֶץ] עיר דוד אביו'" . פירוש - "צלע" הוא כינוי לאשה שנעשתה מהצלע של אדם הראשון, ושמעי מרד עם אבשלום בדוד והטיח נגדו את חטאו עם בת שבע. ובכל זאת עמדה לזכות דוד המצוה הגדולה של אהבת ישראל, שפרץ פרצות בחומה, כדברי חז"ל: "אמר לו [ירבעם לשלמה]: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא [מס או כל עבודת המלך] לבת פרעה!" כלומר, שדוד פרץ פרצות בחומה כדי להקל על ישראל, וזאת היתה אהבת ישראל גדולה, שהרי בזה שפרץ פרצות בחומה גם הסתכן שמא יבוא אויב והחומה תהיה פרוצה. ובכל זאת, קיים מצות אהבת ישראל וסמך ובטח על הקב"ה מפני הסכנות, ומצוה גדולה זו מחקה לו את חטא בת שבע, ולכן הוא התגבר על אבשלום.
לג:ז וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל-עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה
יהודה, עוז מלכות וענוה
ברכת המלכות וההנהגה - נשמרה לזה שראוי לה: ליהודה. ועל זה אמר: וזאת ליהודה! זאת הברכה העיקרית - ברכת המלכות וההנהגה, יחד עם ברכת העוז והנצחון שהוא צריך כדי למלוך, כמו הברכה שבירך אותו יעקב: "יהודה! אתה יוֹדוּך אחיך; ידך בעוֹרף אוֹיביך... לא יסור שבט מיהודה...". ברכה זו היא ליהודה, ולא לראובן, ולא לשמעון ולא ללוי שקדמו לו. ולמה? מפני שליהודה היו שתי התכונות החיוניות למנהיג אמיתי: מצד אחד - כח וגבורה ומסירות נפש לאהוב את עמו ולהצילו; ומצד שני - שפלות שתפיג את סכנת העזות. בשתים אלו יש ההוכחה האמיתית שהמנהיג הזה עושה לשמה, ומאמין בה', וכפוף לעול מלכותו. ואלו היו ליהודה.
התכונות הללו נרמזו במלה "זאת", ומשום כך פתח משה במילים: "וזאת הברכה", וגם כאן אמר "וזאת ליהודה", מלה שלא השתמש בה בברכות שאר השבטים. כלומר, ו"זאת" - התכונות הנרמזות במלה "זאת", יהיו ליהודה. ראשית כל, נרמזה במלה "זאת" תכונת הכח, ועל זה נאמר: "בזאת תדע כי אני ה': הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאוֹר ונהפכו לדם". ראינו, אם כן, ש"בזאת" היא סמל לכח שמקדש את השם כאשר הוא מופנה נגד מחללי שמו. שהרי גם מחללי השם השתמשו במלה "בזאת", כאשר אמר נחש מלך עמון ליושבי יבש גלעד: "בזאת אֶכְרוֹת לכם [ברית ואציל אתכם]: בִנְקוֹר לכם כל עֵין ימין ושמתִיהָ חרפה על כל ישראל". ומשום כך, כאשר יהושע עמד לכרות את מי הירדן, אמר: "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם והורֵש יוריש מפניכם את הכנעני...". ומאד מעניינת המדה כנגד מדה שיש כאן: אם ישראל יכרות ברית עם ה', הקב"ה יעשה נפלאות עצומים, כמו כריתת מי הירדן; ואם לאו, יבואו חירופים כגון כריתת עין הימין.
שנית, נרמזה במלה זו תכונת הענוה והשפלות וכך היא דרכו של הקב"ה, כמו שאמרו: "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו", כמו שאמר ירמיהו: "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל: הַשְכֵל ויָדוֹעַ אותי, כי אני ה' עוֹשה חסד משפט וצדקה בארץ - כי באלה חפצתי...". יש כאן שני דברים: א. דע אותי - קַבל עליך את עול מלכותי. ב. עֲשה חסד ומשפט, מפני שכאשר אתה משפיל את עצמך ונותן מעצמך לזולת, זאת הוכחה שאתה מכיר בי. בלי השפלות הזאת ובלי שבירת הגאוה אין בכח כלום, ואדרבה, הוא דבר מסוכן. שהרי גם אצל שמעון ולוי - שעשו דבר גדול בנקמת שכם - נאמרה המלה "בזאת", כרמז לכוחם. הם אמרו לשכם: "אך בזאת נֵאות לכם, אם תהיו כמוֹנו להִמוֹל לכם כל זכר". אבל כוחם ועוזם לא נבעו משפלות ומאהבת הזולת לשמה. לא היתה בהם מדת הענוה להפיג את מדת הכח.
אבל ליהודה היו שניהם. מצד אחד, היו לו הכח והגבורה שהשתמש בהם לעזור לאביו ולאחיו, כמו שאמרו כאן בספרי: "'ידיו רב לו' - בשעה שהרג את עֵשָו; 'ועזר מִצָרָיו תהיה' - בעומדו לפני יוסף". פירוש - שמשה מברך את יהודה בברכות אלה, בשכר זה שבעבר הרג את עֵשָו ועמד לפני יוסף. ומה שכתוב בספרי "בעומדו לפני יוסף", פירושו שהעיז לעמוד לפני יוסף. ראשית, הוא הראה אז אהבת ישראל מופלאה כאשר התנדב להיות לו לעבד במקום בנימין: "ועתה יֵשֶב נא עבדך תחת הנער עבד לַאדוֹני...". שנית, הוא עמד אז מוכן ממש להילחם עם יוסף השליט החזק, כדברי רש"י: "אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך", והוא מבוסס על בראשית רבה , ועוד שם: "אם למלחמה אני בא; אם לפיוס אני בא; אם לתפלה אני בא".
ומה שכתוב בספרי "שהרג את עֵשָו", הוא ע"פ הילקוט שמעוני האומר: "אית דאמרי, יהודה הרג את עשו. אימתי? בשעה שמת אבינו יצחק, והלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקבור אותו... יצאו [השבטים] חוץ למערה כדי שלא יהא יעקב בוכה ומתבזה לפניהם. התחיל עשו נכנס למערה. נסתכל יהודה... אמר: שמא הורג את אבא בפנים. נכנס ומצא את עשיו שהוא מבקש להרוג את אביו - מיד עמד וַהֲרָגוֹ מאחוריו. הוא שאביו מברכו: 'ידך בעורף אויבך'... וכן דוד הוא אומר: 'ואוֹיבַי תַתָה [נתת] לי ערף'. אמר דוד: פוזמיקין [מנעל האויב, שדרך הפונה עורף ובורח להסיר את מנעליו כדי שירוץ יותר מהר], שלי הוא, שנאמר: 'וזאת ליהודה'. ממי אַת לָמֵד [שברכת עורף האויב ניתנה לדוד]? מגָלְיַת, שנאמר: 'ותטבע האבן במצחו - ויפל על פניו [ארצה]'. לא הוה צריך לומר אלא 'לאחוריו' [שהרי מי שמקבל מכה בפניו נופל לאחוריו, אלא] והמלאך דחפו על פניו [שיפול על פניו], לקיים מה שנאמר 'ואיבי תתה לי ערף'". וכל סיפור גלית שנפל בידי דוד שהפגין כח ומסירות נפש ואהבת ישראל, רומז גם ליהודה, בפסוק: "ויאספו שֹוֹכוֹה אשר ליהודה...". ועוד רמז לכך יש בפסוק: "ליהודה - נחשון בן עמינדב". כלומר, שליהודה יש התכונה של נחשון בן עמינדב - בטחון בה' ואומץ ללכת תחלה בסכנה ובמלחמה.
מצד שני, היתה ליהודה התכונה של שפלות וענוה, שריככה את העזות שלו. כך נאמר: "ויֻגד ליהודה לאמר: זנתה תמר כלתך...", ואחרי שראה את הסימנים שנתן לה, הודה בגלוי ואמר: "צָדקה ממני". ומכיון שהתמזגו בו הכוח והשפלות, נבחר יהודה למנהיג, למלך.
ומכיון שיהודה הוא המנהיג והמלך, הוא צריך ברכה שינצח במלחמה. ולפי הפירוש שמשה בירך את ראובן משום שהוא יצא חלוץ לפני ישראל, יש עוד סיבה למלה "וזאת", כדברי דעת זקנים: "וזאת הברכה אשר בירך את ראובן, כן בירך את יהודה. שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמה. וזאת הברכה שבירך משה את יהודה".
כתב הרמב"ן: "ייחד המדה הזאת [נ"ל שכוונתו למידה של "וזאת", קריאה לה' בעת מלחמה וצרה] ליהודה, בעבור כי להם המלחמה וממנו [מיהודה] המלכות לעולם. והוא [הקול לה'] העזר מצריו. והוא סוד הכתוב שאמר: 'ללמד בני יהודה קשת - הנה כתובה על ספר הישר'. כי הוא הקשת הנראה בענן [בנח] שנאמר בה: 'וזאת אות הברית'". פירוש - הקשת, שהיא סמל המלחמה, היא גם סמל הברית שבין הקב"ה לאדם, שאם האדם יבטח בו ויקרא אליו, ויֵצא למלחמה עם הקשת למטה, אזי הקשת מלמעלה, בענן, תבוא לעזרתו. ומשום כך השתמש ה' שם בבראשית במלה "וזאת" - רמז ל"וזאת ליהודה" כאן. והוא פירוש נפלא.
לג:יח וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ
יששכר וזבולון
עכשיו פונה משה אל יששכר, שגם הוא מגדולי השבטים משום שעסק בתורה ועשה אותה אומנותו. כך כתוב בספרי: "מלמד ששבטו של יששכר משתבח בתורה, שנאמר: 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים'". וכן אמרו חז"ל: "לא משכחת צורבא מרבנן דמורי [שיודע ללמוד טוב וללמד] אלא דאתי משבט לוי או יששכר". ואחרי יששכר, יברך משה את יתר חמשת השבטים שלא הצטיינו במיוחד. ורש"י פירש: "אלו חמישה שבטים... כפל שמותיהם, כגון "ולדן אמר: דן גור אריה...", לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים שבכל השבטים", וכוונתו שהיו חלשים פיזית. ולי נראה שהיו חלשים גם בהצטיינות. ואעפ"כ מתחיל משה כאן בזבולון, משום שיש לו קשר הדוק עם יששכר, כמו שאמרו חז"ל: "קדם זבולון ליששכר, ולמה? שזבולון עוסק בפרקמטיא [סחורה], ויששכר עוסק בתורה; עשו שותפות ביניהם שיהא [חלק של] פרקמטיא של זבולון ליששכר. שכן משה ברכן... 'שמח זבולון בצאתך' לפרקמטיא משום ד'יששכר באהליך' עוסק בתורה... לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שאלמלא זבולון לא עסק יששכר בתורה". מכאן אנו רואים כמה גדולה מצותו של המסייע לתלמיד חכם ללמוד, וכמה ראוי לכבדו, שאלמלא הוא, לא היה הלומד יכול ללמוד. וראוי לגנות את יחס הביטול שנמצא בקרב בני תורה לאלה שאינם תלמידי חכמים ובכל זאת מחזיקים את ידיהם של תלמידי חכמים, שהרי לעסקן יש הרבה צרות ודאגות, והתלמיד חכם לוקח את כספו בלי להודות לו על זה.
שְמח זבולן בצאתך
כאשר אתה, זבולון, יוצא מאהלי התורה להתפרנס ולהתמודד עם החיים הקשים; ובמיוחד ש"יציאותיך" לימים ולנמלים הרחוקים שהרי הוא עסק בהפלגות בים לחופים רחוקים, כמו שכתוב: "זבולֻן לחוף ימים ישכוֹן [שנחלתו היתה בין הכינרת לים הגדול], והוא [מפליג] לחוף אניוֹת", הן נסיעות הכרוכות בסכנה ובהימורים - על אף הקשיים והסכנות, שמח בידיעתך שאתה מחזיק בסחורה זו את ידיהם של תלמידי חכמים בשבט יששכר. ואל תתלונן כאשר כספך, שבא בכל כך הרבה יסורים, ניתן ליששכר, שהרי אדרבה, בעוה"ב תיטול מחצית מכל התורה והמצוות שלו. אם כן, שמח בזה שהקדשת את חייך למטרה עליונה וקדושה, ואל תסתכל על חיי שעה. כך כתב רבינו בחיי: "וייחס השמחה לזבולון לפי שהוא סיבה לתורה, וזהו שאמרו רז"ל: כל המטיל מלאי לכיסו של ת"ח [שנותן סחורה לת"ח להשתכר בה, ובכך יוכל לשבת וללמוד בשקט, והרווח מגיע מאליו], זוכה ויושב בישיבה של מעלה".
למלחמת מצוה כולם יוצאים
אבן עזרא ורבינו בחיי פירשו "בצאתך": כאשר אתה יוצא למלחמה, תצליח ותחזור בשמחה. וכן אונקלוס תירגם: "במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך". וכן נראה שזבולון היה גיבור במלחמה, כמו שכתוב: "מזבֻלון יוצאי צבא עוֹרכי מלחמה בכל כלי מלחמה, חמשים אלף...". וכן: "זבֻלון עם חֵרֵף נפשו למות...". וברור שמדובר כאן במלחמת הרשות, שהרי למלחמת מצוה - הכל יוצאים, כדברי חז"ל: "אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ובפירוש כתוב שיששכר, אע"פ שהיתה תורתו אומנותו, יצא למלחמת מצוה עם דבורה וברק, שנאמר: "ושָרַי ביששכר עם דבוֹרה, ויששכר כן ברק" . ומאד תמוה לי שהיום נמצאים בני תורה שתורתם אינה אומנותם, ובכל זאת נמנעים מלהילחם מלחמת ה', מלחמת מצוה, נגד אויבינו. והקב"ה יִפָרע מהם בעוה"ב כאשר יראו את גודל השכר של לוחמי מלחמת מצוה, ואת דלות מָנָתָם.
נראה שאע"פ שזבולון יצא מאהלי התורה ועסק בפרנסה, מכל מקום, מזבולון יצאו ת"ח ואנשי תורה, כמו שאמרה דבורה: "ומזבולֻן [יצאו למלחמה] מוֹשכים בשבט סוֹפר". וכן בילקוט שמעוני: "יהודה ויששכר וזבולון שהיו סמוכין לאהרן ולמשה... נעשו גדולים בתורה".
ללמוד כדי להתעלות
גם יששכר, שְמח על תפקידך בחיים, לשבת באהלי תורה ולעסוק בתורה כאומנות, כמו שכתוב: "פִקודי ה' ישרים, משמחי לב". כך כתב רש"י: "'ויששכר' הַצלַח בישיבת אהליך לתורה". וכן אומר הספרי: "וכן מצינו שאביו משבחו [בתורה], שנאמר: 'וירא מנֻחה כי טוב [ואת הארץ כי נָעֵמה...]'". וגם בלעם דיבר על אהלי תורה שהם טובים, שאמר: "מה טוֹבו אוֹהליך יעקב", ו"אהליך" הם בתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שאמרו חז"ל: "ביקש [בלעם] לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות [וה' הפך את זה לברכה - שאמר:] 'מה טוֹבו אוֹהליך יעקב'...".
בזה רמזה לנו התורה כלל גדול ויסודי: שהלומד תורה, או הגדול בתורה, חייב ללמוד אותה כדי שייבנה ממנה ויתקדש ויתעלה, ולא ללמוד סתם, למטרה אינטלקטואלית בלבד, שהרי תלמוד תורה גדול רק משום שמביא לידי מעשה , וגדולתו היא בזה שהאדם מתעלה והופך ל"טוב". וזאת כוונת הפסוקים "מה טובו אהליך", וכן "וירא מנוחה כי טוב", וכן: "כי לקח טוב נתתי לכם". ופסוק זה האחרון מלמד, שלא רק שטוב ללמוד תורה, אלא התורה היא עצמה "טוב".
לג:כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד
'בטח' - אימתי? כשיהיה בדד
כל הברכות שהבטיח ה' לישראל יתקיימו, וישראל ישכון בארצו בשלום, רגוע ושָלֵו, בטוח שהקב"ה ישמרנו מהאויב, אע"פ ודוקא משום שהוא לבד ומבודד בלי בעלי ברית. כך כתב אור החיים: "'בטח' - אימתי? כשיהיה בדד" ומאמר וישכון נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו שהוא ויאמר השמד, שצוה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה וישכון ישראל בטח בדד" בלי בדד אין בטח, ובלי השמד אין בדד, מפני שהקב"ה לבדו יגן על ישראל, ודוקא הבידוד יגדיל ויוכיח את כח ה' ואת בלעדיותו. "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" . חובת ישראל היא להיות לבד, בדד ובדלן, וללא פחד מהגוים. אין לגוים מה לומר ומה לקבוע לגבי עתידם של ישראל. הגוי הוא אך מכשיר בידי הקב"ה, כמו שנאמר: "הוי אשור שבט אפי...". כלומר, אין אשור ואין הגוים יותר ממכשיר ביד ה', שבט ומקל להכות את מי שחרון אף ה' יוצא נגדו. לא אשור ולא שום ממלכה ומלך שולטים בעצמם או על עצמם, כי אכן "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו" .
אלה אשר, לצערנו ולעוכרינו, מנסים לעוות את האמונה הזאת של "עם לבדד ישכון" ואת הבטחון של "בדד", בטענה שאסור לקומם את הגוים, ושעם ישראל, אפילו כאשר ידו תקיפה, תלוי בגוים, מחוסרי אמונה הם, ומזייפים את כל המושג של בטחון. והאדם בישראל שמאמין ובוטח בה', יגיע לאמת ולאמונה ולנחלה, ואילו הבוטח באדם, בזרוע בשר, יגיע לשקר ולאסון. כי מי שבוטח בה' יגיע למעלה של "וישכון ישראל בטח בדד", ואילו מי שסומך על הרהבים ועל הגוים, יגיע ח"ו ל"איכה ישבה בדד".
דע והבן את הכלל הגדול הזה, שהוא המפתח לגאולה המהירה והמפוארת ללא סבל ואסון. הגאולה הזוהרת בבחינת "אחישנה" תבוא אך ורק כאשר עם ישראל יהיה לבד, מובדל, בדד, בבדידות, ובבטחון מלא בהקב"ה שהוא יבוס צרינו והבטחון יהיה כל כך גדול עד שיחיו לבדם, יחידים, בלי צורך להתאסף למלחמה. כך כתב רש"י: "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו... מפוזרין ואין צריכים להתאסף... מפני האויב". וכן, הם יהיו בטוחים אפילו במדבר וביערות. כך אומר הספרי: "אין בטח אלא 'רוחצן' , וכן הוא אומר: 'וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים' ". כלומר, הבטחון יהיה כל כך גדול, שגם אם יֵשבו יחידים במקומות מסוכנים, ישכנו בטח. וכל זה משום שה"בדד" - הקב"ה היחיד ומיוחד - מגן עליהם.
לג:כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בה' מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ
אשריך ישראל
התבונן ישראל! אשריך, מה טוב חלקך, ומה נעים גורלך - שהרי אין עם בעולם ואין אומה באומות שידמה לך וישוה לך. רק אתה נבחרת להיות עם ה', עם סגולה ועליון וקדוש, ומשום כך ישועתך, גאולתך ועזרתך מובטחות ע"י הקב"ה, וקיומך מובטח לעולם. אומר הספרי: "ישראל אומרים: 'מי כָמוֹכה בָאֵלִם ה'' , ורוח הקודש אומרת: 'אשריך ישראל, [מי כמוך]'". ויש ללמוד לקח עמוק ויסודי, מהשוואת ישראל והקב"ה דוקא ע"י פסוקים אלה, ומזה שמיד אח"כ נאמר כאן "עם נושע בה'", אע"פ שלכאורה היה צריך לומר "עם נושע מה'" או "ע"י ה'" - אלא נאמר כך כדי ללמד ששפלותם של ישראל היא חילול השם. וגם השכינה נדדה לגלות, כמו שנאמר: "...עמו אנכי בצרה". שהרי בעיני הגוים חולשת ישראל היא בהכרח חולשת הקב"ה, כביכול, ורק ע"י נצחון ישראל תוּרם קרן ה', ורק ע"י שיבת ישראל לציון ישוב הקב"ה לשם, כמו שאמרו חז"ל: "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך', 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב' - מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות".
וכל זה קשור להשוואת "מי כמוך", שהרי הפסוק אומר: "אֵי אלקימו, צור חָסָיו בו?!", פירוש - הגוי לועג לישראל המושפל ואומר "איה אלקיהם, הצור שחסו בו!"; ואמרו על זה חז"ל: "זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [כינוי לה']... אבא חנן אומר: 'מי כמוך חסין י-ה' - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא [אותו לקח]: 'מי כמכה באלם ה'' - מי כמוך באלמים" - שהוא עושה את עצמו אילם ושותק. והטעם הוא, שהקב"ה חייב להעניש את ישראל, ומשום כך הוא שותק כשישראל נענש, אע"פ שהוא יודע ששפלות ישראל וחורבן הארץ ויציאתם לגלות יתפרשו בעיני הגוים כשפלותו וחילול שמו. והעיקר הוא לדעת שכל כשלון ותבוסה לישראל מהווה כביכול תבוסה לה' וחילול שמו. ומכיון שהקב"ה וישראל קשורים יחד בחילול שמם ובקידושו, הקב"ה חייב בסופו של דבר להושיע את ישראל, לא למענם, אלא כדי שיתקדש שמו. ולכן נאמר "אשריך ישראל", משום שאתה והקב"ה שוים ב"מי כמוך", ובקידוש שמכם ובחילולו, ואתה עם הנושע בה', כלומר, בישועת ה' - בזה שהוא מושיע את עצמו - גם אתה ישראל נושע. וזה מובטח.
והעיקר הוא שתדע שאתה עם נושע בה', ורק עליו יש לסמוך ורק בו יש הבטחון האמיתי כמו שאומר הספרי: "עם שאין ישועתו אלא בשכינה", ואסור לצפות לעזרה מבני אדם, מגויי הארצות. ואע"פ שאתה חייב להכין את עצמך למלחמה, שהרי אין סומכין על הנס, מכל מקום תשועתך באה מאת ה', והוא גם יעשה עבורך נסים גלויים אם אך תרצה לראות. וכך נאמר: "אין המלך נושע ברָב חיל, גבור לא יִנָצֵל ברָב כח, שקר הסוס לתשועה וברוֹב חילו לא יְמַלֵט". וכתב הספורנו: "'עם נושע בה'' - שלא תהיה תשועתך ע"י מלחמתך, אבל ה' יילָחם לכם". והלקח הזה של תשועה ושלוה המובטחות ע"י הקב"ה, הוא ענין של הבטחה מיידית, שנוכל להשיגה עכשיו ומיד אם אך נשמע בקול ה' ונהיה יראי ה', כמו שכתוב: "היום, אם בקוֹלו תשמעו".
לד:ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'
אל תבזבז את הזמן
אפילו משה, עבד ה', שהגיע למעלת הקדושה שלא הגיע אליה שום אדם אחר; אפילו זה שזכה לדבר עם ה' פנים אל פנים; אפילו זה שזכה לתואר "עבד ה'" - אפילו הוא מת! ואם כן, כל אדם צריך להבין שאין להימלט מיום המוות והפרידה מן העולם הזה ומכל מחמדינו, ומי יודע מתי יום מותו. ומשום כך אמרו חז"ל: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". ולכן אל תבזבז את ימיך, אלא קדֵש אותם, וּחְיה חיים של הכנה, כפרוזדור להיכנס לאולם ולארמון של עולם הבא. וכן, נַצֵל כל רגע שניתַן לך בחיק המשפחה היקרה, לאהוב וליאהב, לכבדם וליהנות מהם, ואל תבזבז את הזמן המוגבל שניתן לך להיות כאן.
הנה, הגיע ז' באדר, יום הולדתו של משה, והקב"ה מילא את שנותיו עד הרגע האחרון. כך אמרו חז"ל: "תניא... בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד [משה]... מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים... [לקיים מה] שנאמר: 'את מספר ימיך אמלא'". ומשה יודע שהוא הגיע ליומו האחרון, ויש לו רק עוד כמה דקות, ובהן הוא גומר את התורה. אמרו חז"ל: "...עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה... ואיתימא ר"ש. ר"מ אומר: ...אפשר שנתן משה את התורה הזאת כשהיא חסרה אפילו אות אחת? אלא מלמד שהיה משה כותב בדמע מה שאמר לו הקב"ה...". הדמעות האלו הן הדמעות של אדם שמסר את נפשו על עם ישראל באומרו: "מחֵני נא מספרך", וסבל אותם ארבעים שנה, ואחרי כל זה לא זכה אפילו להגיע לארץ הקדושה שכל כך חמד.
עבד ה'
אומר הספרי: "לא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו. שכך מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים, שנאמר: 'כי לא יעשה אד-ני אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים'". וכתב הרד"ק כאן: "מי ששם כל כוחו וכוונתו וכל השגחותיו בה' יתברך, ואף בהתעסקו בענייני העולם מתאוין לעבודת ה' יתברך - הוא יִקָרא עבד ה'". וכתב רבנו סעדיה גאון: "'עבד ה'' - שליח ה'". והעיקר הוא, שהקב"ה מחפש מנהיג שיהיה עבדו הנאמן לעשות את שליחותו במסירות נפש ובאהבה מלאה.
אומר הספרי : "יש שקראו עצמם עבדים, והקב"ה קְרָאָם עבדים; ויש שקראו עצמם עבדים, והקב"ה לא קראם עבדים; ויש שלא קראו עצמם עבדים והקב"ה קראם עבדים. אברהם קרא עצמו עבד ... והקב"ה קראו עבד ...; יעקב ... והקב"ה ...; משה ... והקב"ה ...; דוד ... והקב"ה ...; ישעיה ... והקב"ה ... [אבל] שמואל קרא עצמו עבד ... והקב"ה לא קראו עבד; שמשון ... והקב"ה לא...; שלמה קרא ... והקב"ה לא...; [ואילו] איוב לא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד ; יהושע לא... והקב"ה... ; כָלֵב לא... והקב"ה ...; אליקים לא... והקב"ה... ; זרובבל לא... והקב"ה... ; דניאל לא... והמקום קראו ...; חנניה מישאל ועזריה לא... והקב"ה ...; נביאים הראשונים לא... והקב"ה ...". הקב"ה כינה בשם "עבד" אנשים שמסרו את נפשם עליו ועל קידוש שמו. יש מהם שבחלק מימיהם התמסרו כך, ויש מהם שכל חייהם היו חיים של מסירות נפש וצער וחוסר שלוה. אך מכולם בלטו משה ודוד שנקראים "עבד" פעם אחר פעם, וכן משה ויהושע שרק אצלם יש לא רק ציטוט מפיו של ה', אלא כתוב כעין פסק ותואר רשמי: "וימת שם משה עבד ה'", וכן: "וימת יהושע בן נון עבד ה'". ונראה שדוקא שלושת אלה בולטים בכך, משום שהם היו המנהיגים של הדור, ובכך שימשו גם את ה' וגם את עם ישראל. ואין לך עבדות יותר גדולה מזו. והמקדיש את כל חייו לתפקיד זה הוא הנקרא בשלמות "עבד ה'".
כתב רבינו בחיי: "לא נקרא [משה] עבד עד שמת ... וכן מצינו שהאדם אינו נקרא קדוש עד שמת, וזהו שכתוב: 'לקדושים אשר בארץ המה', ורז"ל דרשוהו... במדרש תהלים: אין הקב"ה קורא לצדיקים 'קדושים' עד שיינתנו בארץ, לפי שיצה"ר מיצֵר לאדם בעוה"ז ואין הקב"ה מאמין בו עד שמת . ואפילו אבות העולם לא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ".
משה היה עבד נאמן עד השעה האחרונה, כדברי האבן עזרא: "שאפילו במותו עשה מה שציוָהו כעבד". ובאמת משה בולט מכל העבדים, ואפילו דוד ויהושע, שרק לו גם פסקה התורה תואר רשמי, וגם נקרא עבד פעם אחר פעם בתנ"ך. והנה בחייו נקרא משה: "איש האלקים" , ועתה נקרא עבד ה'. ויתכן שהסיבה היא, משום שהוא ציית לחוקי האלוקים - מדת הדין - ולא סר מהם. הוא קיבל על עצמו את הדין ויהי מה. ומשום כך, זכה לאהבת ה' - מדת הרחמים.
לד:יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל
קידוש ה' לעיני כולם
התורה ניתנה לעיני כל ישראל, והאותות וההוכחות שה' הוא האלקים, נעשו לעיני כל ישראל, מכאן אנו לומדים דבר גדול: שקידוש השם חייב להיות בפומבי, בגלוי, לעיני כל הגוים. וכן "ביד רמה לעיני כל מצרים" . ותיפח רוחם של אלה החוששים מהגוי! ואפילו אלה שתובעים לקדש שם שמים, אבל בצינעה ושלא להתגרות בעמים - טעות גדולה בידם. שהרי עיקרו של קידוש השם הוא הבטחון בו והידיעה שאין הגוים יכולים להזיק לנו כאשר אנו מקדשים את שמו. והפחד הזה שדוחף אותם לעשות את המצוה בצנעה, דוקא מחלל שם שמים! וגדולתו של משה היתה שהוא תמיד קידש שם שמים דוקא ברבים, ולא פחד, כגון כשדחה את בקשת פרעה לצאת ממצרים בחצי הלילה, ואמר: "מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוֹקר'". וכן אומר התנחומא: "וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? לא נצא אלא 'ביד רמה לעיני כל מצרים'!" ולכן, כאשר הוא נכשל קצת במי מריבה, ולא עשה בדיוק את מה שהקב"ה אמר, והקב"ה רצה לקדש את שמו - משום כך נענש משה, כמו שכתוב: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". כלומר, מכיון שקידוש השם חייב להיות בגלוי לעיני כל ישראל, ומשום כך הקהלתי את כולם, ואתה לא קידשת אותי כל צרכו - לכן תיענש.
מנהיג אמיתי נאבק על עם ישראל
אמרו חז"ל , שבשעה שעלה משה למרום וקיבל את הלוחות: "...משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה [העגל], ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר: 'ולכל היד החזקה', ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי". ואילולא היו חז"ל אומרים דבר זה, לא היינו מעיזים לאומרו, אבל עכשיו שנאמר, בוא וראה עד כמה גדול כוחה של אהבת ישראל, ועד כמה חייב המנהיג להיות מוכן למסור את נפשו על ישראל - אפילו להיאבק עם הקב"ה בעצמו, כביכול. ואם כך, כמה עלובים הדור הזה ומנהיגיו, כאשר פחד הגוי משתק אותם, והם יושבים להם בשעה שדרושים אומץ וסיכון נפש למען עם ישראל. מתי ואיך יבוא השלום לישראל? כאשר אדם יהיה מוכן להילחם בחירוף נפש ובלי לעשות לו חשבונות של "פיקוח נפש" פרטי, כאשר מדובר על סכנה לכלל ישראל. היד שלוחמת למען ישראל אפילו נגד גזירת ה', ומבינה שהגזירה תבוטל אם נפגין אמונה ומסירות נפש, היא תבטל גזירות קשות ורעות, והיא תביא את הגאולה.
עוד אמרו חז"ל: "משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: 'ויתפלל משה אל ה' [ותשקע האש]'. אל תקרי 'אל ה'' אלא 'על ה''... כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל... הוא גרם שעשו את העגל... מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר: 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל'... וכיון שאמר [הקב"ה] : 'הרף ממני ואשמידם', אמר משה: דבר זה תלוי בי. מיד עמד ונתחזק בתפלה... 'ועתה הניחה לי... ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול' ... אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו! מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם... 'ויחל משה את פני ה'...' מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר: '[ועתה, אם תשא חטאתם], ואם אין - מחני נא מספרך...'". וכן אמרו חז"ל: "'לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, תחת אשר הערה למות נפשו... ולפושעים יפגיע' ... שמסר עצמו למיתה, שנאמר: 'ואם אין מחני...'... 'ולפושעים יפגיע' - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה...". זוהי הדוגמה למנהיג היהודי: כולו אהבת ישראל, עד שהוא מוכן למסור את נפשו על כלל ישראל, ואפילו להיאבק עם הקב"ה! וחבל על דאבדין...
ומ"מ, אע"פ שכלפי הקב"ה חייב היהודי והמנהיג להפגין אהבה לישראל וללחום נגד כל גזירה קשה, מכל מקום חובה עליו להוכיח ולהטיף מוסר לישראל, ולעמוד כחומת ברזל נגד כל סטייה מהדרך הנכונה, כמו שאמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם".
גדלותו של משה
הנה, חייו של משה רבינו לימדו אותנו את הלקח הגדול של מטרת החיים של האדם. חייו היו מוקדשים לקדושה ומסירות נפש. הוא קידש את חייו בזה שבחר לקבל עליו עול מלכות שמים ולסבול למען ה'. וכמה הוא סבל! הוא השליך מאחוריו חיים של עושר ואושר וכבוד כאשר הרג את המצרי, והיה צריך לברוח למדין, לגלות, ולהיות שם גר בארץ נכריה, והיה נע ונד כמה שנים. ואח"כ בחר בו הקב"ה, והיה צריך להסתכן, לחזור לגוב האריות של מצרים ולעמוד בפני פרעה ועבדיו. וגם לאחר יציאת מצרים, סבל מבני ישראל ארבעים שנה רצופות, עַם שמהימים הראשונים היה טרחן ונרגן ומתלונן ומוכן גם להרוג אותו - עַם כפוי טובה. והוא סבל הכל. וודאי וודאי היה האדם הפשוט אומר: מי צריך את כל זה?! בוודאי האדם הפשוט מעדיף חיים בלי סבל וצרות, ואכן זה בדיוק מה שעושה האדם הפשוט כל יום - הוא מתעלם מן הבעיות והצרות של הציבור, מכיון שהתערבות בהן תבטיח לו בעיות. ולכן הוא מעדיף לשבת בשלוה אישית. וכמה הורים קובלים על זה שילדיהם לפעמים מעדיפים להקדיש את חייהם לתלמוד תורה במקום לרדוף אחרי לימודי האוניברסיטה, מה עוד שיש צעירים שמוסרים את נפשם על כלל ישראל ונעצרים או מוכים ע"י הגוי, וההורים מעדיפים שלא ישתתפו בצער הציבור אלא יבחרו בחיי שלוה, שבהם "יתקדמו" ויהיו "מאושרים". וחבל על הורים אלה, שאינם מבינים את תכליתו ואת מטרתו של היהודי בעולם. והם לא רק הורסים את חייהם, אלא גם חוטאים ומחטיאים את ילדיהם בהדרכה מסולפת, מפני שאין להם הבנה כלל וכלל שכך היא דרכה של תורה, ושדוקא חיים שהם מסתכלים עליהם כ"קשים", הם החיים שהקב"ה רוצה, ודוקא הם אלו שיביאו את הכבוד ואת האושר האמיתי. שהרי דוקא שוטרי ישראל במצרים שהוכו ע"י המצרים משום שהגנו על כלל ישראל, נבחרו להיות בסנהדרין .
והנה, נסתכל בחיי משה, שמסר נפש ועזב את הבלי העולם הזה. מה היה שכרו? אומר המדרש: "א"ל הקב"ה [לנשמתו של משה]: נשמה, צאי, אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים, ואני מושיבֵך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים וגדודים... באותה שעה נְשָקוֹ הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה. והיה הקב"ה כביכול בוכה: 'מי יקום לי עם מרֵעים...!'; ורוה"ק אומר: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה!'; שמים בוכין ואומרים: 'אבד חסיד מן הארץ!'; ארץ בוכה ואומרת: 'וישר באדם אַיִן!';... [ויהושע] בוכה ואומר: 'הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פַסו אמונים מבני אדם!'; ומלאכי השרת אומרים: 'צדקת ה' עשה'; וישראל היו אומרים: 'ומשפטיו עִם ישראל'; אלו ואלו היו אומרים: 'יבוא שלום ינוחו על משכבותם הוֹלך נכוֹחו'; 'זכר צדיק לברכה' ונשמתו לחיי עוה"ב". ועוד אמרו חז"ל: "אמר משה: התורה הזו שקיבלתי מימינך - שמא משאמות נקראת על שם אחר? א"ל הקב"ה: ח"ו! לשמך היא נקראת, שנאמר: 'זכרו תורת משה עבדי'". וא"כ, חשוֹב, בן אדם! אם רצונך בשלוה, בכבוד, בתכלית, באושר - לא תמצא את כל אלה בהבלי השאיפה לחומרנות ובתאות החמדה. מְסוֹר את עצמך על הקב"ה ועל תורתו, ובכך תזכה גם לקדושה וגם לגדלות אמיתית. ואשרי הגבר אשר לא הלך בעצת הרשעים, וגם לא בעצת העיוורים והתועים.
© כל הזכויות שמורות