וילך

לא:א-ב וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא

הגדלות של משה

פירש אבן עזרא: "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו". לפי דבריו, טרח משה להגיע אישית לכל שבט ושבט בנפרד, להרגיע אותם, כדי שיבינו שלא בו תלוי הנצחון, מפני שאין המנהיג העיקר, והרבה שליחים יש להקב"ה, ושבו תלויה הישועה, וצריך לבטוח בו, והוא כבר יתן להם עוד מנהיג - יהושע - שיהיה יעיל כמשה אם אך ילך בדרך ה'. והרמב"ן הרחיב את זה וכתב: "וזה לנחם אותם... כלומר, אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי ה' ציווני שלא אעבור שם, ואל תפחדו... כי ה' יעבור עמכם, לא יסלק שכינתו מכם בעבורי". והוא היה צריך לעשות את זה, כי העם הזה היה בעל אמונה קלושה, וסמכו על משה רבינו, ותהיה תדהמה גדולה כאשר ימות, ולכן מיהר לנחמם. ורְאה את גדולתו ואת ענוותנותו של משה, שחס על כבודו של יהושע, וחשש שישראל ישוו אותו למשה ולא יתנו לו את הכבוד הראוי לו, ולכן, כאשר דיבר אליהם, השפיל את עצמו והסביר להם למה לא יועיל להם כמנהיג, ואמר: "...בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". ולכן: "ואין להתעצב על מיתתי" - ספורנו.

אם כן, אני זקן וחלש, ולא אוכל להנהיג אתכם ולשפוט אתכם כראוי. וכן: "במלחמה [לא אוכל להוליך אתכם]... ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם [ולא יילחם לפניכם]" - אבן עזרא. וכתב רמב"ן: "ואע"פ שמשה רבינו היה בתוקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב: 'לא כהתה עינו ולא נס לֵחוֹה' , אמר להם כן לנחמם". ואח"כ נתן עוד סיבה שתנחם אותם: וה' אמר אלי לא תעבוֹר את הירדן הזה. תתנחמו מתוך שתבינו שאני לא שונה מכל אדם אחר, שהרי חטאתי במי מריבה וה' העניש אותי ואמר שלא אעבור את הירדן, ואם כן, מכיון שאני בשר ודם כמו כל אחד, גם יהושע יוכל להושיעכם כמוני. והספורנו כתב: "וא"כ טוב לכם שאמות כדי שתוכלו [אתם] לעבור". ורש"י פירש את שני חלקי הפסוק כאחד, כלומר, לא אוכל לצאת ולבוא משום שה' אמר "לא תעבור את הירדן".

גם ה' חס על יהושע, ולא רצה שייפגע מתוך השוואה למשה, ולכן: "מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה" , כדי שלא יוכלו ישראל להפיק ממנו תועלת, ולכן ירצו לקבל את יהושע.

רבינו בחיי כתב: "יתכן לומר כי היו ימיו מאה ועשרים שנה כנגד מאה ועשרים יום שעמד בהר", ללמדנו שהמנהיג נקרא ע"ש עבודתו, ומנציחים אותו בעבודתו.

לא:ז וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ-כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ

מנהיג אחד לדור

כאן אומר משה ליהושע: "כי אתה תבוא" ואילו כאשר הקב"ה דיבר עם יהושע , אמר לו: "חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ...". ואמרו על כך חז"ל: "כתיב 'כי אתה תבוא' וכתיב 'כי אתה תביא'? אמר רבי יונתן, אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. א"ל הקב"ה: טול מקל והך על קדקדם; דַבָר אחד לדור ואין שני דַבָרין לדור". ופירש רש"י שם: "מנהיג אחד". הרי ראינו שהקב"ה, בתבונתו ובהבנתו את האדם ואת טבעו, ידע ששלטון של הרבה אנשים או קבוצות, יביא בעת משבר לשיתוק ולאנדרולומוסיה, ולנסיון מצד אלה שרוצים לשלוט, להחניף לעם ולהבטיחם כל מיני הטבות שהן אסון לעם ולמדינה. ולכן גזר הקב"ה: דַבָר אחד, רק מנהיג אחד, שיוכל לשלוט ולכוף את העם ללכת בדרך מסוימת, ובכך יינצלו העם והמדינה מהצרות של הפקרות שהן מנת חלקו של שלטון בעל מנהיגים רבים, "גדול העצה".

כך כתב בספר החינוך: "משרשי המצוה, לפי שאי אפשר ליישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזירותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, מתוך כך יֵצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם יימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור".

ברור שזה המימשל והמשטר שרצה הקב"ה, ובשעה שיש נביא וב"ד הגדול אזי ביחד עם המלך העומד בראשם הם המשטר התורני, של "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". וכך כתב הרמב"ם: "אין מעמידין מלך בתחילה אלא ע"פ ב"ד של שבעים זקנים וע"פ נביא". וכתב עוד: "ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם... והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה". הרי שיש כאן המשכיות של מלכות, כאשר אדם אחד מולך ומושל. כך הדין גם במלך שאינו ממלכות בית דוד, כמו שכתב הרמב"ם: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרכי התורה והמצוות ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך, וכל מצות המלכות נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד...". הרי, שגם כאשר אין מלכות בית דוד מכל סיבה שהיא, מכל מקום ממשיכים במשטר של מלך, של אדם אחד.

חזק ואמץ

חזק ואמץ. הדבר הראשון שהמנהיג חייב להבין הוא שעליו להתחזק ולהתאמץ, מכיון שהוא המדריך, ואם הוא יפחד, לא ירצה לעשות את המשימות הקשות, ואם כן לא יצוה על העם לעשות את מה שהם צריכים לעשות. ועוד: כאשר העם יראו שהוא מפחד, גם הם יפחדו. לכן אמר לו שהעיקר הוא בטחון בה', וסמיכה עליו, וכך תתחזק ותתאמץ לעשות את מה שאתה צריך לעשות.

לא תירא . מהגוים. ולא תֵחת. לא תישָבר מלחץ ועגמת נפש הבאה מהיהודים.

לא:יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אלוקיך בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם

הקהל - מעמד של עול מלכות שמים

וקשה למה לא נכתב בפירוש "בשנה השמינית"? ובכלל, למה נבחרה למצות הקהל דוקא השנה השמינית? ולמה בסוכות? ולמה כתוב בלשון יחיד "תקרא" וכן בכל הפסוקים לקמן, אע"פ שהוא מדבר אל הכהנים והזקנים שהם רבים? ומה זה "באזניהם"? ונראה לפרש, שמגמות מצות הקהל שלוש הן. הראשונה היא, לנסות להכניס את האמונה בישראל, ובמיוחד האמונה שהתורה ניתנה ע"י הקב"ה למשה בהר סיני, כי הקב"ה ידע שהדורות שלא ראו את המאורע יפקפקו בו, והרי בלתי אפשרי לשחזר את המאורע בכל פעם, שאם כן אין זו אמונה אלא להיפך! ויש ראייה שמגמת ההקהל היתה להחדיר אמונה בתוך אלה שלא עמדו במעמד סיני, ממה שכתוב: "ובניהם אשר לא ידעו..." . ולכן עשו כעין מעמד הר סיני, כאשר "כל ישראל" מתקבץ ומתקהל ביחד כמו שהיה בסיני. ומשום כך חזר פעמיים על המלים "כל ישראל", וכמו כן אמר "נגד כל ישראל", לזכרון היום שהתקהלו כולם כנגד ההר, כמו שכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ומשום כך השתמש כאן בלשון יחיד, לרמוז לישראל: כמו שאז חנו כולם כאיש אחד בלב אחד, כך גם אתם תהיו כאיש אחד ובלב אחד באחדות של קבלת עול מלכות שמים, ובאחדות של אהבת ישראל בלי קנאה ותחרות. כי המגמה השניה של ההקהל היתה להשכין אהבה ואחוה ואחדות בקרב העם, שמתקהל יחד מכל פינות הארץ, להתאחד תחת עוּלה של תורה במשימה וביעוד מיוחד ומאחד.

ה' בחר בחג הסוכות, משום שהוא אחד משלוש הרגלים, שבין כך ובין כך מתקהלים ישראל בהם לירושלים. ועוד יותר חשוב - מפני שהוא סמל הגלות והנענוע בלי ארץ ובלי מנוחה, והקב"ה רצה להדגיש בזה לישראל: זִכרו את ימי השעבוד במצרים, שאז מי חשב שתבוא גאולה? והנה גאלתי אתכם! וזִכרו את השנים שהתהלכתם במדבר, שאז מי חשב שנגיע לארצנו ונכבוש אותה מעמים חזקים? והנה אתם עומדים בארצכם, ויש בית המקדש! ואין מוסר של אמונה גדול מזה. ולכן בחר בשנת השמיטה, שהיא סמל האמונה שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי, והיא גם סמל האמונה שאע"פ שלא יזרעו, הקב"ה יפרנס אותם. וזה נקבע דוקא במוצאי שנת השמיטה, להגיד לישראל: רְאו! בטחתם בי ולא זרעתם, ובכל זאת יש מספיק תבואה בשביל השנה הזאת, השמינית.

ולכן אמר לקרוא את התורה נגד כל ישראל, באזניהם, כדי שישמעו היטב ויקלטו את הלקח של אמונה שהיא בסיס התורה. וכן בחגיגה למדו מ"נגד כל ישראל", שיהיו כל ישראל שומעים. והמלך צריך לקרוא בפניהם, כדי שהוא והם יבינו שכולם כפופים תחת עוּלה של תורה. ואמרו בחגיגה שם: "חרש באזנו אחת [שבכל התורה הוא חייב במצוות ככל ישראל] פטור מן [קרבן] הראִייה, שנאמר: 'באזניהם'". כלומר, שהוא פטור מהקהל, וראִייה נלמדת מהקהל. ולמה? משום שהקהל הוא סמל קבלת עול מלכות שמים ואמונה, שישראל חייב לשמוע בשתי אזניו ולקבל בכל לבבו, והליקוי הפיזי כאן מסמל את הליקוי הנפשי, אדם שאינו מקבל את התורה כולה, או אינו מקבל אותה בכל לבבו.

לא:יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ...

מטרת המצוות לזכות את ישראל

פירש רש"י: "הטף למה באים? לתת שכר למביאיהם" - לתת שכר להורים. כלומר, ההורים קיבלו שכר מצווה על שהביאו את הטף. ולכאורה קשה: הרי בלאו הכי היו צריכים להביא את הטף, שהרי יש מצווה על הגברים ועל הנשים לבוא, ואין מי שישמור על הילדים בבית. אם כן, למה שכר? בין כך ובין כך יביאום. את התשובה ניתן להבין מהגמרא: "הרי הוא אומר [במצוות דם] 'רק חזק לבלתי אכול הדם'... ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". כלומר, יש דברים שאדם עושה מטבעו של עולם, אך יש הבדל עצום אם הוא עושה זאת משום מצווה או משום טבעו. אדם שעושה זאת משום טבעו, לא חל שינוי בקרבו, אך אדם שעושה זאת משום מצווה, מבטל את ה"יש" שלו. וכך גם עם לקיחת הטף למעמד "הקהל": התורה עשתה זאת מצווה, כדי שגם במעשה זה האדם יתעלה ויתקדש, כדי שישתנה בתוכו משהו. ומה שאמר ר' חנניא בן עקשיא הוא, שקב"ה רצה לזכות את ישראל - לא רק "זיכוי", לשון זְכות ושכר, אלא מהשורש הבסיסי "זך", כלומר, שהוא רצה לטהר אותם, אומר המדרש: "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את ישראל" . כמו שמצרף כור של זהב את הסיגים, כך באו המצוות לזכות את ישראל. אם אדם שונא דם ואומר "אני לא אוכל דם כי אני שונא דם", הוא מפתח את ה"אני" שלו, וזה ההפך ממטרת מצוות אכילת דם, שתפקידה לבטל את ה"אני". בכל צעד ובכל מחשבה יכול האדם להגיע לזכות, ועל ידי הזכות יכול להגיע לזכות, כי זך הוא זוכה, ועל ידי זה, האדם מתקדש ומתעלה.

על המשנה הנ"ל כתב הרמב"ם בפירוש המשניות, שבכל דבר שאדם עושה משום מצווה, אסור לו להכניס שום מחשבה אחרת, כדי שלא יהיה "שיתוף" בעבודה, ולכן נצטווינו על עבודה זרה. זה אמור לגבי כל נגיעה, שעל ידי זה נתבטלה קצת מהמצווה, והיא מבטלת את הזכות של המצווה. כל עבודה שאינה לשם שמים היא זרה למצווה - עבודה זרה. מה שחסר היום הוא היכולת להתכופף ולקבל עול מלכות שמים ללא שאלות. אסור לאדם להיות כמו רובוט שלא חושב. אדם חייב לחקור ולדרוש, אך הוא חייב לעשות זאת במסגרת של קבלת עול מלכות שמים. אם "גדול" אמר כך וכך, ויש לך בעייה עם דבריו, שאל אותו מתוך נקודת מוצא שאתה לא זכית להבין את דבריו ויש לך קושיה.

לא:יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה

מצוה לחנך לדרך האמת

המפרשים פירשו פסוק זה על הטף, שההורים מביאים להקהל כדי לקבל שכר על זה. כך כתב הרמב"ן: "הם הטף, כי ישמעו, וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם...". וכתב הספורנו: "שמיעת האוזן אז [בהקהל]... ישאלו בגודלם וילמדו מן המבינים". והעיקר: שמצוה על אדם לחנך את בנו ולהדריכו בדרך שהוא יודע שהיא דרך האמת, ולא לחשוב מחשבות שטות והבל כמו אלה הנשמעות היום, שחייבים לתת לילד לבחור באילו חיים שהוא רוצה, ולתת לו לשמוע וללמוד את כל הדעות הקיימות. שהרי חיי האב והבן אינם שלהם; ואין האב מלמדו את תורתו, אלא את תורת ה', ואינו כופה עליו את דעותיו או דעות אנשים אחרים, אלא את תורת ה' שהיא אמת. וזאת כל מטרת יצירת הוולד.

לא:יח וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים

השואה - הסתר פנים

כתב רמב"ן: "אסתיר פני פעם אחרת. כי [=שאע"פ] בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו... היה ראוי לרוב חסדי ה' שיעזרם ויצילם, שכבר כפרו בע"ז... ולכך אמר כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז, יסתיר עוד פנים מהם - לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה... עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת, וידוי גמור ותשובה שלמה".

ולי נראה לפרש את הענין באחת משתי דרכים. הדרך הראשונה היא, שהקב"ה יעניש את ישראל על הפרת הברית ברעות רבות, כלומר, גוים חזקים ורבים שיביאו עליהם צרות רבות וגדולות, ושום דבר לא יועיל לישראל לצאת מזה, וכל מה שינסה כדי לפייס את הגוי רק יביא עליו עוד צרות. לדוגמה, אם יאסרו עליו להשתתף במקצועות מסויימים, ויצטרך להלוות כסף ברבית, דוקא זה יביא עליו עוד יותר צרות; וגם כל תפילותיו ויהדותו לכאורה לא יהיו לתועלת, ואדרבה, הוא יסתכל עליהם כרעות שנעשו לצרות לו, שאילו לא היה יהודי אולי היה ניצל מהרעות, ושהיהדות היא לא רק תרופה אלא דוקא מזיקה כזיבורא ועקרבא. ולכן יאמר: "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" . ואין זאת חרטה ווידוי - אלא להיפך! זאת היא הכפירה הראשונה הרצינית, כלומר, המחשבה שאולי טעינו כל שנות הגלות, ואולי סיבת הגלות אינה חטא עם ישראל, אלא שאין אלקים בקרבנו, והוא אינו משגיח לא עלינו ולא על העולם, ולכן הגיע הזמן לפרוק את עול היהדות, שהיא גורמת לנו להיות נבדלים מהגוים. ואם נתבולל ונהיה כמותם, כך ניגָאל. ועל זה בא ה' ואמר, שבגלל הכפירה הזאת יהיה הסתר פנים שלא היה כמוהו, ולכן כתוב בלשון כפולה, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". והשתמש בביטוי "ביום ההוא", משום שמדובר על יום מסוים, על תקופה מסוימת, והיא תקופת ההשכלה, שבה פרקו עול והחליטו להתבולל. ומדוע אסתיר את פני? משום "כי פנה אל אלהים אחרים". ואם כמו שפרשו המפרשים שכבר בעבר כפרו בזה, למה עכשו יש הסתר פנים שוב - ודוקא הסתר פנים כפול? אלא הכוונה היא, שעכשו בפעם הראשונה בגלות כפרו בי, ופנו לתרבות חדשה ולמושגים חדשים. ולכן אביא עליהם שואה וחורבן שלא ראו כדוגמתם.

ולי נראה, שדוקא זה יתחיל להביא את הגאולה, והיא בבחינת "לא זכו - בעתה". שהקב"ה רואה שגם השואה אינה תשובה יעילה, ולהיפך, ככל שהעונש מתגבר על ישראל, יחד עם התקדמות המדע והעולם, כך גוברת בו המחשבה שאמנם "אין אלקים", ח"ו. ולכן, משום שכל מטרת הגלות צריכה להיות להחזיר את ישראל בתשובה ושידע שיש אלקים בקרבו, והנה הגלות לא רק שאינה מועילה אלא אף מזיקה (ואין לך רמז יותר גדול מדברי חז"ל בחגיגה שהרעות של הגלות "נעשות צרות זו לזו", והופכות את ישראל לכופר), ולכן הקב"ה מחליט להביא סוף סוף את הגאולה, אבל ע"י חבלי משיח וצרות. וכך כתב הספורנו: "כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו, הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה, אבל פונים להימלט באמצעות עובדי אלהים אחרים".

את מי מאשימים בצרות

והמעיין יראה שהקב"ה שלח "רעות רבות וצרות", והיהודי אומר "מצאוני הרעות האלה" ולא אמר "צרות" - מפני שיש הבדל בין רעות לבין צרות. גם היהודי המאמין יודע שיש בעולם "צרות", סבל, טרגדיה ויגון, אבל הוא אינו קורא למאורעות "רעות", הוא אינו מאשים את הקב"ה ב"רע", ויודע שרק האנשים המבצעים את הצרות הם "רעים". אך אלה שאינם מאמינים, קוראים לצרות "רעות", וטוענים: או שאין הקב"ה משגיח על העולם, או שהוא אכן משגיח וא"כ הוא אכזרי ורע. ולכן יהודי כופר קורא לאירועים "רעות". ועל זה בא המשך ההסתר פנים, והוא בא כמדה כנגד מדה: היהודי אמר שהקב"ה מביא "רעות" או שאינו קיים, לכן הקב"ה מסתיר את פניו "על כל הרעה" הזאת, וכמו שאמר אבן עזרא : "היא הרעה הגדולה".

ויש לפרש בדרך שניה, קצת בדרך הרמב"ן, אבל כך: שכאשר יבואו על ישראל הצרות של הגלות, ויתחרטו ויחזרו בתשובה, ויבינו שמאת ה' היתה זאת, בכל זאת ימשיך הקב"ה להסתיר את פניו, ולמה? כי אע"פ שיחזרו בתשובה וישמרו על המצוות, מ"מ העיקר יהיה חסר - הבטחון בה', והתבטאות הבטחון הזה במעשים שמוכיחים שישראל מאמינים בה' וסומכים עליו. ועל זה אמר: אע"פ שאמרו "על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", בכל זאת לא יעשו את מה שמוטל עליהם, שלא לסמוך על הגוי, ולעלות לארץ ישראל דוקא מתוך האמונה (ולא מתוך לאומיות חילונית גרידא). ולכן אמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני", כלומר, אמשיך להסתיר את פני, "כי פנה אל אלהים אחרים", כלומר, מפני שעם כל התשובה העיקר חסר - והוא האמונה, שהרי עם כל תשובתם, הם עדיין מפחדים מהגוים וסומכים עליהם ומפחדים לעשות את רצוני. ובימינו העדר העיקר הזה מתגלה בפחד מהגוי, ובהסתמכות על בעלי ברית, ובאי-נכונות לקיים את מצוות ישוב הארץ ו"לא תחנם".

הגאולה תבוא אם נחזור בתשובה

הנה, הגמרא אומרת: "אמרי ליה פפונאי לרב מתנה... אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר'". ובאמת קשה: וכי למה יהיה בכלל רמז לאסתר בתורה? ועוד - איזה תירוץ נתנה הגמרא?! וכי משום שהמלה "אסתיר" דומה למלה "אסתר", מדובר על אסתר?! ויש עוד שאלה, למה לא כתוב שם ה' במגלת אסתר? ונראה שהנס הגדול והלקח העיקרי של סיפור פורים ואסתר הם שהקב"ה הביא סכנה על ישראל, ומרדכי קרא להם לחזור בתשובה, והם הסכימו! ואע"פ שלא היה שם שום סימן או נס גלוי, הם הבינו שהסכנה באה בגלל חטאיהם. ועל זה שואלים חז"ל: הלקח של אסתר, כלומר, מגילת אסתר, מן התורה מנין? ותירצו - "הסתר אסתיר", שאע"פ שאסתיר את פני ולא יראו נסים בגלוי, יחזרו בתשובה. ולכן גם לא נזכר שם ה' במגילה. והלקח ברור: שקו הבטחון כבר נקבע, והדרך ידועה. ואע"פ שהקב"ה אינו מראה את פניו בנסים על טבעיים, חייבים לדעת שגם העונש בא ממנו, וגם הגאולה תבוא מיד אם אך נסמוך עליו.