ויגש
מו:כט וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד
עול מלכות שמים
אומר רש"י: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף... ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". דבר גדול למדנו כאן, שהנה יעקב, שלא ראה את בנו שתים עשרה שנה, ושהתאבל עליו ולא רצה לקבל תנחומים עליו, ברגע הגדול שקיווה לו ושציפה לו כל השנים האלה, מתאפק וקורא קריאת שמע! כי קבלת עול מלכות שמים תובעת מהיהודי שיתגבר על כל רגשותיו, ואפילו הטבעיות ביותר. ומשום כך, אע"פ שיוסף נפל על צואר יעקב, הוא לא נפל על צואר יוסף, כי על צוארו של יעקב היה עול מלכות שמים.
מז:כז וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד
השתקעו בגלות
ומפרש הכלי יקר: "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר. כי הקב"ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך' [דהיינו ארעיים], והמה ביקשו להיות תושבים [דהיינו קבועים] במקום שנגזר עליהם גרות... כך הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם... וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה. ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה". כמה יקרים הם דברי הקדוש הכלי יקר איזה חילול השם הוא סירוב זה לצאת משעבוד הגלות ולהיכנס לארץ הקודש! ומעשי האבות הרעים סימן לבנים. ומאז נמשכו הטמיעה ואימוץ הנכריות והתרבות הזרה שהגיעו עד ימינו, ושטישטשו ושניצחו את התורה השלמה והתמימה בקרב רוב העם היהודי, לאסוננו.
ודע, שהגאולה והגלות הראשונה הן סימן לאחרונה. כמו שבראשונה חיסל הקב"ה את הגלות בעל כרחם של ישראל, ואלה שלא רצו לצאת והתעקשו, ניספו, כך ח"ו יהיה בגאולה האחרונה של ימינו, שאנו נמצאים עתה בהתחלתה. כי הקב"ה לא יסבול את המאיסה בארץ חמדה ואת קיום הגלות, שהוא סמל לחילול השם ולטומאה, בד בבד עם קיום מדינה יהודית בארץ ישראל, שהיא קידוש השם וסמל הטהרה.
מעטו של בנימין כהנא
ערבות יהודית - היסוד למנהיג יהודי
בפסוקים המסיימים את פרשת "מקץ" והפותחים את "ויגש", אנו עדים בפעם הראשונה בתורה לקיום ולמימוש של המושג המיוחד לעם ישראל - "ישראל ערבים זה לזה". כאן מתגלה יהודה, האח, בגדולתו. כאן מתבררת הסיבה לכך שדוקא ממנו, מצעירי בני לאה, תצא מלכות ישראל. הכל מתמצה במושג יוצא הדופן - "ערבות".
"ערבות" - מושג מיוחד
פרשת ערבות זו מתחילה כאשר האחים מתחננים בפני יעקב, שיתן להם לחזור למצרים עם בנימין. אז קם יהודה ומתחייב : "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו (את בנימין), אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים". רק בעקבות זה מתרצה יעקב. וקשה - הרי גם ראובן הבכור, זה שבאופן טבעי צריך היה להיות המלך, היה מוכן להקרבה גדולה כשאמר: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" ובכל זאת, דבריו של ראובן נדחו, ורק דברי יהודה "אנכי אערבנו", נתקבלו על דעתו של יעקב.
התשובה היא, שודאי שניהם אהבו את כל אחיהם והיו מוכנים להקרבה גדולה בשבילו - אך רק יהודה היה מוכן ל"ערבות", שמשמעותה אני - תחתיך במלוא המובן. וזה בעצם יסוד אהבת ישראל, ובא לידי ביטוי גם במצוה "ואהבת לרעך - כמוך" .
רק ערב כזה - יכול להיות מלך ישראל
זו גם הסיבה לכך, שבסוף פרשת מקץ, כש'הגניבה' מתגלית, נאמרת בתורה לשון מוזרה: "ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף" - יהודה עיקר והאחים טפלים. מפני ששם מתחיל המבחן של יהודה שהבטיח ערבות.
כעת כל שאר האחים עומדים בצילו. הכל עוצר את נשימתו ומחכה לראות כיצד ינהג יהודה עכשיו. ויהודה עומד בציפיות - ובגדול: הוא מיד מודיע ליוסף, שאם בנימין נשאר - כולם נשארים להיות עבדים. ישראל ערבים. אלא שהמבחן של יהודה רק התחיל, כי יוסף מתעקש: אתם חופשיים - לכו: רק בנימין יהיה לי עבד! ומה עכשיו? אולי יעשה יהודה את החשבון הבא, ויאמר: די, עשיתי את שלי. מה זה יעזור ליעקב שאמלא את ערבותי במלואה וכולם יהיו עבדים? ואם אמשיך כאן להתווכח ולהרגיז את המצרי הזה, מי יודע מה עוד יחליט לעשות לנו? אולי עדיף לוותר על עוד אח אחד, להסתלק, ולהציל בכך את התשעה הנותרים?
גאווה יהודית
אך לא. "ויגש אליו יהודה" , בעוז, ולצד זה שגם נקט נימת פיוס, פנה ליוסף באיום: "אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך" . כששמים את זה מול העיניים - רואים תמונה נהדרת של גאוה יהודית. אבל יתכן מאוד, שבעיני האחים היתה התנהגותו של יהודה חוסר אחריות וסכנה מיותרת. אולי בעיניהם היה עדיף לוותר על עוד עשרה אחוזים מהאחים (בנימין), כדי להציל את השאר. לא כך חשב יהודה, הערב לאחיו, שידע שלשם הצלת עם ישראל אין למכור לא עשרה אחוזים, לא "שני אחדים" מהעם וגם לא יהודי אחד.
בגלל ערבות זו לאחיו, זכה יהודה למלכות. כי התנאי למנהיג היהודי הוא קודם הערבות לאחיו, שמשמעותה, כאמור, נכונות לשים את נפשו תחת נפשו של היהודי, שמייצג בסופו של דבר את שם ה'.
המנהיג - נכונות למסירות נפש
הרבה מדברים על "אהבת ישראל", אך גם מפספסים את עומק הרעיון היהודי שבה. כי לרבים נדמה שמושג זה זהה למצוי בתרבות הזרה. זו טעות, כי התרבות הזרה לא דורשת "ערבות" - אני תחתיך, אחראי לך. ואילו אצלינו, אהבת ישראל אמיתית מותנית בנכונות למסירות נפש; נכונות למעשים קשים, מסוכנים, ולעיתים לא פופולריים שאולי יביאו גם לעלבונות ונידויים. אין כאן עניין של להיות 'יפה'. אדרבא, לעיתים, דרושים מצדו של אוהב ישראל דוקא המעשים הקשים וה'לא יפים', והכאילו לא 'אחראיים' כדי להציל את העם מאסון. מי שמוכן לערבות כזו למען עמו - הוא יהיה בסופו של דבר המנהיג בישראל.
זמן קריאת שמע...
עשרים ושתים שנות בכי תמרורים של יעקב עומדות בפני סיום. בעוד זמן קצר עומד יעקב להיפגש שוב עם בנו האבוד יוסף. באופק כבר נראים בתי מצרים האלילית. עוד רגעים ספורים עוברים, והנה נראית מרכבתו של יוסף המחכה אף הוא בכליון עיניים לפגישה עם אביו. פעימות ליבו של יעקב, ללא ספק, גוברות. בעוד שניות ספורות יהיה בנו חבוק בזרועותיו. אך אז נשמעת קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!". יעקב נזכר לקרוא קריאת שמע...
לאן נעלמו הגעגועים?
פלא פלאים. כמה התאבל יעקב על בנו. והנה בשעת הפגישה הדרמטית מספרים לנו חז"ל על סמך הכתוב "ויפול (יוסף) על צואריו ויבך" , שיוסף הוא זה שנפל בזרועות אביו. ומה עם יעקב? להיכן נעלמו כל געגועיו שהיו מכוונים לרגע זה בדיוק? הוא מצא לו בדיוק ברגע זה את הזמן לקרוא קריאת שמע. לא דקה לפני ולא רגע אחרי. בדיוק אז, וכי לא יכל למצוא זמן אחר? לפני כן? אחרי כן? מה טמון בדבר מופלא זה?
אין עוד!
מהי קריאת שמע? קריאת שמע היא הביטוי לקבלת עול מלכות שמים. "ה' אחד" מכריז היהודי. אין עוד. אין אחר. הוא השולט בעליונים ובתחתונים. אין שום כח אחר רלוונטי זולתו. מעובדה זו נגזר, כי על האדם המבין זאת, לבצע את כל מה שה' דורש ממנו. בלי שום הרהור מצד אחד, ובלי שום פחד מפני אדם או ישות אחרת, מצד שני. מעובדה זו נגזר גם ש-24 שעות ביממה, על האדם לזכור את קיום ה', וכי הוא צריך להיות מוכן בכל רגע ורגע לקיים את מצוותיו. גם את המצוה הקשה ביותר.
רגע "מסוכן" לקבלת עול מלכות שמים
קשה לדמיין רגע יותר "מסוכן" לקיום המושג הנ"ל, מאשר הרגע של פגישת אב ובן בפעם הראשונה לאחר עשרים ושתים שנה. ההתרגשות, הצפיה, המתח, כל אלו משכיחים כל מציאות אחרת. זה הזמן שהאב, במיוחד, לא רוצה לחשוב על דבר מלבד על בנו אהובו החוזר אליו. קשה לצפות מאדם רגיל שיפנה ליבו למשהו אחר ברגע כזה - אבל יעקב אבינו? הבחיר שבאבות? היתכן שהוא ישכח ולו לרגע אחד שישנה מציאות אלוקית הדורשת את תשומת ליבו? היתכן שרגע אחד מחייו לא יהיה נתון לבוראו? ודאי שלא! לכן דוקא ברגע הזה מתעשת יעקב, ומול בנו האובד הוא מקדים ומקבל על עצמו עול מלכות שמים וקורא את קריאת "שמע": "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" אין מציאות אחרת! אין אדם ואין דבר היכול להשכיח ולו לרגע את מציאות ה' ואת החובה כלפיו! זו גדלותו של יעקב המתבטאת ברגע אחד, וזה לימוד עצום לנו, כשכל כך קל לפעמים להשכיח את קיום ה' ואת יכולתו האינסופית מול איזה איום של גוי, או מול הפחדה של שלטון רע או דבר אחר, עול מלכות שמים!
הגיע זמן הגאולה; הגיע זמן חיסול הגלות
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. בפסוק זה הנראה פשוט למדי, רמוזה לפי ה"כלי יקר" קטגוריה קשה על ישראל: "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר. כי הקדוש-ברוך-הוא גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך' והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות... הכתוב מאשימם על ישיבה זו, שביקשו אחוזה בארץ לא להם! ולא כך אמרו אל פרעה 'לגור בארץ באנו'?! מלמד שבתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור... ועכשיו חזרו מדבריהם".
ה"כלי יקר" ראה את הביטוי "ויאחזו בה", ומיד זיהה שטמונה כאן בעיה היסטורית של העם היהודי. כמה מעט זמן חלף מאז יסורי הנפש של יעקב היורד בעל כורחו מצרימה, ומאז הצהירו בניו 'לגור בארץ באנו ' וחלילה לא להשתקע - וכבר מגיע ביטוי כזה "ויאחזו בה"?! לא עוד 'גֵרים', לא עוד 'יושבים על המזוודות' בהכרה שהשהות בארץ נכר היא זמנית - הם כבר נאחזים במקום! מסיק ה"כלי יקר", אם כן, שבפסוק זה טמון כתב-אישום: "כל פסוק זה באשמת בני ישראל מדבר!".
מתאהבים בשוט
ידוע הכלל "מעשי אבות סימן לבנים". וכך, גם האשמה שתולה ה"כלי יקר" באבותינו במצרים, היא סימן לאשמה שליוותה את עמנו בכל הגלויות - הראשונה, השניה והאחרונה. ממצרים לא רצו אבותינו לצאת בשעת פקודה; מבבל סרבו רוב מנין ורוב בנין מהיהודים לצאת, ורק מיעוט קטן - בעיקר מהשכבות הנמוכות והעניות - יצאו; וגם בגלות האחרונה שקעו היהודים, נאחזו ואף התאהבו בה שוב ושוב, למרות הטרגדיות החוזרות ונשנות. וכך, בהגיע עת פקודה, כשארץ ישראל החלה נותנת פירותיה, כשגלויות החלו להתקבץ, כשירושלים החלה נבנית - סרבו רוב היהודים, כמנהגם, לראות את הקץ הגלוי לעין.
והקדוש-ברוך-הוא? הוא ישב ובכה. האם לשם כך שלח את בניו לגלות? כדי שימאסו בארץ ישראל, יתאהבו ויאחזו בגלות, וישכחו שהיא איננה אלא עונש? אוי, הפכו את מקום העונש למקום תענוגים! כאדם שמתאהב בשוט שמכה אותו! לא נחה דעת חז"ל עד שאמרו: "ארבעה מתחרט עליהן הקדוש-ברוך-הוא שבראם, ואלו הן: גלות, כשדים וישמעאלים ויצר הרע". ברגע שהתאהבנו בגלות - בעונש - התחרט ה', כביכול, על בריאת הגלות שמטרתה לא הושגה.
בחמה שפוכה אמלוך עליכם
בתקופה הרת הגורל בה אנו חיים, קם ה' אלוקי ישראל והחליט, כמתואר ביחזקאל פרק ל"ו, שהמצב בו עם ישראל נמצא בגלות ושם ה' מתחלל - לא יכול להימשך עוד. הגיעה עת הגאולה. מכאן נמתחו שני שבילים מקבילים. האחד - שיבת ציון ובנין הארץ; השני - חיסול הגלות.
אז, כאשר מרבית העם לא רצה לשתף פעולה עם מהלך השיבה לציון, לבש חיסול הגלות פנים נוראות ואיומות. ישנם שההתמודדות עם השואה כל כך קשה עליהם, עד שהם מעדיפים לטאטא את כל הענין אל מתחת לשטיח: "אי אפשר להבין". אבל מה נעשה והדברים כתובים מפורשות בדברי הנביאים? "חי אני נאם ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם... וברותי מכם המורדים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה'".
ה' לא עוזב את עולמו למקרה
וכבר היו דברים מעולם, כפי שמביא ה"כלי יקר" בהמשך המקור הנ"ל: "וכל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת ממצרים עד שהוצרך הקדוש-ברוך-הוא להוציאם משם ביד חזקה. ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה!" דברים שהם כמעט העתק של הפסוק הנ"ל!
אכן, כאשר מרבית היהודים לא רצו לצאת ממצרים, היה ה', כביכול, מוכרח 'לחתוך' ולחסל את הגלות בדרך הקשה ביותר. וגאולה ראשונה, כידוע, סימן היא לזו האחרונה. גם בימינו נאלץ ה' לשפוך חמתו, ולחסל את הגלות בדרך הקשה ביותר.
עד כמה שהדברים קשים להיאמר - צריכים הם להיאמר. כי ה' לא עוזב את עולמו למקרה. אם אנחנו מאמינים שה' מתייחס לכל מעשה קטן, של האחרון בבני האדם, והוא אחראי לגמול על כך - ודאי שאסור לנו להדחיק את המסר האלוקי שטמון במאורע בעוצמה גדולה ונוראה כמו השואה. עלינו להתבונן בדברי הנביאים וחז"ל על תקופת אחרית הימים, ולראות מה הם אומרים על מאורע שכזה, ומתוך כך להבין "מה חרי האף הגדול הזה".
מי מכיר את יוסף
פעם שאלו את כולם "איפה יוסל'ה?" היום עלינו לשאול איפה יוסף? מי מכיר את יוסף, ומדוע מתנכרים לו ומוכרים אותו מאז ועד היום?
על משיח בן יוסף ותפקידו
בפרשת "ויגש" מגיעה הדרמה שבמרכזה עומד יוסף, לשיאה. המתח בין שני הצדדים יוסף והאחים מגיע לנקודת רתיחה. ואז פורק יוסף את הכל ומגלה עצמו לעני האחים הנבוכים: "אני יוסף" אחיכם, לאחר מכן ממהרים האחים לעלות לאביהם את הבשורה "עוד יוסף חי". על מנת להגיע להבנת עומקה של פרשתו של יוסף, עלינו לשים מול ענינו עובדה העומדת במרכזה של הדרמה הזו בת שלוש הפרשיות. היא העובדה שמצד אחד עומד יוסף שיודע שמולו עומדים אחיו, ואילו מהצד השני עומדים האחים שאינם יודעים שמולם עומד יוסף. דבר זה בא לידי ביטוי בפסוק אחד בפרשת מקץ: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו".
מה זה "הכיר"?
במישור הפשוט ביותר מסבירים המפרשים, שהאחים לא הכירו את יוסף, משום שכשמכרוהו היה צעיר ללא חתימת זקן ועכשיו כבר גדל לו זקן , ואילו הוא מכיר אותם כי בעת המכירה הם כבר היו בעלי זקן.
רש"י מוסיף ומעמיק עוד על פי המדרש, שההבדל בין שני הצדדים לא התמצה רק בהכרה חיצונית. גם מבחינת היחס הנפשי היה בניהם הבדל. כאשר יוסף הגיע לאחים באותה פגישה מכרעת בשכם, הם לא "הכירו" אותו, כלומר לו נהגו בו אחוה ומכרוהו לישמעאלים. ואילו כאשר הם נמסרו ליד יוסף הוא "הכירם" נהג בהם כאחים ולא התנקם בהם, למרות העוול שהם גרמו לו. בימים אילו שאחר מכירת מקום קבורתו של יוסף לישמעאלים, יש מקום לעמוד על נקודה זו, ולשפוך אור על מציאות הנוכחית של אי הכרת יוסף.
משיח בן יוסף ותפקידו
בתורת הגאולה שנלמדה מפיו של הגאון מוילנה, הגר"א, נמצא משיח בן יוסף והמושג "עוד יוסף חי" במרכז התהליך של אתחלתא דגאולה ומשום כך הוא מכונה "משיחא דאתחלתא", והוא קודם לביאת המשיח בן דוד. והפסוק הנ"ל, "הם לא הכירהו", תופס בהקשר זה מקום מרכזי.
את תורת הגאולה מהגר"א זכינו לקבל בעיקר דרך הספר "קול התור" שכתב תלמידו, רבי הלל משקלוב זצ"ל, שמסביר ששני המשיחים, בן יוסף ובן דוד, "חיים וקיימים בכל דור ודור ופועלים בתפקידיהם..." תפקידו של משיח בן יוסף הוא להשלים את הגאולה הרוחנית. אם ישראל אינם זוכים בדור פלוני, תפקיד המשיחים עובר לאדם נוסף בדור הבא.
ההתנכרות וההתנכלות
נחזור לפסוק שבמרכז המאמר, ונביא את לשונו של "קול התור" עצמו על פסוק זה, "'ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו' וזוהי אחת מתכונותיו של יוסף, ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור - אשר הוא משיח בן יוסף מכיר את אחיו, והם לא מכירים אותו. ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירין בעקבות משיחא, וגם מזלזלים בהם בעוונותנו הרבים. כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא... הינו נגאלים כבר בגאולה שלמה".
היש צורך להאריך בתיאור ההתנכרות ל'יוסף' בימנו? הנה בא הגר"א ומלמדינו, שהעובדה שאנשים מתנכרים, מלגלגים ומתנגדים למשיח בן יוסף ופעולותיו, הלא הם הפעולות להחייאת הארץ, לקיבוץ גלויות, לכיבוש הארץ, למלחמה בגוים ולמלחמה בערב-רב - זוהי המלחמה לעיכוב הגאולה השלמה!
ולא רק בהתמכרות עסקינן, גם בהתנכלות כפי שנאמר על יוסף: "ויתנכלו אותו להמיתו " אחי יוסף רואים ביוסף ובחלומותיו איום עליהם! מה, אתה תנהיג? אתה תוביל את מהלך הגאולה? אתה הצעיר שבנינו? הם מחליטים שהוא מהווה סכנה, ופוסקים שיש להרוג אותו.
עוד יוסף חי!
מי כמונו יכול להעיד על עומקה של ההתנכרות וההתנכלות למנסים לפעול מתוך אהבת ישראל את המעשים שיביאו לגאולה השלמה. אולם כמו שאומר רש"י שהפירוש של יוסף "הכיר" את אחיו, הוא שהוא נהג בהם באחוה, כך גם משיח בן יוסף, והפועלים בדרכו, שתפקידו לפעול לגאולת ישראל- מלא באהבת ישראל ומוכן לשלם למען ישועתם בסבל אישי רב. רק נגד המעטים, הערב - רב, מלמד הגר"א שיש להילחם מלחמת חרמה: "הערב-רב הוא שונאינו הכי גדול... לכן המלחמה בערב-רב היא המלחמה הכי קשה ומרה ועלינו להתגבר בכל שארית כחנו במלחמה זו...".
אבל את המון העם שאינם מכירים עדיין את יוסף, ואינם מייחסים חשיבות לפעולות אלה, בין השאר בגלל הערב-רב ותעמולתו, חובה להכיר וכלשונו של "אור החיים" הקדוש על הפסוק "וירא יוסף את אחיו" - "ראה אותם בראיית אחים, והכיר אחוה להם"!
ימים אלו הם הרי גורל. המלחמה שפרצה בראש השנה האחרון , התרכזה בימיה הראשונים בקבר יוסף בשכם, ובעקבות כך הופקר קבר יוסף ונמכר לישמעאלים ככלי אין חפץ בו. התשובה שלנו צריכה להיות הפוכה: היאחזות במשימות של משיח בן יוסף, כיבוש הארץ והמלחמה בגוים ובערב- רב בלי לחפש להיות פופולאריים בעיני אלו שלא מוכנים להכיר את יוסף, כדי שאלו שכן מוכנים להכיר את יוסף יראו ויבינו ש"עוד יוסף חי".
© כל הזכויות שמורות