ויחי
מט:ה-ז שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים-כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל
מדוע יעקב כעס על שמעון ולוי?
לאחר שראינו לעיל שהמעשה של שמעון ולוי בשכם היה מעשה טוב ורצוי, אם כן מתעוררת השאלה מדוע קיללם יעקב אבינו? התשובה היא זו: בודאי, אחרי שהשיבו שמעון ולוי את מה שהשיבו ליעקב - "הכזונה יעשה את אחותנו" - הוא שתק וקיבל את טענתם, מכל הסיבות דלעיל. ובודאי לא היה בהריגת שכם שום חטא, ואדרבה, היתה זו מצוה גדולה של נקמה ומסירות נפש, ומשום כך חרט הקב"ה לדורות את דמות העיר שכם על דגלו של שמעון. אך לאחר מכן, שמעון ולוי ניסו להתנכל ליוסף, וחשבו אף להרגו, וכמו שאמרו חז"ל: "'וימררהו ורבו ', אלו אחיו, 'וישטמוהו בעלי חצים ', אלו שמעון ולוי, דכתיב: 'ויתנכלו אותו להמיתו'" , וכן: "'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו ', מי הם [איש אל אחיו]? שמעון ולוי ", ובסופו של דבר הם שקבעו את מכירתו של יוסף, כמו שאמרו חז"ל: "'כלי חמס מכרותיהם' - זו מכירתו של יוסף".
וכאשר שמע יעקב אבינו את כל זה, נדהם, והבין שעל אף שהמעשה שעשו בשכם היה מעשה של נקמה ומצוה וחובה, אך הגורם, המניע שלהם בעשיית המעשה, היה מכוער, ושורשו היה ברשעות של כעס, שהוא דבר כה מגונה עד שאמרו חז"ל: "כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו... אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו... [אף] משכח תלמודו ומוסיף טפשות". ועוד אמרו חז"ל: "אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". והכל בגלל גאוה וגסות הרוח. מזה הבין יעקב אבינו שמעשי שמעון ולוי נובעים מכעס, ונכון שבשכם עשו מעשה טוב, אבל מכיון שהמניע שלהם היה כעס, הגיעו גם למצב שניסו להרוג צדיק כיוסף. והבנה זו של יעקב, שמעשה שכם היה טוב והנסיון לעקור את יוסף היה רע, משתקפת מתרגום יונתן בן עוזיאל על דברי יעקב אבינו "ארור אפם כי עז", שפירשם לא כקללה לשמעון ולוי אלא לעיר שכם, וז"ל: "ליט הוה כרכא דשכם כד עלון לגוה למחרבה ברוגזיהון דתקיף, וחמתהון על יוסף ארום קשיא ". הנה רואים בעליל שמעשה שכם לא היה ראוי לקללה, ורק המעשה ביוסף היה ראוי לקללה.
זאת היתה כוונתו של יעקב באמרו: "כי באפם הרגו איש", שפירשו חז"ל: "זה חמור אבי שכם". ומה שאמר אחר כך "וברצונם עקרו שור", כוונתו ליוסף, כלומר, שרצונם היה לעקור את יוסף שנקרא שור, כמו שאמרו חז"ל: "'וברצונם עקרו שור', זה יוסף דכתיב ביה: "בכור שורו הדר לו... '". וכן: "'עקרו שור' - זה יוסף, שנאמר: 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ', אלו שמעון ולוי שנקראו אחים. וראיה לדבר שהרי במצרים לא לקח יוסף לאסור אותו אלא לשמעון... וכתיב: 'ויפתח האחד את שקו ' - זה לוי שנשאר יחיד, כי נותר לשם שמעון ושמו לו כספו בפי אמתחתו [של לוי] כדי לבהלו ".
משום כך, לא קילל יעקב ח"ו את שמעון ואת לוי, אלא הוא קילל את אפם, את כעסם, שהיה המניע הרע שהביא אותם לחמס. ולכן נאמר "ארור אפם כי עז", ודרשו חז"ל: "לא קילל אלא אפם ". וכן: "'ארור אפם כי עז'... תתבצר אפם ותתמעט, ועברתם תקטן ". כלומר, הקנאות והנקמנות דברים גדולים הן, אבל זאת אך ורק אם הן נעשות לשם שמים, כמו בפינחס ובאליהו וכדומה. אולם אם המניע והשורש של הקנאות ושל הנקמה הם רעים, ובאים מתוך כעס וחמס, יש לגנותם. עצם הדחיפה לקנאות ונקמה יש בה דבר גדול, אלא שצריך לרכך אותן ולמעטן כדי שיהיו תמיד לשם שמים, וצריך שנדע גם מתי לא להשתמש בהן.
על כן אמר יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", מצד אחד, הפרידם זה מזה, ומצד שני לא נתן להם מקום קבוע, כדי שלא תהיה להם נחלה קבועה, ויהיו זקוקים לחסדי הזולת וירגישו יסורים, שכל אלה ממעטים את הגאוותנות ואת האנוכיות שהן שורש הכעס. כך אמרו חז"ל: "כל מי שמסבב על הפתחים, משבטו של שמעון". וכן: "'אחלקם ביעקב' - זה שבטו של לוי... 'ואפיצם בישראל' - זה שבטו של שמעון, הדא אמרה, רובן של עניים השבט שמעון היו".
מט:כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו; מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל
אביר יעקב
יוסף אזר חיל ואיתנות וכח, ולא חטא עם אשת פוטיפר, וזאת היתה מסירות נפש גדולה, שהתגבר על עצמו, כמו שאמרו חז"ל: "יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה ['עדות ביהוסף שָׂמו ']". והכח הזה בא משום שסמך על הקב"ה, אביר יעקב אביו, כפי שממשיכה הגמרא: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיִכָּתְבו על אבני אֵפוד ואתה ביניהם. רצונך שיימָחה שמך מביניהם ותִקָרֵא רועה זונות, דכתיב 'ורועה זונות יאבד הון '?... משם זכה ונעשה רועה [ישראל]". כלומר, יוסף, שהיה האביר, רועה ישראל, נעשה כך מפני שהלך אחרי אביר יעקב, הקב"ה, ובכך היה לרועה ישראל ולא רועה זונות. אך אם אין ישראל הולך אחרי אביר ישראל, האביר הזה פונה ומעניש אותם.
אבל ישראל חייב להאמין בזה שהקב"ה הוא אכן אביר ישראל, ושיש למטבע זה גם צד שני - שהוא יעניש את ישראל אם לא ישמע לו. כל כוחו של ישראל והצלחתו באים דוקא כאשר הוא מוסר נפש ואוזר כח ללכת בדרכי ה'.
תמצא בכל המקרא שהמלה "אביר", כאשר היא קשורה להקב"ה, תמיד דבוקה ל"יעקב", כמו בפסוק: "אשר נשבע [דוד] לה', נדר לאביר יעקב ". וכן: "עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב ". וכן: "וגֹאלך אביר יעקב ". ופירש האבן עזרא: "וטעם לאביר יעקב, כי יעקב נדר נדר והשלים נדרו במקום שאמר: 'יהיה בית אלקים' ". כלומר, שמשום כך, כאשר דוד נדר לבנות בית אלקים, השתמש בלשון זו. ולי נראה שזה נכון אך יש להרחיבו, כי בזה שיעקב נָדַר נֶדֶר, הוא הפגין את הכרתו שהקב"ה הוא כל יכול, והוא מגינו ורועו. וכל פעם שפחד, היה הקב"ה מחזקו ואומר: "אל תירא עבדי יעקב ". כי לא היה בין האבות מי שסבל כמו יעקב, ושיצא לגלות ומת שם, כמו יעקב, ולכן הקב"ה הבטיח לו שהוא יהיה תמיד אביר ישראל, הרועה ששומר על צאן ישראל, ויחזירם לארץ ישראל.
נ:כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת
אין תקוה בגלות
יש ללמוד מדברי יוסף לאחיו את המצוה הגדולה של ישוב הארץ. שיוסף ציווה לאחיו שלא להשתקע בארץ מצרים, גם אם החיים הגשמיים הרבה יותר נוחים שם, אלא אמר להם שהקב"ה יזכור אותם ויגאלם ויוציא אותם - ואפילו על כרחם, לכן נאמר "והעלה אתכם", מטומאת הגלות לקדושת ארץ ישראל. וביקש יוסף שאף לאחר מותו, ישכב בארץ ישראל ולא בגלות. והרי תוכחה גלויה לכל אלה שחיים ונקראים מתים, שגם לאחר שהקב"ה פקד אותנו, רוב העם - לרבות אלה המכונים "דתיים" - מסרבים לעלות ארצה ומסובלים בכסף וזהב של הגלות. ותהיה מדה כנגד מדה: דוקא אלה שעסקו במצות עלייה לארץ ישראל, יזכו להתעסקות הקב"ה ויינַצלו; ואילו אלה שהתעסקו בהבל של הגלות, יספו ח"ו.
מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד
לפעמים טוב להיות חרש...
גם אחרי שיעקב מת, המשיכה לבעור אצל עשו השאיפה לנקום ביעקב, עד שניסה לסכל את קבורתו במערת המכפלה. הגמרא מספרת, שכאשר הגיעו בני יעקב לקבור את אביהם, הם גילו שעשו מחכה להם שם, ובפיו 'בשורה': מקום הקבורה היחיד שנותר במערה שייך לי.
הבנים ההמומים ניסו להזכיר לו שהוא מכר את המקום ליעקב. לאחר חילופי דברים (שמובאים בגמרא) סוכם להריץ את נפתלי למצרים, להביא את השטר שמוכיח על מכירת המערה ליעקב. בנתים חיכו.
בין המחכים היה חושים בנו של דן, שהיה חרש, ולא שמע את חילופי הדברים. בשלב מסוים הוא שאל מה קורה. הסבירו לו שעשו מעכב, ומחכים לנפתלי. חושים הזדעזע: "ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהא אבי אבא מוטל בביזיון?!" מיד לקח מקל בידו, היכה את עשו בראשו והמיתו. ומסיימת הגמרא שעיני עשו נשרו ונפלו לרגלי יעקב, וזהו שכתוב: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו (רגליו) ירחץ בדם הרשע".
'מבינים' את השקר
יש פלא גדול בסיפור זה. מה פתאום דוקא חושים בן דן, הנכד, הזדעזע למול המתרחש, עד שקם להסיר את החרפה? וכי לשאר בני ונכדי יעקב לא היה איכפת מכבוד יעקב?
יש כאן לקח עצום, הנוגע בעיקר לתחום הכבוד הלאומי ולקידוש השם. ההבדל בין חושים לשאר בני יעקב היה בכך, שחושים הוא היחיד שלא היה שותף למשא ומתן עם עשיו. באופן פסיכולוגי, כאשר אדם נושא ונותן עם אדם מסוים או על ענין מסוים, יהא הבלתי מתקבל על הדעת ביותר - הוא כבר מתחיל 'להבין' אותו.
אין ספק, שאם מישהו היה מספר לבני יעקב קודם לכן, שעשו מחכה במערת המכפלה כדי למנוע את הקבורה - הם היו מתמלאים בזעם-קודש, ומבטיחים שהם כבר ידעו איך להתייחס לרשע זה.
אך מה שקרה הוא, שברגע שהם הגיעו, עשו מיהר לזרוק טיעון: "זה שלי". בני יעקב הנדהמים ודאי רגזו מאוד, אך אדם מטבעו אינו רוצה להותיר טיעון, ויהא המופרך ביותר, ללא מענה. לכן, הם הזכירו לו שהוא מכר את זה. מיד השיב עשו בטיעון נגדי: מכרתי רק את חלק הבכורה, וכו' וכו'. גם כעת ידעו בני יעקב שעשו לא צודק, אך מצד שני, בכל זאת יש לו טיעון שדורש תשובה...
העיקר: בשלב זה מוצאים עצמם בני יעקב על כרחם בעיצומו של משא ומתן על ענין שאין בו ספק! אך העומד מן הצד התרשם שלשני הצדדים טיעונים סבירים. הם ודאי התקשו להבחין שיש כאן עסק עם רמאי ממולח, שכל מטרתו - חילול כבוד יעקב.
חושים - לא שומע, לא משתכנע
לעומתם, חושים בן דן החרש, שלא היה יכול לשמוע את הטיעונים, ידע רק דבר אחד: "סבא מוטל בבזיון!", אמנם גם בני יעקב ידעו בדיוק מי זה עשו, ועם איזה רוצח, שקרן ומנוול יש להם עסק. אלא שמאחר שהיו בתוך המשא ומתן, נמשכו לחשוב אולי בכל זאת עשו בא בתום לב, ואמרו לעצמם: רק נשכנע אותו בצדקתנו ויהיה שלום. אבל חושים שלא ניתנה לו ההזדמנות ל'השתכנע' מדברי הכזב של עשו הרשע, לא הבין איך אחיו נותנים לאדם נאלח זה לעכב, ולו לרגע, את קבורת יעקב אבי האומה - וקם ועשה מעשה!
לקנא לאמת ולא להסתגל ל'מציאות'
יש דברים שאסור אפילו לשאת ולתת עליהם. כי גם הם יודעים ש'הפרטנר' שקרן וכוונותיו זדוניות - מתחילים ל'הבין' אותו ולחשוב אולי בכל זאת יש 'משהו' בדבריו...
לצערנו, אנו הולכים ונחשפים עם השנים לשקר של אויבינו. עד שבתקופה האחרונה, גם חלק מנאמני הארץ היותר גדולים מתחילים 'להסתגל למציאות' השקרית, ו'להשתכנע' שהיא לא נוראה. דבר זה לא היה עולה על דעתם לפני שנים. חלילה! נדע להיות קנאים לאמת, ולא לחטוף נמיכות רוח מול טיעוני כזב או מהלכים הרי-אסון. צודקים אנו! ארצינו היא, ולא ישכון בה זר!
המקור לצרותינו
"ישמור אדם דברים בליבו, שלא יעשה שותפות עם הגוי ולא יכרות עמו ברית. שכן מצאנו באברהם אבינו שעשה שותפות עם אבימלך וסוף דברים שכרת עמו ברית... מכאן אמרו: אין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל... אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם גוי ".
הרמב"ן בפתיחת פרשת "ויחי", כותב, שירידת יעקב למצרים (היא הגלות הראשונה), רומזת ומסמלת על הגלות השלישית (והאחרונה), גלות אדום, בכך ששתיהן החלו באשמתנו. ואז ממשיך הרמב"ן בהשוואתו ואומר - ששתי הגלויות החלו מתוך ברית ואהבה בין ישראל לצד השני (מצרים/רומי).
וכך הוא כותב לגבי גלות מצרים: "יעקב ירד שם מפני הרעב וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו (פרעה), כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו. והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען..." וממשיך הרמב"ן ביחס לגלות אדום: "וכן אנחנו עם רומי ואדום - אחינו הסיבונו (גרמו) ביאתנו בידם. כי כרתו ברית עם הרומים, ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאוד...". כלומר, עצם הברית עם הרומאים, שהחלה באהבה - היא היא היתה שורש השעבוד לרומאים והגלות שבאה בעקבותיה.
הברית עם הרומאים - וסופה
וכך מספרת הגמרא על אותה עובדה היסטורית עליה מדבר הרמב"ן (בתרגום): "שלושים ושלשה קרבות עשו הרומאים עם היוונים ולא יכלו להם, עד ששיתפו את ישראל איתם. וכך התנו הרומאים עם ישראל: כאשר מכם יהיה המלך מאיתנו יהיה ההפרכי, וכן להפך. ...עשרים ושש שנה עמדו הרומאים בנאמנותם עם ישראל; מכאן ואילך, השתעבדו בהם".
ובספר מקבים מסופר: "וישמע יהודה את שמע הרומיים כי הם גיבורי חיל... ואשר יבואו אליהם יקימו להם אהבה... וישלח רומי להקים להם אהבה וברית... ויאמרו: יהודה הוא הוא המקבי ואחיו וחבר היהודים שלחונו אליכם, להקים איתכם ברית ושלום, ולכתוב אותנו ביני בריתכם ואוהביכם. וייטב הדבר לפניהם...".
ה'ברית' עם מצרים - וסופה
כך גם החלה גלות מצרים, מתוך אהבה בין פרעה ליוסף ולאחר מכן ליעקב. אך לפתע: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ". בדברי חז"ל ישנם הסברים למה שקרה. לדעה אחת קם מלך חדש ממש; ולדעה השניה המלך רק חבש מסכה - "נתחדשו גזירותיו". בכל אופן, לדעת הכל המלך הכיר היטב את יוסף, המשנה למלך שהציל את מצרים מרעב. אלא מה? "עשה עצמו כאילו לא ידע ". פתאום נעלמה האהבה, ובאו הגזרות. זהו גורלו של עמנו בגלות. וגלות ראשונה - סימן לאחרונה, וכדברי הרמב"ן.
אנו רואים כאן כלל, שחוזר על עצמו שוב ושוב בתולדותינו. בכל פעם שעם ישראל כורת ברית עם גוי כדי להיעזר בו, בתחילה העיסקה נראית מוצלחת - אך לבסוף מתברר, שאותה ברית עצמה היתה שורש לצרות הכי גדולות.
שעור בהסטוריה ובאמונה מהרמב"ן
הרמב"ן מלמד אותנו: בניגוד למה שנראה לעין ההדיוט הבוחן את תהליכי ההיסטוריה - ששורשו של החורבן טמון דוקא בצעד שבוצע שנים רבות קודם, ושנועד דוקא לחזק את ארץ יהודה: ברית עם מעצמה חדשה שהחלה לצבור כח. אך לא. רק עשרים ושש שנה, לפי הגמרא, החזיקה מעמד ברית זו. ודוקא היא היתה המנוף לתחילת שעבודנו על ידיהם. בסופו של דבר, מתברר שהברית הזו היא שהובילה לחורבן ולגלות הנוראה שנמשכה קרוב לאלפיים שנה.
הלקח ברור: לעם ישראל אסור לכרות ברית עם הגוים. לעם ישראל יש רק ברית אחת: עם ה' אלוקיו. ברית עם הגוי מראה על חוסר אמונה בה', על מחשבה כאילו יש לגוי כח שאלוקינו לא יכול לתת לנו. והעונש: במידה כנגד מידה - הברית היא סיבת מפלתנו.
והלקח לימינו - אין בולט ממנו. אסון הוא השאיפה החולנית לבריתות-אהבה עם הערבים, מי שחושב שמטרתם היא רק מניעת מלחמה אינו מבין דבר. אילו היה כך היה בזה רק חצי צרה. העובדה היא, שהשמאל לא היה מוכן להסתפק, בזמנו, באפשרות של הסכם שעיקרו אי-לוחמה עם סוריה. הם התעקשו! על הסכם שיכלול פתיחת שגרירות בסוריה, ונורמליזציה מלאה, שתפתח בפנינו אפשרות 'לנגב חומוס בשווקי דמשק' כדבריהם!
האמת לעולם אינה מתה!
על מותו של יעקב אבינו בפרשתינו אומרים חז"ל דבר יוצא דופן: "יעקב אבינו לא מת!" פשוט כך. והתמיהה על קביעה מוזרה זו היא ברורה, וכפי שהגמרא עצמה שואלת (בתרגום מארמית): וכי לחינם ספדו הסופרים וחנטו החונטים וקברו הקברנים?!' והגמרא עונה בדרך מעניינת: "מקרא אני דורש: שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' - מקיש הוא (יעקב) לזרעו - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" . ע"כ. ודברים אלו צריכים ביאור.
שקר אין לו רגליים - האמת חיה
לפני שנסביר את דברי הגמרא הנ"ל, נשים לב לכך שחז"ל לא אמרו על אף אחד אחר מהאבות שהם "לא מתו", כי אם על יעקב. מדוע? כי יעקב אבינו מסמל את מידת האמת - "תתן אמת ליעקב" . האמת היא הסמל של החיים. על השקר נאמר "שקר אין לו רגליים" - כשהכוונה היא שאין לשקר שום אחיזה במציאות, וגם אם נדמה לנו שהשקר הוא חי, שולט, ופעיל, כדאי שנדע שזה כולו דמיון, מאחר שהשקר במהותו הוא לא מציאותי - ובמילה אחת: מוות. וכך הוא לגבי האמת - בהיפוך - האמת היא המציאות האמיתית, וגם אם לפעמים נדמה שהאמת היא דבר שולי בעולם הזה, נדחקת לפינה, וכמעט נעלמת לגמרי, הרי שבמציאות האמת היא הדבר היחיד שבאמת קיים - ובמילה אחת: חיים. מכאן נבין מדוע דוקא יעקב אבינו לא מת. יעקב אבינו אולי בגופו מת, אבל רוח האמת שלו כל כולה אומרת חיים. כי יעקב הוא אמת! והאמת לעולם לא מתה! האמת חיה!
עם ישראל חי
לכן כשבאים חז"ל במסכת תענית ומביאים את הפסוק של הגאולה : "כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" כהוכחה לכך שיעקב חי, הכוונה שלהם ברורה: מיהו יעקב אם לא עם ישראל, ובא הפסוק להבטיח לכל אלו שליבם נמוג והתייאש מפני איחור הגאולה: דעו, שעצם העובדה שאתם עם ישראל ויעקב הוא אביכם היא הוכחה שבסופו של דבר תגאלו. כי אתם ואביכם הינכם האמת - וגם אם נדמה שהאמת נדחקת לפינה, סובלת מפוגרומים ושואות - הרי בסופו של דבר היא חיה והיא תפרוץ ותתגלה בבוא הגאולה השלימה וההכרחית: זו המשמעות של האימרה "עם ישראל חי!" עם ישראל, עם האמת, הוא חי, ורק הוא חי! כי רק הוא אמת וכל שאר האומות הם קליפה ושקר.
עוד כהנא חי
המסר הזה הוא חשוב מאוד היום. לרבים נדמה, עקב מכירת החיסול של מדינת ישראל הנערכת בעצם ימים אלה, ושכבר גובה מאיתנו מחיר דמים יקר, שאבדה תקוה. ואנו רוצים לבוא ולהזכיר במצב זה את חזונו הגדול של מו"ר הרב מאיר כהנא - איש האמת ,אותה אמת שחיה לעולם. הרב חזה את כל מה שקורה עכשיו, הוא גם נטע את התקוה בלב העם בימים קשים, והוא זה שנשלח לומר שאם לא נבחר בטוב יבואו ימים שחורים וקשים, ומצד שני - גם כשחרב חדה מונחת על צוארינו - עדיין יש בידינו סיכוי לשנות את המציאות. זוהי, למי שלא הבין, משמעות הקריאה שלנו "עוד כהנא חי". הרב כהנא, קול האמת של הדור, חי, כי האמת חיה. וכמו שיעקב אבינו לא מת, כך גם כהנא חי וקיים!
היעוד היהודי בארץ ישראל תוך חיסול הגלות
בפתיחת פרשתינו כל גדולי המפרשים מזכירים את העובדה שפרשת "ויגש" צמודה לפרשת "ויחי", ואין בה סיום פרשה כמקובל בין כל שאר פרשיות התורה.
"מצינו כאן סתימה שלא כדרך הפרשיות הסתומות שבתורה שיש בהם רווח לפחות כשיעור פרשה סתומה וכאן אין רווח כללי" . ומשמעות הדברים היא שיש קשר הדוק כל-כך בין שתי פרשיות אלו עד שלפי המסורה נחשבות הן לפרשה אחת.
והסבר הדבר טמון בכך שפרשת "ויחי" היא התרופה לסיום של פרשת "ויגש". בפסוק האחרון של פרשת "ויגש" - שהוא פסוק מר בתולדותינו - נאמר: "וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" . התורה מדגישה: "ויאחזו בה!" ואמנם, יעקב אבינו חושש מכך שבני ישראל מתחילים להשתקע יותר מדי בגלות, ולכן, מוצאים אנו בפרשת "ויחי" את המאמץ הגדול של יעקב להחדיר בבניו את שורשיהם, להכניס בבני ישראל את הציונות שהם החלו להזניח.
יעקב מנער את בניו מהשתקעות בגלות
קודם כל, הוא דורש מבנו יוסף "אל נא תקברני במצרים" . מיד אחרי כן הוא מברך את מנשה ואפרים, שסכנת ההתבוללות אצלם ואצל בניהם היא החמורה מכל, מכיון שהם נולדו במצרים, לבשו בגדי גויים, והקשר שלהם לארץ ישראל היה חלש. ומה מברך אותם: "והיה אלוקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" . כמו כן, בסיום הברכות לבנים הוא מאריך בתיאור מערת המכפלה כדי לעורר את הרגשות והקשר לארצם: "קברו אותי אל אבותי אל המערה... אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר, שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה..." בודאי, ההסטוריה ידועה להם, אבל יש צורך להזכיר את הדבר במיוחד במצבם ובעובדה שהם עומדים בפני גלות ארוכה. צורך חיוני הוא להזכיר את השורשים.
מאיסה בארץ חמדה
לצערינו, גם היום בגלות, יהודים פונים עורף לאיסור המוחלט והנורא של מאיסה בארץ חמדה. מעדיפים הם את השלוה (המדומה) בארץ זרה וטמאה. היהודי השוקע בגלות הוא צאצא של בני ישראל שאחזו בגושן. אותם יהודים שנאחזו בגושן, גם אחר שנגאלו ממצרים ושמעו את קול ה' בהר סיני - רצו פתאם לשוב מצריימה בגלל... שלא היה בשר! הם עדיין חיו את המנטליות של הגלות, של "סיר הבשר".
חיסול הגלות או ח"ו תחסל היא את יושביה
קיומה של הגלות קשור קשר הדוק בעתיד היהודי היושב בה. יעקב ידע שאין עתיד לבניו בגלות שעתידה להתחסל אם לא בטובה אז חייו יחד עם היהודי הנאחז בה בכל כוחו. כבר בפרשתינו מתחילה התלות וההתרפסות בפני הגוי: "אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה..." . יעקב מעביר לבניו שיעור חשוב בחשיבותה של ארץ ישראל ואי-קיומו התמידי של יהודי בגלות. שבסופו של דבר, הגלות חייבת להתחסל, כי גאולת ישראל תלויה בעזיבת הגלות, כי קיום הגלות הוא סתירה למלכות ה'!
© כל הזכויות שמורות